העיתונות מתיישרת לפי הביקורת של "הצל"

עיתון "ידיעות אחרונות" נכנס אתמול לעימות פומבי עם פעיל הימין יואב אליאסי ("הצל"), שביקר את סדרי העדיפויות בעריכת שער העיתון. כמו רבים אחרים ברשתות החברתיות, אליאסי טען כי העיתון נתן אתמול דגש גדול מדי בשער לנפגע ערבי מאלימות יהודית. התצלום המרכזי הוקדש לערבי שהותקף בבת-ים בידי אספסוף יהודי; תצלום קטן יותר הציג חייל צה"ל שנהרג מטיל ששוגר מעזה; ותצלום נוסף, אף הוא קטן מזה של הערבי הפצוע, היה של ילד יהודי שנהרג מפגיעת רקטה עזתית בביתו שבשדרות. "תקשורת בשירות האויב!", הגדיר זאת אליאסי.

ב"ידיעות אחרונות" הגיבו בתקיפות ("בגלל טיפוסים כמוך המדינה בוערת"), אבל נראה שהביקורת הופנמה היטב בעיתון שעורך נטע ליבנה. הבוקר, שער "ידיעות אחרונות" מוקדש ללקט מתקפות של ערבים נגד יהודים תחת הכותרת "מחיר השנאה". "הערבי מרמלה שנפל קורבן ללינץ' בבת-ים", מוזכר בשולי כותרת המשנה, ללא תצלום.

אם את עריכת השער הבוקר אפשר להסביר במענה להתפתחויות האחרונות,  שלא כללו ניסיון נוסף של לינץ' בערבי אל מול עדשות המצלמה, קשה להסביר את "המוסף לשבת", שאמור לסכם את אירועי השבוע. "גיליון מיוחד" של המוסף (עורך: אביב הברון) כולל כתבה מאת חן ארצי-סרור על הנעשה בלוד, כתבה מאת עודד שלום על "אימה בכבישי הדרום" וכתבה מאת ליאור בן-עמי על הנעשה בשכונת שייח' ג'ראח. כתבת מגזין על נסיון הלינץ' בבת-ים, איך אורגן, בידי מי, כיצד יצא לפועל ואיזה רושם הותיר על העיר, נעדרת.

תמונה דומה עולה מטורי הפרשנים ב"מוסף לשבת". תצלום של פצוע התקיפה בבת-ים מלווה את הטור של נחום ברנע, אך הטקסט מוקדש לנעשה בלוד. האירוע בבת-ים מוזכר באגביות. גם עמית סגל מזכיר בטורו את התקיפה בבת-ים, אולם רק כדי להדגיש ש"אין סימטריה" בין הצדדים. טענה זהה עולה מטורו של בן-דרור ימיני, רק שבמקום "סימטריה" הוא משתמש בביטוי "שוויון". בכל זאת, נציג השמאל בעיתון.

ב"ישראל השבוע", המוסף של "ישראל היום" (עורך: עמר לחמנוביץ'), המצב דומה: כתבה מאת נדב שרגאי על ירושלים, טור מאת אסף גולן על לוד, כתבה מאת עדי רובינשטיין על תל-אביב. תקיפת ערבי בידי אספסוף יהודי בבת-ים אינה מקבלת תשומת לב עיתונאית.

בעמודי החדשות של "מקור ראשון" מתפרסמת כתבה מאת יאיר קראוס על עכו, ובמוסף "יומן" של העיתון אפשר לקרוא כתבה מאת ארנון סגל על שכונת שמעון הצדיק (שייח' ג'ראח), כתבה מאת אסף גבור על לוד וכתבה מאת אלישיב רייכנר על יישובי המועצה האזורית אשכול. שוב, ללא כתבה על האירוע בבת-ים.

