כלל האצבע להבחנה בין משטר חופשי לדכאני אומר שבדמוקרטיה, לאזרחים מותר לעשות הכל – למעט מה שנאסר בחוק. בדיקטטורה המצב הפוך: הכל אסור למעט מה שהוּתר במפורש. אותו היגיון חל גם על העיתונות: במדינה חופשית, לעיתונאים מותר לדווח על הכל – למעט מה שנאסר עליהם במפורש (וגם זה פתוח לדיונים). תיק פלילי שנדון בימים האחרונים באולמות המשפט ממחיש שבישראל, ההיגיון הזה אינו מובן מאליו.

ג'ורג' אמוראי, שופט מבית-משפט השלום בבאר-שבע, אסר לפרסם את שמו ותמונתו של אביעד משה, מהנדס חשמל בתעשייה הבטחונית שתקף באכזריות את אשתו לעיני בנם הפעוט ופצע אותה באורח קשה. עד אתמול, אסור היה לפרסם את שמו. השופט אמוראי נימק זאת בטיעון מקומם: אין סיבה לפרסם את השם משום שאין בכך "עניין ציבורי". בבסיס ההחלטה עמדה התפיסה המוטעית שלפיה כל מה שלא הותר לפרסום במפורש – אסור בפרסום.

נציגת התקשורת בדיון, כתבת "ידיעות אחרונות" בדרום אילנה קוריאל, ניסתה להסביר שהמצב אמור בכלל להיות הפוך, אבל השופט לא השתכנע. הוא אימץ טענה שהשמיע עורך-דינו של החשוד, וקבע שאיסור הפרסום לא יוגבל בזמן ויישאר בתוקף עד להחלטה אחרת – או עד להגשת כתב האישום, תהליך שעלול להימשך שבועות ואף חודשים. מה שקרה אחר-כך מלמד על האופן שבו פעולה משולבת של העיתונות והציבור הרחב יכולה לפורר צו איסור פרסום בלתי מוצדק ולהוביל לביטולו.

אביעד משה נעצר ב-18 בספטמבר, ערב ראש השנה, בבית המשפחה במצפה-רמון. פרטי התקיפה המזעזעת שביצע נפרשו בהרחבה באמצעי התקשורת, אך ללא ציון שמו. חוק שנוי במחלוקת שהתקבל ב-2012 מגן על חשודים ומונע את פרסום שמם ב-48 השעות הראשונות שלאחר מעצרם. אך לאחר מכן, הפרסום אמור להיות ברירת המחדל.

יומיים לאחר התקרית הובא משה לדיון בהארכת מעצרו. עידן שני, עורך-דינו, ביקש לקיים את הדיון בדלתיים סגורות – ובנוסף להאריך את איסור הפרסום שחל על שם החשוד. במקביל ביקש עו"ד שני לאסור על פרסום שמה של האשה הפצועה. עמדתה של האשה לא הובאה בפני בית-המשפט עקב מצבה הקשה. נציג המשטרה בדיון הפגין אדישות לאינטרס הציבורי, והודיע שהוא מסכים לבקשת החשוד. כתבת ynet ריקי כרמי הציעה פשרה: איסור הפרסום יחול רק על שמותיהם של החשוד ואשתו, ולא על תוכן הדיון. השופט, איתי ברסלר-גונן, נענה להצעה.

הדיון בפני השופט אמוראי, זה שהצית את המחאה הציבורית, התקיים כעבור חמישה ימים. בשלב זה, המשטרה כבר ביקשה להסיר את איסור הפרסום שחל על שמו של משה – וגם נציגי התקשורת.

אסף פוזיילוב, כתב תאגיד השידור הציבורי, אמר שבירור עם בני המשפחה של האשה העלה שהם לא מתנגדים לפרסום שמה. עורך-דינו של החשוד הגיב בזלזול: הוא טען שלא ניתן להתייחס ברצינות ל"אמירה של איש תקשורת לגבי שיחה עם משפחתה", ופקפק בנכונות דבריו של העיתונאי. אך נציג המשטרה, מוריס בן-סימון, הודיע שהשוטרים שוחחו עם האשה – ושההתרשמות של פוזיילוב מדויקת. לדבריו, שירה משה מסרה לשוטרים שהיא מעוניינת בפרסום השמות ופרטי המקרה, "כדי שכל המדינה תדע". העובדה שהמשפחה יצאה לקמפיין מימון המונים למענה תמכה בכך.

בשלב הזה ניתנה זכות הדיבור לחשוד, שהשתתף בדיון באמצעות שידור וידיאו. הסבריו צוטטו בהרחבה בתקשורת וסייעו לתדלק את המחאה נגד איסור הפרסום: "הכי קל להרוס קריירה ומוניטין של 45 שנה", טען החשוד בן ה-45, והביע תמיהה מ"הכמיהה הזו לבוא ולפרסם". הוא טען שהוריו מבוגרים ושהוא "לא צריך את כל מפח הנפש הזה", ואף הפך את עצמו לקורבן פוטנציאלי כשייחס לבני המשפחה של אשתו "יצר נקמנות". "יכול להיות שימצאו דברים מפתיעים, תנו לי את הצ'אנס הזה", טען בלי לפרט (יש לציין שמשה הוא החשוד היחיד במעשה וכי היו עדים לתקיפה).

