הכותרות הראשיות

מה עושה ביטאון שמושא הקיום שלו ירד מגדולתו אך עדיין מתיימר לשוב ולכבוש את השלטון בהזדמנות הבאה שתיפול לידיו? ב"ישראל היום" מצאו פתרון ביניים. הכותרת הראשית בעיתונה של מרים אדלסון, שנדפס היום ב-300 אלף עותקים (על-פי הצהרה עצמית), מציגה הבוקר מסר מפי ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט. בניגוד למה שניתן היה לצפות מעיתון הבית של בנימין נתניהו, עורכי עמוד השער עושים זאת בלי ללעוג לבנט או לגמד אותו, ואפילו מציגים אותו כמדינאי נחוש ועצמאי. הרקע: פגישתו המדינית הראשונה עם שליט רוסיה ולדימיר פוטין.

"בנט יאמר לפוטין: נמשיך לפעול נגד כוחות איראן בסוריה", נמסר בכותרת הראשית. הכתב, אריאל כהנא, מייחס את הדברים ל"גורם מדיני" ומביא עוד כמה ציטוטים. אך למרות ההדהוד, בנט עדיין לא מקבל את השירות שנתניהו היה מקבל בסיטואציה דומה. בחינמון לא מדפיסים את תמונתו בשער – לא בגדול ולא בקטן, ובטח שלא ליד תמונה של פוטין באופן שישדר שמדובר במנהיגים משיעור קומה דומה. במקום זה מדפיסים שם תמונת ארכיון סתמית של תותחים מתנייעים בגבול הצפון.

קוראים שיהפכו את הדף ימצאו הסבר אפשרי. בכפולת העמודים הפותחת דווקא כן מדפיסים תצלומים של בנט ופוטין זה לצד זה, ובגודל זהה. אבל התמונות לא זהות ברוחן. התמונה של פוטין ייצוגית ומציגה את קלסתר השעווה שלו בארשת הפוקר פייס המטרידה-אך-מחמיאה שלו. בתמונה של בנט, לעומת זאת, נראה ראש הממשלה דל המנדטים כשהוא מביט למטה בארשת נעבעכית חצי מכורכמת.

מה פשר היחס הדו-פרצופי הזה כלפי בנט ב"ישראל היום", שמצד אחד מדגיש את המסר שלו בכותרת הראשית ומצד שני, במרומז, מציג אותו כאהבל? ההערכה המתבקשת היא שבנט אינו המקור של "ישראל היום". מכמות הסופרלטיבים ששופך כהנא על השר זאב אלקין – "הממונה על ניהול הקשרים עם רוסיה ואוקראינה" ש"מילא אותו תפקיד עבור ראש הממשלה הקודם נתניהו" וישתתף בפגישה משום שהוא "נהנה מאמונו של הנשיא הרוסי" וידוע כ"בקי בפרטי מערכת היחסים הרגישה" – מתחוורת האפשרות שאלקין הוא המקור. בניגוד לבנט, שמקבל תצלום מגחיך, התצלום של אלקין נאה וייצוגי.

בנט ופוטין ב"ישראל היום", היום

לצד הדיווח החדשותי, ב"ישראל היום" מקפידים לאותת שהנאמנות לנתניהו בעינה עומדת. הדרך שבה זה נעשה היא מאמר שנושא את הכותרת "המטרה של בנט: לשמר את הישגי נתניהו". המחבר, אריאל בולשטיין, מציין שם ש"נתניהו נתפס במוסקבה כמנהיג יוצא דופן: חזק, חכם ובעל אותו כישרון ממש שמיוחס לפוטין – ניצול הזדמנויות".

"כעת, משעלתה בישראל לשלטון ממשלה נטולת כיוון ערכי או מדיני, ינסו הרוסים לשנות את המשוואות שסוכמו עם נתניהו", מעיר בולשטיין. הוא מפרט: "במהלך כהונתו הארוכה של נתניהו גיבשו ישראל ורוסיה כללי פעולה הדדיים, בשטח [...] וגם בחדרים הסגורים. הרוסים לא רוו נחת מהכללים האלה, אולם העדיפו שלא להסתכן בסטייה מהם. לאישיותו של נתניהו, ולתדמית שלו בקרמלין, היו מניות רבות בהחלטות הרוסים להימנע מלספק סוגי נשק מסוימים למדינות במזרח התיכון, לסבול את הפעילות הישראלית בסוריה ולהיעתר בחיוב לבקשות ישראליות".