ל"מעריב" אין מוסף פוליטי. הפרשן הבכיר בן כספית מזכיר את התקיפה בבת-ים בשולי טורו כדוגמה נוספת לאוזלת ידה של משטרת ישראל. הפרשן הבכיר קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו לנעשה בלוד. מלבד שני הטורים הללו מתפרסמים בקונטרס המרכזי של "מעריב" עוד 20 טורים ממגוון כותבים, החל בראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בפלילים אהוד אולמרט ועד חבר-הכנסת וחביב העיתון אביגדור ליברמן (הוא נגד "הפירומנים משני הצדדים"); מאריה אלדד, נדב העצני ומיכאל קליינר, ועד רן אדליסט, ג'קי חוגי ולילך סיגן.

למרות הגיוון הרב בנקודות המבט, אין אפילו אחד מבעלי הטור ב"מעריב" שהחליט להקדיש את טורו לנסיון הלינץ' בבת-ים. לכל היותר, האירוע מוזכר בחטף (בטורו של איש יחסי-הציבור אבי בניהו, למשל). עוד נקודה ראויה לציון: 22 טורים מתפרסמים ב"מעריב", כולם נכתבו בידי יהודים.

גם ל"הארץ" אין מוסף פוליטי שבועי (מפתיע בכל פעם מחדש להיווכח בכך), אולם בקונטרס החדשות של העיתון טורחים להעניק תשומת לב עיתונאית להתארגנויות של יהודים לפגוע בערבים. חיים לוינסון מדווח על קבוצות טלגרם של פעילי ימין קיצוני בכתבה שנפתחת בתחתית שער העיתון ונושאת את הכותרת "'ללבוש כחול! אלות! מקלות! אגרופנים!': כך מארגנים לינץ'". את הכתבה שלו מלווה ידיעה חדשותית מאת יהושע (ג'וש) בריינר על אוזלת היד של המשטרה ("לא נערכנו למהומות בבת-ים, חשבנו שיגיעו עשרות") ורשימת צבע מאת מורן שריר, שביקר במקום ביום שלאחר התקיפה.

"הסיקור בתקשורת העברית מתמקד שוב ושוב בבת-ים", קובל הבוקר עמית סגל בטורו שב"ידיעות אחרונות", טענה שכבר נשמעת מיושנת. אחרי יממה של תשומת לב למקרה שבו יהודים התארגנו לתקוף ערבים והצליחו לפצוע אחד שנקלע לדרכם ברחוב מרכזי בעיר סמוכה לתל-אביב, לעיני צלמים שהעבירו את התמונות בשידור חי, רוב כלי התקשורת הפנימו את הביקורת וגזרו על עצמם התעלמות.

מדוע פרצו מהומות ברחבי המדינה?

ארי שביט כותב ב"מקור ראשון" כי האלימות בעכו ובלוד נובעת מחולשת ההנהגה הדתית של החברה הערבית בישראל, מניתוק של ההנהגה הפוליטית ומחשיפת הצעירים ל"השפעה קטלנית של הרשתות החברתיות".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" משוחח נחום ברנע עם שירין חאפי-נטור, מנהלת בית-הספר אורט בלוד, שבו למדה בין היתר הנערה נדין עווד איסמעיל, שנהרגה עם אביה מפגיעת רקטה עזתית. "איך קמים פתאום צעירים ושורפים בית-כנסת?", שואל אותה ברנע.

"קם דור חדש", היא משיבה לו. "הוא מתנהל על-פי עולם של טיקטוק. המציאו את פייסבוק, המבוגרים השתלטו עליו; המציאו את אינסטגרם – המבוגרים השתלטו. ואז המציאו את טיקטוק. בחודש האחרון טיקטוק מלא בסרטונים שטוענים לחילול של אל-אקצא, ומצד שני לקידוש של תפילת היהודים בכותל. אנחנו חיים בעולם אמוציונלי: זה משפיע".

