צה"ל נגד העיתונאים

כל מבצע ישראלי בעזה, בכל פעם מחדש, מעמיד אתגר מורכב בפני העיתונות הישראלית. מצד אחד, המבצע מתחולל בטריטוריה שבה נאסר על כלי התקשורת להציב עיתונאים משל עצמם. מצד שני, קשה עד בלתי אפשרי להתבסס על עיתונאים זרים שמוצבים ברצועה: כולם כפופים להגבלות מטעם המשטר וחווים קשיים בתקשורת ובתנועה עקב ההפצצות; הפלסטינים מביניהם חשודים אוטומטית בכך שהם משרתים את מערך התעמולה של האויב. מה עושים?

הפתרון שמאמצות רוב המערכות העיתונאיות בישראל הוא הסתמכות כמעט מוחלטת על דובר צה"ל. הבחירה הזאת מייצרת קושי מובן מאליו: מדובר, אחרי הכל, בגוף שמייצג את אחד הצדדים הלוחמים. לעתים, כפי שקרה בימים האחרונים, הקושי הזה חורג מהספירה הפילוסופית ומחייב את העיתונאים להכיר בכך שדובר צה"ל עשוי גם להשתמש בהם להפצת דיסאינפורמציה.

העילה העכשווית היא מבצע מורכב שיצא לפועל לקראת סוף השבוע שעבר. "למבצע קדמו פרסומים בתקשורת כאילו צה"ל נערך לכניסה קרקעית לרצועה", כותב הבוקר טל לב-רם ב"מעריב". הוא מציין שהפרסומים גרמו לשורה של פעילי חמאס בכירים לרדת אל תוככי האדמה ולהסתתר ברשת המנהרות שנפרשת מתחת לרצועת עזה. "המקום הפך למלכודת מוות כאשר 160 מטוסי קרב הפציצו אותו תוך 40 דקות".

"המכה האסטרטגית אמורה היתה להיות קשה מאוד. בחלק מההערכות דיברו על 300 עד 400 מחבלים הרוגים, ובהם גם בכירים", מוסיף לב-רם, אך ממהר להבהיר: "גורמים בצבא ששוחחו עם 'מעריב' ביממה האחרונה אומרים כי תוכנית ההונאה לא הבשילה. לדבריהם, צה"ל יצא מוקדם מדי לבצע את הפעולה הזאת, כאשר הצד השני ככל הנראה לא באמת קנה את תרגיל ההונאה. לפי הגורמים, זה לא הסתדר לחמאס עם המציאות בשטח, וגם לא עם ההתנהגות הישראלית הטיפוסית, שלפיה צה"ל מחליט להיכנס למבצע קרקעי רק לאחר דיוני קבינט מדיני-בטחוני וכדומה".

טל לב-רם הוא העיתונאי שחשף בסוף השבוע שהמבצע הסתכם בהצלחה חלקית בלבד, שלא לומר כישלון; בידיעה ובטור שהוא מפרסם הבוקר הוא גם מותח ביקורת על ההתנהלות של צה"ל, בדגש על ההתפארות בהצלחת התקיפה, שלדבריו מנעה שחזור עתידי של המהלך המתוחכם. אבל משהו אחד נעדר משני הטקסטים העיתונאיים: איך, בעצם, בוצעה ההונאה?

"קרדיט אחד מעניין שנשמט ביממה האחרונה סביב המבצע נגד מנהרות החמאס: בתקופה האחרונה הוקם בצה"ל 'תא ההונאה המטכ"לי'", צייץ שלשום אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות 13. "לתקיפת המנהרות נלוותה פרשת משנה מוזרה", מרחיב עמוס הראל ב"הארץ". "בליל חמישי, אחרי חצות, עדכן ענף החוץ ביחידת דובר צה"ל את הכתבים הזרים בהודעת ווטסאפ שכוחות אוויר ויבשה של צה"ל תוקפים ברצועה. כתבים שביקשו בעל פה הסברים מקצין בכיר ביחידה הבינו ממנו שהכוחות הקרקעיים אכן פועלים בתחומי הרצועה".