המידע על הפגישה עם פוטין והמסרים שיעלו בה הגיע גם לעיתונאים אחרים. ב"ידיעות אחרונות" מזכים את בנט בידיעה קצרצרה שנדפסת בעמוד 6 וללא הפניית שער. ב"הארץ" ניתן למצוא הפניית שער, אך היא זעירה ונטולת דרמה. הכותרת הראשית של "הארץ" היא מז'אנר הכותרות שאפשר לנפק כל יום במקרה הצורך: "שיחות הגרעין תקועות, וישראל מאיצה בינתיים את המערכה מול איראן".

עמוס הראל, שחתום על הכותרת, מספק פתיח בסגנון העולם כמרקחה שבו מתערבבים יחד שלל אירועים על הציר שבין וושינגטון למזרח התיכון. כיצד ישראל מאיצה את המערכה מול איראן? להראל אין דוגמאות ספציפיות, או שיש לו ונאסר עליו לחלוק אותן. הוא מזכיר באופן כללי את התקיפות בסוריה ומציין שישראל "מחדשת את הכנות חיל האוויר לתקיפה אפשרית", אך אז מוסיף בסוגריים שייתכן שהיא רק "מדליפה על כוונותיה לעשות כן".

ל"ידיעות אחרונות" אין היום כותרת ראשית. ההפניה המרכזית בשער מובילה לטור השבועי של נדב איל, שהצטרף לנסיעת מבחן ברכבת הקלה של גוש דן ("רגע היסטורי") וחלק את רשמיו עם קוראי "המוסף לשבת". בצמוד מתפרסמת תמצית של מאמר מאת רובי ריבלין על בית"ר ירושלים וארגון "לה פמיליה".

"מעריב", כותרת ראשית, היום

הכותרת הראשית של "מעריב" מהדהדת דיווחים זרים שלפיהם שלטונות טורקיה עצרו 15 סוכני מוסד – סיפור שמופיע הבוקר בכל העיתונים בדרגות שונות של פירוט. על-פי הדיווחים, הסוכנים שנעצרו הם "ערבים" שאינם אזרחי ישראל, שהיו אמורים לעקוב אחר מבוקשים או מושאי ריגול, לאסוף עליהם מידע ואולי גם להתנקש בחלקם. כמה מהעצורים, כך נטען בדיווחים, הופעלו על-ידי ראש מנגנון המודיעין הפלסטיני מאג'ד פרג', שכביכול פעל מטעם מדינת ישראל כדי לחסוך לה משבר דיפלומטי עם אנקרה במקרה של כישלון.

הסיפור על הסוכנים הפלסטינים שעבדו למען ישראל – בתיווכה של הרשות הפלסטינית, לא פחות – מצית את הדמיון ומזכיר קווי עלילה של סדרות מתח. אבל כפי שקורה לעתים קרובות עם דיווחים זרים על מבצעי ריגול שבוצעו או לא בוצעו מטעם ישראל, העיתונים לא מתאמצים לאמת או להפריך את הדברים.

הבוקר, אף אחד מארבעת היומונים – "הארץ", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" – לא מביא תגובה רשמית או אפילו ציטוט של גורם ישראלי אנונימי שישפוך אור על הפרשה. ב"מעריב" אמנם כותבים בהבלטה ש"בישראל לא מגיבים", אבל לא מציינים אם מישהו במערכת בכלל ניסה לסחוט תגובה. התוצאה היא שבמקום שהציבור הישראלי יקבל מידע מהימן על מה שכביכול נעשה למענו ובמימונו, העיתונות ממחזרת פרסומים שבקעו מהעיתונות הירודה של טורקיה, שברובה מדבררת את השלטון.

