שלושה אפסים גדולים ואדומים מעטרים את הפרק הישראלי בדו"ח חופש העיתונות של ארגון עיתונאים ללא גבולות (RSF), שפורסם בחודש שעבר. ישראל מדורגת בו במקום ה-91 מבין 180 מדינות – דירוג בינוני, אך גבוה בעשרה מקומות מזה של השנה שעברה. שלושה אפסים אדומים הם מעין אות הצטיינות – הם מעידים שבשנה החולפת לא נהרגו בישראל עיתונאים, עובדי תקשורת או פעילי רשת בשל מילוי תפקידם.

על-פי דו"ח עיתונאים ללא גבולות, ישראל ממשיכה לשמור על המוניטין שלה כמדינה החופשייה ביותר במזרח התיכון (לא כולל קפריסין, השייכת לדסק האירופי). אנשי הארגון לא מצאו בה הפרות חמורות מהסוג שנפוץ בארצות כמו איראן (מקום 165), סעודיה (168) או סוריה (177) – או ברשות הפלסטינית (מקום 135), שדירוגה הנמוך נובע מיחסם של השלטונות הפלסטיניים לתקשורת, אך גם מהפרת זכויותיהם של עיתונאים על-ידי הרשויות הישראליות.

ישראל היא מדינה דמוקרטית, ולכן כשמתרחשים בה נסיונות לפגוע בחופש הפעולה של עיתונאים, הדבר נעשה בדרך כלל בדרכים האופייניות למדינות דמוקרטיות: במקום התנקשויות מסתוריות, מעצרי פתע, החשכה של האינטרנט וסגירה של כלי תקשורת ביקורתיים – החלשה כלכלית, הכפשה של עיתונאים ביקורתיים ונסיונות להתערב בניהול של גופים עיתונאיים.

"אנחנו לא יכולים להגיד שהתקשורת הישראלית לגמרי-לגמרי חופשית. אנחנו רואים יותר ויותר השפעה ממשלתית ופוליטית על התקשורת, כמו למשל הדוגמה של 'ישראל היום' – עיתון שמוחזק על-ידי אדם שמקורב לראש הממשלה, ושמפעיל מדיניות עריכתית שקרובה מאוד למדיניות של נתניהו"

אחת המגמות הבולטות בדו"ח חופש העיתונות האחרון היא הידרדרות מפתיעה במצבן של מדינות דמוקרטיות ברחבי העולם, אומרת האחראית על דסק המזרח התיכון בארגון עיתונאים ללא גבולות, אלכסנדרה אל-חאזן, בשיחה עם "העין השביעית". "קח לדוגמה את ארצות-הברית, בריטניה או צרפת, מדינות שלא ציפינו שיצעדו אחורנית. אנחנו מזהים עלייה בתעמולה אנטי-עיתונאית שמגיעה מצד גורמי שלטון – שמציירים את התקשורת כמוּטה, או ככזו שמפיצה מידע כוזב, חדשות מזויפות ו'עובדות אלטרנטיביות'. זה טרנד חדש במדינות דמוקרטיות".

ישראל היא אחת מאותן מדינות דמוקרטיות, וראש ממשלתה הוא המייצג הבולט של הטרנד. בסקירה שליוותה את פרסום מדד חופש העיתונות צוין שבנימין נתניהו נתפס כ"אובססיבי כלפי התקשורת והעיתונאים, ומתייחס אליהם כאל אויביו". "מעניין להתבונן על היחס של ראש הממשלה שלכם כלפי התקשורת", אומרת אל-חאזן. "זה לא נראה כאילו הוא ממש רוצה לשלוט בה – אלא יותר כאילו הוא מנסה להתריס כלפיה".

"אני לא יודעת מה הסיבה המדויקת לכך, אבל אולי זה העיסוק המתמשך של התקשורת בדילים המושחתים שנעשו סביבו", היא מוסיפה, אך מציינת שהעסקה שנדונה בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, מעידה לא רק על ניסיון של השלטון להשחית את התקשורת – אלא גם על נכונותה של התקשורת להישחת. "העיתונות בישראל לא מושלמת, היא יותר מושחתת ממה שאנשים נוטים לחשוב – וגם מושחתת כשלעצמה. כשאפשר לקנות את העיתונות, זה לא סימן טוב".