הד לטענה הזו אפשר למצוא בכתבה מאת נבו טרבלסי שפורסמה אמש ב"גלובס". "בימים כאלו שהריבונות על הר הבית מתערערת, המואזין הדיגיטלי הופך להיות הרבה יותר משמעותי. לצד קריאות תפילה, גם קריאות של לעשות ולהתערב", אומרת ד"ר מאיה דה-פריס קדם. "האופן שבו האירועים מתווכים על-ידי הרשתות החברתיות לבני נוער מאוד יכול להשפיע עליהם ועל האופן שהם יתפסו את העולם".

"אלימות לעולם לא צומחת יש מאין", נכתב בכותרת טורו של חן מענית ב"גלובס". לדבריו, לאלימות של השבוע האחרון קדמו "שנים של הסתה וגזענות ושנאת חינם", הן מצד מנהיגים ערבים והן מצד מנהיגים יהודים. "אפילו בעיצומם של ימים קשים אלה, יש מי שממשיך לתדלק את השנאה", מוסיף מענית, ומציין בין היתר כי לאחר שתושבת לוד ואביה נהרגו מפגיעת רקטה עזתית "היו בקרב מובילי דעה בימין הקיצוני מי שכינו את האירוע: 'צדק פואטי', ובכך שלחו מסר ברור של שנאה ועידוד אלימות".

לטור של מענית לא מצורפת תיבת "גילוי מלא" שלפיה מוביל הדעה בימין הקיצוני שכינה את האירוע "צדק פואטי" הוא שמעון ריקלין, בן זוגה של מו"לית "גלובס" אלונה בר-און.

ב"הארץ" מטילים את האחריות למהומות האלימות על משטר הבידול בין יהודים לערבים בישראל. "ההפרדה המובנית בין ערבים ליהודים הביאה את ישראל לסף פיצוץ", נכתב בכותרת משנה לכתבה מאת אור קשתי המתפרסמת עיתון. עו"ד אמיר פאחורי, מנהל מכון המחקר בנווה-שלום/וואחת אל-סלאם, טוען כי האלימות נובעת מכשלון הניסיון להציע אינטגרציה כלכלית על חשבון זהות לאומית. "גם בערים המעורבות אין באמת חיים משותפים", אומרת לו ד"ר נסרין חדאד חאג’-יחיא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. יש בידול מובהק בתעסוקה, בחינוך, במגורים.

איתן אורקיבי טוען ב"ישראל היום" כי המהומות לא פרצו בגלל שהמשטרה פרצה לאל-אקצא ולא משום שאנו חיים תחת שלטון שמסית ומלבה שנאה. לדבריו, הסיבה פרוזאית בהרבה. מדובר ב"סכסוך לאומי, שמתפרץ אחת לכמה זמן". למה בכל זאת עכשיו? כי הפעם הסכסוך פגש "משבר אכיפה חמור, שבחלקו נובע מגישה רכה ומכילה, יחד עם חולשה שלטונית ומשבר פוליטי".

אריה אלדד כותב ב"מעריב" כי "אין טעם לחפש סיבות מיוחדות לכל קרב במלחמת מאה השנים בין היהודים והערבים בארץ ישראל". ובכל זאת, יש אשמים. "הכניעה, 'ההכלה', ההתרפסות בפני הערבים – הן שעודדו את הגיס החמישי שבתוכנו לפתוח חזית שנייה בכל הארץ בשעה שחמאס תוקף מדרום".

עורך "מקור ראשון" חגי סגל מחזיק בדעה דומה. "בכל פעם שישראל מותקפת על-ידי חמאס או אש"ף, ערביי ישראל נועצים סכין בגבה".

אז מה עושים?

הו, טוב ששאלתם.

שולי דיכטר, לשעבר מנכ"ל העמותות יד-ביד וסיכוי, מציע ב"הארץ" לדאוג ל"מארג אזרחי יציב" בין יהודים לערבים בישראל, שכולל "בעלות משותפת לא רק על משאבי המדינה אלא גם על סמליה".