עובדים על עסקה

"פרקליט בכיר במשפט נתניהו שיתף השבוע בהערכתו העדכנית לגבי משך המשפט: 'תיק 4000' ייקח עוד שתי שנות משפט, 'תיק 2000' ו'תיק 1000' שנה כל אחד, עוד חצי שנה לסיכומים ועוד שנה לכתיבת פסק הדין, שיתפרסם, לפיכך, בואכה 2027. כמה זה בשנים של כנסת? שתי מערכות בחירות? אולי שלוש?", כותב עמית סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", עיתונו של הנאשם ארנון (נוני) מוזס.

עמית סגל (צילום: משה שי)

התחזית לגבי אורך המשפט משמשת את סגל כדי לדבר על תרחיש שבו הצדדים יחליטו לחתוך וללכת על עסקת טיעון. "כל מתווה אפשרי לעסקת טיעון כולל את הורדת סעיף השוחד ב'תיק 4000' ואת ביטול האישום נגד נתניהו ב'תיק 2000'", הוא טוען.

באופן רשמי, הטור של סגל עוסק בנתניהו ובדעות על תיקיו בקרב בכירי מערכת המשפט. מוזס, המו"ל שלו והנאשם בשוחד ב"תיק 2000", מוזכר שם רק כבדרך אגב, במקום שבו סגל כותב שלדעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי "חילופי הדברים בין נתניהו ומוזס אינם מגיעים לפלילים". כנהוג ב"ידיעות אחרונות", סגל לא מזכיר לקוראים מיהו אותו מוזס, שמבליח בטור ללא שם פרטי או תואר. וכפי שעשה כשכתב על תרחיש ורוד אחר מבחינת הנאשמים – מתן חנינה בטרם הרשעה – גם כאן הוא לא מציין שביטול האישום של נתניהו ב"תיק 2000" יסייע גם למוזס בנסיונו להשיג עסקת טיעון.

"מגעים קודמים לעסקה או חנינה בתיקי נתניהו התנפצו אל קרקע קשה וקפואה של חוסר אמון במשולש של היועמ"ש מנדלבליט, ראש הממשלה נתניהו והנשיא ריבלין. האחרון הוחלף ביצחק הרצוג, שרואה בסיום הסאגה משימה לאומית. ואילו מנדלבליט יפרוש בקרוב לטובת מועמד אחר", כותב סגל.

מי ראוי להחליף את מנדלבליט? סגל מזכיר שם אחד. באופן פלאי ובלתי צפוי כמו עקיצת יתוש באמזונס, השם שסגל מזכיר הוא שמו של רז נזרי, המועמד שכביכול מאמין שלמשא-ומתן המושחת בין נתניהו למוזס אין משמעות פלילית. "לכאורה, שם מתאים מאין כמוהו לממשלה שמבקשת להציג אחדות ושיתוף פעולה: גם בשר מבשרה של המערכת, אבל גם בעל גישה שמרנית והבנה לדרך שבה פועלת המערכת הפוליטית", טוען סגל, ומנבא: "אם ייבחר, ייפתח פתח לעסקה".

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, משפשף מרפקים עם עו"ד עמית חדד, מפרקליטיו של בנימין נתניהו, מחוץ לבית-המשפט המחוזי ירושלים. 8.2.2021 (צילום: אורן פרסיקו)

הנה מה שאומר סגל בטורו, בניכוי הכתיבה המתפתלת ועם כמה תוספות מתבקשות: נכון, עם חשיפת תמלילי השיחות של נתניהו ומוזס תהיתי איך זה שהאיש הזה עוד אוחז בתפקיד מו"ל "ידיעות אחרונות". נכון, מאז חלו שינויים וכעת אני מקבל ממנו שכר נדיב. ואמנם יש הטוענים שהאינטרס הציבורי המובהק הוא שכל שלושת התיקים יתבררו עד תום בבית-המשפט – ואז סוף-סוף נגלה אם ראש הממשלה הקודם של מדינת ישראל היה באמת עבריין, או שמא מדינת העומק תפרה לו תיקים. אבל אל תהיו ילדים. המציאות יותר מורכבת.

המסקנה של סגל ברורה, וניתן לתמצת אותה כך: למרות כל הדברים שכתבתי לעיל, מנסיוני כעיתונאי שמכיר את הפוליטיקה הישראלית לעומקי עומקים, וכפי שכבר הסביר עמיתי נחום ברנע, אני יכול להגיד לכם שמה שמערכת אכיפת החוק (בניכוי רז נזרי, שזכאי לקידום) הגדירה כעסקת שוחד הוא בסך הכל "הדרך שבה פועלת המערכת הפוליטית". וכן, כך פועלת גם התקשורת. כך שאם פוטרים את נתניהו, ראוי לפטור גם את מוזס. ולא, אני לא כותב את זה כי שילמו לי.

