הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות של שלושת הטבלואידים עוסקות בסוף השבוע הזה במצב הבטחוני. "החשש: הסלמה רב-זירתית", נכתב בזו של "ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים את "חמש חזיתות": נסיון פיגוע ליד ההתנחלות קדומים, שסוכל במחיר הריגתו של לוחם צה"לי, ולצדו "איומים" מכיוון לבנון, סוריה, עזה וטרור פלסטיני בתוך שטח ישראל. ב"מעריב", החיוור שבין העיתונים, הלכו על "רוחות של הסלמה" האפרורית.

סיקור האיומים הבטחוניים נעשה במתכונת של כלבויניק. כל מיני דברים קרו השבוע: מבצע צה"לי בג'נין, שיגורים מרצועת עזה, סוריה ולבנון, וכאמור הפיגוע בתל-אביב וההיתקלות בקדומים. כולם מושלכים יחד לכלי הקיבול שהוא הכותרת הראשית, מתערבבים שם ומשחררים ניחוח קל שאפשר – אם ממש רוצים – לתאר כ"רוחות של הסלמה" (ובגרסת חדשות החוץ: "העולם כמרקחה").

המסר לקוראים הוא שביממה האחרונה לא נמצא אירוע מספיק חשוב שיוכל לפרנס כותרת ראשית בכוחות עצמו. עד שקוראים את הפרשנים הבטחוניים. מטורי הפרשנות שמתפרסמים היום בעיתונים משתמע שבמערכת הביטחון מעוניינים שהממשלה תצא למבצע גדול, אולי אפילו למלחמה – משימה כה גדולה שתצריך את עצירת ההפיכה המשטרית שאחראית לתסיסה הציבורית חסרת התקדים בישראל, שכוללת גם גילויים של סרבנות.

המסר הזה לא מתפרסם בגלוי על-ידי גורמים צבאיים עם שם ופנים, אבל הרמז מספיק עבה כדי שהזירה הפוליטית תוכל להבין אותו. ולמקרה שהרמז לא מספיק עבה, בעלי הטור מזריקים לו גם קצת לעג מהסוג שמעורר את רפלקס ה"תחזיקו אותי".

"באופן רשמי, אף אחד לא נטל אחריות על ירי הנ"ט מלבנון", כותבת לילך שובל בעמודי החדשות של "ישראל היום". "התגובה הרפה של ישראל על הפרת ריבונותה באופן כה בוטה היא עדות נוספת לכך שישראל כמדינה מורתעת וחוששת מפני עימות כרגע מול חיזבאללה", היא מוסיפה. "גם העובדה שישראל לא מפנה אוהל שהציבו חמושי חיזבאללה בצד הישראלי של הגבול מעידה על אובדן הרתעה".

ישראלים משקיפים על זירת הפיגוע בתל-אביב, השבוע (צילום: מרים אלסטר)

יואב לימור, באותה כפולת עמודים, עולב מעט במבצע בג'נין. "זר, לו נקלע לכאן השבוע, היה משוכנע שישראל הכריעה את סטלינגרד", הוא כותב. "הבילד-אפ המטורף שנמשך שבועות, הגלים הפתוחים בתקשורת, הצהרות הפוליטיקאים – כל אלה יצרו תחושה שמשהו דרמטי השתנה בלחימה בטרור, כפי שמיהר להצהיר ראש הממשלה. המציאות, איך לומר בעדינות, קצת שונה. שום דבר לא התחיל בג'נין השבוע, ושום דבר לא נגמר. אחרי תקופה ארוכה שבה נמנע מלפעול במחנה הפליטים, מסיבות שונות, צה"ל נכנס לשם בכוחות גדולים יחסית, אבל גם יצא במהירות. ההישגים שגרף בדרך היו טקטיים ותודעתיים, אבל לא שוברי שוויון".

לימור טוען שלמרות המבצע, שהוכתר כהצלחה, גל הטרור הפלסטיני יתחדש כבר בתקופה הקרובה, בשטחים וגם בתוך תחומי הקו הירוק.

בטור שלימור מפרסם במוסף הפוליטי של "ישראל היום" הוא משלים את המסר: "אירועי הימים האחרונים – מהאצת החקיקה המשפטית בכנסת ועד לפרישתו המהדהדת של ניצב עמי אשד – מאותתים ששום דבר לא נרגע. ההפך הוא הנכון: ישראל נמצאת בהתנגשות פנימית מסוכנת. המסר הזה לא נעלם מעיני הסביבה. במרץ האחרון תִרגמו אותו ארגוני הטרור כחולשה, ומיהרו לפעול בכל החזיתות. זה עלול לקרות שוב כעת, ובעוצמה גבוהה יותר. הקיץ במזרח התיכון מועד תמיד לפורענות. אם ישראל לא תשוב לעשתונותיה בהקדם, היא תגלה במהרה שמה שהתנהל השבוע בג'נין באמת היה משחק ילדים".