כתבי "הארץ" אמיר תיבון ואליסון קפלן-סומר, בידיעה נפרדת, נוקבים בשמו של קצין הדוברות (אם כי שוגים באיות): יונתן קונריקוס. "ההודעה היתה מוטעית", ממשיך הראל. "בפועל, כוחות חי"ר, שריון וארטילריה פעלו מהצד המזרחי של הגבול ורק יצרו את הרושם שעומדת להיות כניסה קרקעית. זו לא נראית טעות של מש"ק שמוציא הודעה, משום שהמידע אושר בהמשך בידי הקצין. [...] נציג דובר צה"ל הסביר שלשום לעיתונאים הזרים שהשגיאה היא שלו ונבעה מערפל הקרב. בחירת ניסוח לא מוצלחת גרמה לו לטעות בכמה מטרים ולבלבל בין ירי מרחוק, הנעשה מחוץ לרצועה, לבין כניסה קרקעית לתוך השטח הפלסטיני.

"הזרים, בהם נציגי כלי התקשורת המובילים בעולם, לא השתכנעו. האם הטעות נעשתה בתום לב, כתוצאה מעייפות, או שהיתה כאן הטעיה מכוונת, כחלק מהמבצע? דובר צה"ל אומר שהיתה זו שגיאה בלבד. מנגד, התקשורת הישראלית מוסיפה לפרסם בהתלהבות שבמבצע הופעל 'תא הונאה מטכ"לי'. לא פלא שהעיתונאים הזרים רותחים".

רונן ברגמן, כתב "ידיעות אחרונות" ו"ניו-יורק טיימס", מצדיק אותם: "הגרסה הזו נשמעת תמוהה מאוד", הוא כותב על הטענה שמדובר בטעות שבוצעה בתום לב. "דווקא קונריקוס המנוסה, שדובר אנגלית ברמת שפת אם, עושה טעות שהולמת באופן מושלם את מטרות ההונאה של צה"ל באותו רגע? מי בתקשורת הבינלאומית יאמין לזה?".

דובר צה"ל, הדי זילברמן, בכל זאת רוצה שיאמינו לו. "למרות דיווחים קונספירטיביים בעיתונות הישראלית והבינלאומית, זה לא היה ניסיון מתוחכם להתל בתקשורת לשם השגת ניצחון טקטי. בהתאם לאמונה המנחה אותנו, יחידת דובר צה"ל אינה נוטלת חלק בלוחמה פסיכולוגית, ומשימתה היא אך ורק למסור את האמת לציבור, משימה שאותה אנו ממלאים במסירות כבר למעלה משבעה עשורים", כתב במכתב פומבי שנשלח להתאחדות העיתונאים הזרים.

מבחינת ברגמן, התרגיל שהיה או לא היה הוא חלק ממגמה רחבה יותר. "שעות ספורות מאוחר יותר הרס צה"ל בניין רב-קומות בעזה, שלטענת ישראל שכנו בו כמה משרדים חשובים של חמאס, לרבות המודיעין הצבאי, אבל גם המשרדים של AP, אחת משלוש סוכנויות הידיעות החשובות בעולם", הוא כותב ביחס לפעולה שמסוקרת הבוקר בכל העיתונים.

"נדמה שיחידת דובר צה"ל, צה"ל כולו, מערכת הביטחון והדרג הפוליטי אינם מבינים את חומרת הדברים האלה", מדגיש ברגמן. "עיתונאים מרגישים שהפכו למטרה, או לכל הפחות לנזק אגבי שמתקבל באדישות על-ידי מי שמאשר את המבצעים. זוהי התנהגות לא מוסרית, לא אתית, ובעיקר – מאוד-מאוד לא חכמה.

"בסוג כזה של לחימה, שבה הניצחון נקבע בעיקר לפי הישגים סמליים והאופן שבו הם מצטיירים בכלי התקשורת – חייבים להשאיר את העיתונות מחוץ לתחום, לא להערים עליה ולא לפגוע בה. בצה"ל מדברים הרבה על 'המלחמה על התודעה'. איך תיראה המלחמה הזו כש'התודעה', כלומר כלי התקשורת המרכזיים במערב, תרגיש שמרמים אותה ומגייסים אותה ככלי מבצעי? הוכחה קיבלנו מיד: עד הערב, כצפוי, האפילו הדיווחים על הטעיית התקשורת והריסת משרדי AP על כל שאר הידיעות שהגיעו מהמלחמה בין ישראל וחמאס".

