מבט מתוך כוס החלב

"אנשים שקוראים את מדורי החדשות וחושבים שהם מבינים מה קורה בעולם נדמים בעיני כסטודנטים לווטרינריה המביטים בכוס חלב וחושבים שהם יודעים לנתח פרה", כותב דרור פויר בטורו השבועי ב"גלובס", שבקרוב יחדל מלהתקיים.

כאילו כדי להוכיח את הנקודה, הכותרות הראשיות של שני העיתונים הנפוצים בישראל מפרסמות היום מידע מטעה. הפעם לא בגלל רשלנות או מניפולציה, אלא בשל המדיום החדשותי המיושן, שבו נוטלים את המידע ומדפיסים אותו על גלילי נייר באמצעות מכונות ענק, ואז חותכים את הדפים, מאגדים אותם יחד ושולחים אותם לבתי הלקוחות ולקיוסקים כך שניתן יהיה לפתוח איתם את הבוקר. התהליך הזה, שאורך שעות ארוכות, גורם לכך שלעתים קרובות החדשות מתיישנות עוד לפני שהלקוחות פוקחים עיניים וגומעים את הקפה.

"מיום ראשון: חובת מסכות בחלל סגור", מצווה הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמוקדשת היום לעלייה חוזרת בהיקף ההדבקה בנגיף הקורונה. ב"ידיעות אחרונות" הטון מעט פחות חד-משמעי. "מה שהתחיל בבנימינה ובמודיעין התפשט לערים נוספות ברחבי הארץ – ובמשרד הבריאות החליטו לחייב שוב עטיית מסכות במקומות סגורים החל מיום ראשון", כותבים שם בשער.

כל ישראלי שטרח לגלוש היום באתר חדשות או ברשת חברתית, ואולי אף פתח רדיו או טלוויזיה, יודע שזה לא נכון. הבוקר, שעות אחדות בלבד לאחר צאת העיתונים, דווח שההוראה לגבי המסכות בעצם תיכנס לתוקף היום ב-12:00.

העיתון היחיד שלא מפרסם בשער את המידע השגוי הוא "מעריב" – אבל רק משום שמישהו שם החליט שדווקא הפרט הזה לא יופיע בעמוד הראשון, אלא בתוך הגיליון.

הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת ב"תקיפה המסתורית נגד מפעל ייצור הצנטריפוגות סמוך לטהרן". בדומה לעיתונים אחרים, גם ב"מעריב" מסתמכים על ה"ניו-יורק טיימס" כדי לדווח שהתקיפה בוצעה "על-ידי רחפן ששוגר מתוך איראן", ושהמתקן שהופצץ היה "מפעל מרכזי לייצור צנטריפוגות להעשרת אורניום".

ב"ידיעות אחרונות" כותב על כך רונן ברגמן, שהוא אחד משני העיתונאים החתומים על הדיווח של ה"טיימס". כותרת טורו, "מי נתן את ההוראה", מרפררת לפעולה צבאית כושלת מההיסטוריה של מדינת ישראל ואגב כך מדגישה את העמימות סביב הישות שאחראית למתקפה.

"ישראל שותקת, בכל הערוצים", כותב ברגמן. "ארצות-הברית שותקת (ואולי אינה יודעת), ואפילו האיראנים, שמזדרזים לראות סוכן מוסד מעבר לכל פינה ומתחת לכל מיטה, לא האשימו (לפחות בינתיים) את ישראל בכך שעמדה מאחורי תקיפת מפעל TESA לייצור הצנטריפוגות המרכזי של איראן, שלשום בלילה בעיר קאראג', באמצעות כטב"ם קוודקופטר, ואולי כמה כאלה".

ישראל אולי שותקת בכל הערוצים, אבל ברגמן יודע לציין שהמתקן האיראני שהופצץ מופיע ברשימת יעדים לתקיפה שישראל הציגה לממשל טראמפ, ושהתקיפה בוצעה במתכונת שמזכירה הפצצת מתקן של חיזבאללה בביירות, במבצע מאוגוסט 2019 שיוחס לישראל. הקביעה הזאת חוזרת על עצמה אצל כמה פרשנים, מעמוס הראל ועד יואב לימור, וגם בידיעות החדשותיות שמתבססות על הדיווח של ה"טיימס".

כמה מהפרשנים מעבים את הרמיזות באמצעות ההקשר הפוליטי של התקיפה: הפעולה באיראן, אם אכן בוצעה על-ידי ישראל, כנראה תוכננה בעת שלטונו של בנימין נתניהו – אך מסיבה עלומה לא יצאה לפועל בתקופתו. ברגמן מרחיב על כך, ומוסיף ש"אם כל ההשערות הללו נכונות, היה זה דווקא נתניהו שחשש מלפעול באיראן (ייתכן שמסיבות מוצדקות לחלוטין) ודווקא בנט, זה שנתניהו טוען שלא ייקח סיכון בעניין, הוא זה שהחליט להורות על התקיפה". ב"מעריב" מצטרפים לניתוח בן כספית ואלון בן-דוד. ב"ישראל היום" אין לכך זכר.

באופן רשמי, כאמור, ישראל לא נוטלת אחריות. אבל בהתאם לנוהל הרגיל, לפרשנויות ולדיווחים שמתפרסמים היום מוצמד אשרור שבקריצה: ידיעות על התבטאות כללית של ראש הממשלה, במקרה זה נפתלי בנט. "בנט על איראן: 'לא נהסס לפעול כשצריך'", נמסר בכותרת של "ידיעות אחרונות". "לא נאפשר איום קיומי על ישראל", מצטטים אותו בכותרת של "ישראל היום".