אריאל שנבל, ב"מקור ראשון", מציע פתרון אחר, המתומצת בשער העיתון בכותרת "כסאח עכשיו". בטור המלא פרי עטו שנבל מפרט. "יש פה מלחמה עם חבורת ניאו-נאצים שנמצאים מטר לידנו ומחכים לכל הזדמנות כדי להרוג יהודים", הוא כותב על חמאס בעזה, ומיד מוסיף: "גם בתוכנו יש חמאסניקים. ניאו-נאצים עם תעודת זהות כחולה".

לדברי שנבל, "את הפורעים האלה צריך לאסוף אחד-אחד מהבתים – אין שום בעיה לעשות את זה כי הכל מתועד ומצולם – לקחת באוטובוסים למחסום ארז, לבטל את אזרחותם הישראלית, לפתוח את הגדר ולהכניס אותם לעזה".

בשער "מעריב" (עורכים: דורון כהן וגולן בר-יוסף) מתפרסם מעין מאמר מערכת מתומצת תחת הכותרת "תנו לשוטרים לנצח". "מה הממשלה צריכה לעשות על מנת להחזיר את המשילות בשטח?", נכתב מעל רשימה בת שמונה סעיפים, הכוללת בין היתר את העצות הבאות: "לאפשר לשוטרים לפתוח באש לעבר מתפרעים, ובמיוחד כלפי האוחזים בנשק חם או קר ומסכנים את הציבור"; "להכריז על אזורים מועדים לפורענות שבהם מי שלוקח את החוק לידיים – מסכן את חייו"; "מתן גיבוי משפטי לאזרח שהוכח כי ירה מתוך הגנה עצמית"; ו"חקיקת חוק לשלילת אזרחות מכל מי שמעורב בפשעים על רקע לאומני".

שני עמודים בהמשך גליון "מעריב" מדווח אריק בנדר כי יו"ר סיעת הליכוד, ח"כ מיקי זוהר, הגיש שתי הצעות חוק לביטול אזרחות ישראלית ועונש של עד עשר שנות מאסר "בגין התפרעות עוינת בעת אירוע בטחוני". בדברי ההסבר להצעות החוק נכתב: "מוצע כי לשר הפנים ו/או לבית-המשפט ולרשות מינהלית תהיה הסמכות לבטל את אזרחותו הישראלית של אזרח שנטל חלק בהתפרעות אלימה".

בשער "מקור ראשון" מתפרסם במלואו מאמר מאת אביתר מתניה ועמיר רפפורט, המציעים לשלוח את צה"ל לאכוף עוצר בערים ולעשות שימוש בצווים מינהליים כדי להשאיר את הפורעים מאחורי הסורגים לזמן רב.

ב"מעריב" מדווחים בן כספית וטל לב-רם כי נתניהו העלה אתמול אפשרות להשתמש במעצרים מינהליים נגד מפירי סדר. אריק בנדר ואלון חכמון מוסיפים באותו עיתון כי נתניהו גם הציע למפכ"ל להשתמש בכוחות צה"ל. עמית סגל, בטורו שב"ידיעות אחרונות", מדרבן את המדינה לשלוח צבא לערים המעורבות. ב"מעריב" מדווח כי מפקד מחוז ירושלים מתנגד לרעיון משום שאין לחיילים הכשרה מתאימה להתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית.

גם עמוס הראל ב"הארץ" חושב כך. "הדבר האחרון שהמדינה צריכה לעשות עתה הוא לשלוח חיילים מגולני או מהנח"ל להתקוטט עם אזרחים ישראלים בלוד וברמלה, מה גם שרבים מהאזרחים הללו חמושים וחלקם קשורים בארגוני פשע", כותב פרשן "הארץ", וקורא במקום זאת להשתמש בכוחות מג"ב.