הראל מצטרף אליו: "מי ששיקר פעם אחת לעיתונאי זר כבר לא יזכה להזדמנות שנייה לומר אמת (הלוואי שהתקשורת הישראלית כולה היתה נוקטת גם היא סטנדרטים דומים). השתלשלות האירועים מציגה את הזרים כטיפשים שנפלו בפח של צה"ל או, חמור יותר, כמשת"פים ביודעין של ישראל.

"החשדנות נראית מוצדקת על רקע עירובו הגובר של דובר צה"ל במבצעי לוחמה פסיכולוגית שמפעיל הצבא בשנים האחרונות. לפני שנתיים התעוררה לרגע סערה כשהדובר עִרפל במתכוון במשך כשעתיים מסירת מידע על נפגעים (שלא היו) בתקרית שבה ירה חיזבאללה טיל נ"ט על אמבולנס צבאי, משום שצה"ל רצה לטעת אצל היריב תחושה מוטעית שהצליח בפעולתו.

"אם קרה מה שהזרים חושדים שקרה, הצבא הלך הפעם צעד אחד רחוק מדי – ואין לחשוד בקצין מדובר צה"ל שפעל כך כיוזמה עצמאית. זו תהיה טעות חמורה ומזיקה ליחסים עם העיתונות הבינלאומית. חמור מכך: היא עלולה לסכן חיי עיתונאים זרים העובדים מרצועת עזה, משום שהפלסטינים יראו בהם אחראים לפגיעה באנשיהם. הפרשה הזו כבר מעוררת ביקורת וכעס בגופי התקשורת המובילים בעולם. בצה"ל הבטיחו לתחקר את המקרה, אבל יש חשש שהסיפור יימרח".

ברגמן והראל עושים את הדבר המתבקש ומציעים לקוראים – ולצה"ל – להתבונן על ההשלכות העתידיות של תרגילי הונאה שמתבססים על ניצול האמון של נציגי העיתונות. אפשר לנחש שהם לא סתם מתמקדים בהשפעה שתהיה לכך דווקא על העיתונות הזרה, ולא על העיתונות הישראלית (שאצל הראל מוזכרת בחטף). הרי דובר צה"ל נוהג דרך קבע לשקר גם לעיתונאים ישראלים. כשלוחצים על קצינים ביחידת הדוברות הצבאית, הם גם מודים שמדובר בתופעה מוכרת.

קשה למצוא דוברים ויחצנים שאינם משקרים עבור הלקוחות שלהם. אבל כל עוד מדובר בדוברים או יחצנים מהמגזר העסקי או הפוליטי, עיתונאים שאינם כסילים או מושחתים גמורים אמורים לדעת לסנן את המידע ולבור ממנו את גרעיני האמת. המקרה של דובר צה"ל בעת מלחמה שונה: בהיעדר מקורות מידע אמינים מהצד השני, ההתמסרות של העיתונאים למידע הדוברותי הופכת אותם לכלי שרת. מה שמדאיג הוא לאו דווקא מעשה ההונאה, אלא העובדה שעיתונאים רבים יודעים שדובר צה"ל משקר להם – ובכל זאת ממשיכים לשפרר.

העיתון של המדינה במשבר קיומי

מדינת ישראל אולי העמידה לדין את נוני מוזס, המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", אבל מוזס לא נוטר טינה. במשך עשורים עמל מוזס על מיתוג "ידיעות אחרונות" כ"עיתון של המדינה" – אמנם עסק פרטי, אבל כזה שמתיימר לייצג את הדופק של ישראל ואת הדמויות והסיפורים הלאומיים ששומרים עליה מאוחדת. התדמית הזאת נפגעה קשות בשנים האחרונות, בעקבות חשיפתו של "ידיעות אחרונות" כמכשיר פוליטי ציני, הביקורת החריפה שהטיח בו ראש הממשלה, וכמובן האישומים הפליליים החמורים (אם תרצו, המדינה נגד העיתון של המדינה).