האם בנט מדבר באופן כללי, או שמא מדובר בלקיחת אחריות? מי שצריך לדעת יודע, או משהו כזה. תשובה יותר חד-משמעית תגיע בעתיד, כשהפרשנים ייזכרו במתקפה על מפעל הצנטריפוגות כדי לרמוז שפעולה אחרת – טרייה, ולפיכך עדיין מעומעמת – היא בעצם מבצע ישראלי.

עוד כותרת ראשית

בראש שער "הארץ" נדפס תצלום גדול של יד אנושית שעליה מונחת חתיכה של לסת מתפוררת ועליה כמה שיניים. "חוקרים ישראלים בישרו על אחת ההתפתחויות החשובות בחקר האבולוציה בעשורים האחרונים: גילינו טיפוס של אדם קדמון שאינו מוכר למדע – 'הומו נשר רמלה'", נכתב שם, בהפניה לכתבה נרחבת מאת ניר חסון.

הגילוי מקבל מקום בולט גם בשער "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" יש כותרת שער – אבל היא מפנה את הקוראים להרחבה באתר. העיתון היחיד שדוחק את הגילוי החשוב בחקר האבולוציה לעמודים הפנימיים, בלי הפניית שער, הוא "ישראל היום".

שבלונות מהונדסות מפלסטיק

עם תום מבצע "שומר החומות" ברצועת עזה, כשהגיע שלב הסיכומים, בדובר צה"ל הפיצו לעיתונות נתונים סטטיסטיים שלפיהם במבצע נהרגו 225 פעילי טרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי. הנתון הזה הופץ ברוב כלי התקשורת כאמת אמפירית וכהוכחה לכך שרוב הנפגעים בקרב העזתים היו בני מוות (דיווחים פלסטיניים, שבהמשך עודכנו כלפי מעלה, גרסו אז שמניין ההרוגים ברצועה הסתכם בכ-230 איש), ושצה"ל הצליח להימנע באופן כמעט מוחלט מפגיעה בחפים מפשע.

ב"מעריב" מפרסם הבוקר טל לב-רם נתונים חדשים שנאספו על-ידי מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית, המסונף למערכת הביטחון הישראלית. "זהו מסמך אינפורמטיבי ויסודי, שנמנע אמנם מהסקת מסקנות ומביקורת, אבל התמונה שעולה ממנו היא ברורה: מספר ההרוגים שבשלב הזה ניתן להצביע עליו באופן ודאי לחמאס ולארגוני הטרור האחרים ברצועה הוא נמוך בהרבה ממה שהעריכו בצה"ל בסיום המבצע, ובוודאי בציפיות ממנו לפני היציאה אליו", כותב לב-רם.

"על-פי הפרסום", הוא מוסיף, "234 פלסטינים נהרגו במהלך שומר החומות. על-פי הנתונים שאסף מרכז המידע ממקורות שונים, לפחות 112 מהם היו פעילים בארגוני טרור. בסיום המבצע העריך צה"ל כי מספר פעילי הטרור שנהרגו במהלכו גבוה מ-200. יחס ההרוגים בין פעילי טרור לאזרחים ברצועה עומד על כ-1:1, כלומר אזרח הרוג על כל פעיל טרור".

בשני העיתונים הנפוצים בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", מתפרסמים היום ראיונות עם חיילות שבדיוק סיימו קורס טיס ואולי יום אחד ייקחו חלק בעוד מבצע תקופתי בעזה. בדובר צה"ל חילקו ביניהם את השלל: החינמון קיבל ראיון עם שתי נווטות (שתיהן יפעילו מטוסי קרב מדגם F16), והעיתון של המדינה ושל הנאשם בשוחד נוני מוזס קיבל ראיון עם סגן י', ש"הפכה השבוע לטייסת הקרב החמישית בתולדות המדינה".

מחבר הכתבה של "ידיעות אחרונות" הוא ליאור בן-עמי, לשעבר ראש מחלקת התחקירים בעיתון. האופן שבו הוא מתאר את המרואיינת שלו היה יכול להזכיר כתיבה הלומת אופוריה מהשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, אם רק היו כאן טייסי קרב ממין נקבה: "תכף היא תשלוף את עצמה מחופת הסימולטור, תוריד קסדה, ומולנו תזדקף בת 22, ארוכה ודקיקה, עם עיני תכלת חצי חולמניות חצי על הקרקע, ושיער בלונדיני ארוך מקופל בצמה. אחת שבקלות יכולה להפוך מודל לברבי, הבובה שיחד עם קן בוראת שבלונות מהונדסות מפלסטיק לילדים ולילדות".

המרואיינות של כתב "ישראל היום" חנן גרינווד מכונות בכתבה סגן א' וסגן ו' ("האותיות שבהן הן מזדהות מסמלות את שם משפחתן, מכיוון ששמן הפרטי זהה"). גם גרינווד מאוד התרשם מצבע השיער של החיילות. "השתיים אמנם מסיימות יחד את מגמת נווטות הקרב וטסו על מטוסים זהים במהלך הקורס, אך בזאת מסתיים הדמיון ביניהן", הוא מטעים.