"עם כינונה של הממשלה הנוכחית, שמיד השליכה את ישראל למערבולת של סכסוך פנימי – התיאבון והתעוזה של חיזבאללה גדלו", ממשיך אותו אלון בן-דוד ב"מעריב". "הם ראו איך הממשלה הזאת מפרקת לא רק את החברה הישראלית, אלא גם את המשענת האסטרטגית החשובה ביותר שלנו – הקשר עם ארצות-הברית. חיזבאללה מעריך שהוא יכול לעלות שלב בהתגרות, כי ישראל לא תעז להיגרר למערכה כשהיא קרועה מבפנים. ייתכן שהוא צודק".

אשה מנשקת תצלום של חסן נסראללה, עזה (צילום: אחמד ח'טיב)

בן-דוד לא מסתפק בהאשמות כלליות, ונוקב בשמם של הפוליטיקאים שלדעתו אחראים להתפוררות: "בעוד צה"ל מתלבט איך לפעול בהר דב והדחפורים שלו מקלפים את הכבישים במחנה הפליטים ג'נין, ממשיך ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, בקילוף הקליפות האחרונות של המשטר הדמוקרטי שלנו. בזמן שלוחמי הקומנדו נִטרלו חמושים בג'נין, זומם שר המשפטים יריב לוין לנטרל עוד כמה משומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית". העיתונאי הצבאי הוותיק חותם את הטור בתחזית שלפיה מופעי הסרבנות בקרב חיילי המילואים עומדים להתחדש – ואף יובילו לשיתוק חיל האוויר.

יוסי יהושוע, ב"ידיעות אחרונות", מספק את הגרסה הגולמית ביותר של המסר שבוקע מבין טורי הפרשנים. "לעצור הכל, להתכונן למלחמה", דורשת הכותרת. "העיסוק המחודש של הממשלה ברפורמה המשפטית, האנרגיות שמושקעות בנושא והמחלוקת שהוא מעורר, הופכים שוב לנטל על הדבר החשוב מכל: החיים עצמם. ראש הממשלה, אדם עתיר זכויות שנתון בצבת פוליטית, חייב להתעלות ולשים סוף לסיפור הזה. לאחר שזה יקרה המחאה תדעך והחברה הישראלית תעבור למשימה קריטית: הכנה למלחמה שכמוה העורף לא ידע", כותב יהושוע.

"וגם אם זה לא יקרה מיד, אי-אפשר שלא לדבר על זה יותר, ובקול הכי רם שאפשר: מיגון היישובים, יכולות מערכות ההגנה מול אלפי רקטות ביממה, מוכנות צבא היבשה, ש-27 גדודים שלו נמצאים באיו"ש, מצב הימ"חים, שיתוף הפעולה עם הבית הלבן ועוד. כל אחד מהסעיפים הנ"ל קריטי הרבה יותר מעילת הסבירות. ומעל הכל, נסראללה הוא רב אמן בזיהוי חולשות פנימיות בישראל. וזאת גם הסיבה שהוא מרשה לעצמו לקחת עוד ועוד סיכונים. בסוף, מתישהו, כל זה יתפוצץ לנו בפנים.

"לנוכח כל ההתפתחויות הללו מתבקש שראש הממשלה יודיע על הפסקה מיידית מכל עיסוק ברפורמה המשפטית, והמפגינים חייבים מיד לעצור את פעולות המחאה. גם אם המלחמה לא תיפתח, צריך להכין את האזרחים לכך. נסראללה מומחה לחברה הישראלית, מזהה היטב את החולשה הפנימית – וזו, בין היתר, הסיבה למוכנות שלו להסתכן".

גם מי שייתן אמון מלא בניתוח האיומים הזה, ואולי אפילו ישתכנע שיש צורך אמיתי בפעולה צבאית בגבול הצפון, יתקשה להשתחרר מהתחושה המציקה: האם יכול להיות שהפתרון של צה"ל להתפוררות החברתית בישראל הוא מלחמה מהסוג הישן והטוב? מערכה מספיק גדולה ועקובה מדם שתחבוט לאזרחים בראש ותזכיר להם שלמרות כל המחלוקות, לטוב ולרע, כולנו ישראלים? ובתרגום לצינית: למה להתקוטט זה עם זה כשאפשר פשוט להפנות את האגרסיות לשכנים.

עוד כותרת ראשית

"גורמים משפטיים: ביטול הסבירות יכשיר פגיעה בטוהר הבחירות", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ", העיתון היחיד הבוקר שלא מקצה אותה למצב הבטחוני. הכתב, חן מענית, מאפיין את ה"גורמים" המדוברים כ"יועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה ובכירים אחרים", שמאמינים שהחקיקה שעל הפרק תאפשר לממשלות מעבר לעשות "שימוש מופרז בכוחן כדי למנוע את החלפתן, ובתי-המשפט לא יורשו להתערב בפעולותיהן".

