האם הכתבים הצבאיים עושים מספיק כדי לאתגר את הכרעות הצנזורה? נתונים חדשים שהתקבלו ממשרד הביטחון מספקים תשובה נחרצת: לא. לפחות לא באופן פורמלי. מ-2016 ועד היום, למעלה מ-1,200 כתבות נפסלו לפרסום בהוראת הצנזורה הצבאית, ועוד למעלה מ-10,000 נפסלו באופן חלקי. מתברר שהעיתונות הישראלית לא נוהגת לערער על הפסילות: באותן שנים הוגשו רק שישה ערעורים רשמיים על הכרעות הצנזורה. חמישה מהם הוגשו על-ידי אותו עיתונאי, ואף אחד מהם לא הוגש על-ידי כתב צבאי.

בניגוד למדינות דמוקרטיות אחרות, העיתונות הישראלית מחויבת להעביר לאישור הצנזורה כל דיווח בנושא צבאי או בטחוני, ובמקרים מסוימים גם דיווחים בנושאי יחסי חוץ. בפועל, העיתונאים יודעים מתי דיווח כלשהו נוגע בנושא רגיש, ופונים לצנזורה רק במקרים כאלה. במקרים שבהם עיתונאי או גוף תקשורת מעוניינים לערער על החלטה של הצנזורה, הם רשאים להגיש השגה ל"ועדת השלושה", טריבונל מינהלי של משרד הביטחון, גוף חצי אזרחי וחצי צבאי שהוסמך לדון במחלוקות בין הצדדים.

העיתונות וגם הצנזורה הצבאית אינן ששות לברר מחלוקות בבית-המשפט, מחשש לתקדימים מחייבים ובלתי נוחים. "ועדת השלושה" היא מנגנון חלופי למערכת המשפט, שבו לכל אחד מהצדדים יש נציג – ושופט עליון בדימוס משמש כיושב ראש ונציג ציבור. קיומה של הוועדה אינו מעוגן בחוק, אלא על הסכמות עתיקות בין כמה מגופי התקשורת לצנזורה, והחלטותיה הן בגדר המלצה.

בראש "ועדת השלושה" עומדת מאז 2016 איילה פרוקצ'יה, שופטת בית-המשפט העליון בדימוס. נציג העיתונות בוועדה הוא שלום קיטל, מנכ"ל חדשות ערוץ 2 לשעבר. את משבצת נציג הצבא מילא בשנים האחרונות האלוף (מיל') יוסי ביידץ, שהוחלף לאחרונה על-ידי תא"ל (מיל') איתי ברון, לשעבר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין של צה"ל.

בקשת חופש מידע שהגישו העיתונאי הבטחוני יוסי מלמן ועמותת "הצלחה" מעלה ש"ועדת השלושה" כמעט לא מתכנסת. הסיבה לכך היא שהעיתונאים בישראל לא נוהגים לערער על הכרעות הצנזורה. לפי הנתונים שהתקבלו ממשרד הביטחון, חמש מתוך שש הההשגות שבהן דנה הוועדה מאז 2016 הוגשו על-ידי מלמן. ההשגה השישית הוגשה על-ידי העיתונאי רן אדליסט, בעל טור ב"מעריב", יחד עם עמותת "הצלחה".

ביחס להיקף הפסילות שמנפקת הצנזורה הצבאית, מדובר בשבריר אחוז. נתונים שנחשפו בעבר בזכות בקשות חופש מידע של אתר "שיחה מקומית" והתנועה לחופש המידע העלו כי בעשור האחרון פסלה הצנזורה קרוב ל-300 כתבות בשנה בממוצע, וצִנזרה חלקית מדי שנה כ-2,300 כתבות בממוצע. הצנזורה פסלה פרסומים של מאות עיתונאים, כולל כתבים צבאיים שנמצאים עם הצנזורים בקשר שוטף, ובכל זאת, מאז 2016 רק שני עיתונאים – מלמן ואדליסט – מצאו לנכון לערער. איך ניתן להסביר זאת?

"אין לי מושג", משיב חבר הוועדה שלום קיטל בשיחה עם "העין השביעית". "יכול להיות שהעיתונאים פחות מודעים לפעילות של הוועדה, אבל זה בהחלט כלי חשוב שהרבה פעמים עושה בחינה שראוי שתיעשה. חופש המידע, ככל האפשר בלי לפגוע בבטחון המדינה, הוא דבר חשוב, והוועדה יודעת לשקול ולשקלל גם נתונים אחרים, לא רק את עמדת הצנזורה".