והנה מה שנוני מוזס לא יגיד לעולם משום שהוא אינו נוהג להתראיין או לצייץ: עמית סגל? היה שווה את הכסף.

קוטלי הפקידים

כל העיתונאים מקדישים נתח מהסיקור הפוליטי שלהם ל"חוק נתניהו", יוזמת החקיקה שמקדם שר המשפטים גדעון סער כדי למנוע מפוליטיקאי שעומד לדין פלילי (על עבירות שהעונש עליהן הוא שלוש שנות מאסר ומעלה) להרכיב ממשלה. ב"ישראל היום" עוסקים בחוק אראל סג"ל, עירית לינור, מתי טוכפלד ואמנון לורד. טיעוניהם זהים, ומתמקדים בקביעה שלפיה החוק המתוכנן יאפשר ל"פקיד" לפסול מועמדים לראשות הממשלה ובכך יחריב את הדמוקרטיה הישראלית.

המסר המובלע בטענה הזאת הוא שהיועץ המשפטי לממשלה, הפקיד המדובר, יוזם חקירות ומגיש כתבי אישום נגד פוליטיקאים ממניעים נסתרים ובלי קשר לראיות שיאספו החוקרים. מבין הרביעייה שהוזכרה לעיל, היום רק אמנון לורד ישר (או מנותק מהמציאות) מספיק כדי לקשור את הקצוות הקונספירטיביים: לטענתו, החוק של סער "מעודד את המשטרה לחקור מועמדים פוטנציאליים לראשות הממשלה כדי שהיועמ"ש יידע מראש להרחיק אותם מעיר המקלט ההיא בירושלים".

המאמר של לורד נדפס בעמודי החדשות של החינמון. לצדו, בטור הצד הדקיק, נדפסת ידיעה (יהודה שלזינגר ויאיר אלטמן) על דברים שאמר אתמול מנדלבליט. לטענתו, החוק דווקא "אינו פרסונלי" אלא "צופה פני עתיד". כחצי מהמלל בידיעה הוקצה לתגובות של הליכוד ונתניהו, שאינם מסכימים עם דבריו של ראש התביעה.

בנימין נתניהו מדבר בכנס בתל-אביב, אתמול (צילום: אבשלום ששוני)

בשאר היומונים המציאות הפוכה: במקום להבליט את הביקורת מבליטים את דברי התמיכה. ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" מדפיסים כותרות עם ציטוטים מפי מנדלבליט. ב"מעריב", לעומת זאת, הדפיסו בכותרת ציטוט של סער ("זה חוק להצלת הדמוקרטיה"), מהפוליטיקאים החביבים על העיתון.

בן כספית, שהקרבה שלו לסער היא מן המפורסמות (והמביכות), מתווכח עם "טענת הפקיד" של תומכי נתניהו: "לא, חברים יקרים. אין כאן פקיד שברצותו מדיח ראש ממשלה. התהליך שמוביל להגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה נמשך שנים ארוכות. הוא מתחיל ב'בדיקה' משטרתית. אם היא מבשילה, היא הופכת לחקירה. שנמשכת בדרך כלל בין שנה לשלוש שנים. אחר-כך עוברים חודשים ארוכים עד שהמשטרה מחליטה מה להמליץ".

מתי טוכפלד, במוסף הפוליטי של "ישראל היום", קיבל הצצה לקמפיין המתגבש של נתניהו נגד החוק הפרסונלי: "בליכוד יעשו הכל כדי שהחוק לא יעבור, אולם גם יש כבר מי שחושב על היום שאחרי במקרה שכן. קמפיין 'הוא לא יקבע' עם תמונתו של מנדלבליט מתחיל להתבשל במשרדים במצודת זאב, כשהערכה היא שהזעם הציבורי על אישור החוק יהיה כה גדול, שאיש לא יישאר אדיש ביום הבחירות".