"מי שנמצא בעמדת כוח רוצה להישאר בעמדת כוח, ואחת הדרכים לעשות זאת היא לשלוט במידע. מכאן נובעת האובססיה"

בישראל אפשר לקנות את העיתונות הלכה למעשה, לא כמטאפורה. כשאל-חאזן נשאלת על תעמולה סמויה, שבמסגרתה גופי ממשל רוכשים כתבות וראיונות בכלי תקשורת ישראלים – תופעה שתרמה להחלטתם של עורכי המדד המתחרה, של ארגון Freedom House, להגדיר את ישראל כמדינה "חופשית בחלקה" – היא מודה שאינה מכירה את התופעה, אך קובעת בנחרצות: "זו שחיתות. רכישה של כיסוי חיובי בתקשורת מייצגת מבחינתנו עיתונות מושחתת – בין אם הכוח החיצוני הוא פוליטיקאי או איש עסקים עשיר".

בשאר המזרח התיכון, היא אומרת, לא זיהתה תופעה כזו – אם כי לדבריה זה לא מפתיע. כלי התקשורת במדינות האזור מושחתים בהרבה מאלו הישראלים, היא אומרת, ורבים מהם קשורים ישירות לגופי ממשל, למפלגות ולגורמים רבי-עוצמה ממדינות עשירות, ומשמשים להם שופר. מנהיג מזרח-תיכוני שירצה להבטיח לעצמו סיקור חיובי בארצו יוכל לעשות זאת גם בלי לרכוש כתבות.

מפת חופש העיתונות של עיתונאים ללא גבולות לשנת 2017. מדינות חופשיות בלבן ובצהוב, מדינות נטולות חופש עיתונות באדום ובשחור. ישראל בכתום (לחצו לעיון בגרסת pdf)

מאפיין נוסף של פגיעה בחופש העיתונות במדינות דמוקרטיות, אומרת אל-חאזן, קשור לניצול יכולות המעקב הממשלתיות אחר הפעילות הדיגיטלית של האזרחים. "בשנים האחרונות, גם מדינות דמוקרטיות שעד כה היו דוגמה חיובית לשאר העולם פוגעות יותר ויותר בחופש העיתונות – למשל באמצעות אובססיית המעקב והניטור, שחושפות בפני השלטונות מידע עיתונאי באופן גורף ובלי להתחשב בחסיון המקורות", היא אומרת.

מה יותר משפיע על זה לדעתך – הטכנולוגיה שמאפשרת את הניטור הזה, או התפיסה של אנשי הממשל, שמצדיקה איסוף מידע בקנה מידה כזה?

"שני הדברים. האנשים שבשלטון, ושאר גורמים בעלי עוצמה, מודאגים מסקנדלים ומהדלפה של מידע רגיש לידי הציבור הרחב – והם חוששים שעיתונאים מחזיקים במידע שהם מפספסים. זו הסיבה שיש עלייה במעקבים ובניטור, ובנסיונות לאתר מקורות של עיתונאים. בשנים האחרונות הטכנולוגיה נעשתה יותר ויותר מתקדמת ונגישה, וההפצה נעשתה מאוד מהירה – המידע זמין בכל מקום בעולם, ובכל רגע. מי שנמצא בעמדת כוח רוצה להישאר בעמדת כוח, ואחת הדרכים לעשות זאת היא לשלוט במידע. מכאן נובעת האובססיה".

לפגיעה בעיתונות במדינות דמוקרטיות יש השלכות כלל עולמיות: עיתונאים אמריקאים, בריטים, גרמנים או צרפתים המדווחים על הנעשה במדינות לא-דמוקרטיות אינם כפופים לכל המגבלות החלות על העיתונאים המקומיים. לפיכך, סגירה של דסק תחקירים או שבועון חדשותי בלונדון עשויה להשפיע לרעה גם על חופש העיתונות בסין (מקום 176 במדד, חמישית מהסוף). "זה נכון", מסכימה אל-חאזן, "אלו מדינות שכל העולם מתבסס על הסיקור שמספקים העיתונאים שלהן".