לכתבים צבאיים ובטחוניים ששוחחו עם "העין השביעית" יש תשובות אחרות. אחד מהם, שבעבר נהג לפנות ל"ועדת השלושה" אך בשלב מסוים הפסיק, מספר כי איבד אמון בגוף זה. "הייתי פונה לשם די הרבה משנות התשעים ואילך, כשיו"ר הוועדה היה השופט בדימוס גבריאל בך, עד שבנקודה מסוימת הבנתי שאין בזה טעם", הוא אומר.

"לפחות ככל שזה נגע אלי", מוסיף העיתונאי, "הבנתי שכל העסק הזה בנוי כדי לתת לעיתונות תחושה שאפשר לערער בזמן שדה-פקטו אי-אפשר לערער. איכשהו, תמיד ההצבעה הסתיימה בשניים נגד אחד – יו"ר ההרכב ונציג הצבא תמיד היו בעד עמדת הצנזורה, ומולם היה שלום קיטל, נציג התקשורת.

"צריך לזכור שההליכים האלה לוקחים זמן. אתה נכנס להתעסקות שכמובן אין חשוב ממנה – אבל רק כל עוד יש בה טעם. כשאני הייתי פונה לוועדה היה לוקח לה הרבה זמן להתכנס, ואז היה צריך גם לחכות להחלטה. כך שאם פנית בעניין אקטואלי, זה נעשה חסר ערך – ואם פנית בעניין לא אקטואלי, ממילא היית מפסיד בהצבעה. היה מעניין לבדוק, היסטורית, כמה פעמים הטריבונל החליט לטובת העיתון. להערכתי, זה קרה במספר זעום של פעמים".

נתונים היסטוריים אין בנמצא בשלב זה, אבל מהנתונים שנמסרו למלמן ולעמותת "הצלחה" עולה שמתוך הערעורים המעטים שהוגשו מאז 2016 – באף מקרה לא החליטה "ועדת השלושה" שהפתרון הראוי הוא לבטל לחלוטין את החלטת הצנזורה. בשלושה מקרים הגיעה הוועדה לפשרה שהתירה לפרסום רק כמה מהפרטים שמלמן ביקש לפרסם. במקרה אחד, של רן אדליסט, ההשגה נדחתה במלואה. שתי השגות נוספות של מלמן הסתיימו ללא הכרעה: באחת מהן הוא שוכנע למשוך את פנייתו, והאחרת לא עלתה לדיון מסיבות טכניות.

העיתונאים מעדיפים פשרות

ההתעלמות המוחלטת של הכתבים הצבאיים מהאפשרות לערער על הכרעות הצנזורה מציירת רק חלק מהתמונה. עיתונאי ישראל אמנם הזניחו את האפיק של "ועדת השלושה", אך חלקם מקיימים משאים ומתנים בלתי רשמיים עם הצנזורים בניסיון לרכך פסילות. ההתמקחות הזאת מאפיינת בעיקר כתבים וגופי תקשורת שעובדים מול צה"ל והצנזורה באופן שוטף ופיתחו עם אנשיהם יחסים לא פורמליים. ובניגוד ל"ועדת השלושה", במגעים הללו הגורם הבלעדי שמכריע הוא נציג של מערכת הביטחון.

"בעיני אפשר להשיג הרבה יותר דרך דיאלוג עם הצנזורה", אומר הכתב הוותיק שצוטט לעיל, זה שכבר לא מוצא טעם לפנות לוועדה. "הצנזור הנוכחי [דורון בן-ברק] הביא רוח שונה. אני מקווה שהוא יהיה מספיק אמיץ וחושב מחוץ לקופסה כדי לבחון מחדש את כל אבני היסוד של טיעוני הצנזורה – כי כמעט כולם מופרכים לגמרי. הם מספרים סיפורים לעצמם ולכולם, ומשכנעים את התקשורת שהם צודקים. אבל בשנים האחרונות יש אצלם נכונות גוברת להגיע לפשרות".

יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של "הארץ", מספק הצצה לאופן שבו הפשרות הללו נרקחות. בשנה שעברה פרסם קובוביץ תחקיר מקיף על פרשה חמורה שהתרחשה בסיירת גולני לאחר ששלושה מחייליה נהרגו בתאונת דרכים, בהתנגשות עם משאית שהנהג בה היה פלסטיני תושב מזרח ירושלים. חבריהם לצוות יצאו למסע נקמה אלים שהסתייע בטיוח מצד המפקדים. אחד ממעשי הנקמה אירע מחוץ לגבולות ישראל, בתקרית שתוארה ב"הארץ" כ"כניסה פיראטית" לשטח סוריה ש"הסתבכה והיתה עשויה להסתיים באסון".

"חלק מאותו אירוע בסוריה נגע לנושא רגיש מבחינה מודיעינית – כזה שיכול אולי ללחך את הנושא של מקורות אגף המודיעין", מספר קובוביץ בשיחה עם "העין השביעית". "היתה לי שיחה מול הצנזורה, ובמהלכה עלתה הטענה שנושא אחד שהופיע בתחקיר (כלומר, בגרסה שהוגשה לאישור בטרם פרסומה; א"ב) עשוי לפגוע לא רק בבטחון המדינה, אלא ממש בביטחון של אנשים ברמה של חיים ומוות.

יניב קובוביץ, "הארץ": "אני לא מוכן לסכן שערה של חייל בשביל כתבה. במקום שבו אני משתכנע שבאמת יש סכנת חיים – אני מוותר, ואנחנו מגיעים לאיזושהי הבנה. אבל אני אלחם עד הסוף כדי שכתבה תתפרסם בלי לפגוע במהות שלה"

"תמיד מדברים שם במונחים גדולים כאלה, 'בטחון המדינה' או 'חיים ומוות', כאילו איזו קטסטרופה אוטוטו תתרחש. במקרים כאלה יגידו לך בהתחלה משהו גורף כמו 'אתה לא יכול לפרסם שישראל פעלה בסוריה'. ואז מתחילים לדבר על זה, ואתה יכול להראות להם שעצם קיומה של הפעולה בעצם פורסם כבר באיזשהו מקום.

"במסגרת המגעים האלה יכול להיות שידברו איתך בעלי מקצוע מאמ"ן, שינסו להסביר בגדול את הפגיעה שתתרחש אם המידע יתפרסם. מנגד, אפשר להציג לצנזורה הצלבות ולשכנע אותם שחלק מהדברים שאתה מעוניין לפרסם הם לא סוד. למשל, להראות שפרט כלשהו כבר פורסם בכתב עת צבאי כזה או אחר – 'מערכות', 'בין הקטבים' – או שלפני שנתיים ראש אמ"ן דיבר על זה בנאום בהרצליה. ואז זה משתחרר, ומתחילים לפרק את הדבר הזה ביחד.

"מבחינתי, אני לא מוכן לסכן שערה של חייל בשביל כתבה. במקום שבו אני משתכנע שבאמת יש סכנת חיים – אני מוותר, ואנחנו מגיעים לאיזושהי הבנה. אבל אני אלחם עד הסוף כדי שכתבה תתפרסם בלי לפגוע במהות שלה. וברוב המכריע של המקרים הכתבה באמת תצא בלי לאבד את העוגן שלה. אולי לא תוכל להגיד איזו יחידה בדיוק פעלה מעבר לקווי האויב, אבל תוכל להגיד שמדובר ב'יחידה מיוחדת'.

"לתחושתי, גם כשבצנזורה לא מאוד רוצים לאשר פרסום כלשהו, הם כן קשובים לאפשרות של פשרה. אגב, הרבה פעמים אני מוצא את הצנזורה ככתובת הרבה יותר נגישה מדובר צה"ל – בהרבה מקרים שבהם בדובר צה"ל יגידו לך 'אני לא יודע אם אתה יכול לכתוב דבר כזה', פתאום כשהדברים מגיעים לצנזורה השיקולים נעשים יותר ענייניים, יותר מקצועיים".

