מנהל מנוסה לימד אותי את סוד מראית העין: אני מעדיף, אמר, לתת תוספת חודשית של 2,000 שקל לעובד שמגיע לו קידום, מאשר לשדרג לו את המכונית בעלות של 500 שקל בחודש. הוא כמובן צודק. מכונית מדגם משודרג בחניון צי הרכב המפעלי היא סכנה ממשית לשלומה ויציבותה של החברה. לא רק שהמשודרג המאושר הופך לשק החבטות של המתגודדים ליד מכונת הקפה, אלא שהקידום הראוותני עולה לשיחה גם בחדרו של המנהל, שאליו חומק כל אחד מן העובדים כשהוא "פגוע עד עמקי נשמתו" ממראה המכונית המשופרת החונה באופן "מנקר עיניים" בחניון. למה דווקא הוא? שואל כל אחד מאלה בטון פגוע, המרמז כי השיחה הזאת תעלה למעסיק ביוקר.

מגדלי אקירוב (צילום: פלאש 90)

מגדלי אקירוב (צילום: פלאש 90)

אם לשפוט על-פי עיתונות היממה שחלפה, חטא מראית העין הוא הגרוע שבחטאים. מה הן מלות התואר "מצמרר", "מטלטל" או "מזעזע" בהשוואה ל"מנקר עיניים"? כמה רכות הן מלות הזעזוע הללו, בעוצמות שונות בסולם ריכטר, מול העיניים המנוקרות.

יש עניין אחד שהציבור לכל פלגיו וזרמיו מבין בו ותמים דעים לגביו, וזהו "ניקור העיניים". הצרה היא ששערוריות כלכליות, ככל שהן גדולות יותר, כך קשה יותר להכילן. מה בדיוק עשה אותו נבל, מיידוף? הונאה במיליארדים? תראו לנו תמונה של היאכטה שרכש או המטוס הפרטי שלו, ומיד נבין, נפנים ונדע לשנוא כראוי.

תזכירו לי בבקשה מה גודלו של תקציב הביטחון? כמה מיליארדים, אתם אומרים. שלושים? ארבעים? משהו כזה. ובכן, תקציב הביטחון של מדינת ישראל לשנת 2009 עמד מעל 50,000,000,000 שקל, ויחד עם הסיוע האמריקאי הוא עובר את ה-60 מיליארד. ומי מפקח עליו מטעמנו? כמה רפרנטים של משרד האוצר וחוקרים מזדמנים מטעם מבקר המדינה. נסו רק לשער כמה חורים שחורים יש בו, בתקציב ששום פרט מפרטיו אינו דולף לעולם ושום איש ציבור, אפילו לוחמני ונועז, אינו מעז לצאת נגדו.

הסופר מאיר שלו כועס (בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות", 15.10.09) ומבהיר כי לילה אחת בסוויטה שבה התארח ברק יכול לממן שנה וחצי טיפולים פיזיותרפיים לנכה צה"ל. הוא צודק. אבל גם אילו ברק היה משתכן במלון שני כוכבים מעופש ברוּ סן-דני, היה מאיר שלו צריך להמשיך לחפש ללא תוחלת את המימון לטיפולים הפיזיותרפיים בין עשרות המיליארדים המוסתרים בקופסה השחורה של תקציב הביטחון.

בכישרון רב, ומתוך הבנה לרחשי לבו של הציבור והמנגנונים שמפעילים את התקשורת, יצא מבקר המדינה נגד הגלוי לעין והמובן מאליו: הבזבוזים בנסיעות האח"מים. מיכה לינדנשטראוס זוכר בוודאי כי אחד הטורים האהובים בעיתון "חדשות" המנוח היה הטור השבועי "לידיעת חוטפי המטוסים", שבו נמנה מספר הימים המצטבר שבהם שהה כל חבר-כנסת בחו"ל במהלך כהונתו. תשאלו אנשים חדי זיכרון לאיזה גובה הקפיצה את הציבור אפיזודת "המגהצת", אותה אשה דלת הכנסה שנשכרה כדי לגהץ את חליפותיו של שמעון פרס בתקופה שבה כיהן כשר החוץ בממשלת רבין, ואשר סיכנה בעצם נוכחותה את תהליך אוסלו כולו.