מענית מרחיב: "בית-המשפט שב ומגדיר אמנם כי כשהממשלה אינה נהנית עוד מאמון הכנסת 'מתחם הסבירות שלה צר במיוחד'. אלא שלשון החוק אינה מונעת הפעלה של צעדים שיכולים לשמש את הממשלה לשפר את סיכוייה לשמר את שלטונה, בהם 'כלכלת בחירות' ומינויים פוליטיים – גם לצורך חיזוק בסיסי תמיכה, אך גם הצבה של דמויות אוהדות לשלטון בעמדות מפתח במערכת אכיפת החוק, שיוכלו להעלים עין מפגיעה בהצבעה".

המחאה

בשלושת הטבלואידים, לצד הכותרות הגדולות על מפת האיומים ניתן מקום בולט גם להתפתחויות במחאה נגד ההפיכה המשטרית. התימה הבולטת היא השאלה "האם הם עברו את הגבול". אמנון לורד, בטור הקונספירציות שלו ב"ישראל היום", מנבא את קמילת המחאה ואגב כך מפליל אותה. "הניסיון ההיסטורי מלמד שתנועות עממיות, יחסית רדיקליות, מייצרות אחרי ההתפוגגות היחסית גרעין קשה וקיצוני של מאוכזבים. יותר ממאוכזבים – מיואשים ומוכנים להקרבה", כותב לורד.

"זה קרה ברוסיה, בגרמניה, בארצות-הברית, וגם בישראל", הוא מפרט. "הנארודניה ווליה בשנות השמונים של המאה ה-19 ברוסיה, הירידה אל העם, הולידה מתוכה את הטרור. טרור עם רקע אידיאולוגי ונפשי מאוד ברור. תנועה של 'עושי טוב' הופכת לרצחנית. בגרמניה כשלון מרד הסטודנטים בסוף שנות השישים מוליד מתוכו את כנופיית באדר-מיינהוף. מתוך מרד הסטודנטים האמריקני נולדו הוות'רמאן והפנתרים השחורים".

לורד מספיק הגון כדי לציין שבמקרה הישראלי הוא הצליח לחשוב רק על דוגמה אחת, ושהיא לקוחה דווקא מהצד השני של המפה הפוליטית: "אצלנו יש לפחות דוגמה אחת שאי-אפשר להתעלם ממנה. התנועה העממית הכמעט משיחית לעצירת הנסיגה בסיני נתקעה בחולות. מתוך הכישלון הזה צמחה המחתרת היהודית".

כאן מסתיימת ההגינות של לורד, שלא עושה את הצעד המתבקש וקושר בין כשלון המאבק נגד ההתנתקות ב-2005 לטרור היהודי הפורח בשנים האחרונות בגדה המערבית, ולעובדה ששגרירים מטעמו אף השתבצו בתפקידי מפתח בממשל הנוכחי. במקום זה הוא משחרר נבואה עמומה על המחנה היריב: "בתנועה נגד ממשלת הרפורמה השתחררו הרבה שדים. בתוכם סוג של שיכרון קיצוני והליכה על הסף בתחום האלימות והאיומים על גופים אזרחיים".

נחום ברנע, בטור הפותח של "המוסף לשבת" מבית "ידיעות אחרונות", הצליח לפספס את האלימות שכן קרתה, האלימות המשטרתית, ואולי לא פספס אלא סתם חשב שאין סיבה לכתוב עליה. "המדורות שהוצתו בנתיבי איילון כובו, אבל התנועה נחסמה, ומפגינים אחדים הלכו לאיטם בכביש הריק, מפגינים ריבונות, בונים מחסומים מכל הבא ליד", כותב ברנע ברפורטז'ה השבועית. "בניסיון הראשון לרדת לאיילון הגיעו שוטרים על סוסים – אחד הסוסים כמעט הסתער על המפגין אהוד אולמרט ואילץ את המאבטח שלו להתערב – והופעלו מכת"זיות. בסוף השוטרים נכנעו, הסוסים והמכת"זיות הסתלקו והכביש נסגר לשעות ארוכות".

יש סמליות מביכה בכך שברנע הבחין בכמעט-פגיעה בחברו אולמרט, ראש הממשלה הראשון בישראל שהועמד לדין והורשע בפלילים (ולאורך כל הדרך קיבל רוח גבית מברנע ו"ידיעות אחרונות"), אבל לא מצא טעם לכתוב על פציעתם של המפגינים שספגו פגיעות ישירות מהמכת"זיות.

אחד מהם הוא קולגה שלו לשעבר, שחר גינוסר, שעבד במשך שנים ככתב תחקירים ב"ידיעות אחרונות". שמו של גינוסר, שלאחר פרישתו ולנוכח "תיק 2000" מתח ביקורת חריפה על העיתון, נפקד גם מידיעה חדשותית על הפצועים. את הרשמים שלו ניתן לקרוא היום ב"הארץ": "הלכתי בצד הכביש", הוא מצוטט שם, "לא הייתי מהנועזים בחבורה, אפילו שיבחתי חלק מהשוטרים שהשתמשו בכוח סביר. פתאום ראיתי אנשים נופלים לפני, ואז התעוררתי באיכילוב".