אמנון לורד, בטורו השבועי, מקדיש חטיבה ל"פרויקט ה-315" – קבוצה של פעילים תומכי נתניהו ששמו להם למטרה להפריך את "תיק 4000" באמצעות ניתוח 315 "אירועי סיקור" שלפי כתב האישום מרכיבים את התמורה שקיבל בעסקת השוחד עם בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ'. לורד לא מעלה חשדות כלשהם בנוגע לאותנטיות של ההתארגנות, ובכל זאת שומע מאנשיה הכחשה. "לא עומד מאחורינו אף פוליטיקאי", מוסרים שם. "עד היום הפקנו עשרה סרטונים שעלו ביוטיוב. יש כל מיני ספקולציות על הסרטונים. הכל עבודה שלנו".

משה מלל, אחד מחברי המיזם, מספק לו ציטוט שיכול היה לבקוע גם ממקלדתו של טוראי בכיר ב"ידיעות אחרונות": "לפי חוקי משחק כאלה, פוליטיקאי לא יכול לדבר עם עיתונאים".

המדרון של צוקרברג

"השבוע קטפה יצירת המופת 'הסמויה' עוד תואר לאוסף: משאל של ה-BBC הכתיר אותה בתור הסדרה הטובה ביותר של המאה ה-21. וכדי לחגוג את האירוע, הבה ניזכר בקטע נפלא מהעונה השנייה: סוחר הסמים המבריק סטרינגר בל (אידריס אלבה), שניהל אימפריית פשע ברוטלית ובמקביל לקח קורסים בכלכלה כדי לשפר ביצועים, ערך דיון עם חייליו: מה עושים כדי שמוצר בעייתי יהפוך ללהיט? 'אתה משנה את השם', אומר לו אחד מהם", כותב עינב שיף ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

"ובחדשות אחרות לגמרי, שבכלל לא קשורות למוצרים ממכרים ולתאגידים בצרות: פייסבוק מתכוונת לארגן מחדש את החברה תחת שם אחר", מוסיף שיף. "מבחינת הדימוי, פייסבוק יכולה לשנות את השם, להחליף את הלוגו ולהגריל בין מיליארדי המשתמשים שלה את הזכות לזרוק כדורסל לפנים של מארק צוקרברג בלי שיידע על זה מראש – זה כבר לא משנה. נקודת האל-חזור נחצתה.

"מבחינת המהלך האסטרטגי, החלפת השם היא סתם קישוט. ואולי הסיפור הוא אחר: פייסבוק נמצאת בעצם בחזית המלחמה הקרה של המעצמות החדשות מול המעצמות הישנות, שגמרו אומר להגביל אותה ואולי גם לפרק אותה. לכן, למשל, היא מבצעת אינטגרציה בין השירותים שלה, כדי ליצור ישות. החלפת השם, במובן הזה, משרתת את המסר האמיתי של פייסבוק: ישות אחת, בלתי שבירה, חסרת מעצורים. סטרינגר בל היה מתרשם".

ב"מוסף הארץ", יובל דרור חולק עם הקוראים את הדילמה המתבקשת מהצד של המשתמשים: האם להמשיך להאכיל את המכונה של צוקרברג או לנדוד הלאה לפלטפורמות אחרות? התשובה של דרור ברורה. "כן, לפייסבוק יש יתרונות, אבל גם לאזבסט יש יתרונות ובכל זאת הפסקנו להשתמש בו. פייסבוק, כמובן, לא רוצה שנחשוב עליה כעל אזבסט דיגיטלי. היא רוצה שנחשוב עליה כעל חברה שמייצרת מוצר שמשתמשים בו מיליארדי אנשים כמו מטוסים או מכוניות – הרי גם הם גורמים לנזקים ובכל זאת אנחנו ממשיכים להשתמש בהם, נכון?

"ההבדל הוא שתחום התחבורה היבשתית או האווירית מפוקח בצורה הדוקה. דווקא מכיוון שהבנו שלטכנולוגיות האלו עשויות להיות השלכות שליליות אדירות על חיינו חוקקנו אלפי חוקים, כללים ותקנות שכל מטרתם היא לצמצם את הנזקים הפוטנציאליים של מכוניות או מטוסים. אם לא די בזה, כאשר מטוס מתרסק ומכוניות מתנגשות מדובר בתאונה, אבל במקרה של פייסבוק מדובר בעיצוב מכוון שמטרתו לעודד התמכרות ולדחוף להקצנה".

