סיכום הטורים הפוליטיים לסוף שבוע זה

סימה קדמון, יוסי ורטר, בן כספית, נחום ברנע, מתי טוכפלד, חגי סגל, נדב איל, יובל קרני, אנה רייבה-ברסקי, עקיבא ביגמן, מוריה קור ועמיתיהם לא יודעים אם בנט או סער יצטרפו לנתניהו ויאפשרו לו להקים ממשלה, או שמא ישראל עומדת בפני מערכת בחירות חמישית. כמו כן, הם לא יודעים כיצד ישפיע הפלירטוט של נתניהו עם עבאס על יחסיו עם סמוטריץ', ולמה לפיד טס לחו"ל דווקא עכשיו.

שחיתות ועיתונות (הכחשה)

נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" וחתן פרס ישראל, לא תופס את עצמו כחלק ממכונת השחיתות של המו"ל שלו, נוני מוזס. למעשה, נראה שהוא כלל לא בטוח בקיומה של המכונה. באחת משיחות השוחד עם ראש הממשלה, מוזס הבהיר לבנימין נתניהו שברנע הוא עיתונאי מסוג מיוחד. על נחום ברנע אי-אפשר להנחית הוראות. אותו אי-אפשר לצנזר. נחום ברנע הוא עיתונאי שיכול להרשות לעצמו לקרוא למוזס לפרוש מתפקידיו לנוכח החשדות החמורים. ברנע אמנם לא התפטר או פתח בשביתה כשמוזס התעלם מהדרישה, אבל בינו לבין עצמו ודאי אמר לעצמו שהפגין אומץ ועשה כל מה שאפשר.

ברנע לא רוצה להודות בכך, אבל דווקא המעמד המיוחד שהוא נהנה ממנו מניב למוזס תועלת מיוחדת. מהדורת סוף השבוע הנוכחית מספקת המחשה מעציבה: בטורו, הפותח את המוסף הפוליטי, ברנע מגיש לקוראיו דיווח מבית-המשפט המחוזי בירושלים. השבוע החל שלב העדויות במשפטם של נתניהו, מוזס, שאול אלוביץ' ורעייתו איריס. ברנע, בנימוק שיוצג בהמשך, מבקש לגייס את מיטב כשרונו הרטורי כדי לתאר את שאול אלוביץ' כהיפוכו של נוני מוזס. הוא אמנם לא כותב זאת במפורש, אבל המסר עולה בבירור מבין השורות.

שאול אלוביץ', הבעלים של בזק ו"וואלה" לשעבר, הוא "איש עסקים שהתנפח מעבר לממדיו. ככל שבלע יותר, כך נעשה תלוי יותר בהחלטות של הממשלה", כותב ברנע. הוא מדגיש: "אלוביץ' לא בא מהעיתונות. תהליך קבלת ההחלטות, האחריות הציבורית, הביקורת העצמית, היצרים, הכבוד המקצועי – כל אלו היו זרים לו. האתר צריך לעבוד בשביל העסק, ודי בכך. גם אילן ישועה לא בא מהעיתונות".

נחום ברנע עובד כמעט 40 שנה בכלי תקשורת ששייכים למשפחתו של נוני מוזס. מה שחשוב לו לומר היום לקוראים הוא שהמציאות שגוללה עדותו של אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר, אינה המציאות שהוא מכיר מקבוצת "ידיעות אחרונות".

"המסרונים וההקלטות שחושף ישועה מלמדים על תרבות עבודה שאין לה מקום בגופי תקשורת שממלאים את תפקידם הציבורי", מצהיר ברנע, ומפרט: "אני עובד בגופי תקשורת עשרות שנים. נדמה לי שאני מכיר את התעשייה הזאת לא פחות מעמיתי. היחסים בין פוליטיקאים לגופי התקשורת שמסקרים אותם מורכבים. אף אחד בסיפור הזה איננו אמא תרזה. גם תורו של 'ידיעות אחרונות' יגיע, כאשר 'תיק 2000' וחלקו של נוני מוזס יעלו לדיון. בכל מקרה, חשוב להדגיש שמה שנגול במשפט איננו הנורמה. זה חשוב, משום שהתקשורת החופשית נמצאת בדרך כלל בצד של הטובים. אסור לשפוך את התינוק עם מי האמבט".

נחום ברנע (משמאל) עם פרשן "כלכליסט" משה גורלי, השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: אורן פרסיקו)

נחום ברנע (משמאל) עם פרשן "כלכליסט" משה גורלי, השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: אורן פרסיקו)

ב"דה-מרקר", היומון הכלכלי של קבוצת "הארץ", מזכיר גיא רולניק את מה שברנע היה רוצה שכל קורא וקוראת ישכחו: שאול אלוביץ' ואילן ישועה לא ניסו להמציא נוסחה חדשה של יחסי הון-שלטון-עיתון. אלוביץ' וישועה בסך הכל ניסו לשחזר נוסחה ששוכללה בקבוצת התקשורת שמשלמת את משכורתו של ברנע מאז שנות השמונים של המאה הקודמת.