ובכל זאת, כפי שיודע כל נאשם עם יועץ תקשורת – ההצגה חייבת להימשך. לפני ארבעה ימים, כשנעשה ברור שישראל עומדת בפני מבצע צבאי, משטרתי ושב"כי מתמשך, מישהו ב"ידיעות אחרונות" שיבץ בשער, בין המלה "ידיעות" למלה "אחרונות", דגל מתנפנף ועליו שני פסים כחולים אופקיים ומגן דוד תואם. למחרת דגל ישראל שב והונף בשער, ושם הוא מתנוסס עד היום. המסר: אם מישהו מפקפק בכך ש"ידיעות אחרונות" הוא עדיין העיתון של המדינה, יתכבד נא ויביט למעלה ויראה שאין מקום לספק – הדגל מוכיח זאת.

אפשר לשער שככל שהמעמד הציבורי של "ידיעות אחרונות" ימשיך להידרדר, המאמצים לשמור על התדמית הישנה והטובה ייעשו יותר ויותר בוטים, ופחות אלגנטיים. במקרה של הדגל, התוספת החדשה משתלבת בעיתון בלי לעורר צרימה; ספק אם הקוראים בכלל הבחינו בו.

אבל לדגל יש עוד משמעות סמלית: מדובר, בעצם, באלמנט שנלקח מ"ישראל היום" – החינמון של משפחת אדלסון, שכבר זמן מה מדפיס את דגל ישראל מדי בוקר בשער. פעם "ישראל היום" היה מושא ללעג במסדרונות "ידיעות אחרונות" ובטורים של נחום ברנע. כעת הוא מודל לחיקוי. איך שגלגל וגו'.

גיוס הדגל הוא כאמור רק סמל. מי שירצו למצוא עדות נוספת למשבר הקיומי שאליו נקלע "ידיעות אחרונות" יוכלו למצוא אותה בין השורות של המאמר שמקבל את המיקום הבולט ביותר בשער. מי שחתום עליו הוא נטע ליבנה, עורך העיתון (שכפוף לעורך האחראי, נוני מוזס). הטקסט עצמו נשמע כמו נאום אינסטנט של קצין או שר שבא לבקר חיילים במוצב. "בערב חג השבועות תשמ"א, לפני 40 שנה בדיוק, הפציצו טייסי חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק", כותב ליבנה. "בערב חג השבועות תשפ"א ניצבת ישראל בפני שני איומים שמעמידים את המדינה בפני אחד האתגרים הקשים שהיו לה. להילחם בטרור – ולשמור בכל הכוח על החברה הישראלית מפני התפרקות".

וכך זה נמשך, קלישאה מוכת פאתוס אחרי קלישאה מוכת פאתוס, מ"ישראל מנהלת מערכה כבדה" ועד "אזרחי ישראל בעורף הם החזית". אם לא היה ידוע שאכן קיים אדם בשם נטע ליבנה, ניתן היה לשער שהטקסט נוצר במחולל טורים המבוסס על מיטב יצירתם של איתן הבר, רון ירון והתוכנה הצה"לית שנותנת שמות למבצעים צבאיים (שבמקרה זה נחשדת באחריות לכותרת, "סיוון בלהבות").

אבל החיקוי הדלוח הזה של מה שנתפס ככתיבה ממלכתית הוא רק תירוץ. בעצם, מדובר במאמר שיווקי. הפעם הוא לא משווק גוף עסקי או אידיאולוגי ששילם לעיתון כדי להחדיר אליו מסר; הטקסט של נטע ליבנה מוקדש לשיווק עצמי. ליבנה לא באמת רוצה להגיד לקוראי "ידיעות אחרונות" שמדינת ישראל מנהלת מערכה קשה ושכולנו חזית. ליבנה רוצה לחלוק איתם את לבטיו המקצועיים כעורך שמוציא עיתון תחת אש. יותר נכון, הוא רוצה להסביר את עצמו.

