תככים ונכאים

"כיצד ייתכן שיריבים פוליטיים נחשפים לתוכן חדשותי זהה אך מגיעים למסקנות הפוכות בנוגע ל'כיוון' ההטיה?", תוהה חוקר התקשורת עומר יעיר במאמר שמתפרסם היום ב"מוסף הארץ". "בשורה של ניסויים הראו חוקרים שכאשר יריבים פוליטיים קראו טקסט מאוזן נומינלית שהוצג ככתבה שפורסמה בעיתון נפוץ, הם נטו לתפוס את הטקסט כמוטה כנגד הצד שלהם; אולם כאשר אותו הטקסט בדיוק הוצג כחיבור של סטודנטים במסגרת קורס באוניברסיטה, הטקסט נתפס כניטרלי, ואף כמוטה לטובת הצד שלהם", הוא כותב.

"באופן דומה, טקסט שהוצג ככתבה שפורסמה בעיתון ארצי רב-תפוצה נתפס כיותר מוטה נגד הקבוצה הפוליטית מאשר טקסט זהה שהוצג ככתבה שפורסמה בעיתון מקומי עם תפוצה דלה", הוא מוסיף. "בספרות המחקרית אין הסבר מוסכם לממצאים אלה, שמראים כי תוכן הסיקור החדשותי אינו הדבר היחיד שמשפיע על תפיסות של הטיה. אך לפי אחת הטענות, תפיסות אלו מושפעות מהמידה שבה הסיקור מאיים על הקבוצה הפוליטית. טקסט שמוצג ככתבה חדשותית בתפוצה רחבה מאיים על הקבוצה ועל סיכוייה לנצח במאבק הפוליטי יותר מאשר טקסט שמוצג כחיבור שהוגש בקורס באוניברסיטה".

האזרחים שהשתתפו בניסוי צודקים. כשמפרסמים תמונה מצחיקה ומעט מביכה בעלון פנימי של המפלגה – נגיד, המנהיג חובש תחתונים לראשו ומחייך בחביבות לציון יום ללא מכנסיים – זה יכול להיות מעשה נחמד ומגבש. כשמפרסמים את אותה תמונה בפתח המהדורה המרכזית או בשער של עיתון נפוץ, המעשה נתפס כמכה מתחת לחגורה. לכן, לעתים קרובות דווקא התחקירים המדממים ביותר מלווים בתמונות מחמיאות של מושאיהם. לצורכי כסת"ח.

שם המשחק הוא כוח. ככל שצועקים משהו חזק יותר, כך גובר פוטנציאל הפגיעה. פרסום יוצר מציאות. ב"ישראל היום" למשל התפתחה מסורת שלפיה מידע שעשוי לפגוע בראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו מתפרסם כלל. בחלק מהמקרים, המערכת בכל זאת תפרסם את המידע – אבל בהצנעה, לעתים בצירוף כותרות מטעות ומאמרי גזלייטינג שמסבירים שמה שנראה כמו כישלון מביך של הראיס הוא בעצם הצלחה מסחררת שהציבור עדיין לא הספיק להבין.

"ישראל היום" הוקם ככלי שרת של נתניהו, ולכן מתפרסמים בו דיווחים דלים בלבד ממשפטו – ומעולם לא נחשפו בו עובדות חדשות על פרשות השחיתות של ראש הממשלה המציגות אותו באור גרוע. עיתונאי "ישראל היום" יודעים שאם יחפרו מספיק עמוק בפרשיות נתניהו, הם ימצאו את עצמם בחזרה בתוך בניין המערכת – כחשודים במסכת מושחתת שרק במקרה לא הגיעה לפסים פליליים.

מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", צייץ לאחרונה ש"כל מה שהעיד עד כה [מנכ"ל 'וואלה' לשעבר] אילן ישועה מציג תמונה של פרקטיקה (לא יודע אם לגיטימית אבל ודאי) מקובלת ברובם ככולם של כלי התקשורת בישראל". טוכפלד לא יודע אם זו פרקטיקה לגיטימית, אבל מהציוץ שלו אפשר להבין שהוא מכיר אותה מקרוב.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפתח מסיבת עיתונאים. ירושלים, 20.4.2021 (צילום: יונתן זינדל)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפתח מסיבת עיתונאים. ירושלים, השבוע (צילום: יונתן זינדל)

בחינמון ממשיכים גם היום לשרת את נתניהו – אבל נראה שאווירת העגמומיות הולכת ותופסת לעצמה מקום יותר ויותר מרכזי בסיקור, למרות השפעותיה המזיקות על תדמיתו של נתניהו. הידיעה הפוליטית המרכזית של "ישראל היום" אמנם מוקדשת עדיין להדהוד של תמרון מבית ראש הממשלה (יהודה שלזינגר מדווח שאיילת שקד נמצאת "על כוונת הליכוד" ונתפסת כחוליה חלשה שניתן ללחוץ עליה כדי שתחבור לממשלה בראשות נתניהו), אך כותרת טורו של טוכפלד היא "יכול להיות שזה נגמר".

מקריאת הטור אפשר להבין שזה הרושם שקיבל טוכפלד משיחה עם הרב דוד נחשון, איש חב"ד ומקורב של נתניהו שנפגש עמו השבוע והתרשם שהוא שרוי ב"אווירת נכאים". טוכפלד, בעצמו חסיד חב"ד, מציין שהרב הזכיר לנתניהו שלפני 33 שנה – עם היבחרו לכנסת – הוא פגש את הרבי מלובביץ' ושמע ממנו שמעתה יהיה עליו להילחם נגד 119 נבחרי ציבור. איכשהו, המסר הזה צץ השבוע גם בחשבונות המדיה החברתית של יאיר נתניהו, המאוורר הקבוע של מסרים שאביו לא מעוניין לעמוד מאחוריהם באופן רשמי.

כותרת טורו של מתי טוכפלד במוסף הפוליטי של "ישראל היום", 23.4.2021

כותרת טורו של מתי טוכפלד, היום

אווירת הנכאים חוזרת על עצמה גם בטור של אריאל כהנא, הכתב המדיני. "זה לא סוד", הוא כותב. "אנשים שפוגשים בימים האחרונים את נתניהו מספרים שמשהו בו נשבר, דעך, אפילו כבה. שהוא אדיש לעתים, שהוריד קצב ושהרים ידיים, שחדל להילחם, שזה לא אותו ביבי".

עמית סגל, עיתונאי שרמת התחכום שלו עולה על זו של טוכפלד וכהנא גם יחד, כבר מדמיין את היום שאחרי נתניהו: "הליכוד לא יהיה סיעת אופוזיציה צעירה ולוחמנית, אלא מפלגה זקנה ומסוכסכת שהעומד בראשה מבלה יותר זמן בבית-המשפט מאשר בבית-המחוקקים, וכנראה בלי יכולת חוקית לשוב ולהיבחר. הנאמנות של ברקת, רגב וכל שאר בכירי הליכוד תמצה את עצמה. זה יהיה מחזה אכזרי. הליכוד כבר נראה בימים אלה כמו התככים שמאפיינים מסדרונות ארוכים של ארמונות מלוכה, כשהשליט חולה אנוש על מיטתו", הוא כותב ב"ידיעות אחרונות". "זו עשויה להיות שעת נעילה".

חברי הליכוד אולי באמת כבר מכינים לעצמם אפיקי מילוט ליום שאחרי נתניהו, אבל הם לא לבד. אליהם מצטרפים העיתונאים ששירתו את ראש הממשלה במשך שנים והתרגלו לאכול מצלחתו סלט עשיר של סקופים וספינים, שלרגעים נדמה היה שלא ייגמר לעולם.