בין איחוד האמירויות למונגוליה

אל-חאזן, אזרחית וילידת לבנון – מקום 99 בדירוג, המדינה המזרח-תיכונית החופשייה ביותר לאחר ישראל – חיה בצרפת (מקום 39) ועובדת במטה המרכזי של עיתונאים ללא גבולות בפריז. לפני שנתיים נכנסה לתפקיד ראש דסק המזרח התיכון. קודמתה בתפקיד התראיינה בעשור הקודם ל"העין השביעית" לאחר שישראל צנחה 43 מקומות אל המקום ה-93, דירוג שהציג אותה כמדינה שחופש העיתונות בה ירוד מזה של מדינות כמו כוויית ואיחוד האמירויות הערביות.

אלכסנדרה אל-חאזן, ראש דסק המזרח התיכון בארגון RSF (צילום מסך)

הסיבה העיקרית לכך, הוסבר אז, היתה יחסה של המדינה לתקשורת במהלך מבצע "עופרת יצוקה" – שבמהלכו זוהה מחסור במידע ממקורות לא-צבאיים, גירוש של שני עיתונאים זרים וכליאתם של שלושה עיתונאים ערבים – אחד בגין מסירת מידע לאויב ושניים בגין הפרת הוראות הצנזורה הצבאית. גם השנה, עצם קיומה של הצנזורה הצבאית וחובתם של העיתונאים הפועלים בישראל לקבל את אישורה לפרסומים בנושאי צבא וביטחון מוזכרים בדו"ח כאחד הגורמים העיקריים לדירוג הבינוני.

בשנים האחרונות הספיקה ישראל לעקוף את כוויית ואיחוד האמירויות – אך עדיין, ישראלי שיעיין בטבלת המדינות העדכנית ישתומם למצוא בה מעל ישראל מדינות כמו מלאווי (70), מונגוליה (69) וניז'ר (61). במלאווי, מציין הדו"ח, הרשויות רשאיות לכלוא אדם בגין העלבת המנהיג, ובניז'ר נעצרו בשנה שעברה עיתונאים בגין סיקור מערכת הבחירות – והגישה לפייסבוק נחסמה לשלושה ימים. במונגוליה, נכתב בדו"ח, כמעט כל כלי התקשורת קשורים בעבותות לגורמים פוליטיים, והלכה למעשה אין תקשורת חופשית.

כשאתם מדרגים את ישראל מתחת למדינות כאלה, שאינן חופשיות, זה מעיד על משהו לא תקין באופן שבו מורכב המדד.

"אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל הניקוד של ישראל לא כזה גרוע", אומרת אל-חאזן. דירוג המדינות, היא מסבירה, מתבצע באמצעות שקלול של שני מסדי נתונים: תיעוד מתמשך של הפרות זכויותיהם של עיתונאים לפי מדינות, ושאלונים שמחולקים ל"מומחים" המספקים משוב לגבי פרמטרים דוגמת פלורליזם, שקיפות, צנזורה עצמית, חוקי תקשורת, פסיקות משפטיות ואלימות נגד עיתונאים.

את זהותם של המדרגים, לדבריה, לא ניתן לחשוף (בעבר דיווח כאן אורן פרסיקו שאחד מהם הוא כתב "הארץ" גדעון לוי). "לא כולם שמאלנים", אומרת אל-חאזן. "הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שהמומחים, לא רק בישראל אלא בכל המדינות, לא מגיעים מאותו רקע פוליטי, ושחוץ מעיתונאים עונים על השאלונים שלנו גם מומחי תקשורת, אנשי אקדמיה ומשפטנים. אנחנו מנסים לעודד ייצוג של מומחים מרקע שונה כדי שהמדד לא יהיה מוטה לפי תפיסת עולם מסוימת".

יקומים נפרדים

ההתבססות של עיתונאים ללא גבולות על מקרים מתועדים של הפרת זכויות ועל חוות דעת סובייקטיביות מעלה אפשרות של הטיה לרעת מדינות דמוקרטיות. במדינה כמו קוריאה-הצפונית למשל, שהיא המדינה הגרועה ביותר לעיתונאים על-פי מדד 2017, קשה להאמין שהמומחים המספקים את חוות הדעת שעליהן מתבסס המדד מודעים לרוב הדרכים שבהן הממשל שולט על התודעה של נתיניו. גם במדינות מערביות פועלים מנגנונים סמויים שמשפיעים על חופש העיתונות ושאר החירויות האזרחיות – אך הסיכוי שהללו ייחשפו, לפחות בחלקם, גבוה בהרבה.