"א', בלונדינית מתולתלת, משוחררת וצוחקת יותר תוך שהיא זזה בתזזיתיות ממקום למקום, כפי שככל הנראה עשתה בתחרויות הספורט הרבות שבהן השתתפה. ו', מנגד, שקטה ומהורהרת. שערה השחור גולש על עורפה והיא מטופחת, כפי שהייתם מצפים מרקדנית בלט מצטיינת לשעבר. התחומים שבהם בחרו להתמקד לפני שירותן הצבאי אמנם נדחקו הצדה לטובת הקורס המפרך שעברו, אך האישיות שלהן חושפת את ההבדלים ביניהן".

יש קשר הדוק בין התיאורים המביכים האלה לבין ההדהוד של נתונים כוזבים (או למצער בלתי מדויקים) שמפיצה מערכת הביטחון. שני המקרים – הסטטיסטיקות על עזה וראיונות סוף הקורס – ממחישים את רגשי ההערצה וההתבטלות של העיתונות הישראלית בבואה לסקר את צה"ל. בתקופות של לחימה אינטנסיבית, ההערצה וההתבטלות נעשות שקופות – עד כדי כך שנראה שזו הדרך היחידה שבה ניתן לסקר קונפליקט צבאי בישראל. ברגעי רגיעה, כמו היום, האבסורד גולש החוצה כמו שיער שחור, או בלונדיני, של בובה מפלסטיק. או רקדנית בלט. מטופחת. או משהו.

שחיתות

במהדורת סוף השבוע של "כלכליסט" מפרסמים תומר גנון ודיאנה בחור-ניר כתבת פרופיל על איריס אלוביץ', נאשמת מס' 3 במשפט שבו עומד לדין גם המו"ל שלהם, נוני מוזס. בפתח הכתבה, הכתבים מתעכבים על האלמנט המאפיוזי בהתנהלות של אלוביץ' – למשל, הקלטה של שיחה שלה עם אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר, שבה היא מדריכה אותו כיצד לסחוט את משה כחלון בעת שכיהן כשר האוצר.

לפי התמליל, שכבר נחשף בעבר ב"כלכליסט", אלוביץ' אמרה לישועה להגיד לכחלון שיש בידי "וואלה" מידע מכפיש על אחד מיועציו, נדב שיינברגר, אבל שבינתיים המידע הזה לא עומד להתפרסם. "תגיד לו [לכחלון]: 'לא כתבתי על זה, אני לא רוצה לכתוב על זה'", אמרה לישועה.

בציטוט אחר, אלוביץ' מדריכה את ישועה כיצד לסחוט את כחלון באמצעות מה שמוגדר בכתבה כ"מידע אישי רגיש הקשור לכאורה לכחלון" ("שמהימנותו מוטלת בספק", מוסיפים הכתבים). אשתו של שאול אלוביץ' ביקשה מישועה להציג את המידע לכחלון, ואז להגיד לו: "את כל זה אני שם בכספת, לא מפרסם". לאחר מכן תיקנה את עצמה, וביקשה מהמנכ"ל שלה לא לנקוב במלה "כספת".

בשולי הדברים מציינים הכתבים שאלוביץ' גם ביקשה מישועה לאסוף מידע על עורכת "כלכליסט", גלית חמי, שאותה כינתה "כלבה", משום ש"היא לא ניתנת לשליטה".

הכתבה של גנון ובחור-ניר עשירה בפרטים ומעניינת לקריאה. היא מציגה מידע חדש (התכתבויות מתוך "טלפון נוקיה ישן" של עמיקם שורר, מבכירי בזק) וממחישה כי בניגוד לגרסה הרשמית של בני הזוג אלוביץ' במשפט "תיק 4000" – איריס אלוביץ' מילאה תפקיד פעיל לא רק בהשחתת "וואלה" אלא גם בסוגיות רגולטוריות. ובכל זאת, יש בה חור. אפשר להבחין בו אם נעצרים לרגע בקטע על גלית חמי, ואז עוצמים עיניים ומנסים להיזכר בעוד עדות על סחיטה-באמצעות-עיתונות שקשורה ל"כלכליסט" ולאלוביצ'ים.

רק לפני חודש, קבל עם ובית-משפט, נחשף מסרון שבו שאול אלוביץ' תמצת עבור ישועה מסר שלכאורה קיבל מ"כלכליסט": "תנו לנו חסויות ב-400 אלף בשנה ולא נכתוב נגדכם". ישועה העיד שאלוביץ' ביקש ממנו לאמץ את השיטה של "כלכליסט" ולסחוט באותה הדרך גופים אחרים, ולגבי עסקת ה-400 אלף מצא לנכון להבהיר ש"יחסי הסחיטה האלה מול 'כלכליסט' בוצעו".

מי שעוקב אחרי ההיסטוריה של "כלכליסט" ייזכר שבעיתון הכלכלי של קבוצת מוזס כבר הכחישו בעבר ("דברי הבל ושקר") סיפור בעל מאפיינים דומים – עדות מפורטת של הכתב החוקר לשעבר אסף לוי. "השיטה של קבוצת 'ידיעות' עובדת כך: כלבי התקיפה, התחקירנים, אוספים במהלך עבודתם העיתונאית כביכול שלל חומרים מביכים, מזיקים, לעתים פליליים, על אודות דמויות מפתח במשק ובזירה הפוליטית והעסקית בישראל", כתב לוי. "אלא שבעיתון של המדינה וגם בעיתון 'כלכליסט' לא באמת ממהרים לפרסם את הדברים. ממסמסים אותם, מורחים אותם, שמים אותם על המדף כמו אקדח שמונח על השולחן".

