המשטרה עושה שימוש הולך ומתרחב בצווי איסור פרסום, ובתי-המשפט מתפקדים כחותמת גומי ומאפשרים לה לפעול במחשכים ולחנוק את השיח הציבורי. בקרב כתבי פלילים ועורכי חדשות, הטענות הללו הפכו כבר לתלונה קבועה: לעתים קרובות, סיפור עיתונאי שמעורבת בו חקירת משטרה הוא סיפור עיתונאי שאי-אפשר לדווח עליו בחופשיות. ומי שיאתגר את האיסור, ביודעין או לא, חשוף לסנקציות הקבועות בחוק. במקרי קיצון, הפרת צו איסור פרסום עלולה להסתיים במאסר.

אבל צו איסור פרסום אינו סוף פסוק. שני צווים שהוציא לאחרונה בית-משפט השלום בחיפה הולידו התארגנות אד-הוק של כתבים שיצאו נגד התופעה והשופטים שמאפשרים אותה – וגם הצליחו לחולל שינוי. בינתיים מדובר בשינוי נקודתי בלבד, אבל הוא מדגים כיצד פעולה נחושה שכוללת פנייה לערכאות עשויה לבטל את ההגבלות. כשנציגי המשטרה נדרשים להסביר לבית-המשפט בנוכחות עיתונאים מדוע דרשו את הצו שניתן להם, הם עשויים להתקפל ולהתיר את הרסן שהולבש על התקשורת.

המקרה הראשון מבין השניים אירע בסוף השבוע הראשון של חודש יוני: אדם זר פרץ לבית בשכונת נווה-שאנן בחיפה ואנס ילדה במיטתה. עם פתיחת החקירה, המשטרה מיהרה להודיע על כך לעיתונאים – והחקירה סוקרה בהרחבה. כתבים ששוחחו עם תושבי השכונה התרשמו שהתקיפה החריגה עוררה בקרבם חרדה ובלבול. כעבור יומיים הודיעה המשטרה על מעצר של חשוד. בכל תרחיש אחר, הודעה כזאת אמורה היתה להשקיט את הרוחות – אלא שלצד המעצר פנתה המשטרה לבית-המשפט וביקשה צו איסור פרסום קיצוני בהיקפו.

המשטרה ביקשה לאסור על העיתונות והציבור לפרסם את כל הממצאים שיעלו במסגרת החקירה, וגם כל פרט שעלול לזהות את החשוד שנעצר. עד כאן בקשה סטנדרטית, אפילו מובנת במקרה רגיש כמו אונס. אבל נציג המשטרה, רב פקד אלכסנדר סטריזבסקי, ביקש גם לאסור על העיתונות לדווח על עצם קיומה של החקירה. ואם לא די בכך, הוא ביקש גם לאסור לדווח על עצם קיומו של הצו. השופטת, מריה פיקוס-בוגדאנוב, אישרה את הבקשה.

הצו הדרקוני של השופטת מריה פיקוס-בוגדאנוב, שאסור היה לדווח על עצם קיומו, כפי שהופץ על-ידי המשטרה (לחצו להגדלה)

הצו יצר מצב אבסורדי: העיתונאים כבר דיווחו על קיומה של החקירה, בהתבסס על הודעה רשמית של המשטרה. כעת הם נדרשו להתנהג כאילו החקירה כלל לא קיימת – ובלי אפשרות חוקית לדווח לתושבים שהחוקרים עצרו חשוד באונס. משום שאסור היה לדווח על עצם קיומו של צו איסור הפרסום, אסור היה לעיתונאים אפילו לדווח בעמימות שחלה התפתחות בחקירה – ושהם היו מוסרים את פרטיה אלמלא נאסר עליהם לעשות זאת בהוראת בית-המשפט.

הצו הופר בריש גלי. עוד באותו היום הודיעה המשטרה על מעצרו של החשוד, והדבר פורסם על-ידי אתרי החדשות וכתבי הטלוויזיה, ולמחרת גם בעיתונים. המשטרה אף הפיצה סרטון שבו ראש מחלקת החקירות בתחנת חיפה, רב-פקד ורד ורדי, מסרה פרטים על המעצר. מאוחר יותר, בשעות הערב, גורמי משטרה הזמינו קומץ כתבים לזירת הפשע כדי לתעד את החשוד משחזר את מעשיו. בכל אותו זמן, צו איסור הפרסום אסר עליהם לא רק לדווח על המעצר – אלא על עצם העובדה שהמשטרה חוקרת את מעשה האונס. המשטרה, העיתונאים ואפילו הגולשים ששיתפו את הדיווחים – כולם הפרו את הצו.