"זהו הסיפור בקליפת אגוז", כותב רולניק, "אלוביץ', טייקון בעל ניסיון עשיר בקשרי הון-שלטון, קונה ב-2009 את בזק בעסקה ממונפת ענקית. אולי בהתחלה אלוביץ' לא ראה ב'וואלה' את מה שראה נוחי דנקנר כאשר קנה עם כספי ציבור את 'מעריב' ב-2011, ומה שראה אליעזר פישמן ב'גלובס' לאחר שסילק את שותפו המנוח חיים בר-און – מכשיר אפקטיבי להרתעת יריבים וצבירת כוח מול הממשלה והבנקאים. אבל אחרי שנתיים, לדברי ישועה, אלוביץ' החליט להתחיל להטות את הסיקור – כלומר, להשתמש בעיתונאים כדי לקדם את עסקיו.

"הוא רצה ללכת על כל הקופה בגדול, ומודל החיקוי שלו היה השליטה והמעורבות של מוזס ב-ynet וב'ידיעות אחרונות'. עד המדינה חפץ, ששימש ב-20 השנים האחרונות משרתם של מוזס, דנקנר ונתניהו, סיפק בחקירתו במשטרה, שנחשפה על-ידי רביב דרוקר, עדות דומה: 'ברחוב נח מוזס יש שער שאתה נכנס והוא נסגר לאט-לאט. כשהוא נסגר ואתה עובר את השער פנימה, אתה נמצא במקום שבו יש קודקס חוקים עם משפט אחד – רצונו של נוני. נחום ברנע יודע לזהות את זה, סימה [קדמון], כולם יודעים לזהות את זה... לא צריך להגיד להם כלום".

ניר חפץ אמנם התחייב לומר אמת, אבל אם לא קוראים לך ליאת בן-ארי ואתה לא עובד בפרקליטות, אין שום סיבה לתת אמון אוטומטי באף אמירה שיוצאת מפיו. רולניק מסתמך עליו משום שדבריו, במקרה הזה, מסתדרים עם ניתוח המציאות שלו ועם עדויות דומות שסיפקו עיתונאים אחרים.

שאול אלוביץ' על הכישרון של נוני מוזס "למנות אנשים שיודעים מה לעשות בלי שיגידו להם", בשיחה עם אילן ישועה (צילום מסך מתוך התוכנית "אולפן שישי")

שאול אלוביץ' על הכישרון של נוני מוזס "למנות אנשים שיודעים מה לעשות בלי שיגידו להם", בשיחה עם אילן ישועה (צילום מסך מתוך התוכנית "אולפן שישי")

אבל רולניק הוא לא ברנע. רולניק מסתכל על הפרשה מן צד, קורא את הדיווחים ומסיק מסקנות. ברנע הוא סיפור אחר. הטור שלו אמנם נכתב מעמדה של משקיף, אבל הוא רחוק מלהיות ניטרלי. נחום ברנע, מתוקף מעמדו המיוחד, מחזיק בפריבילגיות שאין לאף עיתונאי אחר – ב"ידיעות אחרונות" ובכלל. ברנע יכול לצעוד אל תוך הלשכה של מוזס ולדרוש ממנו תשובות. הוא יכול לגשת לקולגות שלו ולהגיד להם בזהירות: "כל מה שאומרים עכשיו בחדשות – אני נשבע שאני לא מכיר את זה. אבל אולי אתם, במקרה, נתקלתם בלחצים? אולי איתכם מתנהגים אחרת?". אם ירצה, יפרוש בזעם מ"ידיעות אחרונות" ומיד ימצא עבודה בכל גוף תקשורת שיבחר.

ברנע, המגדלור של "ידיעות אחרונות", אוהב להתגאות שהוא לא פרשן שכותב טורי דעה – אלא בראש וראשונה עיתונאי שטח שנע ממקום למקום, מתחקר מקורות וסומך רק על מראה עיניו. אבל איכשהו, מה שקרה לו מתחת לאף חמק מאלומת האור ונותר מבחינתו בגדר אגדה. אם תרצו, "מוזס ושבעת הגמדים". גם אם ברנע שוחח עם עמיתיו על הגילויים העגומים של "תיק 2000" וגילה את האמת המפתיעה (עבורו), שום דבר מזה לא מגיע אל הקוראים.

מי ששוחח בשנים האחרונות עם עיתונאי "ידיעות אחרונות" ששמם אינו נחום ברנע נוכח לדעת שהרושם שלהם דומה לרושם של רולניק. בקבוצת מוזס, עיתונאים שלא נהנים מהמוניטין והמעמד של ברנע יודעים שבעל הבית שלהם אכן שונה משאול אלוביץ' – אבל ההבדל הוא לא בכוונות, אלא במידת ההצלחה.