והנה הגיע רגע, נדיר כליקוי חמה מלא, שבו כל התקשורת שרה מנגינה אחת גדולה בהרמוניה מושלמת. מבקר המדינה פירסם דו"ח ברור, שווה לכל נפש, ובו נתונים עסיסיים וביקורת מובנת מאליה על מסע משלחת משרד הביטחון, ובראשה השר אהוד ברק, לסלון האווירי בפריז ביוני השנה. "בזבוז עד השמים", זועק "גלובס", הסולידי בדרך כלל, ואפילו "הארץ" חטף את הג'ננה, שלא לומר איבד עשתונות בנסחו כותרת נפוחה וצהובה: "כמו נפוליאון השלישי, נסיכי המפרץ ומאטה הארי, ברק לן בסוויטה של 2,500 יורו ללילה".

שר הביטחון אהוד ברק בביקור בפריז, יוני 2009 (צילום: משרד הביטחון)

שר הביטחון אהוד ברק בביקור בפריז, יוני 2009 (צילום: משרד הביטחון)

כתבים ופרשנים בכל צבעי הקשת, מן הסופר החשוב, האנליסט החריף והפרשן הבקי ועד לאחרון משליכי הקיסם למדורה, כולם מתחרים זה בזה מי ירחיק יותר לכת בהשתלחות בזוועה. "נהנתנים נמאסתם", "שישו ושמחו", "הצ'ק פתוח", "ללא בושה", "להחזיר את הכסף", "לילות פריז", "המבקר נובח והשיירה עוברת", "מסע התענוגות שנגמר בקיצוץ כנפיים", "תוּר דה פרנס".

מכל כותרות הזעזוע הללו אלה כדאי לשים לב לנוסח שמציע העיתון עם האינסטינקטים הכי טובים בלהקפיץ את קהלו. "ידיעות אחרונות" מבין שכשפרשה כזו נופלת לידיו אין עוד צורך להעצימה, אלא רק לנסח אותה נכון. לתת כותרת עניינית, לא מתחכמת, לא משחקת במלים, פשוטה וחדה: "כך ביזבז משרד הביטחון מיליון שקל בפריז".

"פריז" בשפת העיתונות הישראלית אינה עיר. "פריז" היא מטפורה לחיים טובים, פאר מונרכי, עידון אסתטי, אוכל משובח. ברק ונילי רוקדים מתחת לגשרי הסיין, קונים ציור מקלושר, משוטטים בשוק, ממששים פירות ים, מודדים חליפה, מאכילים זו את זה במזלגות מוצלבים במסעדת שלושה מזלגות.

"לבזבז בפריז", זו הכמיהה. הגשמת כל המשאלות. גן העדן לבעלי הארנקים. החלום הרטוב של כל ישראלי, שבדרך כלל מבזבז בקניון הסמוך שבאזור התעשייה המכוער.

"מיליון שקל". זה הסכום השני הגבוה ביותר שצרכן התקשורת הישראלי יכול להכיל. הראשון הוא "מיליון דולר". מיליון, כידוע, נכנס למזוודה, בחבילת שטרות נאה, מה שעושה אותו להרבה יותר מ-60 מיליארד.

"ביזבז מיליון שקל בפריז" נשמע כמו מסע הוללות של שיח' סעודי אחרי שהמיר את הפטרודולרים שלו בשקלים.

"משרד הביטחון ביזבז מיליון שקל בפריז" היא המטפורה המושלמת. איש הביטחון, החייל, בחופשה השמימית ("בזבוז עד השמים"), או בלשון העיתונות ב"נסיעת צ'ופר", הולך לקרוע את העיר בשופינג, להזמין שירות חדרים, לטבול באמבטיות קצף, לסעוד על כלות, לשתות עד אובדן, להמיס נשים לוהטות.