ביום שלאחר השחזור התקיים בבית-המשפט דיון על הארכת מעצרו של החשוד. שלושה כתבים – חן ביאר מתאגיד השידור הציבורי, יואב איתיאל מ"וואלה" ואחיה ראב"ד מ-ynet – ביקשו לנצל את ההזדמנות כדי לסיים את המצב האבסורדי ולצמצם את איסור הפרסום. הם נתקלו בקיר ביורוקרטי: השופטת, כרמית פאר-גינת, דחתה את הבקשה בטענה שעליהם לפנות לבית-המשפט המחוזי. כשפנו למחוזי, השופטת רבקה איזנברג שלחה אותם בחזרה לבית-משפט השלום.

חן ביאר: "כשמטילים צו איסור פרסום גורף על הכל, מתחילות להסתובב שמועות. במקרה של האונס בחיפה נטען שהחשוד הוא כביכול 'בחור ערבי משכונת חליסה'. השמועות האלה, שמתבססות על דעות קדומות, נוצרו רק בגלל איסור הפרסום"

הדיון המחודש בבקשה התקיים רק כעבור יומיים, ב-11 ביוני, אז התגלגלה הסוגיה בחזרה אל השופטת מריה פיקוס-בוגדאנוב – השופטת שהוציאה את הצו הדרקוני. כעת, פיקוס-בוגדאנוב שינתה את דעתה וקיבלה את עמדת העיתונאים. אגב כך התגלה שהצו הגורף ניתן בלי שהשופטת תפעיל שיקול דעת מינימלי.

בדיון התברר כי בעת הוצאת הצו, השופטת כלל לא ידעה שעצם קיומה של החקירה כבר פורסם, וביוזמת המשטרה. היא גם לא טרחה לבדוק זאת באופן עצמאי. "לו היו מובאים פרטים אלה לעיוני, לא הייתי מאשרת את איסור הפרסום על עצם קיום החקירה", הודתה השופטת פיקוס-בוגדאנוב. "נראה כי השארת צו איסור הפרסום במתכונת הקיימת אינו מעשי", הוסיפה, וקבעה כי מעתה והלאה איסור הפרסום יחול רק על פרטים שטרם פורסמו על-ידי המשטרה באופן יזום.

"כשמטילים צו איסור פרסום גורף על הכל, מתחילות להסתובב שמועות", אומר חן ביאר, הכתב הצפוני של תאגיד השידור הציבורי, בשיחה עם "העין השביעית". "במקרה הזה נטען שהחשוד הוא כביכול 'בחור ערבי משכונת חליסה'. השמועות האלה, שמתבססות על דעות קדומות, נוצרו רק בגלל איסור הפרסום. היה ברור שצריך לפרסם פרטים על החשוד. התעוררה בהלה בכל השכונה, ועצם זה שלא היתה אינפורמציה רק העצימה את זה".

כתב חדשות ערוץ 13 אלי לוי מדווח על שחזור האונס בחיפה. מתוך מהדורת החדשות ששודרה בערוץ ב-8 ביוני 2020 (צילום מסך)

ימים אחדים לאחר מכן האבסורד חזר על עצמו, הפעם סביב חקירת מוות של מטופל בבית-החולים רמב"ם. מותו של האיש, אסיר משוחרר בשם מיכאל לנין, נקבע ב-11 ביוני. בבדיקה שערך בית-החולים התברר שכמה שעות לפני כן, אחת האחיות נתנה לו תרופת הרגעה תוך חריגה מסמכויותיה. שלושה ימים לאחר מכן הודיע בית-החולים כי המשטרה חוקרת את נסיבות המוות. לצד ההודעה הופץ מסר מוקלט מטעם מנהל בית-החולים, ד"ר מיכאל הלברטל, שחלק פרטים רבים על המקרה והסביר מדוע הוחלט לפנות למשטרה ולהגיש תלונה נגד האחות.

"המשטרה לא מודיעה מראש שהולכים לבקש צו איסור פרסום. הכתבים מקבלים את הצווים בדיעבד, כך שאין להם יכולת לדעת איך מתנהלים הדיונים. אבל לפעמים אתה מקבל הרגשה שבית-המשפט פשוט מאשר הכל – ואם ככה, למה שהמשטרה לא תבקש?"

אתרי החדשות מיהרו לדווח על הדברים. למחרת – ארבעה ימים אחרי מות המטופל – השופטת טל תדמור-זמיר נענתה לבקשת המשטרה והוציאה צו שאסר לדווח על ממצאי החקירה, לרבות שמו של המת ופרטי האחות שנגדה הוגשה התלונה. אף שהעיתונאים ובית-החולים כבר פרסמו חלק ניכר מפרטי המקרה, השופטת קבעה כי צו איסור הפרסום יישאר בתוקף במשך קרוב לחודש – ויפקע רק באמצע יולי.

