בכל רגע נתון מרחפים מעל השיח הישראלי עשרות ואולי מאות צווי איסור פרסום שניתנו לבקשת המשטרה. כולם מבינים שכדי לתפוס פושעים לפעמים צריך לפעול בחסות האפלה. העניין הוא המינון. יותר מדי אפלה גורמת יותר נזק מתועלת ופוגעת בזכות הציבור לדעת. אבל כמה זה בדיוק "יותר מדי אפלה"? קשה להגיד, אבל הנה הצעה לכלל אצבע: כשהמשטרה מתחילה לנפק נתונים כוזבים, שמסתירים את היקף האפלה, אפשר לקבוע שיש לנו בעיה. המקרה המוזר והמטריד שיתואר להלן ממחיש זאת.

הקהל הרחב נחשף לקיומם של צווי איסור פרסום רק סביב פרשות מתוקשרות, אבל ציבור העיתונאים פוגש אותם באופן יומיומי: בזירות הפשע, בבתי-המשפט ובראיונות עם עדים, חשודים וקורבנות. המוסכמה בקרב כתבי פלילים ששוחחו עם "העין השביעית" בשנים האחרונות היא שמאז מינוי המפכ"ל הקודם, יוצא השב"כ רוני אלשיך, חל זינוק בהיקף צווי איסור הפרסום שהמשטרה מבקשת ומקבלת. מה שפעם היה צעד חריג ששמור לתיקים חמורים ומורכבים במיוחד הפך לתופעה יומיומית ופגע באופן ממשי ביכולת של הציבור לדעת מה קורה.

אבל האם המוסכמה הזו מדויקת? התשובה לשאלה הזאת נחלקת לשני חלקים: גרסת המשטרה וגרסת המציאות. לפי נתוני משטרת ישראל, התשובה חיובית. אכן, מאז כניסת אלשיך לתפקיד חל זינוק חד בהיקף צווי איסור הפרסום שנתנו בתי-המשפט לבקשת המשטרה.

נתונים משטרתיים שפורסמו במחקר שערכה עיתונאית "הארץ" נעה לנדאו העלו שבשנים שלפני אלשיך חלה עלייה מתמשכת במספר הצווים. נתונים חדשים יותר שמסרה המשטרה לעמותת "הצלחה" מצביעים על כך שלאחר מכן חל זינוק חד: ב-2015 הסתכם מספר הצווים ב-132. אלשיך נכנס לתפקיד המפכ"ל בדצמבר באותה שנה. הוא כיהן בתפקיד במשך שלוש שנים, עד דצמבר 2018. לפי המשטרה, בשנה זו הסתכם מספר הצווים ב-240. כמעט כפול. מ.ש.ל? לא בהכרח.

משטרת ישראל מסרה נתונים שהם לכל הפחות שנויים במחלוקת. מתברר שהמשטרה לא רוצה או מסוגלת להודות עד כמה עמוקה ורחבה השליטה שלה ביכולת של העיתונות לסקר ולבקר את תחום הגזרה שלה

בדיקת "העין השביעית" מעלה שהנתונים שמסרה המשטרה ככל הנראה כוזבים. הדבר הראשון שעשינו כשקיבלנו את הנתונים המשטרתיים היה לנסות לאתר בהם דפוס. הבנו שחל זינוק בהיקף הצווים לאחר מינוי אלשיך, אבל האם הזינוק הזה נמשך לאורך הקדנציה? האם הוא התמתן? ממבט ראשון, קשה היה לחלץ מהנתונים מגמה נראית לעין: מניין הצווים החודשי עלה וירד, ואז שוב עלה ושוב ירד. החלטנו לעשות זום-אאוט, ולהסתכל עליהם בקנה מידה של שנים.

ב-2018, כאמור, ספרנו 240 צווי איסור פרסום. ממוצע עגול ויפה של 20 לחודש. ספירת הצווים שניתנו ב-2017 זימנה לנו הפתעה: לפי המשטרה, גם בשנה הזאת הסתכם מניין הצווים ב-240 בדיוק. ממוצע עגול ויפה של 20 לחודש. במשטרה מסרו גם נתונים חלקיים על שנת 2019, עם סיכום של הצווים שהתקבלו במשך חמישה חודשים וחצי, מינואר עד אמצע יוני: 110 צווים. ממוצע עגול ויפה של 20 צווים לחודש. שוב. האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא בפברוק נתונים מרושל במיוחד?

במשטרה גורסים שמדובר בצירוף מקרים. במדור חופש המידע של המשטרה, שמסר את הנתונים, אמנם לא השיבו לפניית "העין השביעית", אבל בדוברות המשטרתית התעקשו שהמספרים נאמנים למציאות ושאין מה לראות כאן, בבקשה להתפזר בשקט ולחזור לבתים. איכשהו, צירוף המקרים הזה מעביר מסר שלפיו במשך שנתיים וחצי לא חל שום שינוי בהיקף השימוש בכלי הדרקוני שהוא צו איסור הפרסום. ואם לא חל שום שינוי, כנראה הכל בסדר.