כמו אלוביץ', גם מוזס ניסה להשתמש בנתניהו כדי שירתום את כוחו הפוליטי לקידום החלטה בעלת ערך כלכלי עצום – סירוס "ישראל היום" ושחזור המונופול המנותץ של "ידיעות אחרונות". במקרה הזה, מוזס הוא זה שנכשל; אלוביץ' קיבל מנתניהו את מה שרצה. אבל בכל הנוגע לאימוץ שיטות מתוחכמות להפעלת עיתונאים, כאלה שלא יובילו לרצף של התפטרויות והדלפות, המצב הפוך.

כמו שכותב ברנע, אלוביץ' לא "בא מעיתונות". נוני מוזס, לעומתו, מגיע משושלת של מו"לים שלאורך עשורים השכילה לפענח את מערכת ההפעלה של הפוליטיקה והכלכלה בישראל ולהשתמש בה כדי לצבור כסף ועוצמה. סבו יהודה ואביו נח עשו עסקאות סתרים עם השלטון עוד לפני שהוא נולד. ברנע יודע את זה; לפני ארבעים שנה, רגע לפני שחצה את הקווים ונטמע באימפריית מוזס, הוא כתב טור ביקורת חריף על קומבינה שהניבה למוזסים רווחי עתק ממונופול הימורים ממשלתי.

אבל זה היה מזמן. ייתכן שהדבר פרח מזכרונו של ברנע, ושבמשך ארבעה עשורים הוא באמת לא הצליח לקלוט שום דבר ממה שקורה סביבו. במקרה כזה, המסקנה קודרת: אם ברנע באמת לא שם לב, אם תפיסת המציאות שלו כה פגומה, איך אפשר להאמין לטקסט כלשהו מבין אלפי הכתבות והטורים שפרסם לאורך הקריירה? אבל הגיוני יותר שברנע פשוט לא רוצה להודות שבכל השנים האלה הוא פשוט התמכר לתהילה, ועצם עיניים.

שחיתות ועיתונות (התעלמות)

"גם אם המשפט לא יגיע לפרקו מסיבה כלשהי, וגם אם נתניהו יזוכה, האירוע עצמו הוא אחד המשמעותיים ביותר בתולדות המאבק על פניה של המדינה ושל הדמוקרטיה", כותב בן כספית ב"מעריב". "עדותו של עד המפתח אילן ישועה היא מעין 'הרמת מסך' דרמטית, ממוסמכת ומוקלטת, מעל נסיון התנקשות מאורגן של ראש ממשלה באחד המעוזים החשובים ביותר של הדמוקרטיה: העיתונות החופשית, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי והצורך במערכות בקרה על השלטון.

"לא היה כאן ניסיון להשפיע על גוף תקשורת משפיע. היה כאן ניסיון, שהצליח, להשתלט מבחוץ על אתר החדשות הפופולרי בישראל, להזריק לו זריקת מוות, לרוקן אותו מתוכן, להפוך אותו לקליפה חלולה שבתוכה פולחן אישיות למנהיג ומשפחתו".

דברים כדורבנות. מי שיקרא את הטור של כספית ישתכנע שאכן מדובר בסוגיה קריטית לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית, הסיפור שצריך לפתוח כל מהדורה וטור עד שראש הממשלה ייכנע ויודה: "צדקתם, אני מושחת". אבל קורא שיקבל עותק של "מעריב" שבמקרה נתלשו ממנו שלושת העמודים של כספית יקבל רושם אחר לגמרי. העורכים, דורון כהן וגולן בר-יוסף, לא מפרסמים היום אף כתבה, טור או אפילו ידיעה על משפט המו"לים ומערכת היחסים המושחתת שטווה נתניהו עם התקשורת.

אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)

אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)

למו"ל "מעריב", אלי עזור, זה ודאי לא מפריע. עזור, שרכש לאחרונה את "וואלה", חווה השבוע מבוכה: כפי שדיווח כאן אורן פרסיקו עוד לפני העדות, אחד משלל מהלכי הבחישה של שליחי נתניהו נועד להצניח את ערן טיפנברון בלשכת העורך הראשי של "וואלה". טיפנברון, שמילא לפני כן שורה של תפקידים בכירים בקבוצת "ידיעות אחרונות", לא קיבל את התפקיד בימים השחורים של "תיק 4000" – אבל הוא כן קיבל אותו השנה, זמן קצר אחרי שעזור רכש את "וואלה". פעם הוא היה חייל של מוזס, היום הוא חייל של עזור.

ישועה נגע בכך שלשום בעדותו. "ידעתי שערן יודע לעשות את זה טוב, את הדברים האלה, כי הוא בא מ-ynet וב-ynet יודעים לעבוד ככה בצורה הזו", אמר. כשבית-המשפט שאל את ישועה למה הוא מתכוון, ישועה הבהיר שטיפנברון הוא עורך מהסוג שיודע להוציא לפועל את רצונותיו של המו"ל גם בלי לאלץ אותו לבקש במפורש.