חשיבות ההשתתפות

ובחזרה אל הקרקע. אילו הסלון האווירי הזה היה נערך בטולוז, הבירה האווירונאוטית של אירופה, היינו כועסים פחות. מה כבר שווה הכותרת "בזבוז בטולוז", בהשוואה ל"עליז בפריז" נניח? על מה אפשר לבזבז בטולוז? איזה מין צ'ופר זה טולוז? מה יש שם בכלל שיגרום למזכירה השנייה לרצות בכלל להצטרף לפמליה?

ובחזרה ל"מיליון". כלומר ל-994 אלף השקלים, עלות המשלחת לפריז, על-פי דו"ח המבקר. לא כל המיליון הוא בזבוז. סליחה על הקטנוניות, אבל לא זה הסכום שבוזבז. ישראל היא הרי מעצמת נשק מוטס, אחת היצרניות הגדולות ואחת הצרכניות הגדולות. אז מה לעשות, לחסוך מיליון ולבטל את המשלחת? להשאיר בבית את אנשי הרכש, השיווק והמכירות, אנשי המינהל, המנכ"ל והשר הממונה? להסתדר בלי עדת המאבטחים?

תגובת משרד הביטחון, בעניין זה, דווקא משכנעת: "משרד הביטחון מברך על אמירת מבקר המדינה בדבר חשיבות ההשתתפות של אנשי מערכת הביטחון בסלון האווירי לשם קידום היצוא הבטחוני של מדינת ישראל, יצוא שצמח בעשרות אחוזים בשנים האחרונות ומכניס למדינת ישראל מיליארדי דולר בשנה ובנוסף מפרנס למעלה מ-100,000 בתי אב בישראל...".

שר הביטחון אהוד ברק, יולי 2009  (צילום: מרים אלסטר)

שר הביטחון אהוד ברק, יולי 2009 (צילום: מרים אלסטר)

הנה בעיה אמיתית, לעיונם של הפרשנים הכלכליים. מדינת ישראל מופיעה ביריד כיצרן וכיצואן, ולמעשה המידנה היא ככל טייקון נשק מן המגזר הפרטי. ככזו עליה לקדם מכירות בכל דרך. מי שרוצה שהמדינה תימנע מ"בזבוזים" בתחום הזה, שידרוש להפריט את כל התעשיות הבטחוניות – ובכך תיפתר הבעיה. ואז אפשר יהיה להעריץ את הבזבזנים על אורח חייהם מעורר הקנאה. להתפעל מן "הסוויטה המפוארת", "הרכב היוקרתי", מ"חגיגת החיים הטובים".

אגב, אילו ברק היה ראש מדינה זרה המתארח אצלנו, בוודאי היו מפעילים עליו את רוטינת הפשפוש המעריץ בכלי המיטה של הסוויטה הנשיאותית, יחד עם פרסום התפריט המיוחד המוצע לאורח.

בהקשר זה צריך גם להזכיר את אינספור הדיווחים הביקורתיים שהופיעו בעיתוני ישראל על הייצוג הגרוע שניתן למדינה בירידים בינלאומיים, ובתיאורים משתלחים בביתן הישראלי העלוב.

ירידי ענק בסדר הגודל של הסלון האווירי בפריז (פריז, פריז) דורשים נוכחות גבוהה ופרופיל גבוה. הירידים הללו מבוססים על פעילות נמרצת לא-פורמלית, בתוך מתחם היריד ומחוץ לו. על הרחבת מעגל הקשרים, רענון היכרויות עם בעלי תפקידים שהתחלפו. הקשרים הנקשרים ביריד הם שיכריעו את גורלן של עסקאות עתידיות. למשווקים, כמו לרוכשים, אין ירידים זולים.