לא כולל אזרחים

"מאז תחילת המבצע תקף צה"ל יותר מ-700 מטרות בעזה", מדווח טל לב-רם ב"מעריב". "כ-60 פעילי טרור וארבע חוליות ירי נ"ט חוסלו, ו-31 אתרי ייצור של רקטות ו-33 מטרות של מנהרות התקפיות הותקפו מהאוויר. בנוסף הושמדו בעזה ארבעה רבי-קומות".

את רשימת המלאי הזו אפשר למצוא הבוקר גם בדיווח מאת נועם אמיר ב"מקור ראשון", אם כי בשונה מלב-רם, שמתעלם לחלוטין מהרג עזתים שאינם פעילי טרור, אמיר מציין כי "ברצועת עזה נערכו ביומיים האחרונים הלוויות רבות של המחבלים שחוסלו בידי ישראל, וגם של אזרחים שנהרגו, חלקם כתוצאה מפגיעת 250 רקטות תועות של הג'יהאד וחמאס שנחתו בשטחי הרצועה".

ב"ישראל היום" מחביאים את הרג האזרחים בעזה עמוק עוד יותר. בטור מאת יואב לימור מוזכר בתוך סוגריים כי משרד הבריאות הפלסטיני דיווח אמש על 87 הרוגים, אבל "בצה"ל עדכנו על מספר גדול משמעותית מזה של פעילי טרור שסוכלו בתקיפות השונות (לא כולל אזרחים שנפגעו אגב התקיפות)". זו העדות היחידה בעיתון להרג אזרחים בעזה מירי כוחות צה"ל. ב"ידיעות אחרונות" גם את זה אין. קוראי העיתון צריכים להניח שאם ישראל מפציצה בעזה, נהרגו שם גם אזרחים.

אפשר בהחלט לטעון כי הרג אזרחים בעזה, כתוצאה מהפצצה שמיועדת לפגוע בחיילי חמאס ובתשתית הצבאית של הארגון, הוא הכרח המציאות. אך האם לא ראוי שקוראי העיתונים בישראל יהיו לפחות מודעים לעובדת קיומם של אזרחים שנהרגים כתוצאה מפעילות הצבא שפועל בשמם?

"הארץ" הוא העיתון היחיד שמשיב על שאלה זו בחיוב. עמירה הס מציגה רשימת מלאי משלה. לא מספרים וסוגים של מטרות שהופצצו, אלא שמות של בני אדם, אזרחים, שנהרגו. כשצה"ל הרג את איאד שריר, בן 44, מפקד מערך טילי הנ"ט של חמאס בעזה, הוא הרג גם את אשתו ליאלי, בת 40, ובתם לינה, בת 15. כשמרואן עיסא, סגן ראש הזרוע הצבאית של חמאס, חוסל בביתו, נהרגו עמו עוד ארבעה מבני משפחתו. כשצה"ל חיסל את אחיו ואיל עיסא, יחד עם חסן קהוואג'י, שניהם פעילי חמאס, נהרגו גם רימא אל-תלבאני, בת 31, בנה בן החמש זייד ועוד ילדה בת 13 – חלא אל-ריפי.

וכך ממשיכה הס. עוד מתקפה ועוד "נזק אגבי", עוד ירי ועוד הרוגים. קשישים, נשים, ילדים וסתם אזרחים חפים מפשע. בסך הכל, היא כותבת, נכון לאמש דיווח משרד הבריאות הפלסטיני על 109 הרוגים ברצועה, בהם 27 ילדים ונערים ו-11 נשים.

עד מתי תימשך הלחימה מול חמאס?

"צה"ל מגביר את הלחץ", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". בכותרת הגג נכתב: "הכנות לכניסה לעזה". בכפולה הפותחת מתפרסמת ידיעה מאת לילך שובל, איליה יגורוב, דין שמואל-אלמס ונטע בר תחת הכותרת "כוננות כניסה קרקעית".