כה אמר הבורג

יש גם שופרות שלא אומרים נואש. ב"מקור ראשון" למשל, מתפרסם גם היום מאמר מאת רן ברץ, דוברו לשעבר של נתניהו וכיום עורך-על של אתר ביביסטי. "הדרישה מנתניהו לפרוש היא לא מוסרית ולא דמוקרטית", קובע ברץ. את טורו הוא פותח במשל מ"מלחמת הכוכבים" שנועד להסביר שהכוח משחית. ברץ לא מדבר כמובן על נתניהו, המחזיק בעמדת הכוח הבכירה במדינה זמן רב יותר מכל אחד אחר לפניו. הוא מתכוון לומר שהכוח שניתן לנפתלי בנט וגדעון סער, כמי שעשויים להיות חלק מקואליציה שלא תכלול את נתניהו, השחית את מידותיהם והפך אותם למעין דארת ויידרים קטנים.

קוראים שעוקבים אחר הדיווחים המפורטים של אורן פרסיקו ממשפט המו"לים נתקלו בשבועות האחרונים כמה פעמים בשמו של ברץ, שאינו חשוד או נאשם בפרשה אך הוזכר כאחד המתווכים (כשהיה דובר לשכת ראש הממשלה) שהעבירו דרישות ממשפחת נתניהו לבני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', ובעצם הניעו את גלגליה של העסקה המושחתת שזכתה לשם "תיק 4000". השבוע, כמו בשבועות קודמים, ברץ לא מוצא לנכון להתייחס לדברים שנאמרו עליו בבית-המשפט.

מרים אדלסון עם בעלה המנוח, שלדון אדלסון, ב-2009 (צילום: משה שי)

מרים אדלסון עם בעלה המנוח, שלדון (צילום: משה שי)

מבחינת "מקור ראשון", נראה שאין שום משמעות לכך שבעל הטור הפוליטי שכתיבתו משרתת את נתניהו מתואר כבורג במסכת שוחד שנועדה להעמיק את אחיזתו של ראש הממשלה בסדר היום התקשורתי. בורג אחר (עם הקשר אחר) הוא כמובן מרים אדלסון, אלמנתו של שלדון אדלסון ומו"לית "מקור ראשון" ו"ישראל היום". כשנזכרים בעובדה הזאת, קל להבין מדוע אף אחד שם לא חושב שיש פגם בפרסום מאמרים של רן ברץ על בנימין נתניהו.

מי נגד מי

מאות בני אדם, פלסטינים ירושלמים ויהודים מהימין הקיצוני, השתתפו אמש במהומות אלימות; עשרות מהם נפצעו ונעצרו. מי שיבקשו ללמוד על המאורעות מהדיווחים שהתפרסמו החל מהבוקר באתרי החדשות יקבלו תמונה פנורמית של אירוע מורכב ונפיץ, שבו לקחו חלק שלוש קבוצות שונות – ערבים, יהודים ושוטרים – שבכל אחת מהן ניתן למצוא גילויים של אלימות (אם כי בחומרה משתנה). מהדיווחים המקוונים אפשר ללמוד עוד משהו: לא על המתחים בירושלים אלא על התקשורת, ועל נחיתותה של המדיה המודפסת.

ב"מעריב", למשל, לא הצליחו להרים ידיעה כלשהי לפני הירידה לדפוס והסתפקו בהפניית הקוראים לעדכונים באתר העיתון. בשלושת היומונים האחרים עשו מאמץ, אבל הצליחו לספק תמונה חלקית ומטעה. "אנשי ימין קיצוני ערכו צעדה בירושלים, שוטרים התעמתו עם פלסטינים בשער שכם", דיווחו ניר חסון ויהושע בריינר ב"הארץ", תוך הדגשת העובדה שהרקע לכך הוא "תקיפות של פלסטינים בידי יהודים".