וכיוצא באלה

כל זה אינו מפחית מאחריותו של שר הביטחון למהומה התקשורתית שהתחוללה. הוא אחראי בלעדי למשבר, וצריך לקוות שאכן יישא בתוצאותיו. חובתו היסודית של היוצא בראש משלחת – ובמיוחד אם הוא שר – היא לבדוק באופן אישי את העלות, להחליט על גודלה ולאשר את הרכבה, את משך הנסיעה ורמת ההטסה והאכסון.

בהקשר הזה, אותה תגובה הגיונית של משרד הביטחון באשר לטיב משלחת הופכת בלתי נסבלת כאשר מדובר בשר הממונה. "לשר הביטחון, מר אהוד ברק, אין נגיעה לקביעת מיקומי המלונות, המחירים וכיוצא באלה. אלו נמצאים בטיפול הגורמים המתאימים במערכת הביטחון". די, מספיק! אי-אפשר יותר להתחבא מאחורי גבם העלום של "הגורמים המתאימים במערכת הביטחון".

ב"ידיעות" מדווחים, לשם השוואה, על הצניעות המופלגת של שאול מופז, שבא ללוס-אנג'לס כשר ביטחון והשתכן בחדר מלון כה סטנדרטי, עד שנדרש פרגוד להפריד בין פינת האירוח למיטתו של השר, כדי שיוכל לארח בחדרו. צניעות היא תכונה יפה, אבל שר שקובע פגישות עבודה בחדרו ראוי לחדר אירוח הולם. "ידיעות" גם מביא עדויות כי שר הביטחון עמיר פרץ בדק באופן אישי את מחירי המלונות ואת עלות הנסיעה. יפה, אבל למה זו תופעה חריגה, הראויה לציון?

אהוד ברק ידוע באטימותו להיבט מנקר העיניים שבאורחותיו, ושוב מתברר כי הוא אינו מסוגל ללמוד משגיאותיו. ברק ניתק את עצמו מבסיס תמיכה ציבורי רחב כשהלך להקים את ביתו בכפר-שמריהו, ולאחר מכן עקר למגדלי אקירוב, שני סמלים של התנשאות וריחוק. בבחירות האחרונות שילם על כך מחיר כבד ולמעשה איבד סיכוי להיבחר למנהיגה של מדינת ישראל, שהיא מדינת הבורגנות הזעירה הנאבקת שלא לטבוע מתחת קו העוני. עכשיו, כשר ביטחון בפריז, הוא מקבע את המיצוב שלו בהוויה הישראלית כמקצוען קהה חושים, הנזקק למניפולציות פוליטיות כדי לבסס את עצמו כשר בממשלה שאינו מאמין בה.

ברק ייזכר כמי שהביא במעשיו ובמחדליו להגברת הפיקוח הציבורי על הוצאות הלשכות, גם אם קודמיו אולמרט ונתניהו נכשלו בעניין לא פחות ממנו. ספק אם ניתן לדרוש ממנו להחזיר מכיסו את אשר הוצא, כפי שדורש "הארץ" במאמרו הראשי, אבל אפשר יהיה לתת את שמו לתקנה הקובעת כי אישור הוצאות משלחת ממשלתית החל מסדר גודל מסוים יהיה באחריותו האישית של השר הממונה. "תקנת אהוד ברק" נקרא לה.

לשם כך על התקשורת להתמקד בתקיפת ההתחמקות הלא מכובדת של ברק, הגורסת "אין לי מושג, סידרו לי, אני לא מתעסק בזה". התקשורת רשאית להטיח בו: עוד לפני שאתה פוקח עין על תקציב המדינה, תראה שאתה מסוגל לנהל משהו גם בלשכתך.

על העיתונות, מצדה, להיזהר שלא להרוג כליל את נסיעות האח"מים לחו"ל. צריך להיזהר ממצב שבו "הארץ" ילעיג על שר בכיר, אשר לן, כמו הקלושר ארכימדס (ז'אן גאבן) בסרט הנודע, על ספסל אבן מתחת גשרי הסיין לאחר שניסה ללא הצלחה להיעצר כדי לבלות את הלילה בתא נעים על חשבון משטרת פריז. פריז. פריז.