נפשו של יחצן

כתבת השער של "אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", היא ראיון עם היחצן נדב שטראוכלר, שחולק עם הכתבת הדס צורי סיפור שאפשר להקיש ממנו על ההתאמה המקצועית שלו לתחום שבו הוא עוסק, ואולי גם על נפשם של יחצנים באופן כללי. שטראוכלר, שב-2019 עבד בקמפיין הליכוד, נעשה דובר במהלך שירותו הצבאי, שחפף בחלקו את ההתנתקות. כימני ובן לציונות הדתית שהתנגד לגירוש התושבים, עם בני משפחה שגרו בגוש קטיף, הוא נקלע לדילמה.

"'זו היתה התקופה הכי מורכבת שלי בצבא', הוא מודה, 'הפעם הראשונה והאחרונה בכל שירות הסדיר, הקבע והמילואים שלי שהרגשתי לא בנוח עם המדים'", נכתב בראיון. "מתוקף תפקידו הוא היה אחראי על שאטלים של עיתונאים שנכנסו ויצאו מהגוש. 'במשך כל היום דִבררתי את הצבא, ובלילה הלכתי לישון אצל הדודים בגני-טל. מאוד אהבתי את הגוש. ביליתי בו הרבה בילדותי, הכרתי את האנשים והמקומות היטב'".

המראיינת שואלת האם שקל לסרב פקודה או לעזוב את צה"ל, ושטראוכלר משיב: "כחצי שנה לפני ההתנתקות היתה לי שיחה בבית-הכנסת בגוש עם ינון מגל, שהוא גם חבר. ינון היה אז כתב המתנחלים של ערוץ 10, אחד האנשים הבודדים שבאמת סיקר את ההתנתקות ולא דִברר אותה. הוא שאל אותי מה אעשה אם יגידו לי לפנות את המשפחה שלי והאם אהיה מסוגל לעשות את זה. אז, לפני שהכל התחיל, אמרתי לו שכן, אבל כשזה קרה בפועל הבנתי שלא הייתי מסוגל לעשות את זה בשום אופן".

בסופו של דבר לא נדרש היחצן לפנות את קרוביו מבתיהם, אבל הוא כן המשיך לדברר מבצע שבעיניו היה הרסני ולא צודק ופגע באנשים הכי יקרים ללבו. לדבריו, חלקם מעולם לא הצליחו להשתקם.

עושים לביתם

ב"ישראל היום" פורסמה בשבועות האחרונים סדרה של כתבות קנויות מטעם שירות התעסוקה. היום, הגוף הממשלתי מקבל מהחינמון דובדבן: ראיון מערכתי. ב"כיסא הכחול", מדור הראיונות הקבוע של המוסף הפוליטי, משוחח רן פוני עם משה יפרח, סמנכ"ל בשירות התעסוקה. היחס: נוח ומוקיר תודה. "פרויד אמר שאהבה ועבודה הן הבסיס לאנושיותנו. נשמע שבעבודה שלך כסמנכ"ל בשירות התעסוקה אתה מגשים בדיוק את זה", פותח המראיין, והמרואיין משווה ומעלה באמצעות מובאה מהרמב"ם.

גם ב"מקור ראשון", העיתון השני של המולטי-מיליארדרית (בדולרים) מרים אדלסון, מוכנים למכור סיקור למי שמוכן לשלם – וגם במקרה זה מדובר בגוף שפועל בזכות כספי המסים של אזרחי מדינת ישראל. הסחורה הפעם: מאמר מאת יוסי סוויד על "40 שנה לביטול המחיקון", שמתמקד במסכת הפוליטית שמאחורי המהלך. למרות שמדובר בתוכן קנוי, אפשר לשער שרוב הקוראים לא יבחינו בכך. רק מי שימקד את מבטו בסוף הטקסט יגלה שם את המשפט "הכתבה מתפרסמת בשיתוף פעולה עם מרכז מורשת מנחם בגין".