בסוף השבוע הזה, ב"כלכליסט" היו יכולים לספק לקוראים את התמונה המלאה ולחזור על ההכחשות – אולי ביתר פירוט הפעם, תוך התייחסות לעובדות ולא רק דרך שלילתן הגורפת, שבמקרה הנוכחי התגלמה במלים "שקר מתועב, חולני והזוי, שאין לו כל יסוד במציאות". ההחלטה לברוח מהסוגיה, ואפילו לא להזכיר אותה כשמגיעה הזדמנות מתבקשת, ממחישה את חוסר הביטחון העמוק שמסתתר מאחורי ההכחשות החריפות שמפיצים בשנים האחרונות צמד קברניטי "כלכליסט", העורכת חמי ועורך-העל יואל אסתרון.

אמון וערך

ל"גלובס" מצורף בסוף שבוע זה דו"ח האמון הרביעי – הפרסום השנתי שנועד לתאר עבור הקוראים את תהליך השיקום שעבר העיתון הכלכלי מאז נרכש מידי כונסי נכסיו של הטייקון הקורס אליעזר פישמן ועבר לידי בעלות הבית הנוכחיות שלו, אלונה בר-און (ומשפחתה) וענת אגמון.

בניגוד לשלושת הדו"חות הקודמים, הדו"ח הנוכחי מגיע בתקופה של משבר אנושי בעיתון: שרשרת של עזיבות, חלקן של עיתונאים ותיקים שהיו מזוהים עם "גלובס" (חן מענית, דרור פויר) וחלקן של מגויסים חדשים יותר (טל שניידר, דוד ורטהיים) שמילאו תפקידים מרכזיים אך לא החזיקו מעמד לאורך זמן.

מי שישוחח בימים אלה עם עובדי "גלובס", כאלה שעזבו את העיתון וגם כאלה שנותרו בו, יתרשם שאצל רבים מהם מידת האמון במו"לית בר-און הולכת ונשחקת. חלקם, למשל כאלה שהתראיינו לכתבה של אבנר הופשטיין שפורסמה באתר "זמן ישראל", קושרים זאת למערכת היחסים של בר-און עם שמעון ריקלין, מהשופרות הבוטים והמסורים של נתניהו, שבכובעו כאיש תקשורת מייצג את ההפך המוחלט מכל היומרות היפות ש"גלובס" מבקש להתנאות בהן.

אבל אלונה בר-און היא אדם פרטי, ומותר לה לקיים קשר זוגי עם מי שהיא רוצה. אם התלונות היו מסתכמות בעיקום אף לנוכח הטעם שלה בגברים, היה אפשר לפטור את הביקורת כחוצפה חטטנית או שוביניזם. הבעיה עם "גלובס" היא לא שמעון ריקלין, אלא העובדה שאחרי ארבע שנים של שיקום, המערכת מתפוררת ואין מספיק הישגים אמיתיים.

בר-און והעורכת נעמה סיקולר חתומות על הישגים מרשימים: הן ניקו את העיתון מהשחיתות של עידן פישמן, אימצו כמה פיצ'רים ייחודיים ("גילוי מלא", "חזקת החפות"), בלעו מיזם בדיקת עובדות ("המשרוקית"), החלו לסקר באינטנסיביות את משבר האקלים (כל הכבוד), גייסו כמה עיתונאים מוצלחים (שחלקם כבר הספיקו לעזוב) – אבל בכל הקשור ללחם ולחמאה של העיתונות, עדיין אין תוצאות.

אחרי ארבע שנים, היה אפשר לצפות מקברניטות "גלובס" לייצר הרבה יותר תחקירים כלכליים ופוליטיים נשכניים – תחום שכרגע כמעט לא קיים בעיתון – ולהשתחרר מהלפיתה המסרסת של פוליטיקת הזהויות והמירוץ אחר "גיוון" ו"איזון", שלא פעם מחביא מאחוריו עיתונות בינונית. לעתים קרובות מדי, העיון ב"גלובס" מזכיר מעין גרסה כלכלית של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ": לכל מגזר ולכל דעה יש טור, והכל הולך. מי צודק? מאיפה לנו לדעת. תקראו את כולם ותחליטו בעצמכם.

בדו"ח האמון, המחסור בתחקירים וחשיפות בא לידי ביטוי בעמודים שמוקדשים להישגי העיתון (שמופיעים תחת הכותרת המאוסה "יצירת ערך"). את קדמת הבמה תופסים פרויקטים שמתבססים על הנגשה של מידע כלכלי. בשוליים מוזכרים גם כמה תחקירים. ובאופן שאין לתארו אלא כמעליב, חלק מ"יצירת הערך" מיוחס לפרויקטים שהתפרסמו "בשיתוף" עם מושאי סיקור מרכזיים של "גלובס": יצרניות הנשק אלביט והתעשייה האווירית, אינסטגרם מבית פייסבוק, בנק לאומי ובנק מזרחי-טפחות, ישראכרט, בית ההשקעות מור, אינטל ואוסם-נסטלה. ובמלים אחרות, מדובר בתוכן שיווקי. אחד התחלואים הממאירים של העיתונות, שב"גלובס" נשבעו למגר.

בר-און ודאי תטען שהתוכן אמנם שיווקי, אבל לא סמוי. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שאין כזה דבר. ובכל זאת, גם אם היה מדובר בתוכן השיווקי הכי מסומן ומוצהר בעולם – עצם ההחלטה לכלול אותו ברשימת הישגי העיתון מעידה על שיפוט לקוי בואכה ליקוי מאורות.