ב"ידיעות אחרונות" המסגור דומה: "צעירי הימין הקיצוני צעקו 'מוות לערבים' וניסו להתעמת עם ערביי מזרח העיר, שמחו בשער שכם על הצבת המחסומים במקום". בתמונה שצורפה לידיעה נראים מפגינים יהודים ש"מתעמתים עם שוטרי מג"ב". אפילו ב"ישראל היום" מסגרו את המאורעות באותה רוח: בידיעה חדשותית (יורי ילון) קצרה שמתפרסמת בחינמון מדגישים את פציעתם של שוטרים מאבני פעילי הימין הקיצוני.

מי שיצלחו את הכותרות ויקראו את הידיעה של גלעד כהן, כתב המשטרה של "ידיעות אחרונות" בירושלים, יגלו שמפגינים ערבים לא רק "מחו" על הצבת מחסומים בשער שכם, אלא גם השליכו בקבוקי תבערה ואבנים על השוטרים. גם ל"הארץ" היה מידע על האלימות הפלסטינית, וגם שם הוא מופיע רק במעבה הידיעה, בקטע קצר שבו נמסר שלפי המשטרה ארבעה פלסטינים נעצרו "בחשד לתקיפת עובר אורח יהודי בטיילת שער יפו", ושוטר אחד נפצע בפניו מ"אבן שהושלכה לעברו" בשער שכם.

היום בצהריים, בידיעה מעודכנת שעלתה באתר "הארץ", המסגור יותר נאמן למציאות: "ירושלים מאוחדת כעת", כותבים בה חסון ובריינר. "מאוחדת בסירחון ובתחושות שנאה ופחד. שתי הכיכרות החשובות של העיר – כיכר ציון וכיכר שער שכם – מסריחות שתיהן מנוזל הבואש, שתיהן מנוקדות בערימות גללי סוסי המשטרה, האזרחים בשני חלקי העיר מפוחדים, וכמו בימים הרעים, מתכננים את דרכם למקום הבא תוך ניסיון לנחש היכן אורבים הבריונים מהצד השני. המרקם העדין של היחסים בין שני חלקי העיר נקרע מחדש".

אלימות נגד עיתונאים

בשולי הדיווח של "הארץ" על ההתנגשויות בירושלים, הכתבים מציינים שהשבוע הותקפו בעיר הבירה "גם כמה עיתונאים – בהם סולימאן מסוודה מתאגיד השידור כאן ויוסי אלי מערוץ 13". בארגון העיתונאים השיקו השבוע פלטפורמה מקוונת לניטור מקרים מסוג זה. הממצא הראשון שבולט לעין הוא שרוב מעשי התקיפה שדווחו התרחשו בירושלים.

אימפקט

כל העיתונים מדווחים הבוקר בשעריהם על נסיון ההתאבדות של יהודה משי-זהב, זמן קצר לפני שידור תחקיר של "עובדה" שחשף עדויות חדשות על עבירות המין שביצע ועל טיוחן לכאורה בידי המשטרה. ב"הארץ", העיתון שבו נחשפה מסכת ההתעללויות של משי-זהב, מקצים לכך את הפניית השער הצנועה ביותר – בתחתית הפינה הימנית של העמוד. ב"ישראל היום" וב"מעריב" זו הכותרת הראשית; ב"ידיעות אחרונות" זאת הכותרת השנייה בבולטותה (באופן נדיר ניתן בה קרדיט ל"הארץ").

יפעת ארליך, ב"ישראל היום", פותחת את מאמר הפרשנות שלה במשפט המופרך "מעשהו האחרון של משי-זהב אלים לא פחות ממעשי הזוועה שייחסו לו". לטענתה, נסיון ההתאבדות של האיש לא רק "אכזרי כלפי המתלוננים נגדו", אלא גם "תוקפני כלפי העיתונאים שפרסמו את התחקיר על מעשיו ואת מנגנון ההשתקה שבנה סביבו", ואף "אלים כלפי החברה כולה".