"הכותרת ב'ידיעות אחרונות' ביום רביעי האחרון היתה 'פרעות תשפ"א'. היא תיארה את מעשי האלימות הנוראים של ערבים כלפי יהודים בערים המעורבות – מראות קשים, בלתי נסבלים, שהזכירו לרבים את מאורעות 1929", כותב העורך, שלא ברור איזה "רבים" הוא מכיר שממש חזו במאורעות תרפ"ט. "תפקידה של התקשורת, תפקידו של 'ידיעות אחרונות', הוא לסקר את האירועים הללו. את כולם. גם אם מדובר ביהודים שתוקפים אזרחים ערבים. לסקר את הלינץ' בעכו, את הלינץ' בבת-ים ואת המראות הקשים מנשוא של שריפת בתי-כנסת בלוד. הסיקור הזה מעורר לעתים ביקורת רבה, ואנו קשובים אליה, מכבדים אותה, ובודקים את עצמנו כל הזמן. איננו חפים מטעויות. אולם אין לנו כוונה לסטות ולו לרגע מהצורך לדווח על כל המתרחש, בכל הרחובות הבוערים".

דברים כדורבנות. אבל מי שיקרא אותם שוב, ואז יריץ דפדוף מהיר בגיליון שליבנה מתגאה בו, יחוש בדיסוננס מסוים. מה בעצם חסר בהבטחה של העורך? נטע ליבנה מבטיח עיתונות מקצועית שמתבוננת במראה, ומבהיר שהוא לא מתכוון לטייח גם במקרים שבהם יהודים תוקפים אזרחים ערבים. בעכו, בבת-ים, בלוד. בכל הרחובות הבוערים. אז מה חסר שם?

התשובה היא עזה כמובן. והגדה המערבית. לפי התפיסה המקצועית של "ידיעות אחרונות", אומץ הוא לסקר דברים רעים שאזרחים ישראלים עושים לאזרחים ישראלים אחרים. קל להגן על סיקור של פרעות שמתחוללות בעכו, בבת-ים ובלוד. אבל ב"ידיעות אחרונות" כבר מזמן מעלימים כמעט לחלוטין אלימות קשה ודורסנית בהרבה כשהיא מופעלת על-ידי המדינה כלפי מי שאינם אזרחיה.

הסיקור החדשותי של "ידיעות אחרונות" כולל היום את הדיווחים המתבקשים על מטחי האתמול, על אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי שחוסלו, על הפגנות באירופה, ויש בו גם מקום לידיעה על צעיר ישראלי שנתקע במחסום ואיחר לאסוף את כלתו לחתונה – ועוד ידיעה על "משפחה של תותחים", כלומר אב ש"אחראי על כך שהפעילות בעזה תפגע כמה שפחות באזרחים", ובנו הסמל ש"מיישם את הפקודות בשטח".

קוראים שצריכת העיתונות שלהם מוגבלת ל"ידיעות אחרונות" עלולים לחוש מבולבלים: הפעילות הצבאית בעזה פוגעת באזרחים? מדובר כנראה בעלילה אנטישמית, או שמשפחת התותחים עושה עבודה ממש מצוינת ומונעת כל סוג של פגיעה באוכלוסייה האזרחית ברצועה. מי שבכל זאת יעיינו לעומק בסיקור החדשותי יוכלו למצוא רמז: בתוככי הדיווח של הכתב הצבאי יוסי יהושוע על חיסול פעילי הטרור, בלי שום הבלטה בכותרות, מוזכרים דיווחים פלסטיניים על "תקיפה של בית מגורים בשכונת שאטי במערב עזה, שבה נהרגו שבעה ילדים ושתי נשים" ("יעד התקיפה היה כמה בכירים בחמאס", מעיר הכתב).