פרש משטרתי משקיף על מפגינים סמוך לביתו של יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה. 6.7.2023 (צילום: אבשלום ששוני)

"כאשר האבוקות בערו באיילון ביום רביעי בלילה, אי-אפשר היה שלא לחשוב על פריז", כותב נדב איל בטורו ב"ידיעות אחרונות". "פרבריה, המדבר האורבני של הרפובליקה, בערו שוב. הריגתו של נאהל מרזוק בן ה-17 הציתה מהומות, ביזה ואלימות. מרזוק נורה לאחר ששוטרים ביקשו לעצור אותו לבדיקה בעודו נוהג; בשלוש השנים האחרונות נהרגו לפחות 20 תושבים צרפתים לאחר שסירבו לעצור למשטרה. רובם היו ממוצא ערבי או צפון אפריקאי.

"בישראל, מה שהניע את המוחים היה נאום פרישה יוצא דופן, תקדימי, של מפקד מחוז תל-אביב המודח, ניצב עמי אשד. הוא סיפר על ציפייה משתמעת של הדרג המיניסטריאלי, דהיינו איתמר בן-גביר, 'להפעיל כוח לא סביר. למלא את המיון באיכילוב... לשבור ראשים, ריסוק עצמות'.

"חשבתי על המשטרה שלנו, שעם כל ליקוייה המתרבים אינה אלימה כמו כוחות השיטור של צרפת או ארצות-הברית. חשבתי על המחאה פה, שמפגינה שבוע אחרי שבוע מתחת לקריית הממשלה בתל-אביב. סמל השלטון. עד כמה שידוע לי, חלון אחד לא נשבר שם. אין ספק שחסימת כבישים היא הפרת חוק; בהתחשב בכך שחלקים גדולים מהציבור משוכנעים שהממשלה מנסה לחסל את הדמוקרטיה, המחאה מרוסנת להפליא".

בשער המוסף לוקחים צעד אחורה מהמסקנה הזאת. "האם חסימות של נתיבי איילון, הסתערות על נתב"ג והבערת צמיגים מול בתי שרים מועילות או מזיקות למטרות המחאה? למובילי ההפגנות יש תשובה ברורה. לשכנים של יריב לוין פחות", נכתב שם בגדול, בהפניה לכתבה של עמיחי אתאלי, ליאור אוחנה וציפי שמילוביץ על אסטרטגיות מחאה. בניגוד לרוח הדברים, מקריאת הכתבה עולה שהמרואיינים ממודיעין, עירו של השר לוין, חצויים. חלקם תומכים בהפגנות מחוץ לביתו, ואחרים לא.

ניצב עמי אשד עם השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר. בני-ברק, מאי 2023 (צילום: יונתן זינדל)

החלק המעניין בכתבה הוא בכלל סקירת ספרות. אתאלי, אוחנה ושמילוביץ כותבים על "מדוע התנגדות אזרחית עובדת", ספרן של החוקרות מריה סטפן ואריקה צ'נוות, ש"בחנו 323 תנועות אלימות ולא אלימות בין 1900 ל-2006, שמטרותיהן היו 'הגדרה עצמית, סילוק מנהיג מכהן או גירוש של כובש צבאי זר'. השורה התחתונה של המחקר היתה שלתנועות לא אלימות יש סיכוי גבוה פי שניים להצליח בהשוואה לתנועות אלימות".

הכתבים מרחיבים: "לפי המחקר של סטפן וצ'נוות, הגורם החשוב ביותר לקמפיין מוצלח הוא לא רק כמה אנשים משתתפים בו, אלא עד כמה הם מגוונים. 'מכיוון שיותר קל להצטרף לקמפיינים לא אלימים', אומרת סטפן, 'יש פי 11 יותר סוגים של אנשים שמגיעים למחאות לא אלימות – נשים, נוער, נכים – ובמספרים גדולים זה מתורגם ללחץ כלכלי, חברתי ופוליטי משמעותי'. [...]

"השתיים סימנו ארבעה מרכיבי יסוד הכרחיים להצלחה של מחאה לא אלימה: 1. השתתפות גדולה, מתמשכת ומגוונת. 2. התנועה צריכה לעורר שינויי נאמנות בקרב כוחות הביטחון בפרט – אך גם בין אליטות אחרות, כלכליות ועסקיות. 3. המחאה צריכה להיות מסוגלת לקיים יותר מסתם הפגנות, אלא גם להתגמש ולהמציא דרכים חדשות – למשל החרמות, שביתות רעב ומעשי אומץ של בודדים. 4. חרם כלכלי. כך, למשל, התנועה נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה אִרגנה חרם מוחלט על עסקים של לבנים. חברי קהילה שחורים הפסיקו לקנות מוצרים מבתי-עסק של לבנים, ותוך כמה חודשים היו האליטות העסקיות במשבר כלכלי קשה".