המינוי של טיפנברון לתפקיד עורך "וואלה" תואר כאן בזמן אמת כהצהרת כוונות ברורה מצד המו"ל החדש: אחרי תקופה קצרה של חופש ושיקום, מערכת "וואלה" תוכפף שוב לעורך-על חסר עכבות ועמוד שדרה שתכונותיו הבולטות הן ריצוי הבעלים ובוז מוחלט לעיתונאים ולמקצוע. אתמול, במהלך טיפנברוני טיפוסי, הודח ראש מחלקת החדשות רועי שושן. הוא שמע על כך, לדבריו, כשפנו אליו מ"גלובס" כדי לבקש את תגובתו לדברים.

הבוקר, "מעריב" של אלי עזור נבדל משאר היומונים בכך שלמעט הטור של כספית, אין בו שום עיסוק עיתונאי במשפט המו"לים. אבל מבחינה מהותית "מעריב" לא שונה מעיתונים אחרים. מערכת "ידיעות אחרונות", חוץ מכמה אזכורים בטורי הפרשנים, יוצאת ידי חובה עם פתרון קל: כתבת צבע על הפגנות הימין והשמאל שליוו את המשפט, המציגה קולות משני הצדדים – ולתיבול גם כמה קולות של ערבים אדישים מרחוב צלאח א-דין והסביבה – ואנקדוטות כמו "בעז בן-צור לוגם מבקבוק קולה זירו" ו"עמית חדד אינו לובש עניבה".

תומכי נתניהו מפגינים בשולי משפטו. ירושלים, 5.4.2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

תומכי נתניהו מפגינים בשולי משפטו, השבוע מחוץ לבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הכתבה של "ידיעות אחרונות", שמתפרסמת ב"מוסף לשבת", היא מסוג הכתבות שההצדקה היחידה לפרסומן היא כהשלמה קלילה לכתבת הארדקור שצוללת אל מעמקי השחיתות – או לחלופין אם נכנסים למכונת זמן, חוזרים לשנות התשעים ומתקבלים לעבודה במקומון.

מי שיחפש היום עיסוק עיתונאי במהות של פרשות השחיתות לא ימצא כזה ב"ידיעות אחרונות", העיתון שגורלו נתפר אל תוך המארג המושחת של נתניהו והמו"לים. ומה עם מוזס? "נוני מוזס לא הגיע לדיון מאחר שלא עסק ב'תיק 2000' שבו הוא נאשם", מציין הכתב, איתי אילנאי, ובכך מסמן לעצמו V על אזכור הפיל שבחדר ומתחמק מהצורך לשלוח יד ולחטט בתוככי קרביו.

ב"ישראל היום", העיתון שבכל יום אחר יכול היה למלא את המשבצת של "וואלה" או "ידיעות אחרונות" במשפט שוחד, אין אפילו את זה. בחינמון של מרים אדלסון, משפט נתניהו צץ בטורים של עירית לינור ואראל סג"ל כחומר בעירה לקמפיין נגד מערכת המשפט. אמנון לורד, כרגיל, לוקח את הסנטימנט הזה וטווה ממנו קונספירציה: "בהינתן שיש כוחות חזקים בעולם שרוצים זה זמן רב להסיר את המכשול שנקרא נתניהו, יש סבירות כי התיקים שבהם הוא נאשם עכשיו הם קופרודוקציה של כוחות פנימיים וחיצוניים", הוא כותב.

כוחות פנימיים וחיצוניים? קופרודוקציה? למי הוא מתכוון? "מובן שהנוגעים בדבר יכחישו", מסביר לורד, ומוסיף בסרקזם: "רק בארצות-הברית ובאנגליה ובגרמניה ובאוקראינה מישהו מתערב מבחוץ ומייצר זרמי תודעה ומבצעי דיסאינפורמציה. אבל בישראל לא יכול להיות שיופעלו כוחות לאו דווקא על-ידי הרוסים, שיגרמו לפרובוקציות שיפעילו את היועץ המשפטי לממשלה ואת הכוחות הסרים למרותו".

לורד צודק. כמו באמריקה ובאירופה, גם בישראל יש מבצעי דיסאינפורמציה. אחד מהם מתפרסם מדי שבוע בפתח המוסף הפוליטי של "ישראל היום", תחת הקרדיט "אמנון לורד". במקרה הזה, הכסף שמאחורי העלילה לא מגיע מה-CIA, אלא ממיליארדרית ישראלית-אמריקאית שיחד עם בעלה המנוח שפכה הון עתק כדי להיטיב עם נתניהו ממניעים שתוארו כאידיאולוגיים גרידא.

שחיתות ועיתונות (רוח המפקד)

אל מול הסיקור הרופס של "ידיעות אחרונות", האין-סיקור של "מעריב" והאנטי-סיקור של "ישראל היום" בולט היום כרגיל הסיקור המקיף של "הארץ". אחת ההפניות המובילות בשער העיתון שולחת את קוראיו לטור של גידי וייץ על המשפט. במוסף מתפרסמת רפורטז'ה ארוכה של מורן שריר לצד טור חצי-בדיוני של אביגדור פלדמן. ב"דה-מרקר", חוץ מהטור של רולניק מתפרסמים גם טור של סמי פרץ וכתבת פרופיל של שוקי שדה על עו"ד בעז בן-צור, הציר המרכזי בצוות ההגנה של נתניהו.

