משטרת ישראל מסרה לעיתונאי ישראל למעלה מ-650 צווי איסור פרסום מאז תחילת 2020. מאחורי הנתון היבש הזה מסתתרים מאות סיפורים שעיתונאים כבר לא יספרו: הנרצח או הנרצחת שאף אחד לא יציג את סיפור חייהם ומותם, מעשי תקיפה מינית, שוד או סחיטה שהותירו קורבנות מצולקים לנצח, וגם אינספור תיקים עלומים שתוכנם מוסתר מהציבור מנימוקים "בטחוניים" החשופים רק לשופטים ולמערכת אכיפת החוק. ואלה רק הצווים שנחשפו עקב הפצה יזומה של המשטרה.

כל אחד מצווי איסור הפרסום הללו הוא חור שחור במפת המציאות הישראלית. כתם עיוור שמגביל את חופש הפעולה של העיתונות ומונע מהאזרחים לקבל תמונת מצב מלאה של מה שמתרחש סביבם. כל צו כזה מגביל את היכולת שלנו לדעת כיצד המדינה מטפלת בפשיעה ובטרור, והאם היא עושה את עבודתה נאמנה או משחיתה זמן ומשאבים על הסתרה שיטתית של כשלונות צורבים.

כאן באתר "העין השביעית" השתדלנו לפרסם כל צא"פ משטרתי שהגיע לידינו – ישירות מהמשטרה, או מעיתונאים שקיבלו אותו וחשבו שיש מקום לחשוף אותו לציבור. מדי פעם, כשחשבנו שצו כלשהו ראוי לעיסוק ציבורי, ליווינו את העיתונאים והפעילים שנאבקו בו. התעמקנו בנימוקי השופטים ובנטייתם המטרידה לשמש חותמת גומי. עסקנו גם במקורות ההיסטוריים של התופעה ובתרבות ההסתרה המשטרתית. למדור שריכז את כל זה קראנו "משטרת הצווים". כעת, אחרי שנתיים וחצי, הגיע הזמן לסיכום. המסקנות לפניכם.

1. קודם כל, הכל אסור. נוח לחשוב שהמשטרה מבקשת צו איסור פרסום בחקירות ספציפיות שבהן החוקרים הסיקו שחשיפה של מידע מסוים – פרט מוכמן, מקור חסוי, צעדי חקירה עתידיים וכיוצא באלה – תסכן את פענוח הפשע. בפועל, זה רחוק מכך. אחד מכללי האצבע של המשטרה בשנים האחרונות הוא לבקש צו איסור פרסום על כל חקירת רצח, ללא יוצא מן הכלל, עם פתיחתה. זה קורה גם במקרים אבסורדיים שבהם הרוצח נתפס ומודה במעשה מיד אחרי התקרית. הנוהג הזה גולש בעקביות גם לעבירות חמורות אחרות.

גם לשון הצו בדרך כלל מתעלמת מגוונים אפורים. ברירת המחדל היא איסור גורף. הנוסח הקבוע אוסר על התקשורת (ועל כל היתר) לדווח על "כל פרט מפרטי החקירה", לרבות פרטים שעלולים להביא לזיהוי החשודים. במקרים קיצוניים, הצו גם יאסור לדווח על עצם קיומה של החקירה. במקרים אף יותר קיצוניים ייאסר גם לדווח על עצם קיומו של הצו. כמעט תמיד, שיתוף הפעולה של השופטים אוטומטי. רק לעתים רחוקות יימצא שופט שיבהיר שהמציאות צריכה להיות הפוכה: המצב הטבעי והרצוי הוא שלעיתונות מותר לפרסם הכל, חוץ ממה שנאסר עליה במפורש.

2. למשטרה יש מונופול על המידע. איך עיתונאי יכול לדעת שפרט כלשהו שבכוונתו לפרסם חוסה תחת ההגדרה "כל פרט מפרטי החקירה", ולפיכך אסור בפרסום? הוא לא יכול לדעת. החקירה היא קופסה שחורה, ואין לו באמת אפשרות לדעת אם המידע שבידיו ידוע לחוקרים ואם הוא רלבנטי לכיווני החקירה שלהם. גם השופטים לא מכירים את כל פרטי החקירה. היחידים שיודעים אותם הם החוקרים. מאחורי המונח "כל פרט מפרטי החקירה" עומדת אמת פשוטה: אסור לדווח על שום דבר שהמשטרה לא מאשרת לדווח עליו.