רן אדליסט, "מעריב": "המוסד והמלמ"ב הצליחו לשכנע שני שופטים עליונים בדימוס. אני מעלה את זה לדיון רק בשביל הבדיחה"

השאלה המתבקשת היא מדוע הצנזורה הצבאית, שאוחזת בסמכות כמעט אבסולוטית למנוע שיח בנושאים בטחוניים, בכלל מוצאת לנכון להיכנס למשא-ומתן עם עיתונאים ולהגיע איתם לפשרות. כתב צבאי אחר חולק תשובה אפשרית: "להבנתי, בצנזורה מעדיפים להגיע לפשרות לא פורמליות כי ככה הם יכולים לשלוט קצת יותר טוב בתוצאה – בלי שהנושא יגיע ל'ועדת השלושה' או לבית-המשפט, ובלי להסתכן בכך שגוף חיצוני יכפה עליהם החלטה. כי אז יכול להיווצר איזשהו תקדים".

שלום קיטל, נציג העיתונות ב"ועדת השלושה", לא מתרגש מתופעת המגעים הלא-פורמליים עם הצנזורה, שמייתרת את הגוף שבו הוא מכהן ומותירה את כל הכוח בידי מערכת הביטחון. "זאת דרך, וגם זאת דרך. 'ועדת השלושה' לא באה להחליף את הצנזורה", הוא אומר. "תפקידה לבדוק מקרים שבהם כלי תקשורת הפר הוראת צנזורה, או במה שנוגע לענייננו – כשהצנזורה קיבלה החלטה והוגש עליה ערעור".

"הקייס הוא להוכיח שזו בדיחה"

יוסי מלמן, שיאן הערעורים על פסילות הצנזורה הצבאית, מציין שהמגעים הלא-פורמליים עם אנשי הצנזורה אינם סוף פסוק – ושניתן לערער גם על הסכמות שמתקבלות במשא-ומתן כזה. אגב כך הוא מותח ביקורת חריפה על "ועדת השלושה". "אני מאוד-מאוד מאוכזב מ'ועדת השלושה'", חורץ מלמן בשיחה עם "העין השביעית". "'ועדת השלושה' לא עומדת מספיק על הצורך לפרסם, בשם זכות הציבור לדעת, דברים שהצנזורה פוסלת.

"כשאני מבין שפריט מידע כלשהו באמת פוגע בבטחון ישראל, אני לא הולך לוועדה", הוא מציין. "כשאני כבר ניגש לוועדה זה כשכבר כלו כל הקיצין אחרי שלא יכולתי לשכנע את הצנזורה, וחשבתי בכל זאת שיש מקום לפרסם. ולכן אני מאוכזב מהוועדה. אני כמעט היחיד שמערער – והוועדה תמיד דוחה את העתירות שלי, או שמקבלים איזו פשרה כזאת, חלקית. אבל אני אמשיך להיאבק".

המידע שנמסר במענה לפנייה של מלמן ועמותת "הצלחה" (גילוי נאות: הגורם שטיפל בבקשה מטעם העמותה הוא יועצה המשפטי, עו"ד אלעד מן, יו"ר עמותת "העין השביעית") מספק הצצה נדירה לעבודתה של "ועדת השלושה", ואולי גם ממחיש מדוע לא התקבעה בעיני העיתונאים כערכאה בעלת משקל.

מלבד מלמן, כאמור, העיתונאי היחיד שפנה ל"ועדת השלושה" בשנים האחרונות הוא רן אדליסט, בהשגה שהוגשה עם עמותת "הצלחה". הפנייה הזאת היא גם היחידה שנדחתה באופן גורף – המידע שאדליסט ביקש לפרסם לא פורסם כלל, גם לא באופן מרוכך. בשיחה עם "העין השביעית", הוא מתעקש שנאסר עליו להזכיר אפילו ברמז את הסיפור. באותה נשימה, אדליסט מתעקש שההחלטה לפסול דווקא את הסיפור שלו היא בדיחה.

אדליסט ניסה להכשיר את הסיפור דרך הצנזורה כמה פעמים וסורב. הוא מספר שפנה להרכב הקודם של "ועדת השלושה", בתקופה שבה עמד בראשה השופט בדימוס מישאל חשין, שהלך לעולמו ב-2015. חשין ועמיתיו לא אישרו לו לפרסם את הדברים. בתחילת 2019 פנה להרכב הנוכחי, שבראשו עומדת השופטת פרוקצ'יה, אך גם אז לא הצליח לשכנע את הוועדה לבטל את הפסילה.