תמימות דעים

"קצין לא יכול להטיח האשמות בממונים עליו בעודו במדים: כך נוהגים קציני משטרה רק ברפובליקת בננות. יתכבד ויפשוט קודם את מדיו. אחר-כך יפתח את הפה", חורץ היום אחד מטורי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". אותו מסר, בשינויי ניסוח קלים, חוזר על עצמו בטור אחר: "היו כבר קצינים, כחולים או בחאקי, שחשבו דברים איומים על השרים. איש מהם לא נשא את נאומו נגדם על מדים".

על אחד מהציטוטים חתום נחום ברנע, על האחר עמית סגל. לא באמת משנה מי כתב מה.

משפט המו"לים

כל העיתונים עוסקים הבוקר בעדותו של ארנון מילצ'ן במשפט המו"לים, שתמה אתמול (וסוקרה במלואה גם כאן, באתר "העין השביעית"). מילצ'ן העיד במשך עשרה ימים, בדיונים שלאחר תום תמלולם יקיפו מאות עמודים. רוחב היריעה, אבל בעיקר העובדה שבחלק גדול מהזמן מילצ'ן זיגזג בין אישור התזה של התביעה וזו של ההגנה, מאפשרים לכל אחד מהעיתונאים שעוסקים בכך לבחור את הזווית שהכי נוחה לתפיסת המציאות שלו.

אצל הכתבים והפרשנים המשפטיים, אלו ששוהים באולם בית-המשפט או לפחות עוקבים בקביעות אחר הנעשה שם, ניכרת ההקפדה לספק דוגמאות שימחישו מה בדיוק אמר מילצ'ן שגרם לתיקים לקרוס, או כיצד דווקא חיזק את הקייס נגד נתניהו ואולי אפילו הפליל אותו ואת נוני מוזס בעבירות הרבה יותר חמורות מאלו שבגינן הועמדו לדין. אבל יש גם עיתונאים שבכלל לא מנסים להעמיד פנים שהניתוחים קשורים להתרחשויות באולם.

מתי טוכפלד, למשל. "ראש הממשלה לא היה יכול השבוע להסתיר את שביעות רצונו מההתפתחויות במשפט המתנהל נגדו", כותב היום הפרשן הפוליטי של "ישראל היום". "באופן גלוי לא מדבר נתניהו על נושאים אלה עם איש, פרט לעורכי-דינו ולמשפחתו. אבל בשיחות סגורות עם מקורבים ועם שרים בליכוד, כשהשיחה עוברת למישור הפוליטי, ניכר כי השפעת ההליכים המשפטיים מורגשת היטב בעיניו.

"בשיחות נתניהו מזלזל באלה שהחלו לנהל את קרבות הירושה בתוך הליכוד בעודו עדיין מכהן בתפקידו, ומעריך שכולם מבינים שבניגוד להערכותיהם – הוא כאן כדי להישאר עוד זמן רב. [...] גם מי שאוהד את המערכת, ושולל את תיאוריית תפירת התיקים, נאלץ להודות השבוע כי הפרקליטות לכל הפחות התרשלה בתפקידה".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אתמול בפתח אולם משפט המו"לים בירושלים (צילום: חיים גולדברג)

טוכפלד לא כותב כיצד בדיוק התרשלה הפרקליטות, ואפילו לא מונה את ההישגים שנתניהו אכן קצר לאורך עדות מילצ'ן. זה לא התפקיד שלו. התפקיד שלו הוא להגיש לקוראיו את התדרוך השבועי מלשכת ראש הממשלה, שלכל אורך עדות מילצ'ן ניסה לשדר זחיחות. כך זה נראה היום: "בשיחות הסגורות שמקיים נתניהו, ראש הממשלה מודה כי בשלושת החודשים הראשונים של הקדנציה הוא לא באמת תִפקד. לא שהיה גרוע או חלקי, אלא שלא תפקד בכלל. מי שהובילו את השיח ואת סדר היום היו יריב לוין ושמחה רוטמן. לוח הזמנים וסדר היום של הממשלה והכנסת שועבדו לרפורמה שהציגו וקידמו.

"מהרגע שנתניהו נכנס לתמונה, כך הוא סבור, הדברים החלו להתייצב. מתמונת מצב כלכלית קטסטרופלית, מצב בטחוני גרוע, הפגנות וסרבנות של טייסים, החל נתניהו להזיז את הספינה ולשנות כיוון. לוין ורוטמן נוטרלו וקידום הרפורמה מנוהל באיטיות ובשיקול דעת; המצב הבטחוני מתייצב אחרי שני מבצעים צבאיים רחבי היקף בתוך חודשיים, אחד בעזה ואחד בג'נין; וגם המצב הכלכלי נראה היום טוב משהיה לפני שלושה חודשים".