שוטרים בזירת רצח בנתניה, אוקטובר 2018 (צילום: פלאש 90)

3. הפרעת הקשב של העיתונות. במשטרה טוענים שאיסורי הפרסום אמנם גורפים – אבל רובם זמניים. לעתים תוקפם פוקע סופית כבר כעבור שבוע או חודש, ואיש לא מונע מהעיתונאים לשוב ולעסוק בתיקי החקירה עם פקיעת הצו. הטענה הזאת חושפת חולשה כרונית של העיתונות: ב-2022, התקשורת הישראלית היא אוסף של מערכות שדופות שמספקות סיקור אנקדוטלי וסובלות מהפרעת קשב קבועה שמונעת סיקור של רוב מה שחורג מהאקטואליה המיידית.

במצב הזה, לפקיעת איסורי הפרסום שבוע או חודש אחרי התקרית אין ממש משמעות. כתבי הפלילים והצבא עסוקים ברדיפה אחר סדר היום הדוהר 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. גם אלו מהם שרוצים לא באמת יכולים לחזור אחורה ולדווח מחדש – הפעם עם כל הפרטים – על רצח, שוד, אונס או פיגוע שסוכל אי אז בעבר הרחוק, לפני שבועיים. אף אחד לא ימנע מהם לעשות זאת, ובכל זאת – קרוב לוודאי שזה לא יקרה.

המסקנה עגומה: מבחינה אפקטיבית, גם איסור פרסום של כמה ימים יכול לקבור לנצח חקירה שהמשטרה חפצה בהסתרתה.

4. אין סטטיסטיקה אמינה. מתי המשטרה מאיצה את קצב בקשות איסורי הפרסום, ומתי היא עוצרת? האם, כפי שטענו כתבי פלילים בשנים האחרונות, האחראי לאינפלציית הצווים הוא המפכ"ל רוני אלשיך, שהביא איתו למשטרה שיטות עבודה של השב"כ? ואם כן, איזו מדיניות הנהיגו ממשיכיו? מי שינסה להשיב על השאלות הללו יעלה חרס.

המשטרה מפיצה לעיתונאים רק חלק מצווי איסור הפרסום, וניסיון של "העין השביעית" לפענח נתונים סטטיסטיים שהתקבלו בעקבות בקשת חופש מידע של עמותת "הצלחה" העלה שבמשטרה ככל הנראה מסרו נתונים כוזבים. דבר אחד בכל זאת ברור: ייתכן שאת המדיניות הנהיג לראשונה אלשיך, אבל ממשיכיו, ממלא המקום מוטי כהן והמפכ"ל הנוכחי קובי שבתאי, לא טרחו לשנות אותה.

5. שוטרים ופושעים מסרבים להיות אויבים. בקשת צו איסור פרסום היא הליך פשוט: שוטר מגיע לבית-המשפט, מגיש בקשה שהוכנה מראש ומחכה שהשופט או השופטת יאשרו. העיתונאים כמעט תמיד נעדרים מהדיונים הללו. המשטרה לא מעדכנת אותם על קיומם, וכך מונעת מהם הזדמנות להעלות טיעונים נגד איסורי הפרסום. עיתונאים שירצו, יוכלו להגיש בדיעבד בקשה מיוחדת להסרת הצו. אבל יותר קשה לגרום לשופט לבטל החלטה קיימת מאשר למנוע ממנה להתקבל מלכתחילה.

המצב הזה מייצר חפיפה נדירה בין האינטרסים של שני צדדים שבדרך כלל נאבקים זה בזה: שוטרים ופושעים. עבור המשטרה, איסור הפרסום חוסך התמודדות עם ביקורת ציבורית בזמן אמת. גם החשודים – רוצחים, אנסים, חיילים במשפחות פשע וכיו"ב – נהנים מהמצב הזה, שחוסך להם את הבושה הכרוכה בחשיפה תקשורתית ומסייע להם לשמור על אנונימיות.

שוטרים ואנשי שב"ס ליד פתח המחילה שדרכה נמלטו שישה אסירים בטחוניים מכלא גלבוע, ספטמבר 2021 (צילום: פלאש 90)

6. ישראל השנייה נדחקת לשוליים. לעתים רחוקות, כלי תקשורת בכל זאת מתעקשים לצאת למאבק משפטי כדי להסיר או לרכך איסורי פרסום. במקרים כאלה, שופטים אכן נוטים להתחשב בבקשות. אבל המשאבים הללו מוקצים בדרך כלל לפרשות מהסוג שכובש את ראש סדר היום הציבורי: שחיתות בחלונות הגבוהים של הפוליטיקה והכלכלה, תקריות אלימות עם פוטנציאל רייטינגי (מעורבים מפורסמים, נסיבות חריגות, ברוטליות יוצאת דופן) ותיקים בטחוניים מתוקשרים, למשל בריחת הטרוריסטים מכלא גלבוע.