גם הפלסטינים שנהרגו בהתנגשויות עם כוחות הביטחון מוחבאים מקוראי "ידיעות אחרונות". אפשר למצוא אותם בידיעה שכותרתה מזכירה ידיעות על מזג האוויר: "התחממות בצפון ובאיו"ש". שלושת הכתבים שחתומים על הדיווח הקצרצר מעדכנים שעשרה פלסטינים נהרגו מאש צה"לית ב"עימותים עם כוחות צה"ל ברחבי יהודה ושומרון", ועוד אחד מת לאחר ש"נורה בראשו בקטטה עם מתנחלים". פלסטיני נוסף נורה למוות כשניסה לדרוס חיילים, ולפי "התקשורת הזרה", אזרח לבנוני שחדר לישראל נורה ומת גם הוא. כריכתם של כל אלה יחד, ובעיקר הצנעת המידע, משדרת לקוראים שכל אחד ממקרי המוות הללו היה צפוי ומוצדק.

המאמר של נטע ליבנה, שרוחו מרחפת מעל כל הדיווחים הללו, רוצה לשדר ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון שחש מספיק בטוח בעצמו כדי לעמוד בפני הקוראים ולהכריז: "הנני כאן, ואין לי שום כוונה להתכופף". אבל בפועל, הצעד הזה בעיקר מעיד על חולשה. בזמן מלחמה, כל חריגה מתבנית הסיקור האנטי-עיתונאית של "ידיעות אחרונות" מעוררת ביקורת רעילה והאשמות בבגידה. בעבר, כשהמעמד הציבורי והמסחרי של העיתון לא היה כה ירוד, מערכת העיתון יכולה היתה לעמוד בזה (לו רצתה). אבל הבעיה עם העבר היא שהוא בעבר.

כיום, מערכת "ידיעות אחרונות" לא מסוגלת לשקף לקוראיה את המציאות במלוא מורכבותה. משם נובעת הבחירה של מוזס וליבנה להימנע מסיקור מעמיק של פרשות הון-שלטון (מ"פרשת ישראל-ביתנו" ועד משפט המו"לים), ומשם נובעת הבחירה להעלים כמעט לגמרי את הנפגעים האזרחיים בקרב הפלסטינים.

כפי שציין כאן אורן פרסיקו רק שלשום, גם ישראלים שסבורים שבמסגרת המאבק בחמאס ראוי לקטול נשים, ילדים וגברים-שאינם-טרוריסטים זכאים לדעת שישראל קוטלת נשים, ילדים וגברים-שאינם-טרוריסטים. עיתון אמיתי היה לפחות מעדכן אותם כמה מתים כאלה ישנם ובאילו נסיבות נהרגו. אבל "ידיעות אחרונות" הוא כבר מזמן רק קליפה של עיתון אמיתי. וגם זה הולך ומתפורר.

ללא פילטרים

מעל הדיווח של "ידיעות אחרונות" על פעילי הטרור שחוסלו נדפס עיבוד של כרזה שהפיץ דובר צה"ל עם שמותיהם ותמונותיהם של המתים. ב"ישראל היום", שם התעמולה מובאת ללא עיבודים והעמדות פנים, פשוט מדפיסים את הפוסטר המקורי.

הכותרות הראשיות

"בישראל חוששים: לחץ בינלאומי יכפה הפסקת אש", מודיעה הכותרת הראשית של "מעריב". מי שיקרא את הדיווח עצמו לא ימצא הסבר לגבי זהותם של הגורמים האלה – ולמעשה, גם עצם האפשרות של הפסקת אש לא מוצגת כחשש אלא כתרחיש סביר שאולי יתממש באמצע השבוע. בעצם, הדיווח גורס שבמערכת הביטחון מפגינים שביעות רצון מהמבצע, וש"בכירים בדרג המדיני" צופים שתוך ימים אחדים יבשילו התנאים לסיומו. בלי חשש ובלי כפייה.

ב"ידיעות אחרונות" הלכו על כותרת אווירה: "אש בלי הפסקה". ב"הארץ", מנגד, בחרו בקו אינפורמטיבי שבהשוואה לשאר העיתונים נראה רדיקלי: "מטחים כבדים ללא הפסקה מהדרום ועד השרון, גבר נהרג ברמת-גן; עשרות הרוגים, בהם משפחות שלמות, בהפצצות ברצועת עזה".