"תודה רבה לך, אמרת דברים חשובים", הפטיר השופט אמוראי, לפי הדיווח של פוזיילוב. בהמשך, הוא גם אישר את הבקשה. "בית-המשפט קיבל מנציג החקירה מידע שלפיו קורבן העבירות, האשה, מסכימה לפרסום שמה, ואולם הסכמתה היא רק אחד השיקולים, מה גם שבענייננו מעורב קטין שנחוץ להגן עליו", כתב השופט בהחלטתו, כשהוא מתייחס לבן הפעוט. הוא לא ציין במפורש שניתן לפרסם את שם האשה, אבל גם לא אסר על כך – ושמה ותמונתה פורסמו באתרי החדשות. איסור הפרסום על שמו של הבעל הוארך.

כתבת "ידיעות אחרונות" אילנה קוריאל בטוויטר, 25.9.2020

חשיפת זהותה של שירה משה הפכה את ההוראה לא לחשוף את שמו של בעלה לאות מתה. ברשתות החברתיות, גולשים החלו לפרסם את שמו של אביעד משה שוב ושוב – חלקם ללא הקשר, ואחרים תוך קביעה מפורשת שזהו הגבר שניסה לרצוח את אשתו בדקירות סכין ומהלומות מערוך. בכלי התקשורת אמנם צייתו להוראת בית-המשפט ולא נקבו בשמו, אבל מתחו ביקורת נוקבת על השופט אמוראי והחלטתו – והפנו את הציבור לרשתות החברתיות.

כעבור יומיים, בערב יום כיפור, הוגשו לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע שני ערעורים, האחד מטעם קוריאל ו"ידיעות אחרונות" והאחר מטעם כתב "הארץ" אלמוג בן-זכרי. הדיון התקיים בתום החג. חוץ מבן-זכרי, פוזיילוב וריקי כרמי מ-ynet התייצב באולם גם לירן לוי מ"וואלה", שהגיש בקשה משלו להסרת איסור הפרסום על שם החשוד.

העיתונאים ניסו להסביר לשופט המחוזי, אריאל ואגו, את האבסורד הטמון באיסור הפרסום, והזכירו מקרים קודמים שבהם לא הוטלו הגבלות על פרסום שמות של גברים שרצחו או ניסו לרצוח את נשותיהם. השופט ואגו השתכנע, ומתח ביקורת נוקבת על ההחלטה של השופט אמוראי.

נקודת המוצא של בית-המשפט, הסביר, צריכה להיות הפוכה: מותר לפרסם הכל, אלא אם כן מוצאים סיבה מהותית למנוע זאת. לדברי השופט ואגו, השופט אמוראי שגה כשקבע שאין לפרסם את שם הבעל משום שהחשיפה לא תתרום ל"ביסוס ולקידום העניין הציבורי", כהגדרתו. "אין בודקים כלל האם הפרסום מקדם את העניין הציבורי אם לאו. הכלל הוא – לפרסם. האיסור – הוא החריג שיש לנמקו", חרץ השופט המחוזי, וביטל את איסור הפרסום.

מהזווית של זכות הציבור לדעת, המקרה של אביעד משה והשופט אמוראי הסתיים בתוצאה חיובית. הוא מזכיר שבעידן המקוון אי-אפשר למנוע פרסום של מידע שדלף במקרים שבהם ציבור הגולשים ואמצעי התקשורת נאבקים למען חשיפתו. אבל במובנים רבים, הגבר האלים שעומד במרכז התיק הזה היה יריב קל.

במקרה של איסור הפרסום על שמו של אביעד משה, הכוכבים הסתדרו: פשע מעורר חלחלה, פושע שאין מחלוקת אמיתית על כך שביצע את המיוחס לו, סערה ציבורית ועיתונאים שלחצו ולא ויתרו. לשופט בערכאה הגבוהה היה קל להצביע על כך שהשופט בערכאה הנמוכה נתן החלטה אבסורדית ומנוגדת לדין. אבל הלך הרוח שמאחורי ההחלטה של השופט אמוראי, שגורס שראוי וניתן להוציא צווי איסור פרסום מסיבות שרירותיות, לעתים בלי נימוק כלל, רווח במערכת המשפט הישראלית.

המבחן האמיתי של העיתונות הוא הפעלה של הכוחות הללו – סיקור ביקורתי, קמפיין מקוון, הליכים משפטיים – כדי לאתגר גם את מושאי הסיקור החזקים. משטרת ישראל ומערכת הביטחון, למשל. שני מקורות תוכן מרכזיים עבור העיתונות, שבמקביל להזרמת המידע אחראים גם לכמויות עצומות של צווי איסור פרסום דרקוניים וצנזורה צבאית עם סמכויות חריגות ומרחיקות לכת, גוף שאין דומה לו במדינות דמוקרטיות אחרות.

ברור, חלק מאיסורי הפרסום הם מחויבי המציאות, אבל אחרים תלושים באותה מידה כמו האיסור לפרסם את שמו של גבר שנעצר עם סכין ביד. ובכל זאת, לעתים רחוקות מדי ניתן לחזות במערכת עיתונאית שקמה ומגייסת את כל כוחותיה כדי לאתגר אותם.