"אני עובד מול הצנזורה כבר חמישים שנה, ואני אומר לך שזה עניין מצחיק ומגוחך", הוא אומר על המידע שביקש להכשיר לפרסום. "כל העסק הוא בדיחה אחת גדולה, והקייס הוא להוכיח שזו בדיחה. סתם איזה טמטום בטחוני. רק מתישהו, כשזה ייצא – וזה ייצא – תבין עד כמה זה מצחיק. אבל אני חתום על סודיות, כך שאי-אפשר לומר מה הסוד הנורא. הם פסיכים החבר'ה האלה. המוסד והמלמ"ב הצליחו לשכנע שני שופטים עליונים בדימוס. אני מעלה את זה לדיון רק בשביל הבדיחה".

ההשגות שהגיש מלמן, מנגד, הצליחו להכשיר לפרסום חלק מהמידע האסור. את הראשונה מביניהן הגיש מלמן במאי 2017 עם היוצר הדוקומנטרי דוקי דרור, במסגרת עבודתם על סדרת התעודה "המוסד: סיפור כיסוי". הסדרה, שנוצרה עבור Hot ונמכרה לשידור בנטפליקס, מציגה מבצעים בולטים של המוסד וראיונות עם אנשי הביון שהשתתפו בהם. "היו הרבה פסילות בסדרה הזאת, ובאנו לוועדה כדי להסיר אותן. מעטות מאוד הוסרו", אומר מלמן.

באוגוסט 2019, כשמלמן פרסם טור שבועי ב"מעריב", הוא פנה ל"ועדת השלושה" אחרי שהצנזורה פסלה חלקים מראיון שקיים עם דודו הלוי, כתב מגזין "טיים" לשעבר, שסיפר על עברו הבטחוני. הרקע לפסילה הוזכר במרומז בשולי הראיון: "בישראל שולטת מאז היווסדה דת הביטחון, שמכפיפה להשקפת עולמה, לצרכיה ולאינטרסים שלה גם את ההיסטוריה. מסיבה זו מסרבים המוסד והשב"כ לחשוף ולו חלק קטן מהארכיונים שלהם, גם אם החומרים ישנים ואין בהם שום פגיעה, בוודאי לא קרובה וּודאית, בבטחון המדינה".

בינואר 2020 הגיש מלמן השגה נוספת ל"ועדת השלושה", הפעם במסגרת כתיבתו ב"הארץ", אך ההליך נדחה מסיבות טכניות ולאחר מכן התמוסס עקב משבר הקורונה. חודשיים לפני כן, בנובמבר 2019, הוא פנה לוועדה בעקבות פסילת קטעים מתוך ספרו "מרגלים לא מושלמים". כמה מהפסילות בוטלו. פסילה אחת שלא בוטלה ממחישה את הממד האבסורדי שיש לעתים להחלטות הצנזורה, שבמקרה זה לדברי מלמן גם אומץ על-ידי "ועדת השלושה".

"יש כאן סיפור נורא מצחיק", הוא אומר. "בספר כתבתי שסיירת מטכ"ל ישבה בבסיס בסירקין, ליד פתח-תקווה. ב'ועדת השלושה', חוץ מפרוקצ'יה וקיטל, ישב אז יוסי ביידץ, ששירת בסיירת מטכ"ל. הצנזורה התנגדה לפרסום שם הבסיס, למרות שהפרט הזה כבר פורסם ב'ויקיפדיה' ובכל מיני כתבות עיתונאיות. הצנזורה פסלה את זה, והוועדה קיבלה את עמדת הצנזורה. בחודש שעבר התקיימה בסירקין מסיבת פרידה מסיירת מטכ"ל, שעוברת לנגב. אתר צה"ל העלה על זה ידיעה, כולל שם הבסיס".

סקופ על מינוי ראש המוסד

ההשגה האחרונה של מלמן הוגשה בחודש מאי השנה באמצעות עו"ד מן, בדרישה להתיר לפרסום את שמו של ראש המוסד, דוד (דדי) ברנע, כארבעה שבועות לפני כניסתו לתפקיד. שמם של ראשי המוסד שקדמו לברנע – יוסי כהן, תמיר פרדו ומאיר דגן – פורסם למעלה מחודש לפני כניסתם לתפקיד. אבל המקרה של ברנע היה מורכב יותר.