לקורא השמאלני, שמסתפק ב"הארץ", זה נשמע כמו רצף שגרתי של עובדות – אבל העובדה היא שהחלק האחרון, עם עשרות ההרוגים והמשפחות שנמחקו, לא מופיע הבוקר באף עיתון אחר. לא ככותרת, ולא כמידע שמוחבא בתוככי הדיווחים. אפשר בקלות לדמיין ישראלי שנתקל במקרה בגיליון בקיוסק ומסנן לעצמו, לא ככינוי גנאי אלא כמסקנה מושכלת, שמדובר בפייק ניוז.

"לישראלים אין מושג מה קורה בעזה, אין להם מושג מה הצבא מעולל בשמם", כותב גדעון לוי. "לכן הם רוצים עוד, לכן הם בטוחים כל-כך בצדקתם. מותר להניח שאילו ראו ישראלים רבים יותר את התמונות מעזה, לפחות מקצתם היו נזעקים וקוראים לעצור את הזוועה. רק אתמול קיבלתי כ-40 תמונות שגופות מרוטשות של ילדים נראות בהן, קציר ליל שבת בעזה. אי-אפשר להמשיך לשתוק למראה התמונות הללו".

הכותרת הראשית של "ישראל היום" כאילו מהדהדת את האמירה של לוי. "נתניהו: ממשיכים לפעול במלוא העוצמה", נכתב שם – כותרת קלאסית של "ישראל היום", שלא מתיימרת למסור מידע אלא בעיקר מאותתת ששבועת האמונים של החינמון, שהוקם למען נתניהו, עודנה בתוקף.

כמו בכל העיתונים, גם ב"ישראל היום" מדווחים על הפלת המגדל העזתי שאיכלס מערכות של רשתות שידור – אבל בניגוד לשאר העיתונים, רק כאן ממתגים אותו כבניין ש"בו הסתתרו פעילי המודיעין הצבאי של חמאס". הקביעה הזאת נדפסת בכותרת המשנה של הידיעה, אבל מי שיקרא אותה יגלה כמובן שהבניין פונה מאנשים לפני ההפצצה, ושבזמן קריסתו לא הסתתרו בו שום פעילי חמאס. בדומה ל"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" הרג הפלסטינים מוחבא באחת הידיעות החדשותיות, שם נכתב על "דיווחים פלשתינים על 'טבח' ישראלי והרג של נשים וילדים" – בלי לציין האם יש ממש בדיווחים הללו או לא, וכמה חפים מפשע בעצם נהרגו (או "נהרגו").

לעומת זאת, בחינמון מוצאים מקום לדווח לקוראים ששיגור שבוצע לעבר הספארי ברמת-גן הוביל לפציעתה של קופת מקוק שחור ששמה נול. נול הקופה הובהלה לבית-החולים הווטרינרי במקום, ושם עברה סדרת צילומי רנטגן שבמהלכם התברר כי נפגעה בגב מרסיס. לאחר מכן הועברה לניתוח. לקוראים לא נמסר כמה זמן ייקח לקופה להתאושש ולחזור לפעילות נורמלית. אולי בגיליון הבא.

פוליטיקה

"הליכוד לבנט: תיקים בכירים תמורת תמיכה בבחירה ישירה", מדווח מיכאל האוזר-טוב בשער "הארץ". "במערכת הפוליטית מעריכים שראש הממשלה בנימין נתניהו מתרכז כעת בקידומן של בחירות ישירות לראשות הממשלה, בהן להערכתו יש לו סיכוי טוב לנצח".

חינוך, עיתונות ואלימות

בשער "הארץ", בידיעה שמסכמת את המהומות שהתחוללו בשתי היממות האחרונות בתוך שטחי ישראל, אפשר לקרוא על שני מקרים של תקיפת עיתונאים: כתב חדשות 13 עמרי מניב, שרוסס בגז מדמיע, והצלם-כתב אורן זיו ("שיחה מקומית"), שהוכה בפניו. הפגיעה במניב מוזכרת גם בידיעה חדשותית שנדפסת הבוקר ב"מעריב". בשני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", בחרו שלא לדווח על כך לקוראים.