ב"הארץ", מרדכי גילת טוען שהזגזוגים של עד התביעה מילצ'ן דווקא הועילו לתביעה. "עדות מילצ'ן בחקירה הנגדית היא מתנה גדולה לפרקליטות", הוא כותב, ומצרף כמה דוגמאות. "הוא כל-כך התמסר, כל-כך התאמץ לברוח מעדותו המקורית, כל-כך פגע באמינות של עצמו, עד שספק גדול אם כבודם יקבעו שהם מאמינים לו ולא להדס קליין. ודאי לא אחרי שהוא עצמו הציג את העוזרת הנאמנה שלו כאשה אמינה".

גידי וייץ, בכתבה שמקבלת הפניית שער בולטת ב"הארץ", מספק הצצה אל המגעים הדיסקרטיים שקיימו עם מילצ'ן אישים שונים. "ככל שמועד העדות התקרב, שב מילצ'ן והזכיר שהוא שולט בכפתור הווליום", כותב וייץ. "כשחשש שההגנה תנסה לאלץ אותו לבוא לישראל, התקשר לאחד האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה והזהיר אותו שלא כדאי שיעלה על הדוכן כשהוא עצבני. 'אתם לא רוצים עד עוין לביבי, נכון?', שאל רטורית.

"לאיש עסקים זר אמר כי במקרה הצורך ידאג שאליסון יעביר לנאשם מסר: 'לא כדאי ללכת למלחמת עולם'. הוא התייחס לעדותו כמו לכל דבר אחר, כאל סחורה. 'אני יכול לתת כל מיני צבעים', הבהיר. 'אם מישהו יתחיל איתי, יש לי מה לשלוף'. הסנגורים אמנם יצאו ידי חובתם כשהתנגדו לבקשתו של מילצ'ן להעיד מחו"ל, אבל גם להם כנראה היה ברור מה תהיה התוצאה. ליתר ביטחון נשלחה לברייטון שרה נתניהו, כדי לפקח מקרוב על העד.

ארנון מילצ'ן ועו"ד עמית חדד, סנגורו של בנימין נתניהו ב"תיק 1000" ו"תיק 2000", בפתח יום עדותו השביעי של מילצ'ן בברייטון, אנגליה, כפי שתועדו השבוע על אחד ממסכי אולם משפט המו"לים בירושלים (צילום: אלכס קולומויסקי)

"העדות עצמה דמתה לנסיעה ברכבת הרים. בחקירתו הראשית מסר מילצ'ן בקמצנות ובחוסר חשק מופגן פרטים מפלילים. בימים הראשונים לחקירה הנגדית התמסר באופן מוחלט, מגושם ולא מעורר אמון לסנגור עמית חדד, שביקש להפיג את הניחוח העולה ממערכת היחסים המעוותת בין בעל ההון לנתניהו'ז. הוא חזר כרובוט אחרי חדד, ואמר לו כמעט כל מה שרצה לשמוע. אז הבין כנראה שהאש מתקרבת אליו ושהוא נמצא בדרכו למעמד המפוקפק של עד עוין. לרגע הופרה ההרמוניה, ומילצ'ן הרשה לעצמו לומר דברים שלא נעמו לאוזניו של הסנגור, רק כדי לשוב לבסוף לחיקו החם".

את המסקנה המתבקשת אפשר לחלץ מבין השורות, והיא דומה לזו של גילת: מילצ'ן הוא אדם מתוחכם ומניפולטיבי, ואם עדותו סותרת את גרסתם של עדים אחרים, אמינים יותר – אפשר וצריך להעדיף אותם על פניו.

אבישי גרינצייג, ב"גלובס", מצביע על כך שמילצ'ן סתר את עצמו עוד כשנחקר על-ידי המשטרה, בהתחלה כעד ולאחר מכן כחשוד. "לפני עדות מילצ'ן השופטים דחקו בתביעה 'לסיים את המשפט' עם ניסוח מפותל ומתפתל כשברור שהכוונה שלהם היא חתירה להסדר טיעון", הוא מוסיף. "השופטים חששו שעדות מילצ'ן תטה את הכף לאחד הצדדים, ולאחריה כבר יהיה קשה לשכנע את אחד הצדדים להסכים להסדר טיעון. אני לא חושב שזה ממש קרה. הספקות והבעיות לכל צד נותרו בעינן". ההצעה שלו היא להמשיך את המשפט עד סופו, תהא אשר תהא התוצאה.

חטופה

העיתונים ממשיכים לעסוק גם היום בגורלה של אליזבת צורקוב, חוקרת ישראלית שנחטפה על-ידי ארגון טרור בעת ששהתה בעיראק לצורך מחקר. השבוע, כמה חודשים לאחר היעלמה, הותר לפרסום שנחטפה. התוצאה היתה רצף של דיווחים שמורכבים מהודעה לקונית של משרד ראש הממשלה ושברי ידיעות ושמועות מהעיתונות הערבית הזרה.