כדי לבדוק את תוקף הטענות הללו פנינו לקולגות שקיבלו את הצווים בזמן אמת. בעבר, הצווים היו נשלחים למערכות בפקס ובאימייל ונשמרים בקלסרים. כיום, בדוברות המשטרה נוהגים לצלם את הצווים באמצעות טלפונים סלולריים ולהפיץ אותם בקבוצת ווטסאפ שבה חברים כתבים ועורכים משלל אמצעי תקשורת. הבקשה שלנו מהקולגות היתה פשוטה: לגלול אחורנית במעלה קבוצת הווטסאפ, לספור את הצווים ולעזור לנו לבדוק האם הנתונים שמסרה המשטרה אכן נאמנים למציאות.

התשובה שלילית. לפי הבדיקה המדגמית שקיימנו, המשטרה הפיצה נתונים כוזבים. העיון בארכיון קבוצת הווטסאפ המשטרתית העלה פערים ברורים ועקביים בין הנתונים העגולים שמסרה המשטרה לבין מספרם של הצווים שהופצו בזמן אמת. קחו למשל את חודש מאי 2019. לפי הנתונים שמסרה המשטרה במענה לבקשת חופש המידע, בחודש זה התקבלו 22 צווי איסור פרסום חדשים. ואולם, כשסופרים את מספר הצווים שהופצו בזמן אמת מתגלה פער גדול: כתבי הפלילים קיבלו בחודש זה רק 12 צווים.

צווי איסור פרסום: נתוני המשטרה מול נתוני הבדיקה העצמאית, שני חודשים לדוגמה

מהיכן נובע הפער? לדוברות המשטרה יש הסבר שנראה משכנע: העיתונאים לא מקבלים עדכון על כל אחד ואחד מצווי איסור הפרסום שמנפיקים בתי-המשפט. בחקירות סמויות, למשל, עצם הפצת הצו עלולה להביא לשיבוש החקירה. במקרים כאלה נהוג להודיע על עצם קיומו של הצו רק אחרי שהחקירה עוברת לפסים גלויים. "מכאן שמטבע הדברים קיים פער מסוים, טבעי ומובנה, הן בתאריכים והן בכמויות בחתך חודשי", נמסר מדוברות המשטרה.

הבעיה היא שההסבר הזה לא מחזיק מים. ברוב החודשים שבדקנו, מספר הצווים שהופצו לעיתונאים היה גבוה ממספר הצווים שעליו הצהירו במשטרה. והרי לפי גרסת המשטרה המצב אמור להיות הפוך. קחו למשל את אוקטובר 2018. לפי המשטרה, בחודש זה התקבלו 14 צווים. לפי הבדיקה שלנו – שמבוססת על הצווים שהופצו לעיתונאים בזמן אמת – בחודש הזה ניתנו לפחות 20. פער דומה התקבל בחודשים אחרים.

העיתונאים כבר מודעים לבעיית איסורי הפרסום. הגיע הזמן שגם השופטים, שבלעדיהם התופעה הזאת לא היתה קיימת, יתחילו לשאול האם באמת יש לה הצדקה

ומה לגבי צווים שניתנו בחודש אחד, אך נמסרו לעיתונאים בחודש אחר, כשהחקירה נעשתה גלויה? האם זו הסיבה לפערים? ככל הנראה לא. בחודשים שבדקנו, מספרם של הצווים הללו נמוך למדי. רוב הצווים נמסרו לעיתונאים ביום שבו נתן אותם בית-המשפט, ולכל המאוחר למחרת או בהמשך השבוע.

אם כך, מה היה לנו? לפי נתוני המשטרה, בשנים האחרונות חלה עלייה עקבית במספר צווי איסור הפרסום. המגמה הזאת החלה עוד לפני הקדנציה של המפכ"ל לשעבר אלשיך, אך הקצינה בעת כהונתו. ואולם, הנתונים שמסרה המשטרה נמוכים באופן ניכר מהנתונים שהעלתה הבדיקה העצמאית שערכנו. ואם לא די בכך, הבדיקה העצמאית מבוססת רק על הצווים שהופצו לעיתונאים – ולא כוללת צווי איסור פרסום שהמשטרה, מסיבותיה, בחרה להסתיר מהם.

המסקנה פשוטה: מגפת איסורי הפרסום רחבה בהרבה ממה שהיה ידוע עד כה. משטרת ישראל, הגוף שיכול היה לספק נתונים מדויקים שימחישו בדיוק עד כמה רחבה המגפה, מסרה נתונים שהם לכל הפחות שנויים במחלוקת. מתברר שהמשטרה לא רוצה או מסוגלת להודות עד כמה עמוקה ורחבה השליטה שלה ביכולת של העיתונות לסקר ולבקר את תחום הגזרה שלה.

העיתונאים כבר מודעים לבעיה הזאת. כעת הגיע הזמן שגם השופטים, שנוהגים לחתום על צווי איסור פרסום באופן כמעט אוטומטי, ושבלעדיהם התופעה הזאת לא היתה קיימת, יתחילו לשאול האם באמת יש לה הצדקה.

* * *

מניין צווי איסור הפרסום מתייחס לצווים חדשים שנתנו בתי-המשפט לבקשת המשטרה. במקביל לצווים הללו מנפיקים בתי-המשפט צווי איסור פרסום נוספים לשם הארכת תוקפם של צווים קיימים. בנתונים שמסרה המשטרה לעמותת "הצלחה" ולנעה לנדאו ניתן לעיין כאן