עיתונאי, אוהב צנזורה? לכאורה שאלה מטומטמת. קשה לדמיין כתב שלא חש צביטה מעיקה בקיבה כשגוף חיצוני פוסל לו כתבה או מחייב אותו לעקור ממנה מידע עסיסי שהושג בעמל רב. אבל העיתונות הישראלית חיה בנוח עם קיומה של צנזורה צבאית עם סמכויות חריגות, גוף שעצם קיומו אחראי במידה רבה לדירוג הבינוני של ישראל במדדי חופש עיתונות בינלאומיים.

האדישות הזאת חוזרת על עצמה גם מול צורות אחרות של צנזורה שלטונית, ובראשן פס הייצור השוקק של צווי איסור פרסום ששופטים מנפקים לבקשת המשטרה ומערכת הביטחון, שרק לעתים רחוקות מייצר התנגדות של ממש בקרב ציבור העיתונאים.

גילוי שצץ לאחרונה עשוי לסייע בצמצום השליטה ההרמטית של המדינה על מה שעיתונאיה רשאים לפרסם. מתברר שהיום, בניגוד לעבר, עיתונאים יכולים להיעזר בצנזורה הצבאית כדי לאתגר צווי איסור פרסום שניתנו על-ידי בתי-המשפט. זה אולי נשמע מופרך, אבל זה לא. הצנזורה הצבאית, גוף שעיסוקו בהטלת איסורי פרסום, באמת יכול לסייע לעיתונאים להיאבק בצווי איסור פרסום – וכך לחשוף לעין הציבורית פרשות וחקירות בטחוניות שחל עליהן חיסיון בלתי מוצדק.

המנגנון שמאפשר זאת מעט מורכב להפעלה, אבל קל להבנה. השורש שלו נעוץ במסמך ישן מ-2002 הנושא את הכותרת "הנחיית פרקליטת המדינה מס' 14.14 – צווי איסור פרסום בעניינים הנוגעים לבטחון המדינה". ההנחיה הנשכחת הזאת נועדה לפתור קושי שנוצר במקרים חריגים שבהם המדינה מדברת בשני קולות: מצד אחד, שופט או שופטת שנענו לבקשת המשטרה או השב"כ ואסרו לפרסם דבר מה – ומצד שני הצנזורה הצבאית, עם כל כובד סמכותה והיכרותה עם סודות מדינה, שמתירה לפרסם את אותו המידע בדיוק.

מנסחי ההנחיה היו פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה. הפתרון שלהם היה נוח במיוחד מבחינת מערכת המשפט: בכל פעם שישנה סתירה בין עמדת הצנזורה הצבאית לצו איסור פרסום – הוראות הצו השיפוטי יועדפו על פני עמדת הצנזורה. על-פי ההנחיה ההיא, אם עיתונאי פונה לצנזורה ומבקש מאנשיה לאשר לו דיווח בנושא מסוים שחל עליו צו איסור פרסום, הצנזורה כלל לא תדון בבקשה. במקביל הוחלט להקים צוות שיורכב מנציגי הגופים הרלבנטיים – הפרקליטות, הצנזורה ומערכת הביטחון – שיתאם עמדות וידאג שהמדינה תדבר בקול אחד.

הסידור הזה אינו מובן מאליו. כאן, באתר "העין השביעית", דווח עליו ב-2017 בעקבות עתירה לבג"ץ שהגיש העיתונאי יוסי מלמן. עורכי-הדין שייצגו את מלמן, שלומי זכריה ומיכל זיו, טענו שלפרקליטות אין סמכות לחייב את הצנזורה הצבאית לאמץ מנגנון שיכפיף אותה להנחיה, שאינה מבוססת על חקיקה. לטענתם, ההנחיה של ארבל ורובינשטיין "מונעת ממי שהוצא לו צו איסור פרסום את האפשרות להשיג [לערער] על צו זה ולבקש את ביטולו או צמצומו בהתבסס על עמדת הצנזורה" – שהיא "הגורם המקצועי המוסמך היחיד" שרשאי לקבוע אם פרסום מסוים עלול לסכן את בטחון המדינה.

מבחינת ציבור העיתונאים, מותה של ההנחיה המשפטית שקשרה את ידי הצנזורה הצבאית הוא הזדמנות. כעת, עיתונאים יכולים לדרוש מהצנזורה – וגם לקבל – חוות דעת גם לגבי פרסום של חומר שהוטל עליו צו איסור פרסום

העתירה של מלמן לא הגיעה לבירור בסופו של דבר. הרכב השופטים שדן בה המליץ לו למשוך אותה – וכך קרה. צווי איסור הפרסום שמרו על מעמד העל שלהם. אבל כאן מגיע הגילוי המפתיע: כעת, כבר פחות משנֶה אם לפרקליטות יש או אין סמכות להוציא "הנחיה" שתחייב את הצנזורה הצבאית לא לדון בעניינים שחל עליהם צו איסור פרסום. הסיבה לכך היא שההנחיה כבר לא בתוקף.

הגילוי על פקיעת תוקפה של ההנחיה אירע במקרה, במענה של משרד המשפטים לבקשת חופש מידע שהגיש היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", עו"ד אלעד מן (שהוא גם יו"ר עמותת "העין השביעית"). הבקשה של עו"ד מן התמקדה בכלל בצוות הבין-משרדי שאמור היה לוודא שהמדינה מדברת בקול אחד. אלא שבמקום למסור מידע על הרכב הצוות וסדרי העבודה שלו, במשרד המשפטים מסרו שהצוות בכלל לא קיים, שכן ההנחיה המוֹרה על הקמתו אינה בתוקף.