פזית רבינא, ב"מקור ראשון", מספקת היום תמונת מצב של הפרסומים הזרים בידיעה שמקבלת את כותרת השער "חוטפיה של אליזבת צורקוב: היא מרגלת ישראלית". "אתמול, פחות מיממה אחרי החשיפה, כבר הופיע מאמר של איש תנועת כתאייב חיזבאללה, מוחמד בצרי, ובו הוא קובע כי אליזבת צורקוב היא מרגלת של המוסד וכי היא מסרה שמות של פעילים וארגונים שעמם עבדה", מפרטת רבינא.

עמוס הראל, ב"הארץ", קושר בין גורלה של צורקוב להתנהלות הממשלה. "זה נשמע כמו רעיון לסדרת אינסטנט בנטפליקס: חוקרת ישראלית-רוסית המתגוררת בשנים האחרונות בארצות-הברית, צוברת ידע עצום על המזרח התיכון בימי האביב הערבי, אבל לשם כך היא גם מסכנת את עצמה בנסיעות מחקר לסוריה ולעיראק", הוא כותב.

"בנסיעתה האחרונה לבגדד חוטפת אותה מיליציה שיעית, פרו-איראנית. מתנהל מאמץ בינלאומי נמרץ שמטרתו לשחררה, אך פרטי הפרשה נשמרים בסוד במשך חודשים, מחשש שפרסום יגביר את הבחישה האיראנית במתרחש. הלב נקרע לנוכח מצוקת אשה צעירה המוחזקת בנסיבות כאלה בניגוד לרצונה, ולנוכח חרדתם של בני משפחתה. אבל מהם גבולות האחריות של ישראל, מרגע שהחוקרת נכנסה בניגוד לחוק, ולאזהרות, למדינות המוגדרות כארצות אויב?

"השאלות הללו לא מנעו מישראל לעסוק בחודשים האחרונים באינטנסיביות במאמץ לברר מה עלה בגורלה ולנסות להסדיר את שחרורה. אם תעלה בעתיד אפשרות של עסקת שחרור חטופים ושבויים, שבה תידרש ישראל לוויתורים, השאלות צפויות להגיע גם לדיון ציבורי. מהמאמץ הזה נעדר אדם אחד, מתאם השבויים והנעדרים (שו"נ) מטעם ראש הממשלה נתניהו. הסיבה לכך פשוטה – אין כזה.

"ירון בלום, בכיר לשעבר בשב"כ, מונה לתפקיד בידי נתניהו ב-2017 ופרש ממנו באוקטובר אשתקד, רגע לפני חזרת הליכוד לשלטון. עד היום לא מונה לבלום מחליף. [...] כשהמדינה והחברה נמצאות באווירת קריסה, אולי אין זה העניין הבוער ביותר, אבל הימנעות הממשלה הקודמת וזו הנוכחית ממינוי מתאם שבויים חדש, במשך תשעה חודשים, משקפת גם היא את המצב המדכדך שאליו נקלענו. זו עוד סמכות מקצועית, אם תרצו עוד שומר סף, שפשוט אינם בנמצא. נזקי הממשלה הזאת מורגשים בכל מקום. היכן שלא תשליך אבן, תיתקל בחורבן".

סימנייה

"בזמן שישראל לא ערוכה למשבר האקלים, השרה להגנת הסביבה מתרכזת במה שחשוב לה באמת: בניית מעמדה הפוליטי בליכוד. אחרי שתרמה להפלת הממשלה הקודמת ושוריינה כאות תודה מנתניהו, עידית סילמן מכוונת להתמודדות ראשונה בפריימריז, נפגשת כמעט אך ורק עם ראשי רשויות מסיעות הקואליציה, מתמקדת בנושאים ירוקים רק כשהם קשורים ליהודה ושומרון (או להפגנות נגד נתניהו), ודואגת להגיע 'כמעט לכל אירוע' של פעילי המפלגה" (איתי אילנאי ואילנה קוריאל, "7 ימים", "ידיעות אחרונות").

עיתונאים וחוקרים מסרבים להיות אויבים

"נראה כי בשנים האחרונה התפתחה נישה חדשה: עיתונאים פונים מיוזמתם למשטרה ומציעים לנדב מידע שהגיע אליהם במסגרת עבודתם העיתונאית", כותב אבישי גרינצייג ב"גלובס". "על דפי עיתון זה חשפתי את המידע המודיעיני שמסר העיתונאי הבכיר בן כספית, הן ב'תיק 1000' והן בפרשת גרסטל-קמיר. לאחרונה פרסמתי בתאגיד השידור הציבורי על כך שהעיתונאי רונן ברגמן פנה לפרקליטה ליאת בן-ארי והציע למסור מידע בפרשת הצוללות. כך עולה מתוך מסמך שחשפתי כאמור.