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" כותב אדם רז על תקרית מ-1969 שבה נעצר והועמד לדין המשורר הדרוזי-ישראל סמיח אל-קאסם בעוון פרסום ספר שירה שלא הועבר מראש לאישור הצנזורה. החלק המעניין ברשימה מתבסס על תיעוד של דיונים שקיימו על כך גורמי ביטחון. שמואל טולידאנו, יועצה של גולדה מאיר לענייני ערבים, הבהיר לעמיתיו מהשב"כ, הצבא והמשטרה שבכל הנוגע לשירה, הצנזורה כלל לא נועדה לצרכים בטחוניים.

"טולידאנו הכיר בכך שאין 'כל תועלת בצנזורה, מאחר שערביי ישראל ניזונים מהסתה במנות גדושות'", מסביר רז. "הוא התנגד לביטולה, 'מאחר שאין להרשות לאזרח ישראלי להסית נגד המדינה והצבא. תהיה לכך השלכה שלילית על ערביי ישראל, שייראו בכך התרת הרצועה במגזר הערבי'. הווה אומר, לפי היועץ, הצנזורה לא נועדה לצורכי הגנה על בטחון המדינה אלא היתה כלי 'לחינוך' האזרחים הערבים".

כתבת השער של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", היא ראיון עם כתב חדשות 12 גיא פלג. "חדשות 12 הוא גוף החדשות החזק בישראל, ובכל זאת, אף אחת מפרשיות האלפים לא החלה אצלכם. 'תיק 4000' החל בפרסום תחקיר של גידי וייץ ב'הארץ', ו'תיק 3000' החל בחשיפה של רביב דרוקר בחדשות 13. בן כספית היה שותף לחשיפות משמעותיות ב'תיק 1000'. יכול להיות שאלו חומרים שמראש לא מחפשים אצלכם?", שואל-מתלונן המראיין, איתי שטרן.

פלג, הכתב המזוהה ביותר עם חשיפת "תיק 2000", משיב לו כך: "בסוף, כשאתה רואה את כל חומרי החקירה בתיקי נתניהו, אתה מבין שהכל התחיל במקור אחד שסיפר למשטרה, בתיווך עיתונאים, על כך שיאיר נתניהו מבלה בתל-אביב וישן בדירה של ג'יימס פאקר. אני אומר לך את זה כי אנחנו היינו אלו שפרסמו את ההקלטות של יאיר נתניהו כשהוא יצא ממועדון הפוסיקט, ואני מתאר לעצמי שיש קשר בין הדברים. יש הבדל גדול מאוד בין מה שבן כספית הביא על תיקי נתניהו ומה שרביב עשה ב'תיק 3000' וגידי וייץ ב'תיק 4000', לבין הסקופים שלי. זה עולם אחר, אין מה להשוות".

בהמשך, שטרן שואל את פלג על ליהוק בועז ביסמוט כפאנליסט קבוע בתוכנית "אולפן שישי", אף שהעיתון שבראשו הוא עומד, "ישראל היום", ממלא תפקיד מרכזי ב"תיק 2000". "באותה מידה אתה יכול לשאול אותי על עורך 'אולפן שישי', רון ירון, שערך את 'ידיעות אחרונות' בתקופה שבה התרחש 'תיק 2000'", משיב פלג.

"אני מסתכל על עצמי ועל ההתנהלות שלי כשבועז רק הגיע ל'אולפן שישי' (בין השניים ניצתו לא פעם ויכוחים סוערים; א"ש), ואני מרגיש אידיוט. אני חושב שבועז הוא ליהוק מצוין. בוא לא ניתמם, בסוף אנחנו מוכרים גם שואו. זה ברור. היו כמה נסיונות בעבר להביא אנשי ימין לאולפן, ואני מודה שחשבתי שזה קצת משעמם. ובועז מאוד תיאטרלי וידען וגם מעורר אנטגוניזם גדול. הוא גם מחפש את 'המכות'. אני חושב שלתוכנית זה עושה טוב".