חן ארצי-סרור חוזרת על המוטיב הזה ב"ידיעות אחרונות", במאמר שבו נטען שכאשר משי-זהב ניסה להרוג את עצמו הוא בעצם מצא "דרך לשלוט בקורבנות ולהשתיק אותם". מי שיעיין בסיקור של "ידיעות אחרונות", שכולל הבוקר גם ראיונות עם קורבנותיו של משי-זהב, יגלה שבניגוד לפרשנות הזאת – הקורבנות לא שותקים ולא נשלטים. גם ב"עובדה" הוחלט לשדר את התחקיר חרף המעשה האובדני של מושאו.

יהודה משי-זהב, 2021 (צילום: יונתן זינדל)

יהודה משי-זהב, 2021 (צילום: יונתן זינדל)

שלושת הטבלואידים, "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב", מגישים לקוראים גם ציטוטים ממה שמתואר כ"מכתב" שחיבר משי-זהב סמוך לנסיון ההתאבדות: "הבאתם גיבוב של שקרים, עלילות והמצאות על גבול ההזוי. הפכתם אותי לפדופיל, נקרופיל, ורק חסר קניבל. אם לא ידעתם, המקרר שלי בבית מלא בחלקי בשר מהאירועים בהם אנו מטפלים", נכתב שם.

"על כל אחד ואחת אפשר להמציא עלילה שלפני 20–40 שנה פגעת במישהו, ולך תוכיח שאין לך אחות", האשים משי-זהב. "במשך חיי חוויתי וראיתי מקרוב את כל סוגי האסונות והטרגדיות. נגעתי בכל צורה של שכול ויגון. נהרות של דמעות של כאב של משפחות שכולות זרמו עלי בתמיכתי בהם. אבל רוע ואכזריות שאני חווה בימים אלה עוד לא חוויתי".

לפי "ידיעות אחרונות", משי זהב שלח את הדברים לעורך-דינו, אפרים דימרי, שמקבל מהמערכת שי בדמות תצלום ראש קטן של עצמו והזדמנות לאיים על חושפי הפרשה: "תגיע העת שנבוא בחשבון עם כל מי שתרם למסע ההכפשות, מסע השקר והכזב המתמשך", הוא אומר, ומשחרר גינוי כלפי "תקשורת בלתי אחראית שהרשיעה אותו ושפטה אותו במשפט שדה".

כמו הציטוטים ממכתבו של משי-זהב, גם הפרקליט לא מספק פירוט להאשמות הרבות והמגוונות. אגב, בניגוד לרושם שנוצר מקריאת הדיווחים, לא מדובר במכתב ההתאבדות של משי-זהב. מדובר, ככל הנראה, בהודעת ווטסאפ ששלח לעורך-דינו כדי שינסח על-פיה תגובה לתחקיר של "עובדה".

אקלים ופופוליזם

"סמיואל ג'ונסון, המסאי המבריק המתואר לפעמים כאבי האנגלית המודרנית, העניק לנו את אחת המימרות הפוליטיות השנונות והמכאיבות ביותר. 'פטריוטיות', הוא אמר, 'היא מִפלטו של הנבל'. פטריוטיות, כמובן, אינה מפלטו של הנבל בתור שכזאת. נבלים משתמשים בה, אבל גם הרבה אנשים טובים. מה שלא כן 'עניינים פנימיים'. אני מרשה לעצמי לטעון ש'עניינים פנימיים' הם בדיוק נמרץ מפלטו של הנבל, ואין להם שימוש אלא לצורכי נבלה", כותב יואב קרני בפתח טורו השבועי במוסף "G" של "גלובס".