מה עוד אפשר למצוא בדו"ח האמון הרביעי של "גלובס"? הרבה גרפיקות, הרבה גזור-הדבק מהדו"חות הקודמים והרבה טפיחה עצמית על השכם. במקום לדבר על בעיות העומק (שמוזכרות רק בעקיפין, בקצרה ובזלזול בטורה של סיקולר), בדו"ח מסתפקים בשלושה (!) אזכורים של שגיאות עובדתיות לא מאוד חשובות שפורסמו בעיתון בשנה האחרונה, ולאחר מכן תוקנו, ועוד מקרה שבו ענף הפרסום הוּדר ללא הצדקה מפרויקט "50 הנשים המשפיעות בישראל" – והרי לכם, ביקורת עצמית. ובקיצור, מדובר במסמך שיווקי.

הגדרת הפרובינציאליות

למעלה ממאה אמריקאים הוכרזו כנעדרים בהתמוטטות של בניין בפלורידה. בשער של ה"ג'רוזלם פוסט", הכותרת מודיעה על "חשש ל-20 יהודים נעדרים".

ובינתיים, אצל הביביסטים

סיקור התקיפה באיראן וקשירתה לנפתלי בנט מסמלים עוד צעד בהיפרדות של התקשורת הישראלית מבנימין נתניהו, האיש שבשנות שלטונו האחרונות היה הציר שלפיו עיתונאים קבעו מה טוב ומה רע, וכשנתקלו בקשיים לוגיים רקמו תיאוריות קשר שיעקפו אותם. השבוע, הפרשנים הפוליטיים עדיין מלווים אותו – עם פחות יראה מבעבר, ועם יותר שמחה לאיד.

"נתניהו סיים בשבוע החולף סבב מפגשים עם מרבית חברי סיעתו. שניים מן הוותיקים יותר חלקו את התרשמותם עם בני שיחם; הוא חצי משיחי, לא מחובר למציאות, מתנהג כקדוש מעונה, כקורבן. מאמין שבלעדיו המדינה נדונה לכליה, שהאיראנים אוטוטו יורדים על דימונה, שארצות-הברית תרמוס אותנו כמחוץ מקק", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "הוא משוכנע שימי הממשלה קצרים. העם אוהב אותי, חזר ואמר, צריך סבלנות ועצבים של ברזל. הם לא יאריכו ימים, אנו נפיל אותם".

בן כספית, ב"מעריב", כותב דברים דומים אך ביתר בוטוּת: "בפניו, אנשים עוד נזהרים בכבודו. מאחורי גבו, הרינונים הולכים וגוברים. הוא מאמין ביכולתו המאגית להמשיך לכשף את הבייס, שילך בעקבותיו גם כשאין לאן. כתרנגולת ערופה הממשיכה לקרטע הלאה הוא מתרוצץ, אחוז אמוק, מפרסם הודעות דרמטיות, מסיר גרביים בחוף הים, מתמרח באהבה המורעפת עליו, מתפלש באבק התהילה ההיא, משכנע את עצמו ואת סובביו שכל זה אינו אלא חלום רע. תכף המאבטחים יחזרו, השיירה תצמח לממדיה הקודמים, הגברת תחזור להתעמר במשרתיה, המדינה תחזור לממן הכל, והסדר ישוב על כנו".

לפי ורטר וכספית, נתניהו נמצא במעין לימבו שממנו הוא מקווה להיפלט כמה שיותר מהר בחזרה אל המקום הראוי לו. השבוע, השופרות שלו עדיין נמצאים שם איתו: הם לא נשבעים אמונים לנביא חדש (או לחמורו של משיח, במקרה של שמעון ריקלין), ובינתיים ממשיכים להתחמם בשוליים של השיח הפוליטי.

את רובם אפשר למצוא ב"ישראל היום". עירית לינור, במוסף הפוליטי, מיישבת סתירה מתבקשת בין הביקורת על ההפגנות מול מעון ראש הממשלה לבין היחס ההפוך להפגנות הנוכחיות שמקיימים תומכי נתניהו מחוץ לביתו של בנט. "בימים כתיקונם, הייתי מגנה את ההפגנות ברעננה כשם שגיניתי את ההפגנות הבלתי פוסקות בבלפור. אבל עכשיו? פחחחחח", היא כותבת. "שיביאו גם מיצגים, להקות רקדנים, די.ג'יי, בלוני ענק שצריך להסתיר מהילדים, שלטים עם קללות, וגבר בתחפושת של אשה שמנה ועירומה".

למה, בעצם? לינור מאשימה את השופטים והעיתונאים: "אם בית-המשפט והתקשורת האדירו את הזכות להפגין וניפחו אותה לכלל פסטיבל גס רוח וחסר התחשבות, והציבו אותה בראש סולם הזכויות האזרחיות – אז שתהיה קרחנה ברעננה, ושיהיה לכולנו לבריאות".

ידידיה מאיר, ב"בשבע", הולך על בטוח. "חוקרי תקשורת יסמנו את קיץ 2021 כציון דרך בניסוי הגדול שכולנו משתתפים בו", מכריזה כותרת המשנה של טורו – מהתלה עריכתית שמובילה לרשימה קצרה על פיצ'ר חדש של ווטסאפ. חלקו השני של הטור יוצא נגד הנוסטלגיה לימי רשות השידור, שהעסיקה "גילדה סגורה ומנותקת של שדרנים ועיתונאים, כולם מאותו בית-מדרש קטן וקנאי, עם אותה תפיסת עולם בדיוק". מאיר גם מונה אותם – רובם מתים או לשעברים, כלומר כאלה שכבר לא ממלאים תפקיד מרכזי בתקשורת.