ב"הארץ" לא רק מגיבים להתרחשויות, אלא גם מסמנים פרשת שחיתות שלטונית חדשה. "כך נשמע שוחד: הקלטות חושפות את הדיל שרקמו ראש העיר ובני סגן השר", מוסרת כותרת שער בולטת. הכתב, אהרון רבינוביץ, מפזר שלל כסתו"חים בדמות המונח "לכאורה", נמל המבטחים של העיתונאים, אבל לקוראים מובהר היטב שהכתבה מתארת עסקה פלילית.

מאיר פרוש, סגן שר החינוך, במליאת הכנסת. 29.5.2019 (צילום: הדס פרוש)

מאיר פרוש, סגן שר החינוך (צילום: הדס פרוש)

אף שהמעורבים מכחישים, הפירוט עשיר ומשכנע: "בתחילת אוקטובר 2018, שלושה שבועות לפני הבחירות לרשויות המקומיות, הוארו עד אמצע הלילה משרדי המשנה לראש העיר ביתר-עילית", כותב רבינוביץ. לפני זה, הוא מציין, התבקשו הנוכחים לרוקן את כיסיהם.

וכך זה נמשך: "חמישה גברים ישבו בחדר ושניים המתינו בחדר סמוך כדי לדון בעסקה חריגה. מצד אחד ישבו שלושה נציגים של סגן שר החינוך מאיר פרוש, מנהיג סיעת שלומי-אמונים במפלגת אגודת-ישראל והפטרון של ראש העיר מאיר רובינשטיין. מצד אחר – אלי זלמנוביץ, יו"ר ועד ההורים במוסד מקומי לחינוך מיוחד שמסוכסך זה שנים עם העירייה. ביניהם ישב עו"ד משה מילר, מקורב לאנשי פרוש, בתפקיד 'משקיף ניטרלי'. מכשיר הקלטה שהונח מתחת לשולחן תיעד את העסקה: לכאורה שוחד של יותר ממיליון שקל, שיילקחו מכספי ציבור, כדי להתערב לטובת הנציג של פרוש בבחירות לעיריית צפת ועל הדרך לפורר את מאבק אנשי המוסד בעירייה.

"הקלטת הישיבה והקלטות נוספות שהגיעו לידי 'הארץ' מציגות תיעוד נדיר, מההתחלה עד הסוף, לעסקת שוחד לכאורה מטעם רובינשטיין ואנשי שלומי-אמונים לנציגי המוסד: אם זלמנוביץ ישכנע את גיסו אליעזר לזר, שהתמודד לראשות העיר צפת, לפרוש מהמירוץ ולהותיר את נציגו של פרוש כמתמודד החרדי היחיד – עיריית ביתר-עילית תעביר למוסד כ-800 אלף שקל (שהגיעו לו על-פי חוק, אך לא ניתנו לו) ותוסיף בהמשך עוד תקציבים. כמו כן, עיריית צפת תעביר ללזר 300 אלף שקל, והוא ימונה ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה.

"בהנחה שהמינוי יצליח, הוסיפו נציגי פרוש, לזר יעביר לאנשי שלומי-אמונים שליש מכספי מעטפות השוחד שכנראה יקבל במסגרת תפקידו. מההקלטות אף מתברר כי כדי להוכיח רצינות, המשנה לראש העיר, מנדי שוורץ, אף הפקיד לצד שלישי צ'ק על סך 110 אלף שקל שתאריכו נקוב כמה חודשים קדימה. אף שהצדדים חתמו על העסקה, היא לא יצאה לפועל משום שלזר סירב לפרוש מהמירוץ, ובבחירות ניצח לבסוף נציג הליכוד החילוני שוקי אוחנה".

המידע על העסקה המסריחה בביתר-עילית יכול היה להתפרסם בכל עיתון חילוני ומהדורת חדשות מרכזית. קל לשכוח, אבל עד לפני כמה שנים כתבות מהסוג הזה לא היו מתפרסמות רק ב"הארץ". גם עיתונים שעברו גלי קיצוצים ונפטרו מעוד ועוד כתבים מהסוג שמסוגל להרים תחקירי הון-שלטון עדיין הצליחו לפרסם בסופי שבוע כתבות על פרשות שחיתות שלטוניות (בעיקר ברשויות המקומיות) או עסקאות מסריחות בין עסקנים לנבחרי ציבור. לאן נעלמו התחקירים האלה? הסיבה הכלכלית היא רק חלק מהסיפור.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס לרה"מ בנימין נתניהו: "הוא צריך לדבר עם שני אנשים, עם רון (ירון, עורך 'ידיעות אחרונות') ועם ערן (טיפנברון, עורך ynet)" (צילום מסך מתוך תמלילי שיחות "תיק 2000" כפי ששודרו בחדשות ערוץ 2 בינואר 2017)