"התלונות הקולניות ביותר של 'התערבות בעניינים פנימיים' בזמננו באות מדיקטטורות (סין, ונצואלה, בורמה, ערב-הסעודית) או מארצות עם שיטת שלטון דמוקרטית סמכותנית (הודו, טורקיה, הונגריה ואחרות). אבל הן באות גם מצד דמוקרטיות עם עור דק, האוהבות לבקר אבל אינן אוהבות להתבקר. ארצות-הברית וישראל נמצאות בקהל הזה", הוא כותב.

"בלתי מתקבל על הדעת הרעיון שלממשלות, נבחרות או לא-נבחרות, יש הזכות לנהוג באזרחיהן ככל העולה על רוחן מפני שזה 'עניין פנימי'. האומנם טבח של מפגינים לטובת דמוקרטיה בבורמה הוא עניינם של גנרלים תאבי בצע, שהדיחו ממשלה דמוקרטית נבחרת? והאומנם כליאתם של מיליון מוסלמים במחנות ריכוז ('חינוך מחדש') בחבל שינג'יאנג הוא עניינו הפנימי של המשטר הסיני, שמעולם לא העמיד את עצמו לבחירות?".

הדוגמה המרכזית בטור של קרני היא כמובן המגפה העולמית: "העניין הפנימי הלא-פנימי החשוב ביותר הוא טיפולן של ארצות בנגיף הקורונה. אין שום דבר 'פנימי' בעניין הזה; לא רק מפני שעצם הלגיטימיות של ממשלות נבחנת על יסוד טיפולן בבריאות האזרחים, אלא מפני שלטיפולן יש השפעה על חיים ומוות מחוץ לגבולותיהן".

ב"הארץ", מנגנון ההגנה הפופוליסטי צץ בהקשר של משבר האקלים. ועידת אקלים בינלאומית (ומקוונת) שנפתחה אתמול בהובלת נשיא ארצות-הברית ג'ו ביידן. "כשדונלד טראמפ פרש מהסכם האקלים ההיסטורי, הוא סיפק הסבר אופייני לו: 'נבחרתי לייצג את אזרחי פיטסבורג, לא פריז'", כותב נתנאל שלומוביץ בכתבה המרכזית בכפולת העמודים שמוקדשת לסוגיה, שכובשת את הכותרת הראשית.

הכותרת הראשית של "הארץ", 23.4.2021

הכותרת הראשית של "הארץ", היום

"האזכור של עיר מתועשת בארצות-הברית, שאיבדה מפעלים רבים למזרח, נועד להעביר מסר פופוליסטי: בשמאל אולי דואגים לסביבה, אבל בימין דואגים לכלכלה. יורשו בבית הלבן, לעומת זאת, שואף להבהיר שאין כל סתירה – להפך", מסביר שלומוביץ. "היומרה של ביידן היא בסדר גודל היסטורי וההצלחה, בהתאם, אינה מובטחת. 'אף מדינה לא יכולה לפתור את הבעיה בעצמה. כולנו חייבים להירתם', אמר".

"סתירות, היעדר שקיפות והבטחות ללא כיסוי: ישראל מגיעה לוועידת האקלים ללא יעד ברור", נמסר בכותרת של ידיעה של צפריר רינת. "עד תחילת הוועידה לא ניתן היה לקבל עדכון ממשרד ראש הממשלה או ממשרדי האנרגיה והגנת הסביבה לגבי המסר שתציג ישראל", מציין כתב הסביבה הוותיק של "הארץ".

איזה ערך יש להצהרות על רפורמות ארוכות טווח מפי פוליטיקאים שלפי כל הניתוחים המלומדים עומדים בקרוב לאבד את תפקידיהם, וגם כך אינם יכולים לקדם דבר משום שהם תקועים בממשלת מעבר מתמשכת? יש ערך, אבל הוא נמוך מאוד. בכל מקרה, במשרד ראש הממשלה דווקא הסכימו למסור קדימון לנאום שנתניהו צפוי לשאת בוועידה – אלא שהקדימון הזה מתפרסם ב"ישראל היום".