ב"ישראל היום" קרולין גליק כותבת על אמריקה: על התקפות אנטישמיות (כולל 17 אלף "התקפות מילוליות ברשת"!), על חברת הקונגרס המוסלמית אילהאן עומאר, על ארגונים יהודיים פרוגרסיביים ועל הכומר האוונגליסטי ג'ון הייגי. השורה התחתונה שלה: "יהודים אמריקאים נתונים היום בהלם", ותשועתם לא תגיע מלפיד ובנט. כעת, כשנתניהו אינו, היא לא תגיע גם ממנו. הפסדתם.

אראל סג"ל, באותו עיתון, תוקף את החלטתו של שר החוץ יאיר לפיד להניף מחוץ למשרדו את דגל הגאווה, ומותח ביקורת גם על מחווה דומה של השרה מרב מיכאלי. לדבריו, "פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית משתמשת בלהט"ב כדי לטלטל את רעיון מדינת הלאום". סג"ל מצהיר שהוא תומך במתן זכויות שוות להומואים – אבל מבהיר שהוא גם תומך בזכות של הומואים לעבור מבחירה, אחרי גיל 18, "טיפולי המרה". מדובר כמובן באיש קש. רוב הביקורת על ההליכים הטראומתיים הללו מתמקדת במקרים שבהם הורים, מחנכים ורבנים כופים אותם על בני נוער.

בזמן שכל השופרות חובטים מסביב לשיח, אמנון לורד מגיש היום טור ארוך – שלושה עמודים נטו – המסכם את כהונת נתניהו. השורה התחתונה שלו, "לנתניהו אולי יש מחליפים, אבל אין יורש", מתנוססת בגדול בשער החינמון כמעין שבועת אמונים. הפעם לורד לא מייחס את מפלתו של נתניהו לקנוניה אמריקאית-ישראלית שרקמו גורמים ליברליים בפוליטיקה, במערכת הביטחון ובתקשורת כאן ומעבר לים. לאחר שנתניהו עצמו האשים בצרותיו את "מדינת העומק", אולי כבר אין צורך במתווכים.

מי שבכל זאת לא יכולים להעביר את סוף השבוע בלי מנת הקונספירציות הקבועה מוזמנים לעיין ב"מקור ראשון". רן ברץ, בעבר יחצן של נתניהו (ואחד ממתווכי "תיק 4000") וכיום מו"ל אתר "מידה", נוטל היום את רעיון מדינת העומק ומערבב אותו עם המוטיב הלהט"בי של סג"ל.

לטענת ברץ, כשלפיד הורה להניף את דגל הגאווה במשרד החוץ הוא בעצם העביר איתות לאמריקאים ואמר להם שהוא – וכל ממשלת ישראל החדשה, שבנט הוא רק בובה שהוצבה בראשה – עומדים להיות "חניכים תורנים" של הנשיא ג'ו ביידן. את הטיעון הקונספירטיבי הזה הוא מבסס על ניתוח של אמירה שהשמיע בני גנץ בביקור רשמי בוושינגטון ("נמשיך בדיאלוג האסטרטגי החשוב הזה בדיון פרטי... מאחורי דלתיים סגורות"). ועל נאום של נתניהו, כמובן.

ממלכת אדלסון

בשער "ישראל היום" נדפס תצלום של המו"לית, מיליארדרית הקזינו מרים אדלסון. העילה הפעם: הפניה לידיעה על חנוכת מבנה לטיפול בנפגעי סמים בבית-החולים איכילוב. שמה של אדלסון חוזר וצץ גם בידיעה על טקס חנוכת שגרירות הונדורס בירושלים. העיתון של אדלסון, שדיווח על הטקס המתקרב אתמול, הוא היחיד שמדווח עליו גם היום, לאחר התרחשותו. הכתב, אריאל כהנא, מציין שהקשר של הבוסית שלו למאורע הוא שב"מטוסה הובאו לישראל אמו, אחותו ובכירים בממשלתו" של נשיא הונדורס, חואן אורלנדו הרננדס.

חיזוק הקשרים הדיפלומטיים עם הונדורס, וספציפית עם הרננדס, הוא הישג של ראש הממשלה הקודם נתניהו. למרות זאת, ב"ישראל היום" ניקו כל זכר שלו מהידיעה: התמונה היחידה שמופיעה בה היא של בנט עם הרננדס. שמו של נתניהו כלל לא מוזכר בה. במקום זה מובאים דברים קצרים מפי חברו לסיעה (ודוברו לשעבר) אופיר אקוניס, שמייחס את ההישג הדיפלומטי ל"ממשלות הליכוד". ליתר דיוק, רק בידיעה של "ישראל היום" אקוניס מייחס את ההישג ל"ממשלות הליכוד". בקטע המקורי, שפורסם בדף הפייסבוק שלו, אקוניס מדבר על "ממשלות הליכוד בראשות נתניהו".

בשולי הידיעה, בציטוט מפי נשיא הונדורס, מוזכר "שיתוף פעולה בביטחון" שיש לארצו עם ישראל, שלדבריו "סייע להונדורס להציל עשרות אלפים" והוריד את שיעור מעשי הרצח ב-60%. כהנא, כתב מדיני לא מאוד ביקורתי, לא מרחיב על ההיבט הבטחוני של יחסי ישראל-הונדורס. קוראים שבכל זאת ירצו ללמוד על היחסים האלה יוכלו לקרוא עליהם הבוקר ב"הארץ", במאמר של עורך-הדין ופעיל זכויות האדם איתי מק.