בטור שפרסם מלמן בבלוג שלו באתר "הארץ" הוא ציין כי אף ששמו של ברנע עתיד היה להתפרסם עם מינויו, בצנזורה טענו שפרסום השם עלול, בין היתר, "לסכן עובדי מוסד ואנשים נוספים הפועלים מטעמו". "ועדת השלושה" נטתה לא לאשר את הבקשה לפרסם את שמו של ברנע, ושִכנעה את מלמן למשוך את ההשגה – אבל שמונה ימים לאחר הדיון, שמו של ברנע הותר לפרסום והמחלוקת התייתרה.

פרוטוקול הדיון על פרסום שמו של ברנע, שהתקיים ב-18 במאי, נמסר והותר לפרסום למרות התנגדות הצנזורה. המסמך מספק הצצה נדירה לדינמיקה הפנימית של הוועדה, שבדרך כלל לא נחשפת לעיני הציבור – בין השאר משום שרבים מפריטי המידע שנידונים בה אסורים בפרסום. לדברי מלמן, בפרוטוקול חבוי גם סקופ זעיר: מחלוקת שהתגלעה בין היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ליועץ המשפטי של המוסד.

מלבד מלמן, עו"ד מן וחברי "ועדת השלושה", בישיבה השתתפו הצנזור הצבאי הראשי דורון בן-ברק ופרקליט מטעמו, וכמו כן ארבעה משתתפים שמזוהים בפרוטוקול כ-ע', נ', א' ו-צ' – היועץ המשפטי של המוסד, ראש התחום המינהלי במוסד, נציג/ת הלשכה המשפטית במוסד וראש מערכת הביטחון במוסד (בהתאמה).

הבחירה בברנע לראשות המוסד התקבלה בדצמבר 2020 על-ידי ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. שמו לא פורסם אז. הסיבה לכך היתה שהיועץ המשפטי לממשלה הקפיא את המינוי משום שנתניהו כיהן כראש ממשלת מעבר. לו היה ברנע אזרח בזמן הבחירה בו, ייתכן שהיה ניתן לפרסם את שמו כבר אז. אלא שברנע כיהן באותה עת כסגן ראש המוסד – ולפיכך זהותו היתה חסויה מתוקף צו העונשין (הכרזה על עניין סודי), שאוסר על פרסום זהותם של כל עובדי וקבלני המוסד, למעט שמו של ראש המוסד.

בדיון ב"ועדת השלושה" הסבירה היו"רית פרוקצ'יה שהאיסור לפרסם את שמו של ברנע נובע מהמחלוקת סביב תוקף מינויו. "איננו יודעים כיום אם המינוי יבשיל בעתיד לאור התהפוכות הפוליטיות האפשריות בעתיד", הסבירה. לו בוטל המינוי אחרי שכבר פורסם שמו של ברנע, הוא היה נותר בתפקידו כסגן ראש המוסד – ואז היה נוצר מצב לא שגרתי שבו שמו של סגן ראש המוסד גלוי לכל חרף צו מפורש שאוסר על כך.

הסקופ שעליו דיבר מלמן לא נוגע למלכוד הזה, אלא למחלוקת על תוקף המינוי של ברנע. ע', היועץ המשפטי של המוסד, סיפר בדיון שהוא פנה כמה פעמים למנדלבליט והגיש לו חוות דעת שלפיה ניתן להשלים את המינוי של ברנע אף שהתקבל בזמן ממשלת מעבר. מנדלבליט סבר אחרת, ועצר את המינוי. בסופו של דבר, מנדלבליט שינה את דעתו והגיע למסקנה שכפי שקבע היועץ המשפטי של המוסד – בעצם אין מניעה למנות ראש מוסד בתקופת ממשלת מעבר. אחת הסיבות לכך היתה סירובו של ברנע להתחיל את כהונתו כממלא מקום ולהישאר במעמד זה עד להקמת הממשלה החדשה. מינויו נכנס לתוקף ב-1 ביוני, בשלהי ימי הממשלה הקודמת.

ההשגה שהגיש מלמן אמנם לא הקדימה את הסרת איסור הפרסום שהוטל על שמו של ראש המוסד, לפחות לא באופן רשמי, אך היא סייעה לחשיפת אנקדוטה על האופן שבו השפיע משבר המשילות הישראלי על מינוי המרגל מספר אחת.

* * *

לעיון בנתונים על דיוני הוועדה, כפי שנמסרו במענה לבקשת חופש המידע

להורדת הקובץ (PDF, 107KB)

לעיון בפרוטוקול ישיבת ועדת השלושה מ-18.5.2021

להורדת הקובץ (PDF, 100KB)