"בימים אלו עמלים בפרקליטות המדינה על הכנה ותיקוף של הנחיה חדשה, שתפורסם לאחר סיום המלאכה", מסרה עו"ד מיטל כץ, הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד המשפטים. באופן תמוה, בתשובתה נטען כי לא נמצא מידע כלשהו על עבודת הצוות בשנים קודמות, בתקופה שבה אמור היה לפעול – אם בכלל טרחו להקים אותו.

מבחינת ציבור העיתונאים, מותה של ההנחיה שקשרה את ידי הצנזורה הוא הזדמנות. כעת, עיתונאים יכולים לדרוש מהצנזורה – וגם לקבל – חוות דעת לגבי פרסום חומר שהוטל עליו צו איסור פרסום. ייתכן שהצנזורה תיישר קו עם הצו. אבל ייתכן גם שלא. במקרים כאלה, שבהם חוות הדעת של הצנזור הצבאי תסתור את חוות הדעת של המשטרה או השב"כ, ניתן יהיה להגישה לבית-המשפט, ועל סמך זה לבקש את ביטול או צמצום צו איסור הפרסום.

זה נשמע כמו לונג-שוט, אבל זה לא. כשגופי חקירה פונים לבית-המשפט ומבקשים צו איסור פרסום, הם בדרך כלל מבקשים (ומקבלים) צווים שהאיסור הכלול בהם מנוסח באופן גורף. הנוסח הקבוע אוסר לפרסם "כל פרט מפרטי החקירה". לעתים קרובות, הצו אוסר לפרסם גם את עצם קיומה של החקירה. לפעמים, צו איסור הפרסום אפילו אוסר לדווח על עצם קיומו של צו איסור פרסום. רוב השופטים, שבדרך כלל אינם מכירים לעומק את הנושאים שעל הפרק ואת מפת הסיכונים של מדינת ישראל, מאשרים את הבקשות המוגשות להם באופן אוטומטי.

דורון בן-ברק, הצנזור הצבאי הראשי (צילום: תמיר צפדיה, רישיון CC BY-SA 4.0)

גם לצנזורה הצבאית יש סמכות להטיל איסורי פרסום גורפים, אבל אנשיה מנצלים את הסמכות הזאת באופן מדוד. חלק מהעיתונאים, בעיקר כתבי צבא וביטחון שנמצאים עם הצנזורה בקשר שוטף, נוהגים לנהל עמה משא-ומתן ולרכך את רוע הגזירה. אם הם לא מגיעים לעמק השווה עם הצנזורים, העיתונאים רשאים לפנות ל"ועדת השלושה" ולערער על החלטת הצנזורה – אם כי זאת זכות שכמעט אף עיתונאי לא מנצל בשנים האחרונות, מצב שהוא תעודת עניות לעיתונות ולחברי הוועדה גם יחד.

אמת המידה הראשית שאמורה להנחות את הצנזורה נקבעה בהלכת שניצר, פסק הדין ההיסטורי של בג"ץ מ-1989. על-פי הלכת שניצר, הצנזורה רשאית לאסור פרסום רק במקרים שבהם ישנה ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה. הקביעה הזאת מובילה לכך שלעתים קרובות הצנזורה לא פוסלת דיווחים באופן מוחלט. במקום זה, אנשיה פוסלים נקודתית פרטים מסוימים שמופיעים בדיווח, או דורשים מהעיתונאים לעמעם את המידע – למשל, תוך ייחוסו ל"מקורות זרים" גם במקרים שבהם המידע מבוסס על מקורות כחול-לבן.

המצב החדש מעניק לעיתונות הישראלית מכשיר משפטי שבכוחו לאלץ את השופטים להפסיק לשמש כחותמות גומי. האם העיתונאים, שבדרך כלל מרכינים ראש בפני צנזורה שלטונית, יספיקו להשתמש במכשיר הזה לפני שהמכשיר יילקח מהם?

המתירנות היחסית של הצנזורה מדגישה את טבעם הדרקוני של צווי איסור הפרסום שמנפיקים השופטים. עד כה, הנחיית פרקליטות המדינה הבטיחה שבמקרה של סתירה בין הגישות – הגישה הדרקונית של השופטים תגבר. כעת, לאחר פקיעת תוקף ההנחיה, העיתונאים יכולים לנצל את המחלוקות האפשריות בין הצדדים לשם מימוש זכות הציבור לדעת.

כך זה יכול לעבוד: עיתונאים המעוניינים לאתגר צו איסור פרסום צריכים לנסח דיווח בנושא, ולהגישו לבדיקת הצנזורה הצבאית. אם הצנזורה לא תפסול את הדיווח במלואו, ניתן להגיש את עמדתה המנומקת לבית-המשפט בצירוף בקשה לצמצום או ביטול צו איסור הפרסום. במצב כזה, השופט או השופטת יידרשו להפעיל שיקול דעת ולקבוע איזו מבין שתי חוות הדעת – של הצנזורה, או של רשויות החקירה – משכנעת יותר.

המצב החדש מעניק לעיתונות הישראלית מכשיר משפטי שבכוחו לאלץ את השופטים להפסיק לשמש כחותמות גומי. האם העיתונאים, שבדרך כלל מרכינים ראש בפני צנזורה שלטונית, יספיקו להשתמש במכשיר הזה לפני שתיכנס לתוקף ההנחיה החדשה של הפרקליטות? נחכה ונראה.

* * *

לעיון בתשובת משרד המשפטים לבקשת חופש המידע של עמותת "הצלחה"

להורדת הקובץ (PDF, 155KB)

לעיון בהנחיית פרקליטת המדינה מ-2002

להורדת הקובץ (PDF, 59KB)