"במרץ 2016 נרצחה ביריות בביתה ברטה קאסרס, אחת הפעילות הבולטות בהונדורס למען איכות הסביבה והגנה על זכויות הקהילות הילידיות", כותב מק. "קאסרס השתייכה לקבוצה הילידית 'לֶנקה', והנהיגה מאבק נגד הקמת סכר ותחנת כוח הידרו-אלקטרית שהיו מובילים לפגיעה חמורה בסביבה ולפינוי של קהילות ילידיות. פעילותה זכתה להכרה בינלאומית, ובאפריל 2015 היא קיבלה את פרס גולדמן לאיכות הסביבה.

"בשבת בערב ב-26 בדצמבר 2020, רעולי פנים ירו למוות בפליקס ואסקס, גם הוא פעיל של 'לנקה', שפעל למען הגנת הסביבה וזכויות פועלים, בעת שהיה בביתו ובנוכחות בני משפחתו. הרציחות של קאסרס וואסקס אינן חריגות. הן תואמות את דפוס הפעולה של כוחות הביטחון, המיליציות הקשורות אליהם וארגוני הפשע בהונדורס, שרואים בפעילים ופעילות למען הגנת הסביבה מטרה לגיטימית. ב-2019 נרצחו 14 פעילים וב-2018 נרצחו ארבעה.

"היחסים הבטחוניים ההדוקים שמדינת ישראל מקיימת עם המשטר של נשיא הונדורס חואן אורלנדו הרננדס החלו סמוך לכניסתו לתפקיד בינואר 2014, לאחר שנבחר בבחירות מפוקפקות. בסוף אוקטובר 2015 הגיעה לביקור בישראל משלחת מהונדורס, שכללה את הנשיא, שר הביטחון בממשלתו ורמטכ"ל צבא הונדורס. בעקבות הביקור נחתמו בין המדינות הסכם הבנות (בפברואר 2016) והסכם בטחוני גדול (בדצמבר 2016).

"הרננדס הפך את המשטרה הצבאית ושתי יחידות עילית בה – 'קוברה' ו'טיגרס', המוכרות כמפירות סדרתיות של זכויות אדם – לכוחות הביטחון החזקים במדינה. לפי הליכים משפטיים בארצות-הברית, אחיו של הרננדס וגם ראש יחידת 'טיגרס' קשורים לקרטלים. ברשות האמריקאית למאבק בסמים (DEA) חושדים כי הרננדס בעצמו מעורב בסחר בסמים ובהלבנת הון.

"יש עדויות לכך שיחידת 'טיגרס' היתה מעורבת ברצח של קאסרס וברציחות נוספות. שוטרים במשטרה הצבאית וביחידות 'טיגרס' ו'קוברה', חמושים ברובי גליל ACE ותבור, באישור משרד הביטחון הישראלי [...] ללא שום פיקוח איזה שימוש נעשה ברובים ולאן הם מתגלגלים. הרשויות בהונדורס מודות שחלק מהנשק הישראלי 'זולג' לפושעים ולארגוני הפשע לאחר שהוא 'נגנב' מכוחות המשטרה".

עוד מושחת הולך הביתה

אהוד אולמרט, ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים ובעל טור ב"מעריב", מעדכן את קוראיו כי החליט לפרוש. הסיבה מתוארת בעמימות כצו התקופה, כעת כשהושבעה לה ממשלה חדשה.

רק שלוש פסקאות קודם לכן, אולמרט עוד הספיק להניח על ראשו חפיסת חמאה ולהתיישב מתחת לתנור החימום כשלעג לנתניהו ומשפחתו על "החמדנות והתאווה הבלתי ניתנות לשליטה" שלהם. אולמרט, כזכור, לקח מעטפות עם מאות אלפי דולרים ממאכער אמריקאי (באחת מבין שלוש פרשות שבהן הורשע בפלילים), שיקר לציבור ולבית-המשפט, קידם בניגוד לחוק עניינים של מקורבים בעת שכיהן כשר כלכלי וגם גבה מימון כפול מגופים ששלחו אותו לחו"ל (אם כי בכך הורשעה רק יד ימינו דאז, שולה זקן).

כשאדם כזה לועג לחמדנות המסואבת של מישהו אחר, יש בכך ממד גרוטסקי. ברכות למערכת "מעריב" שנפטרה מהחטוטרת.

התמונה המלאה

כתבת השער של "מוסף הארץ" עוסקת בדמותו וחייו של מנסור עבאס. על פניו, מדובר בכתבה בעלת מבנה מסורתי: פרופיל מקיף שמתבסס על שיחות עם מכרים וניתוח של מהלכים שפורסמו בעיתונות. בפועל, מדובר בכתבה רדיקלית. כמעט כל השיח התקשורתי על עבאס בחודשים האחרונים היה נגוע בהטיה שנבעה מצרכים פוליטיים מתחלפים: כשעבאס פלירטט עם נתניהו בסוף ימיו כראש ממשלה, השופרות הביביסטיים ניסו להכשירו; בשמאל לעגו לנתניהו, ובימין הדתי הבליטו את הקיצוניות הדתית של עבאס ואת הלגיטימציה שהעניק לטרוריסטים פלסטינים.