לפי דיווחם של יוני הרש ואריאל כהנא, נתניהו צפוי להציג "יעדים ישראליים למעבר לאנרגיה מתחדשת", ואף יבטיח ש"ישראל לא רק פועלת כדי לשים סוף לתלות בדלק מאובנים ולמציאת פתרונות למשבר האקלים, אלא שהיא גם מסייעת לחזק את השלום הישראלי-ערבי על-ידי שיתופי פעולה בחקלאות ובמים".

האירוע שב"הארץ" שמו בכותרת הראשית מקבל ב"ישראל היום" רק ידיעה בעמוד 18, מעל מודעות האבל. אך הטיפול של שאר היומונים גרוע יותר. ב"מעריב" מעניקים לכך ידיעת תצלום קצרצרה. ב"ידיעות אחרונות" לא מדווחים על כך כלל.

עושים לביתם

בשער "ידיעות אחרונות" מקצים מקום לכותרת המבשרת ש"תחרות העסקים הקטנים חוזרת" בפעם ה-13. קוראים תמימים יוטעו לחשוב שמדובר בתחרות של ממש, ולא בהזדמנות של העיתון לקבל כסף מבנק הפועלים כדי לפרסם כתבות הממתגות את הבנק כידידם הנאמן של יזמים ובעלי עסק.

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: ראובן קסטרו)

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: ראובן קסטרו)

עד לפני חודשים אחדים, מערכת היחסים המסועפת של הבנק עם "ידיעות אחרונות" כללה גם אחזקה בנתח מובחר ממניות הקבוצה, ובצדה הגנה על מעמדו של המו"ל, נוני מוזס, לנוכח הנסיונות לקצץ את סמכויותיו בשל עסקת השוחד המיוחסת לו ב"תיק 2000". אחרי הליך משפטי חושפני ומכוער (מנקודת המבט של מוזס), המו"ל ונציגי הבנק שכנעו את בית-המשפט לאפשר למוזס לחלוב את קופת "ידיעות אחרונות" כדי לאפשר לו להדק את אחיזתו בקבוצה. כך נפטר הבנק מאחזקותיו.

למקרה שמישהו תהה שמא היציאה של בנק הפועלים מ"ידיעות אחרונות" תשים קץ לעסקאות התוכן המפוקפקות – התשובה כמובן שלילית. בעיתון של מוזס מוכרים סיקור לא רק למקורבים, אלא לכל מי שמוכן לשלם. היום למשל, הסיקור החדשותי בעיתון דל ואינו כולל עיסוק בשורה של אירועים ששאר העיתונים מקצים להם מקום בין דפיהם: ועידת האקלים שהוזכרה לעיל, הכרעת בג"ץ בעתירות שדרשו להוציא את נתניהו לנבצרות והתפתחות בעתירה שהוגשה בגין אי מינוי שר משפטים.

זה לא של"ידיעות אחרונות" חסר נייר, או כתבים שידווחו על כך. אלא שבמקום להגיש לקוראים מידע רלבנטי על אירועים חשובים ומעניינים, בעיתון מעדיפים להקצות כפולת עמודי סדין לעוד פרויקט שיווקי ותיק – "המורה של המדינה" – מיזם שנהגה על-ידי הפרסומאי מושיק תאומים, שמתמחה בתפירת עסקאות תוכן עם כלי התקשורת של מוזס. במקרה הזה, המממנים הם הסתדרות המורים, מפעל הפיס, בנק מסד והתוכנית הלאומית למצוינות באנגלית. על הידיעה השיווקית חתום הפעם כתב הבידור הוותיק אמיר קמינר.