אם מחר מישהו יירה בעיתונאי באמצע ברלין, כולנו נדע על זה. אם אותו דבר בדיוק יקרה לעיתונאי שייצא לאזור מנותק במדינה אפריקאית, הסיכויים שזה ידווח נמוכים בהרבה. באופן טבעי, בחברות פתוחות יש יותר מידע על הפרת זכויות אדם – ובחברות אחרות יכול להיות שהמצב גרוע בהרבה, אבל לעולם לא נדע על כך.

"אנחנו מתבססים על מגוון של מומחים, לא רק על כאלה שחיים במדינה שהם מספקים עליה משוב, אלא גם מחוצה לה. זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל במדינות ששרויות במצב של מלחמה"

"זה נכון, אבל זו הסיבה שאנחנו מנתחים גם את המסגרת החוקית שבה פועלת העיתונות בכל מדינה, את רמת השקיפות בה – כל אלה נתונים שמאפשרים לנו לייצר תמונת מצב".

במדינות שבהן עיתונאים שרויים תחת איומים מתמשכים וניטור ממשלתי, איך אפשר להיות בטוחים שהמומחים שעונים על השאלונים שלכם מביעים את עמדותיהם באופן חופשי?

"זו הסיבה שאנחנו מתבססים על מגוון של מומחים, ולא רק על כאלה שחיים במדינה שהם מספקים עליה משוב, אלא גם מחוצה לה. זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל במדינות ששרויות במצב של מלחמה. המומחים במקרים כאלה יכולים להיות עיתונאים שנאלצו לברוח מאותה מדינה, כך שיש להם ניסיון משלהם שהם יכולים להתבסס עליו".

מצד שני, אם הם נמצאים מחוץ למדינה יכול להיות שהם מנותקים ממה שקורה בה בזמן אמת.

"מדובר באנשים שנשארו מחוברים למה שקורה במדינה – הם מקיימים קשרים עם גורמים שנשארו בה, ומדווחים על מידע שמגיע מתוכה. יש גם מומחים שחקרו את האזור, ויש להם מקורות משלהם שמאפשרים להם לתת פרשנות של מה שקורה במדינה. אנחנו מתבססים על מקורות שונים, וזו הדרך שבה אנחנו מנסים לקבל את המושג הקרוב ביותר למציאות בנוגע לחופש העיתונות בכל מדינה. אולי זה לא מושלם, אולי זה לא משקף בדיוק את המצב בשטח – אבל זה מאוד קרוב לזה".

במזרח התיכון אפשר למצוא עיתונאים שמזוהים עם ארגוני טרור, למשל דאע"ש או חיזבאללה, שחלקם נושאים נשק ונלחמים. כשאתם סופרים הפרות של זכויות עיתונאים, אתם מבדילים בין עיתונאי שנפגע כי לקח חלק בפעילות צבאית ובין עיתונאי שנפגע כשסיקר אותה?

"זה אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו, וזו גם הסיבה שאנחנו נזהרים מקביעת עובדות בנושא הזה. בכל מקרה שבו יש חשד שעיתונאי נשא כלי נשק, או אפילו היה מזוהה עם קבוצה חמושה, למשל עיתונאים של דאע"ש או 'צבא סוריה החופשי' – אנחנו רושמים אצלנו תקריות שבהן הם נפגעים, אבל לא סופרים אותן כשאנחנו משקללים את מדד חופש העיתונות. אנחנו לא מסתכנים, מבחינתנו זה מחוץ למנדט שלנו".

צוות שידור מצלם התפרעויות ביום הנכבה בקלנדיה. 15.5.11 (צילום: נתי שוחט)

גם כאן, קרוב לבית, מתמודדים אנשי עיתונאים ללא גבולות עם פערי מידע המקשים על הדירוג. כך קורה למשל בבואם לקבוע את מידת חופש העיתונות ברשות הפלסטינית.

בנימוקים לדירוג הנמוך של הרשות הפלסטינית מוזכרים בין היתר מקרי התנכלות מצד הרשויות הישראליות. אין מחלוקת על כך שהתופעה הזאת קיימת, אבל האם יש לכם כלים לקבוע מתי מדובר בהתנכלות מוצדקת – למשל מעצר של תועמלן שמסית לביצוע התקפות טרור – ומתי מדובר בהתנכלות פסולה?