כשעבאס נכנס לממשלת בנט-לפיד, היוצרות התהפכו: השופרות של נתניהו פתחו בדה-לגיטימציה, ותומכי מפלגות הקואליציה המתרקמת החלו להבליט את הפרגמטיזם של מנהיג רע"מ ולהבהיר שלא חייבים להסכים על הכל כדי לשבת יחד בממשלה. כתב "מוסף הארץ" הילו גלזר נוגע בכל הנושאים שהועלו במסגרת המתקפות על עבאס – בלי לגונן, אבל גם בלי להכפיש ולרדד – ומצליח להציגו כאיש מורכב ומתוחכם שמוּנע מאינטרסים שרק חלקם גלויים לעין. ובקיצור, פוליטיקאי. הקריאה מומלצת.

ענייני תקשורת

יח"צ. דניאל רוט-אבנרי מראיינת במוסף הפוליטי של "ישראל היום" את שיר כהן, ראש מערך התקשורת של נתניהו במשרד ראש הממשלה. הראיון נטול גילויים, מידע מעניין או שאלות קשות, ומוקדש ברובו להאדרת היכולות המקצועיות של המרואיינת – שכעת, לאחר נפילת נתניהו, נעשתה פנויה להובלה. בפסקת הסיום, כצפוי, כהן מעדכנת את עם ישראל שכבר הגיעו אליה כמה "הצעות מעניינות", אבל היא טרם הכריעה.

אייקון. רוגל אלפר, בטור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"הארץ", כותב על גלעד שליט כאייקון ישראלי – וליתר דיוק "אייקון ישראלי מוזר מאוד" (הטריגר: חתונתו של שליט). בניגוד לרושם שעשוי להיווצר, אלפר בעצם מבקש להחמיא לו: "שליט יכול היה להיות נכס אלקטורלי. להתגייס למען נתניהו, להיות שופר תעמולה שלו, לספר על האכזריות הבהמית של שוביו הערבים כלפיו. הוא יכול היה להיות חבר-כנסת. הוא יכול היה להוציא אלבום עם שירים אישיים כואבים. הוא יכול היה לכתוב שירה, או לפרסם את זכרונותיו. הוא יכול היה להיות כוכב גדול ב'אח הגדול', או ב'הישרדות'. הוא יכול היה למנף את פרסומו כדי להיות סלב. על לבשל ב'מאסטר שף' את האוכל שעליו פינטז בשבי כבר דיברנו? ופרסומת לבירה? [...]

"חשבו כמה רעש יכול היה לייצר כאן וכמה שקט יש בו. שליט הוא אחד מהטובים. אדם שנראה כי מעד במקרה כמעט לתוך מדי צה"ל, ובמקרה שמו לו רובה ביד והכניסו אותו לטנק, ובמקרה נחטף על-ידי חמאס ובמקרה נהפך לאדם שאין איש בישראל שלא יודע את שמו ולא מזהה את תמונתו. אבל האנטי-סלביות שלו לא מקרית. במציאות שמחנכת מגיל צעיר לשאוף לפרסום בכל מחיר, הוא אדם שפרסום אדיר נפל בחיקו, ואמר לא".

רוממה, ירושלים. מאיר שלו מקדיש את רוב טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" לזכרונות מימיו ברשות השידור, לרגל הריסת בניין מחלקת הטלוויזיה. הנה אחד לדוגמה: "בשלב מסוים הנחיתי את 'שעה טובה' ביום שישי בערב. כך זכיתי להכיר את יוסף לפיד, מנכ"ל רשות השידור, שנהג לצנזר אותי, את התוכנית ואת המפיק שלה, אהרל'ה גולדפינגר, באותן צעקות שמאוחר יותר שמעו הצופים כאשר השתתף ב'פופוליטיקה'. השיא היה כשהוא חתך וקצץ ראיון שערכתי עם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, בגילומו של השחקן נתן דטנר. הערתי לו שהוא חותך ומסיר משפטים של הרצל עצמו, שלקוחים מכתביו, והוא זעף: 'בימינו הדברים האלה עלולים להיות מובנים אחרת'".

הבטחות. "הבהרה: במאמר שכתבתי לפני הבחירות הבטחתי שאם נתניהו יופל, אפרסם '20 שאלות' קלות במיוחד", כותבת יוענה גונן ב"מוסף הארץ". "לא כך דמיינתי את החלפת השלטון, אבל כמו שהזכירו לי כמה קוראים וקוראות – בניגוד לפוליטיקה, בטריוויה התחייבות היא התחייבות". שאלה מס' 20 השבוע היא "מאיזה שיר לקוח המשפט 'הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם'?".

נורמלי. המוטיב המוביל בטורו של נחום ברנע השבוע תואם במלואו את אחד הסעיפים הבולטים בדף המסרים של ממשלת בנט-לפיד (ובקמפיינים של לפיד שקדמו לה): הממשלה החדשה תהיה "נורמלית", כלומר נקייה מהשחיתות והמוטיבים האפלים שנעשו מזוהים עם נתניהו וממשלותיו.

בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" פותח בתיאור של פגישה בין ראש הממשלה בנט לנשיא ראובן ריבלין ("זה היה כל-כך נורמלי, שאנשים שכחו כמה זה נורמלי"), וממשיך בתיאורים על התמקמותם של השרים בתפקידיהם החדשים. הכותרת: "נורמלי, לשם שינוי". ברנע, שהכתיבה העיתונאית שלו סבלה מהנתק מהשררה שכפה עליו נתניהו, כותב היום על החיוכים שמעוררת השררה בקרב השרים החדשים. נראה שגם הוא אופטימי.