סימנייה

בפתח "תרבות וספרות", מוסף התרבות והספרות של "הארץ", נדפס מאמר ארוך שבו משווה טל שטרנגסט בין תרבות הביטול של העידן הנוכחי לתופעת הוונדליסטים שמסתערים על יצירות אמנות כדי להשחיתן. "הזכות לא להיות מוטרד/ת הפכה לזכות האדם המרכזית בעידן הזה", מוסבר בכותרת המשנה. "בתשוקה להסדיר ולארגן מחדש את המרחב לפי חוקי הרגישויות החדשות מופנות כיום כלפי עבודת האמנות דרישות בעלות אופי טוטליטרי". הקריאה מומלצת.

להיכנס לאותו נהר פעמיים. ואז עוד כמה פעמים

"בשבוע הקרוב", כותבת הבוקר טל שלו ב"וואלה", ראש הממשלה נתניהו "יפעיל את כל מנגנוני ההפרד-ומשול ומשחקי התודעה שבשמם הוא נודע למרחוק כדי לסכסך, להפחיד ולהרתיע את בנט ואנשיו, ובעיקר את שקד, מחציית הרוביקון לעבר ממשלת אחדות עם לפיד והמרכז-שמאל".

מי שעקב השבוע אחר הפרשנים הפוליטיים יכול היה להתרשם שבנט כבר עשה את הצעד שממנו אין דרך חזרה. נדב איל, בגליון "ידיעות אחרונות" מלפני שלושה ימים, תהה "האם בנט בשל לחצות את הרוביקון". בן כספית, ב"מעריב", כתב שזה אוטוטו קורה – בנט כבר נערך "לצלוח ברגע הנכון את הרוביקון השוצף ולהקים את 'ממשלת השינוי', שנראתה אתמול, לפחות להרף עין, קרובה יותר מאי פעם".

תוך יממה נראה היה שבנט הבשיל. "בנט חצה את הרוביקון", הצהיר גורם בלתי מזוהה בגוש מתנגדי נתניהו בשיחה עם כתב "ידיעות אחרונות" יובל קרני. מי שלא מאמין לגורמים אנונימיים (או לכתבים של "ידיעות אחרונות") יכול היה להרגיע את עצביו באמצעות טור שפרסם עוד באותו יום שלום ירושלמי. בנט, הבהיר ירושלמי לקוראי אתר "זמן ישראל", "כבר חצה את הרוביקון ואסור לו לסגת ברגע האחרון".

שמואל רוזנר הסכים עם רוח הדברים. "בכל החלטה יש אלמנט של הימור", הסביר למחרת בטור פרשנות, "אבל נדמה שבנט חצה את הרוביקון והחליט לנסות להיכנס לבלפור". הניסוח של רוזנר זהיר, אבל יש זהירים ממנו. רפאל כהן מ"כיכר השבת" למשל. "חודש חלף מהבחירות, ונאומי לפיד, כולל התחייבותו הפומבית לכהן שני ברוטציה, בתוספת משמעותית של לחץ מכיוון יו"ר תקווה-חדשה גדעון סער, ריככו את נפתלי בנט לקראת חציית הרוביקון", כתב באתר החרדי.

קוראי טורים שלא לגמו מספיק נהרות איטלקיים לשבוע אחד יכולים לקחת לידם את גליון "ידיעות אחרונות" מהבוקר ולשמוע מסימה קדמון ש"בנט מרגיש שהוא כבר חצה את הרוביקון".

בנט מרגיש? זה לא קצת ערטילאי? מי שבכל זאת זקוקים למנה של החלטיות יכולים לזרוק הצדה את קונטרס החדשות ולדפדף במהירות אל הכפולה הפותחת של המוסף הפוליטי. שם, במשפט הפתיחה, יוכלו לשמוע מנחום ברנע חד וחלק ש"נפתלי בנט חצה את הרוביקון". בלי אבל, בלי אולי ובלי לאמץ את שרירי הכתיבה כדי למצוא מטבע לשון שטרם נשחק על-ידי האפרוריות האינסופית של הכתיבה הפוליטית בישראל.

נפתלי בנט. צפת, 2018 (צילום: דוד כהן)

נפתלי בנט (צילום: דוד כהן)