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס לרה"מ בנימין נתניהו: "הוא צריך לדבר עם שני אנשים, עם רון (ירון, עורך 'ידיעות אחרונות') ועם ערן (טיפנברון, עורך ynet)" (צילום מסך מתוך תמלילי שיחות "תיק 2000" כפי ששודרו בחדשות ערוץ 2 בינואר 2017)

הסיבה האחרת היא רוח המפקד. לפני שבועיים צוין כאן לרעה הסיקור המגזיני הדל של "פרשת ישראל-ביתנו", שעם חשיפתה ב-2014 תוארה כפרשת השחיתות השלטונית הגדולה בתולדות המדינה. מאז צצו "תיק 1000", "תיק 2000" ו"תיק 4000" ופרשיות נתניהו שטרם הגיעו למיצוי משפטי – והעלו את הרף. אבל עם הזמן עלה גם סף הזעזוע והעניין של העיתונות: כעת, אפילו משפט שבמרכזו עומד ראש ממשלה מכהן – שמגיע לאחד משלבי הבירור הדרמטיים שלו – לא זוכה לעיסוק רציני במהדורות סוף השבוע.

העיתונאים רואים זאת ומפנימים, וכך גם המקורות שלהם. מקור יחשוב פעמיים לפני שיסתכן וידליף מידע על פרשה "קטנה" לעיתון שקובר את ההתפתחויות בפרשה הגדולה במדינה. עיתונאי יחשוב עשר פעמים לפני שיציע תחקיר על שחיתות שלטונית לעורך שבעוד שנים עלול להיחשף כשחקן במסכת מושחתת שתזכה לשם "תיק 5000". אבל למה ללכת רחוק? השחקנים הוותיקים עדיין כאן. ערן טיפנברון, המשת"פ המיועד מ"תיק 2000" ו"תיק 4000", נחת כאמור בכס העורך הראשי של "וואלה". רון ירון, המשת"פ המיועד מ"ידיעות אחרונות", הוא כיום עורך "אולפן שישי", מהדורת הדגל של חדשות 12. המסר העגום לעיתונאים ולמקורותיהם: השחיתות משתלמת.

מהנעשה באורווה

בעלי הטור הפוליטיים, כפי שהוזכר לעיל, לא מצליחים השבוע להבדיל בין תמרוני סרק לאזעקות אמת. ובכל זאת, גם הפעם הם לא מוותרים על תפקידם המסורתי כמתווכים שנשלחים להכשיר את הלבבות תוך שמירה על ארשת של ידעוני פיקח. חגי סגל, עורך "מקור ראשון", חושף בפני קוראיו ש"במדינת ישראל מתנהלת כבר עכשיו מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה". באמת? "עדיין אין חילופי אש", הוא מתפתל, "אבל שני הצדדים עסוקים בשריפת האסמים המשותפים".

התבואה היא רק מטאפורה. "לא אכפת להם, למשל, שחברת פייזר עוצרת לנו את המשך אספקת החיסונים, עניין של פיקוח נפש מובהק, העיקר שתיק המשפטים לא ייפול בידי המפלגה ממול. במשך שנה הם מטרפדים זה לזה כל ניסיון להעברת תקציב", הוא מסביר.

"ובינתיים, בג"ץ משתולל ברחובות שננטשו על-ידי השלטון המרכזי, עושה בהם כרצונו ולוקח את החוק לידיו, פשוטו כמשמעו. אין קשר בין התערבויותיו המתעצמות בענייני הרשויות האחרות (ז"ל) לבין ספר החוקים. הוא פשוט מנצל את המצב האנרכיסטי כדי להשליט את השקפותיו, חוטף ואוכל ככל יכולתו".

למרות מה שעלול להשתמע מהטור, הזעקה של סגל לא נועדה לקרוא לקוראיו לעלות על בריקדות, להתניע את הדחפורים ולעלות על בית-המשפט העליון. מי שימשיך לקרוא יבחין שמדובר בסך הכל בתרגיל רטורי שנועד לשכנע את הציבור והפוליטיקאים להכשיר תרחיש שבו בנט מצטרף לממשלת נתניהו, או נתניהו ממונה לנשיא, או מצליח לתפור תרגיל פוליטי שישבור את הסרבנות של סער.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במסיבת המימונה של חברת-הכנסת לשעבר אסנת מארק. מעלה-אדומים, 3.4.2021 (צילום: יונתן זינדל)

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, במסיבת המימונה של חברת-הכנסת לשעבר אסנת מארק. מעלה-אדומים, 3.4.2021 (צילום: יונתן זינדל)

ב"ישראל היום", העיתון האח, מציגים בשער רק שני תרחישים: "בדרך לממשלת ימין – או לבחירות חמישיות". התרחיש השלישי, הקמת ממשלה ללא נתניהו, כנראה אינו מתקבל שם על הדעת. הכתב, יהודה שלזינגר, מתגאה שהוא חושף לראשונה "תרחיש נוסף שמבחינת הצדדים ישמש 'מוצא אחרון' לפני איבוד שלטונו של נתניהו": "אף שבמערכת הבחירות הדגיש נתניהו כי לא יסכים לרוטציה – הוא ייאלץ להסכים הפעם לרוטציה עם נפתלי בנט. יו"ר ימינה יכהן ראשון בתפקיד ראש הממשלה, ונתניהו ישמש ראש הממשלה החליפי".