"ברגמן בתגובתו הכחיש בתוקף: 'תחזור למקורות שלך ותגיד להם שיפסיקו לבלבל לך את המוח. הדברים מעולם לא קרו והם אינם נכונים'. במשטרה דווקא אישרו את קיומו של המסמך, אך סירבו לתת פרטים נוספים. זהו רק פן אחד של הקו הלא ברור שאליו הולך מקצוע העיתונות. העיתונאים לא רק מסקרים את תחום הסיקור שלהם, אלא מייצרים את תחום הסיקור ומזדהים טוטלית, או נלחמים במושאי הסיקור שלהם".

גרינצייג, עיתונאי חרוץ שספג מתקפות על רקע סירובו להתיישר עם מכונת התעמולה הביביסטית, משווה בין עיתונאים שמעבירים מידע למשטרה ובין כאלה שמדווחים באהדה על המחאה נגד ההפיכה המשטרית ומיד לאחר מכן יוצאים החוצה ומצטרפים להפגנה, ולהבדיל – כאלה שמסקרים את משפט המו"לים ובמקביל משתתפים בהפגנות נגד "תפירת התיקים של הפרקליטות".

במקרה של עיתונאים שבוחרים לשתף פעולה עם רשויות החקירה גרינצייג טועה. עיתונאים שמחזיקים במידע שמצביע על חשד לביצוע עבירות פליליות – בעבר, בהווה או בעתיד – לא רק רשאים לפנות עם המידע הזה למערכת אכיפת החוק, גם טבעי והגיוני שיעשו זאת, כל עוד אינם פוגעים בחסיון מקורותיהם או מכניסים את עצמם לניגוד עניינים מובהק.

עיתונות לא חושפת שחיתויות רק לשם הרחבת הידע הכללי של הקוראים, הצופים או המאזינים. חלק מהותי במלאכת הפרסום הוא מניעה של תופעות פסולות או ענישה בדיעבד של האחראים – באמצעות השפעה על דעת הקהל, אך גם באמצעות האצת הליכי אכיפה פליליים ומינהליים.

כמו העיתונאים, גם גופי החקירה אמונים על חקר האמת וחשיפתה מתוך מחויבות לאינטרס הציבורי הרחב. הדין בישראל מתיר למשטרה לפתוח בחקירה גם על דעת עצמה, למשל על בסיס דיווח שפורסם באחד מכלי התקשורת – ובלי לחכות שתוגש תלונה רשמית. אבל אם רשויות החקירה עצלות, או אימצו לעצמן אתוס פסיבי וסלחני כלפי שחיתות, אין מניעה עקרונית שהעיתונאי יעשה את הצעד הראשון ויספק להן את המידע שבידיו. למעשה, מדובר בפרקטיקה עתיקה של עיתונאים חוקרים.

ענייני תקשורת

קולינריה. "אני אוכל הרבה חרא בגלל רביב. אני לגמרי יכול לומר שיש יושבי ראש של קבוצות שהם ביביסטים, שפסלו את המועמדות שלי לקבוצות שלהם רק כי אני אח של רביב", אומר שרון דרוקר, מאמן נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל, בראיון לאביעד פוהורילס מ"מעריב".

ללא קרדיט. תיבת הקרדיטים של "G", מוסף הדגל של "גלובס", מתפרסמת השבוע ללא קרדיט לעורך או עורכת – עדות אילמת לתהליך ההתפוררות המתמשך של מערכת העיתון הכלכלי. בשבוע שעבר עוד הופיע שם שמה של העורכת שלומית רביד, שעל עזיבתה דווח באמצע חודש יוני. דוד ורטהיים מ"וואלה", שעוקב אחר זרם העזיבות, דיווח לאחרונה על עוד עמוד תווך שנטש: אורי פסובסקי.

סג"ל קלאסי. טורו השבועי של אראל סג"ל ב"ישראל היום" ממשיל את המאבק המתמשך להפלת נתניהו לאובססיה של רב-החובל אחאב מהרומאן הקלאסי "מובי דיק". בשולי הטור הוא מציין שהמחבר, הרמן מלוויל, מכר בימי חייו "בסך הכל 50 עותקים של הספר". סג"ל צודק שעם צאתו היה "מובי דיק" כישלון מסחרי. אבל הנתון שבו נקב כדי להמחיש זאת לא נאמן למציאות: בבריטניה ובארצות-הברית נמכרו כמה אלפי עותקים של "מובי דיק" כבר בשנתיים שלאחר צאתו, ובארבעת העשורים שחלפו מאז ועד מותו של מלוויל נמכרו עוד כמה אלפים.

חיים לוינסון, במוסף "גלריה" של "הארץ", מפצח השבוע את קוד ההפעלה של סג"ל. הקריאה מומלצת.