"זו שאלה טובה, משום שבאמת קשה לנו מאוד לבחון מקרים כאלה. ישראל עוצרת עיתונאים פלסטיניים בהאשמות חמורות מאוד, כמו הסתה לאלימות או פגיעה בביטחון הלאומי, אבל קשה לנו לקבוע מתי מדובר בסיבות ראויות למעצר ומתי לא, ולבדוק האם יש ממש בהאשמות.

"זה קורה בעיקר כשאותם עיתונאים נכלאים במסגרת מה שאתם מכנים 'מעצר מינהלי' – במקרים כאלה, אין לנו גישה לתיק המשפטי ואנחנו אפילו לא יכולים לברר מה האישומים הספציפיים שבגללם עצרו אותם. זו הסיבה שבגללה לא פרסמנו רשימה של עיתונאים שמוחזקים במעצר מינהלי בישראל – יש לנו את המידע עליהם, אבל לא יכולנו לחקור את המקרים ולבדוק מה טיב האישומים נגד כל אחד מהם".

זה מעגל שמזין את עצמו: העובדה שהרשויות בישראל לא מוסרות מידע מפורט על הרקע להפרת זכויותיהם של עיתונאים מקשה על עצם היכולת לקבוע שמדובר בהפרת זכויות לא צודקת ולפעול נגדה.

"יש לכם בישראל תקשורת עצמאית וקולות ביקורתיים חזקים וחופשיים, ועיתונאים יכולים לומר דברים שאי-אפשר להגיד במדינות אחרות – אין לכם קווים אדומים לגבי דת, או לגבי המשפחה השולטת"

"בדיוק, זו הסיבה שקשה לנו מאוד להוקיע ולמחות, ולדרוש שחרור של עיתונאים. זה מונע מבעדנו לחקור ולקבוע אם מדובר בעיתונאי שמגיע לו שיגנו עליו, או שלא. זו אחת הסיבות לכך שאנחנו מתנגדים לכל הרעיון של מעצר מינהלי: זה משהו שאנחנו לא יכולים לעבוד איתו, ובכל מקרה זה לא הוגן כלפי העיתונאים – גם אם עיתונאי ביצע פשע, לכל הפחות יש לאפשר לו משפט הוגן שבו יוכל להגן על עצמו".

למחסור במידע על פעולותיה של ישראל בשטחים תורמים גם כלי התקשורת הישראלים, שבדרך כלל מספקים תת-סיקור של הנעשה מעבר לקו הירוק. "אחד הדברים המעניינים בתקשורת הישראלית הוא שאין הרבה כלי תקשורת שמסקרים את הפרות זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים, ואלה שכן מסקרים אותן עושים זאת באופן שונה כל-כך, כאילו מדובר בשני יקומים נפרדים", היא אומרת.

למרות הביקורת, בסיכום השיחה אל-חאזן מקפידה להדגיש שביחס לשאר מדינות המזרח התיכון, מצבה של ישראל חיובי במובהק. "יש לכם בישראל תקשורת עצמאית וקולות ביקורתיים חזקים וחופשיים, ועיתונאים יכולים לומר דברים שאי-אפשר להגיד במדינות אחרות – אין לכם למשל קווים אדומים לגבי דת, או לגבי המשפחה השולטת. זו הסיבה שישראל מדורגת במקום הראשון במזרח התיכון, והיא המדינה המתקדמת ביותר מבחינת חופש העיתונות באזור", היא אומרת.

"ובכל זאת, אנחנו לא יכולים להגיד שהתקשורת הישראלית לגמרי-לגמרי חופשית. המצב יותר מורכב – אנחנו רואים יותר ויותר השפעה ממשלתית ופוליטית על התקשורת, כמו למשל הדוגמה של 'ישראל היום' – עיתון שמוחזק על-ידי אדם שמקורב לראש הממשלה, ושמפעיל מדיניות עריכתית שקרובה מאוד למדיניות הממשלתית של נתניהו. זאת ההשקפה שלי על ישראל – יש לכם עיתונות חופשית, אבל היא יותר פגומה ממה שנראה".