לפי הדיווח, "כרגע נראה כי הפסקת המבצע אינה על הפרק, ובצה"ל מעוניינים להמשיך לגבות מחיר מחמאס ולפגוע במטרות איכותיות ומשמעותיות של תשתיות ובכירים". הכניסה הקרקעית, שהודגשה בכותרת ובשער, מצטמצמת בגוף הידיעה לדיווח שלפיו "בצבא נערכים גם לאפשרות של המשך המבצע ומכינים גם אופציה לכניסה קרקעית, גם אם מוגבלת".

אם כל מה שיש לעיתון זה אפשרות של כניסה מוגבלת, מדוע לנפנף בה בכותרת ובשער? "ישראל היום" מנהל קרב על התודעה. לא מול חמאס, אלא מול הציבור הישראלי.

"עד כמה שאני מבין, אין לדרג המדיני כוונה לעבור למבצע קרקעי", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

"לא צריך להתרשם יתר על המידה מהרטוריקה הבוטחת, התוקפנית. האמת היא שכמעט כולם רוצים לסיים את העימות ברצועת עזה", כותב עמוס הראל ב"הארץ". לדבריו, "למטכ"ל אין שום חשק למהלך קרקעי".

אין חשק? שייכנסו לחשק. נדב העצני קורא ב"מעריב" לכבוש את עזה, למוטט את חמאס ולנסות "לבנות שם אוטונומיה ידידותית". פרשן "ישראל היום" אמנון לורד מספק תוכנית לחימה אחרת. "גם שנה של השמדת מטרות זו דרך להשגת ניצחון בגזרת עזה", הוא כותב. לדברי לורד, "צה"ל של היום כבר לא רגיל למטרה של הכרעה מרחיקת לכת אבל דומה שלראש הממשלה, ובייחוד לשר הביטחון, יש את הנחישות הנפשית. יש לו קוחונס להמשיך ככל שיידרש".

אלכס פישמן כותב ב"ידיעות אחרונות" כי מאגרי הדלק של תחנת הכוח בעזה יאזלו היום, ובתוך יום-יומיים עזה תישאר בעלטה. מערכת הביוב תקרוס, בתי-החולים יושבתו, בקיצור – קטסטרופה. "תמונת המצב הזו מזרזת את הנהגת חמאס להגיע להפסקת אש", כותב פישמן. "בשל כך סביר להניח שהיא תרכז מאמץ צבאי עליון במהלך סוף השבוע כדי להשיג הישג צבאי משמעותי, שאולי ישפיע על דעת הקהל בישראל ויזרז הפסקת אש".

הפרשן הבטחוני של "ישראל היום", יואב לימור, מצטט "גורם בכיר" שהעריך כי המערכה תימשך עוד "יממות בודדות". בעוד שלפי פישמן ב"ידיעות אחרונות" חמאס שואף להגביר את האש כדי לסיימה, לפי לימור ב"ישראל היום" זהו צה"ל שמנסה "להעמיק את הישגי המבצע לפני שתישמע שריקת הסיום", כלומר להאיץ את המתקפות כדי להביא לסיומן.

בקיצור, גם חמאס וגם צה"ל מתכוונים להגביר את האש במהלך סוף השבוע, לא כדי להחריף את הלחימה אלא דווקא כדי להביא לסיומה. בהצלחה.

הכותרות הראשיות

בשני העיתונים של משפחת אדלסון מתמקדת הכותרת הראשית בתקיפת עזה. "צה"ל מגביר את הלחץ", נכתב כאמור בכותרת הראשית ב"ישראל היום". "שטח השמדה: חיל האוויר הולם בתשתיות חמאס בעזה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

ביתר עיתוני הבוקר מוקדשת הכותרת הראשית למהומות בתוך מדינת ישראל פנימה. הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" היא "מחיר השנאה", הכותרת הראשית ב"מעריב" היא "אש ברחובות" ואילו ב"הארץ" הכותרת הראשית הלא אופיינית קוראת "מי כאן בעל הבית".