שלושת הכתבים – איתיאל, ביאר וראב"ד – פנו שוב לבית-המשפט. הם ביקשו לבטל את הצו, או לפחות לצמצם אותו. "בית-המשפט אינו חותמת גומי של משטרת ישראל", טענו בבקשה. לדבריהם, ראוי היה לקבוע שהצו חל רק על ממצאי חקירה מוכמנים – כאלה שחשיפתם תפגע בחקירה.

למחרת, ב-17 ביוני, התקיים דיון נוסף בפני השופטת פיקוס-בוגדאנוב. באופן מפתיע, נציג המשטרה הודיע שאין לו התנגדות להסרת הצו. יואב איתיאל, שייצג גם את שני עמיתיו, טען שהצו לא צריך היה להינתן מלכתחילה והאשים את המשטרה באי-הצגת התמונה המלאה – בדיוק כפי שקרה עם הצו שחל על חקירת האונס בנווה-שאנן. "גם צו זה ניתן לאחר שכל הפרטים כבר נחשפו ופורסמו, ולטעמי, גם מבלי שהיתה כל עילה לפגיעה בחקירה בפרסום אותם פרטים", טען איתיאל.

יואב איתיאל, כתב "וואלה" באזור הצפון (צילום: יאיר גיל)

השופטת קיבלה את הבקשה וצמצמה את הצו: כעת, צו איסור הפרסום חל רק על שמה של האחות, כדי למנוע פגיעה בה במקרה שתנוקה מחשד. כל שאר הפרטים הותרו לפרסום. בדיוק כפי שקרה עם חקירת האונס, ברגע שהעיתונאים התייצבו בבית-המשפט וביקשו לצמצם את הצו, המשטרה התקפלה ואישרה את עמדת התקשורת: בעצם, הדיווחים לא פוגעים בחקירה.

חן ביאר, בשיחה עמו, מדגיש שהתנהלות המשטרה היא חלק מדפוס. "לתחושתי, בתקופה הכבר-לא-כל-כך-קצרה האחרונה יש ריבוי של צווי איסור פרסום שלא תמיד אפשר להבין את הטעם והערך שלהם, ואת הסיבה לכך שבית-המשפט אישר אותם", הוא אומר. "כלפי המשטרה אין לי כל-כך טענות. הדבר הקל מבחינתם הוא לרוץ ולבקש צו. אני אמנם הייתי שמח אם הם היו מפעילים יותר שיקול דעת, אבל בסופו של דבר יש בית-משפט שצריך לאשר את זה. הבעיה היא שבתי-המשפט, לתחושתי, לפעמים מוציאים צווים על אוטומט – ורק אחרי שאנחנו עותרים נגד זה הם באמת שוקלים את השיקולים", הוא אומר.

"המשטרה לא מודיעה לך מראש שהולכים לבקש צו איסור פרסום. אני לא נמצא בדיונים האלה, שמתנהלים במעמד צד אחד. הכתבים מקבלים את הצווים בדיעבד, כך שאין להם יכולת לדעת איך זה מתנהל. אבל לפעמים אתה מקבל הרגשה שבית-המשפט פשוט מאשר הכל – ואם ככה, למה שהמשטרה לא תבקש? בתי-המשפט צריכים להפעיל יותר שיקול דעת, ולא לאשר אוטומטית כל בקשה".

בכל פעם שמקבלים בקשה כמו זאת שהגשתם, זו בעצם הודאה בכך שצו איסור הפרסום היה מוגזם – שהוא היה רחב מדי, או בכלל חסר זכות קיום.

"לפעמים זאת באמת הודאה בזה שמראש הוצאת הצו היתה טעות. אבל לפעמים משתנות הנסיבות. וגם כשהנסיבות משתנות, והחקירה מתקדמת, המשטרה בדרך כלל לא תבקש מיוזמתה להסיר את הצו. במקרים כאלה אנחנו, העיתונאים, צריכים לבקש את זה, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה. זה הכלי היחיד שאתה יכול לפעול באמצעותו, והוא הוכיח את עצמו ככלי אפקטיבי".

חן ביאר, כתב תאגיד השידור הציבורי בחיפה והצפון (צילום: יאיר גיל)

אתה מתרשם ששטף צווי איסור הפרסום האלה הוא בעיה של הצפון, או שזה משהו שקורה בכל הארץ?

"זה קורה בכל הארץ. לפי מה שאני שומע מעמיתים שלי, שעובדים באזורים אחרים, בצפון זה קורה יותר, אבל אני לא יודע להגיד למה. אין לי נתונים סטטיסטיים, אבל זה משהו שהתחיל לדעתי בתחילת הכהונה של רוני אלשיך כמפכ"ל. פתאום התחילו לצאת יותר צווים. עבדתי אז ברדיו קול-רגע, ואני זוכר איך פתאום על כל רצח הוציאו צו איסור פרסום באופן כמעט אוטומטי. כיום נדירים המקרים שבהם זה לא קורה. זה לא היה ככה קודם לכן".