שיאן המכירות השבוע הוא "מעריב" של אלי עזור, שקיבל כסף ממפעל הפיס (עוד גוף ציבורי) כדי לדווח על פרס שנתן גוף ההימורים הציבורי במסגרת ועידה. במוסף "עסקים" מתפרסמת כפולה במימון חברה בשם סונוביה – טקסט שיווקי שמחבריו מסתתרים מאחורי הקרדיט החמקמק "צוות ה'ג'רוזלם פוסט'" (היומון באנגלית של עזור).

מתוך "מעריב עסקים", 22.10.2021 (לחצו להגדלה)

בעמודי החדשות של "מעריב", כבכל שבוע, אפשר למצוא עמוד תוכן שנרכש על-ידי בנק הפועלים. הבנק ערך השבוע ועידה בינלאומית באיחוד האמירויות הערביות ואירח בה את כתב "מעריב" מתן וסרמן. בתמורה למימון הנסיעה קיבל הבנק כפולת עמודים שבמרכזה תצלום ענק ומשמים של המנכ"ל דב קוטלר עם כמה אח"מים שחולקו לזוגות מעורבים – אחד בחליפה מערבית, אחד בגלבייה – והצטלמו כשהם מציגים למצלמה עצם בלתי מזוהה.

כבונוס צורף עוד תצלום של המנכ"ל קוטלר ועמיתיו, ותצלום נוסף של עוד כמה גברים בחליפות (ואחד בגלבייה). שמותיהם אינם מוזכרים, בחירה עריכתית חריגה שממחישה שלא מדובר בטריטוריה עיתונאית אלא במין יצור כלאיים – נאמר, שק מטבעות אנושי שחובש על קודקודו כובע פדורה עם פתק שעליו שורבט "Press". כמצופה, הכתבה של וסרמן היא קומוניקט ארוך המונה את מעלותיהם וציטוטיהם של שלל גופים ואישים שלקחו חלק באירוע הלא חשוב והלא מעניין. הטקסט נחתם במשפט דו-משמעי: "ואכן נראה כי שיתוף הפעולה החדש ימשיך להתעצם".

ענייני תקשורת

אלימות. "שלושת העצורים שנחשדו השבוע בירי לעבר ביתו ורכבו של כתב 'ידיעות אחרונות' ו-ynet חסן שעלאן שוחררו אתמול לבתיהם מחוסר ראיות", מדווח רענן בן-צור ב"ידיעות אחרונות", ומציין כי התקרית הנחקרת אירעה לפני חמישה חודשים. "אני עדיין לא יודע מי עמד מאחורי הירי לעבר הבית והרכב בטייבה ופיצוץ המטען בבית החדש בבאקה אל-גרבייה", אומר לו שעלאן.

לצאת מהמחנה. כתבת השער של מוסף "מוצ"ש" מבית "מקור ראשון" היא ראיון עם יואב רבינוביץ', עורך תוכנית ביקורת התקשורת "מהצד השני". "כשהתקשורת מבטאת את המחנה שאני מצביע לו, מלטפת פוליטיקאים שאני אוהב ומבקרת פוליטיקאים רק מהמחנה השני, היא לא משרתת אותי. היא משרתת את הפוליטיקאים ואת מי שמרגיש שהוא חלק מהמחנה. אני מתיימר, ואני מודה שזו יומרה, לא לחשוב כחלק מהמחנה", הוא אומר למראיין, גדעון דוקוב.

"אני מתחיל להבין את החוויה של הצופה הימני", מוסיף רבינוביץ' בהמשך. "אם תרצה, מבחינת היחס שלי לתקשורת אני רואה את עצמי היום כביביסט, עם הבדל אחד קטן: אני בחיים לא אצביע לביבי".

סגירת מעגל. בעמוד 45 של "גלובס" נדפסת מודעה של בית המכירות הפומביות תירוש, המודיע על אירוע למכירת פריטי אמנות שיתקיים בסוף השבוע הבא. אחת התמונות ששובצו במודעה היא "השכינה חוזרת לירושלים", ציור שמן של ראובן רובין. השבוע דווח ב"גלובס" שציור זה, יחד עם עוד כמה פריטים, יוצע למכירה כחלק מהליך פשיטת הרגל של המו"ל הקודם של העיתון הכלכלי, אליעזר פישמן.