יוסף אבו-חוסיין, שדר ברדיו אל-אקצא של חמאס, נהרג הלילה כשצה"ל הפציץ את ביתו שבעיר עזה, כך מדווחים כלי תקשורת פלסטיניים ברצועה.
ב-14 במאי נהרגה בעזה רימא סאאד, עיתונאית הרה בת 30, שביתה בעזה הופצץ בידי כוחות צה"ל. בדיווחים על מותה לא נמסר באיזה כלי תקשורת עבדה. אבו חוסיין, לעומת זאת, היה מוכר כשדרן ברדיו של חמאס ובטקס הלווייה שלו אפוד מגן של עיתונאים הונח על גופתו.
מאז תחילת מבצע "שומר החומות", הרסה ישראל את משרדיהם של למעלה מ-20 כלי תקשורת ברצועה, כולל הבניין שבו שכנו משרדי ערוץ הרדיו של חמאס. ארגון עיתונאים-ללא-גבולות פנה לבית-הדין הפלילי הבינ"ל כדי שיחקור האם תקיפות אלו מהוות פשע מלחמה.
המקרה הבולט ביותר של הפצצת משרדי כלי תקשורת נגע להריסה בניין אל-ג'לאא, שבו שכנו משרדי סוכנות AP וערוץ אל-ג'זירה. צה"ל טען כי בבניין התמקמה יחידת מודיעין צבאית של חמאס ואף העביר מידע מודיעני על כך לארה"ב. ב-AP טענו כי לא היו מודעים לכל פעילות חמאס בבניין.
זו אינה הפעם הראשונה שצה"ל הורס את משרדיהם של כלי תקשורת בעזה, וגם לא הפעם הראשונה שהפצצותיו מכוונות נגד עיתונאים של כלי תקשורת המזוהה עם חמאס.
בשנת 2012, במהלך מבצע "עמוד ענן", תקף צה"ל מכונית שבה נסעו שני עיתונאים בערוץ הטלוויזיה אל-אקצא של חמאס, מחמוד אל-קומי וחוסאם סלמה. ארגון זכויות האדם Human Right Watch חקר לעומק את מותם של אל-קומי וסלמה. נציגיו שוחחו עם בני משפחותיהם וביקרו בבתיהם. לפי דו"ח שפירסם הארגון, התמונה העולה היא של שני עיתונאים מתים ולא שני טרוריסטים. בניגוד לעזתים אחרים שפעלו עבור חמאס, בביתם של אל-קומי וסלמה לא נראו כרזות שהכריזו עליהם כשאהידים, והזרוע הצבאית של הארגון לא כללה את שמותיהם ברשימת חללי הקרבות. צה"ל מעולם לא סיפק הסבר לאירוע.
בשנת 2014, במהלך מבצע "צוק איתן", נהרגו בעזה 13 עיתונאים מירי כוחות צה"ל. רובם במה שמוגדר כ"נזק אגבי", אבל חלקם סומנו כמטרות. חאמד שהאב, בן 30, עבד כנהג עבור סוכנות הידיעות העזתית מדיה-24. ב-9.7.14 הופצצה מכוניתו בשכונת רימאל בעזה והוא נהרג במקום. שהאב היה בדרכו לאסוף את צלם הסוכנות כדי להביאו למשרדיה. רכבו היה מסומן באותיות "TV".
חזית רכבו המופצץ של חאמד שהאב, נהג סוכנות הידיעות העזתית מדיה-24, 9.7.14 (צילום מסך: סוכנות הידיעות וואטניה)
בצה"ל בדקו את המקרה והגיעו למסקנה כי שהאב לא עבד כעיתונאי. "התקיפה כוונה לעבר כלי רכב שמידע מודיעיני וראיות ישירות הצביעו על כך כי נעשה בו שימוש להובלת אמצעי לחימה שנועדו לשימוש נגד כוחות צה"ל בהמשך אותו היום. ככל הנראה, נעשה שימוש בכלי רכב עם הסימון TV להסוואת השימוש הצבאי שנעשה בו להובלת אמצעי הלחימה, כחלק ממאפייני הפעילות האסורה של ארגוני הטרור ברצועת עזה, המשתמשים בסממנים אזרחיים ככסות לפעילותם הצבאית", קבעה הפרקליטות הצבאית שחקרה את המקרה.