רוב הצווים לא עוסקים בפרשות מהסוג הזה אלא בפשעים שמתרחשים בשולי החברה, במגזר הערבי (ובייחוד בגל הרציחות של השנים האחרונות) ובמוקדי עוני, שבהם יש חיכוך מוגבר עם גורמי פשיעה. התוצאה היא תת-סיקור של מוות ואלימות כשהם ניחתים על ישראלים ממגזרים שהתקשורת מעדיפה להתעלם מהם. תוצר הלוואי הוא פיקוח לקוי של העיתונות על האופן שבו המשטרה מטפלת בפשעים שקורבנותיהם נתפסים כאזרחים סוג ב'.

7. המשטרה נגד תחקירים עצמאיים. כתבי הפלילים מתבססים בעיקר על מידע שזורם אליהם מהמשטרה וממערכת המשפט. התלות הזאת מייצרת מעין הסכם בלתי כתוב בין המקורות הממסדיים לעיתונאים שמסקרים אותם: אנחנו נקל על חייכם ונספק לכם את המידע – אבל אתם תפרסמו רק מה שנתיר לכם, איך שנתיר לכם ומתי שנוח לנו. אבל מה קורה כשעיתונאי מתעקש לחפור בפרשה פלילית על בסיס מקורות עצמאיים?

גם כשברור שהמידע לא הגיע ממקורות משטרתיים, המשטרה עשויה למנוע חקירה עיתונאית עצמאית באמצעות הוצאה רטרואקטיבית של צו איסור פרסום. כך קורה לעתים כשעיתונאי פונה למשטרה ומבקש התייחסות לקראת פרסום כתבה שמתבססת על מקורות חוץ-משטרתיים, ומגלה שבמקום לקבל תגובה או תדרוך, במשטרה העדיפו לחנוק את הכתבה עוד לפני פרסומה באמצעות פנייה לבית-המשפט ובקשת צו איסור פרסום.

התוצאה: העיתונאי לומד לא לשאול שאלות קיטבג. למה לטרוח לאמת פרטים עם רשויות החקירה או לבקש את תגובתן אם התוצאה היא סתימת פה?

מקרה מקומם במיוחד אירע לעיתונאית שני חזיזה במסגרת עבודתה על סרטה הדוקומנטרי מ-2020, "רב הנסתר". חזיזה חקרה שני מעשי רצח שאירעו בירושלים לפני למעלה משלושים שנה ונותרו מאז בלתי מפוענחים. התחקיר שלה קשר אותם לכת החרדית של הרב העבריין אליעזר ברלנד.

הרב העבריין אליעזר ברלנד מובל לדיון בבית-משפט השלום בירושלים, נובמבר 2016 (צילום: יונתן זינדל)

חזיזה, שעבדה עם מקורות עצמאיים, החליטה להעביר למשטרה חלק מהמידע שהשיגה כדי לסייע בחקירה המוקפאת. אבל במקום שהסרט יפתח מחדש את השיח סביב התעלומה – התגובה של המשטרה היתה הפוכה. זמן קצר אחרי צאת הסרט הוציאה המשטרה צו גורף שאסר לדווח לא רק על ממצאי החקירה, אלא גם על עצם קיומה ועל עצם קיומו של צו איסור הפרסום.

התחקיר העיתונאי התברר כאמין והוביל למעצרים; תחולת הצווים צומצמה מאז, אבל עד היום לא ניתן לדווח על כל פרטי הפרשה. למשטרה זה השתלם: הדיווחים בנושא התרכזו בפריצת הדרך המיוחצנת שחלה בחקירות, ולא ברשלנות המשטרתית שגרמה לתיקים להישאר פתוחים במשך למעלה משלושים שנה.

8. העיתונאים נשארים בערפל. במקום שכל הצווים יפורסמו באופן גורף על-ידי בית-המשפט – אחרי הכל, מדובר בהחלטות של שופטים שהציבור אמור לדעת עליהן ולהישמע להן – המשטרה שומרת את הצווים לעצמה ומפיצה אותם לפי שיקוליה. התוצאה היא מצב פוטנציאלי שבו עיתונאי יפרסם מידע בלי לדעת שאסור לו, והפללתו האוטומטית בהפרת צו שיפוטי.

לעתים תכופות, כשהמשטרה מפיצה צווי איסור פרסום, בהודעה הנלווית כלל לא מציינים מהי החקירה שכביכול נאסר לדווח על פרטיה. זה קורה בעיקר בחקירות שמוגדרות בטחוניות, אבל לא רק. העיתונאים מקבלים את מספר התיק ואת שם היחידה החוקרת, אבל היכולת שלהם להבין מה בדיוק אסור להם לפרסם מוגבלת ותלויה בשיתוף פעולה מצד המשטרה. במקרים אחרים הצווים כלל לא מופצים, או מופצים כשחלקים מהם מצונזרים באופן שפוגע ביכולת להבינם.