ב"גלובס" בחרו אמש כותרת ראשית ושער מסגנון אחר. על רקע רשימת שמות של אזרחים ותפקידיהם נכתב בעברית ובערבית: "רוצים לחיות ביחד. אנחנו יהודים וערבים, אנשי ונשות משק, חברה וכלכלה, רוצים לחיות ביחד, מאמינים בכוחה של החברה הישראלית לשלב ידיים וקוראים במשותף להרגעת הרוחות ולהפסקת האלימות".

בשולי החדשות

כתבת השער של מוסף "G" של "גלובס" (עורכת: אילאיל בן-צור; עורכת אחראית: דפנה לוצקי) מוגדרת "פרויקט חג": "101 ישראלים בוחרים את המלה האהובה עליהם בשפה העברית".

אם תמיד רציתם לדעת מה מנכ"לית וולט ליאור אשכול חושבת על המלה "להעז", יש פתרון. אם כל חייכם תהיתם מדוע ליאור סושרד אוהב את המלה "וואו", יש מוצא. אם שברתם את הראש מדוע מיכל קיסוס-הרצוג, מנכ"לית פפר מקבוצת לאומי, אוהבת דווקא את "עגבנייה", רוצו ורכשו את גליון "גלובס" של סוף השבוע (מחיר הגיליון 20 שקל, אגב).

אף אחד מ-101 משתתפי מיזם החג של "גלובס" לא מצא לנכון לבחור במלה "כסף", אבל דווקא שם טמונה מהות הפרויקט, שמעיד על עצלנות עיתונאית ומרץ הפקתי. נכון, סוף השבוע הנוכחי מתחבר לחג השבועות. אולם לא ברור מדוע קיומו של חג פוטר מערכת עיתונאית של מגזין סוף שבוע מלהתאמץ ולהביא סיפורים עיתונאיים ראויים. כתבות תחקיר, כתבות מגזין, ראיונות. במיוחד כשפרויקט זהה של מלים אהובות בשפה העברית פורסם ב"גלובס" בדיוק לפני שנה.

עושים לביתם

ב"ישראל היום" נדפסים הבוקר שני עמודים במימון עמותת לקט ישראל, ועוד עמוד עמוד במימון מפעל הפיס.

במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מתפרסם ראיון שערך יוסי אשרי עם יפה בן-דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים. הראיון נראה כמו ראיון קנוי, אף כי אין כל גילוי נאות או בלתי נאות בנידון.

ענייני תקשורת

רן פוני מראיין למוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" את לירן אבישר בן-חורין,
מנכ"לית משרד התקשורת. "שיחתנו מתנהלת על רקע משפט ראש הממשלה ובעיות הרגולציה", הוא אומר לה. "בינתיים, קשת משתלטת על ערוצי הספורט, הילדים והכנסת; איש העסקים אלי עזור קנה את 'וואלה' ומחזיק ב'מעריב' וב־103FM. איפה הרגולציה?".

"אני לא רוצה להתייחס לעסקה כזו או אחרת", משיבה בן-חורין. "בכל נושא הבעלויות הצולבות מתקיימת היוועצות במקרים הנדרשים עם הוועדה לצמצום הריכוזיות. במקום שהיא מזהה שיש בעיית ריכוזיות ושהגוף שולט ביותר מדי נכסים, הוועדה מקבלת החלטה בעניין. אני מתקשה לחשוב כמוך שהשוק הזה פרוץ".

חיים לוינסון מקדיש את טורו ב"גלריה" לביקורת על כתבה של אלון בן-דוד על ראש המוסד היוצא יוסי כהן.

ליאורה גולדנברג-שטרן מציינת במדור הרכילות שלה ב"מעריב" כי גאולה אבן-סער נכחה במסיבת יום ההולדת של איל הנדל"ן אלפרד אקירוב.