לדברי ביאר, אם עד כה התופעה באה לידי ביטוי בעיקר בהגבלת הסיקור של חקירות משטרה שעודן מתנהלות – לאחרונה ניכרת זליגה גם לשלבים שאחרי החקירה. "יש את עניין הפרפראזות שמתחיל עכשיו", הוא אומר. "במקום להפיץ כתב אישום, הפרקליטות מפיצה פרפראזה על כתב האישום, כזאת שמכילה רק מה שהם מוכנים שתפרסם.

"זה אמור לעבוד הפוך: אנחנו רשאים לפרסם הכל, ואם יש פרטים שאסור לפרסם צריך להודיע לנו עליהם, ולא נפרסם אותם. נתקלתי בשיטה הזאת לאחרונה בתיק אונס. אז בסדר – זה תיק אונס, יש רגישות, ואף אחד מאיתנו לא רוצה לפגוע בקורבן. זה ברור. אבל ברגע שאתה מתחיל לאמץ שיטות כאלה – אתה יודע, זה מתגלגל".

המשטרה והרשות השופטת בתגובה: הכל תקין

במערכת אכיפת החוק מודעים לביקורת, אך נמנעים מלהתייחס לתופעה או לשני המקרים המוזכרים בכתבה. בפניית "העין השביעית" הוצע למשטרה ולרשות השופטת להתייחס לטענות על שטף צווי איסור הפרסום ועל הפגיעה בשיח הציבורי, כמו גם להחלטתו של ממלא מקום המפכ"ל, רב ניצב מוטי כהן, להמשיך את דוקטרינת איסורי הפרסום של קודמו בתפקיד, רוני אלשיך. במקום להתייחס לכך, במשטרה וברשות השופטת העדיפו למסור תגובות כלליות הסוקרות ביובש את הרציונל שמאחורי השימוש בצווי איסור פרסום.

ממלא מקום מפכ"ל המשטרה, מוטי כהן (צילום: תומר נויברג)

דוברת הרשות השופטת, עו"ד אילת פילו, מסרה בתגובה: "הסמכויות למתן צווי איסור פרסום על-ידי בתי-המשפט קבועות בחוק. החלטה בדבר איסור פרסום, הגם שהיא עשויה להתנגש עם עקרונות יסוד כגון פומביות הדיון, חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, הרי היא חיונית בנסיבות מסוימות. בפני בית-המשפט מוצגים הטעמים השונים למניעת הפרסום, ועל-פי רוב מדובר בצורכי חקירה או בהגנה על בטחון המדינה.

"תפקידו של בית-המשפט לאזן בין הבקשה לאסור פרסום ובין העקרונות שעלולים להיפגע עקב מתן צו איסור פרסום על-פי שיקול דעתו המקצועי והאובייקטיבי, וכך הוא נוהג בכל מקרה לגופו ובהתאם לחומר הראיות המובא בפניו. החלטות בנוגע לאיסורי פרסום ניתנות לערעור, וכן יכולים גורמים המעוניינים בכך להגיש בקשות להסרת צווי איסור הפרסום. כמו כן, על המבקשים את הצו (בדרך כלל נציגי המשטרה; א"ב) לשקול מעת לעת אם ניתן לבטלו או לצמצמו".

מדוברות משטרת ישראל נמסר בתגובה: "ככלל, הוצאת צו איסור פרסום מתבצעת רק כאשר יש הכרח לכך, וכאשר טובת החקירה מחייבת זאת במסגרת אכיפת החוק. בכל בקשה להוצאת צו איסור פרסום פונה המשטרה לבית-המשפט, שהוא הסמכות הבלעדית להורות על הוצאת הצו ועל תוקפו. מכוח סמכותו, בית-המשפט בוחן את הבקשה על-פי צורכי החקירה, תוך כדי שהוא מפקח ומבקר על בקשות המשטרה והתקדמות החקירה.

"ההחלטה בדבר הוצאת צו איסור פרסום מתקבלת רק לאחר שנשקלה בכובד ראש ונבדקה בקפידה במדרג אישורים, בהם ראש חטיבת החקירות, וזאת בהתאם לצורכי החקירה, הסיכון לשיבוש החקירה והראיות בתיק. נדגיש כי ככל שצורכי החקירה מאפשרים את הסרת הצו, משטרת ישראל נוהגת לפרסם את הפרטים".

* * *

"משטרת הצווים", מדור חדש באתר "העין השביעית", מתעד את צווי איסור הפרסום שמנפיקים בתי-המשפט לבקשת משטרת ישראל. עיתונאים וגולשים שמחזיקים בידיהם צווי איסור פרסום מוזמנים לשלוח אותם לכתובת contact@the7eye.org.il