9. ד"ש ממועצת העיתונות. על צווי איסור פרסום בדרך כלל מופיעה הערה קבועה שלפיה "כלי תקשורת אשר יהיה מעוניין שמועצת העיתונות תייצגו בדיון יפנה אליה, ייפה את כוחה לכך ויידע את בית-המשפט והיחידה החוקרת". בשנים האחרונות, מועצת העיתונות היא גוף חלש השרוי בתהליך מואץ של התפוררות. לא זכור מקרה מהעבר הקרוב שבו המועצה מילאה את התפקיד שמייעדים לה השופטים. כלל לא ברור אם אנשיה מודעים לייעוד הבלתי ממומש הזה.

נסיונות של גופים אחרים למלא באופן פורמלי את החלל שהותירה מועצת העיתונות, כמו ארגון העיתונאים ועמותת "הצלחה", לא זוכים לשיתוף פעולה מצד המשטרה.

10. העולם של אתמול חי ובועט בהיכלי המשפט. לא פעם יזדמן מקרה של שופט שאוסר לפרסם מידע שכבר הופץ בהרחבה בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. התוצאה אבסורדית, ומפלילה – לפחות על הנייר – שלל עיתונאים וגולשים על לא עוול בכפם. בפועל, ההפרות הללו אינן נאכפות והצו הופך לאות מתה. רק לעתים רחוקות שופטים מבהירים שהצו אמנם חל על "כל פרט מפרטי החקירה" – אבל לא על פרטים שפורסמו לפני מתן ההחלטה או הופצו באופן רשמי על-ידי המשטרה.

במקרים מסוימים, שופטים אף אוסרים לפרסם מידע שפורסם בתקשורת הזרה או אצל גולשים שפועלים מחוץ לגבולות ישראל. התוצאה היא שבמקום לקבל מידע מהימן דרך העיתונות, הציבור נחשף לגרסאות מעוותות – לעתים שקריות ממש – שעוברות דרך מערכת העיכול הפתלתלה של הבלוגים, הרשתות החברתיות וקבוצות הווטסאפ. האופי הדרקוני של איסורי הפרסום מתדלק תיאוריות קשר וחשדנות ממארת ומפורר את היכולת של החברה להביט במציאות כפי שהיא ולקיים דיון מושכל.

האחריות של העיתונות

יש נקודה שחשוב להדגיש: לא כל האשמה מוטלת על רשויות החקירה. שוטרים לא יכולים לגשת למדפסת ולהדפיס לעצמם צווי איסור פרסום. הם זקוקים לשופטים שיחתמו עליהם. והשופטים לא היו מתמסרים בצורה כה גורפת לבקשות אם היו יודעים מראש שהעיתונות תיאבק נגד איסורי הפרסום ותדרוש לשמוע את הנימוקים.

אלא שבעשורים האחרונים, ככל שהעמיק המשבר הכלכלי שבו שרויה העיתונות הישראלית, כלי התקשורת חתכו בבשר החי: דסקים אזוריים נסגרו, וקוצצו משרות של עיתונאים שבעבר היו נוכחים בשטח, בזירות פשע ובתי-משפט, אוספים רשמים עצמאיים ומשיגים גם מידע שלא הופץ על-ידי רשויות החקירה.

המחסור בכוח אדם, ועוד יותר מכך בכוח אדם איכותי, גרם למערכות להפקיד כתב אחד על תחומי סיקור ושטחים גיאוגרפיים שבעבר התחלקו בין שלושה וארבעה עיתונאים. הפונקציה של כתב הפלילים הוחלפה בזו של כתב המשטרה – מעמד מעט משפיל של עיתונאי שתפקידו מסתכם בדיווח על מה שמוסרת המשטרה.

אלמלא החולשה הכרונית הזאת, משטרת ישראל לא היתה יכולה להתפרע עם איסורי הפרסום כפי שהיא עושה כיום. כמו העיתונות, גם המשטרה לא מסוגלת להתאבד על כל תיק. אם השוטרים היו נתקלים בהתנגדות, אפילו מינימלית, היו פחות צווי איסור פרסום – והאיסורים היו מוגבלים יותר וקצרי מועד. העיתונאים, וגם ארגוני החברה האזרחית שממלאים תפקיד מרכזי במאבקים לחשיפת מידע ציבורי, בדרך כלל אפילו לא מתייצבים למערכה.

* * *

תודה לעיתונאים שמסרו לפרסום צווי איסור פרסום במסגרת המדור, ותודה גם ליובל אדלר, שסייע בהפקת "משטרת הצווים" ב-2021 במסגרת לימודיו במכון שלם, כחלק מתוכנית התמחות באתר "העין השביעית"