במקרים אחרים ב"צוק איתן", שבהם גם לפי צה"ל קורבנות ההפצצה הישראלית היו עיתונאים, לא נפל כל פגם, קבע הפרקליט הצבאי הראשי דאז אלוף דני עפרוני.
הרג עיתונאים על-ידי כוחות צה"ל במבצעי עבר הוביל לגינויים משלל ארגונים בינלאומיים. אם הוחלט להתנקש בהם רק בשל היותם עיתונאים הפועלים עבור ארגון טרור, זוהי הפרה של דיני המלחמה הבינלאומיים.
לפי מומחים לנושא, לכל היותר מותר לתקוף את משדרי ומשרדי כלי התקשורת המפיצים פקודות או מסרים המעודדים את מורל הלוחמים. העיתונאים עצמם אמורים להימצא מחוץ לתחום הפגיעה. עו"ד פנינה שרביט-ברוך, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, אמרה בעבר ל"העין השביעית" כי למיטב ידיעתה צה"ל אינו נוהג לתקוף מתקני תקשורת על בסיס הפצת מסרים של תמיכה בלחימה.
מקרי עבר, מגרמניה הנאצית, עבור בהפצצות נאט"ו ביוגוסלביה וכלה ברצח העם ברואנדה, העלו שלל מקרים שבהם עיתונאים וכלי תקשורת שילמו את מחיר הזדהותם עם צד אחד במלחמה.
לפני קרוב לעשור, בעקבות הרג עיתונאים עזתים במהלך מבצע "עמוד ענן", שוחח פרופ' איל בנבנישתי, מומחה למשפט בינלאומי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, עם "העין השביעית" והסביר מתי לפי הבנתו הדין הבינלאומי מתיר פגיעה בעיתונאים.
"מי שאינו לוחם נחשב למוגן, אסור לפגוע בו, למעט ביחס לאותו זמן שבו הם נוטלים חלק ישיר בפעולות האיבה", אמר פרופ' בנבישתי. "עכשיו, מה זה 'חלק ישיר בפעולות איבה'? אם אותם אנשי חמאס היו בעצם אנשי טרור והעבודה שלהם כעיתונאים היתה סיפור כיסוי, אז גם לפי הפסיקה הישראלית וגם לפי הגישה של הצלב-האדום הפעילות הצבאית שלהם נחשבת לנמשכת והם יעד לגיטימי לתקיפה. לא צריך לחכות שהם יורידו את המצלמה וירימו את הנשק.
"הבעיה היא אם הם שימשו רק עיתונאים. אם עיתונאי מעביר ידיעות [צבאיות] ממקום למקום, הוא נוטל חלק ישיר בפעולות האיבה, אבל אם הוא רק מדווח, והמטרה של הדיווח היא לא לעדכן את המפקדים, אלא את הציבור הרחב, אי-אפשר להגיד שזה נטילת חלק ישיר בפעולות האיבה".
ונניח שהשידורים מפיצים מידע שקרי בכוונה תחילה כדי ליצור דעת קהל אוהדת ללחימה?
"עדיין האנשים שמקבלים את המידע הם ריבונים להחליט מה לעשות. ליצור דעת קהל זה דבר אחד, דבר אחר הוא להורות לפקוד שלך או למישהו שיש לך שליטה עליו ללכת לעשות מעשה. זה הבדל קריטי".
האם זה המקרה גם בהריגתו של אבו-חוסיין? מדובר צה"ל טרם נמסרה תגובה.