מתי טוכפלד, באותו עיתון, שולל את התרחיש הזה מכל מכל: "כל דרישותיו של בנט לגבי תפקידים בכירים בממשלה, מיזוג עם הליכוד ושריון פעילים במוסדות התנועה ייענו. כך נתן לו נתניהו להבין. הדבר היחיד שלא בא בחשבון כרגע הוא רוטציה. ודאי שלא ראשון, ונכון לעכשיו גם לא שני".

ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לעסוק בקמפיין הלא-רשמי של מרים פרץ לתפקיד נשיאת המדינה. לפני שבועיים הדפיסו שם בשער טור חלול של עידן רייכל שהפציר בה להתמודד. הטור המוזר ושיבוצו החריג בשער העיתון של נוני מוזס – שעשוי להרוויח מנוכחות ידידותית בבית הנשיא – הדליקו כמה נורות אדומות שהולידו טורי התרעה ב"הארץ" ובאתר "המקום הכי חם בגיהנום".

תמצית טורו של עידן רייכל על מרים פרץ בשער "ידיעות אחרונות", 26.3.2021 (לחצו להגדלה)

תמצית טורו של עידן רייכל בשער "ידיעות אחרונות", 26.3.2021 (לחצו להגדלה)

השבוע, ב"ידיעות אחרונות" דאגו לאזן את הרושם הזה: נחום ברנע, בטור שפורסם לפני שלושה ימים, המליץ לפרץ "לוותר על ההתמודדות לפני שתתבזה", שכן "אין לה כלים להתמודד עם האתגרים שנשיא מתמודד איתם, לא במישור המשפטי ולא במישור הפוליטי". עמית סגל, היום, מחרה מחזיק אחריו. "אודה ולא אבוש: משיטוטי ברשת השבוע נראה שהרעיון להריץ את מרים פרץ לנשיאות נולד בציוץ שלי, לפני שלוש שנים בדיוק", כותב סגל. "האשה המיוחדת, שכולם אוהבים לאהוב, נשאה נאום מפעים בטקס הענקת פרס ישראל. 'מרים פרץ לנשיאות', התלהבתי. בדיעבד, התלהבתי מדי".

כמו ברנע, גם סגל רואה לנכון להחמיא לפרץ ואגב כך מעודד אותה לוותר על הרעיון. הנימוק של סגל הציניקן רומנטי, ולכן לא משכנע: "אין טעם להכתים את דמותה בכתמי היומיום של הטלת מנדט וספירת ממליצים, או בביקורת על טעויות שהיא עלולה לבצע במפגשים עם נשיאים וראשי ממשלות, או בשאלה אם תוענק חנינה לנתניהו אם לאו".

אם כך, האם העיתון של נוני מוזס מקדם את מועמדותה של פרץ לנשיאות – או שמא מבקש לחבל בה? האם הטורים של סגל וברנע מבטאים עמדה אותנטית שאינה קשורה למו"ל ולאינטרסים שלו, או שמא נועדו לאותת למלעיזים ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון מאוזן שדוגל בריבוי קולות? ואולי זהו ניסיון מתוחכם לעורר שיח שימצב את פרץ כמועמדת רצינית שראוי לשקול – ושהח"כים יכריעו? התשובה, אולי, כשפרץ תכריז רשמית שהיא רצה.

ביטחון

"גנץ: לא אתן לנתניהו למנות את מקורבו לראשות השב"כ", מוסרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הכתב, יוסי יהושוע, מציין שבעוד חודש תסתיים כהונתו של ראש השב"כ הנוכחי, נדב ארגמן, וש"לפי ההערכות" נתניהו מייעד לתפקיד את מקורבו, ראש המל"ל מאיר בן-שבת. שעות אחדות לאחר הפרסום הודיע נתניהו שכהונתו של ארגמן תוארך בארבעה חודשים.

פיור ביזנס

על גבי מה שפעם היה השער של "מוסף כלכליסט" (וכעת הוא עמוד פנימי בגליון יום חמישי) מתנוססת דמותו של הוד מושונוב, ישראלי צעיר שהצטלם לעיתון עם שעון מוזהב, טבעת גדולה ומשקפיים אדומי זגוגית, יושב על כורסה עם דוגמאות עור טיגריס ואוחז כוס טקילה – כל מה שעורכים יכולים להלביש על מצולם כדי ללחוש באוזני הקוראים את המלה "סרסור" בלי לבטא אותה בקול רם.

הוד מושונוב ב"כלכליסט", 8.4.2021

הוד מושונוב ב"כלכליסט", 8.4.2021

הכתב, יואב סטולר, מוסר בפתח הכתבה שמושונוב מתפרנס בחודשים האחרונים מעסק חדש שהקים: "סוכנות שמתמקדת בהפיכת כוכבות רשת למכונת מזומנים ב-OnlyFans, מעין מקבילה מתירנית של אינסטגרם, שבה ניתן להציע בתשלום תכנים שהרשתות האחרות מצנזרות: מתמונות שובבות ועד סרטוני פורנו של ממש, פלוס בונוסים כמו צ'אטים אישיים עם הכוכבניות".

אחת המרואיינות של סטולר היא הכוכבנית סיון אהרון, חיפאית בת 20 שמיוצגת בסוכנות של מושונוב ומרוויחה, לטענתה, כ-90 אלף דולר בחודש. "בסופו של דבר אתם עושים סוג של פורנו לייט", אומר לה המראיין. "ממש לא", חורצת אהרון. "מדובר בתמונות מהסוג שאפשר למצוא גם באינסטגרם, רק תכפילו את כמות התוכן, החשיפה ומעורבות העוקבים. נכון שבאונליפאנס יש המון פורנו, אבל עבורי עירום זה קו אדום".

עם זאת, אהרון מודה שהרוב המוחלט של המנויים הם גברים רווקים שמחפשים יחס, כהגדרתה. "זה לא מפריע לך?", מתעניין סטולר. "זה לא ענייני", היא משיבה, "אני לא נכנסת להם לתחתונים. הם מחפשים קשר עם מישהי עם גוף יפה והרבה עוקבים, אחת עם דעה שאוהבת כדורגל. זה מושך אותם. הבדידות יצרה בחיים שלהם ואקום עמוק והם מחפשים תמיכה וחברה. פתאום יש מישהי שכל מה שהם צריכים לעשות זה לשלם לה, והיא תהיה איתם בזה".

הסוכן שלה, מושונוב, מתבקש בהמשך להשיב לביקורת ולא טורח להצטדק: "מה שאני עושה זה ערמומי ואפילו מרושע לחלוטין. אני לוקח אנשים ובעצם סוחט אותם רגשית כדי להוציא מהם כסף. אבל עבורי זה פיור ביזנס. ככה זה עובד".

סימנייה

כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", משרטטת את דמותו של אמיר ברמלי, שלפני שהורשע בהונאה בהיקף של 340 מיליון שקל כיכב לזמן מה בעיתונות הכלכלית – לפרקים הודות לעצימת העיניים השגרתית שמתלווה לסיקור בעלי הון (ואנשים המתחזים אליהם) ולעתים משום שפשוט שילם על החשיפה. הכתבים, שלומית לן וניצן שפיר, מזכירים ש"גלובס" היה אחד מגופי התקשורת שלקחו מברמלי את הכסף שעקץ מקורבנותיו. הקריאה מומלצת.

ענייני תקשורת

מסימני התקופה. יסמין גואטה, במוסף "G", מפרסמת חלק ראשון בסדרת כתבות על דוקו-פשע. במרכז הכתבה: השלאגר "צל של אמת" והעוול שעשו יוצריו לדמות שתוארה כ"א"ק מפרשת רצח תאיר ראדה", שנחשפה לאחרונה כאמנית אולה קרבצ'נקו.

ד"ר אוהד לנדסמן, חוקר קולנוע תיעודי, מתאר את הז'אנר כתולדה של התפוררות האמון בממסד: "האינטרנט הופך הכל לנגיש יותר, מאפשר לנו למצוא ברשת מידע משטרתי או משפטי, ואנו כצופים יכולים לבדוק ולוודא בעצמנו ומשם להביע עמדה. יש בזה אפילו משהו ממכר, להתייחס בחשדנות לכל המערכות החברתיות שמרכיבות את הקיום שלנו ולהיות עסוקים בחשיפת המסכה מעל אלה שיש להם כוח ושררה".

עושים לביתם. בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מתפרסמים היום שני מוכרחונים: באחד מהם, כתבת המוכרחונים הקבועה חבצלת דמארי מזמינה את הקוראים לתחרות כתיבה שתתקיים בשיתוף אפליקציית "עברית"; במוכרחון השני מדווח רז שכניק על סדרת טלוויזיה שתתבסס על דמותו של זיו שילון, קצין צה"ל שאיבד את ידו בפעילות מבצעית והפך לחבר של כבוד בגלריית הדמויות הכל-ישראליות ש"ידיעות אחרונות" מטפח ומבליט בכל הזדמנות אפשרית, כמו שלמה ארצי ואביב גפן, ולהבדיל – מרים פרץ.

דמארי וגם שכניק, או מי שערך אותם, דאגו לטשטש את הקשר לבעלים: לקוראי "ידיעות אחרונות" לא נמסר שאפליקציית "עברית" שייכת לעיתון שהם אוחזים בידם; לקוראים כן נמסר שזיו שילון מיוצג על-ידי סוכנות הטאלנטים ADD של הדס מוזס-ליכטנשטיין (ושותפים), אך לא מוסבר להם שהדס מוזס-ליכטנשטיין היא בתו של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, הנוהג לרתום את עיתונו לקידום עסקיה.