עיתונות

גור מגידו והגר שיזף לא מרפים. בקיץ האחרון פרסמו ב"דה-מרקר" תחקיר מטלטל על המיליארדר דן גרטלר, עסקי המכרות שלו בקונגו והמיליונים החשודים שהופקדו במזומן בחשבונותיו במדינה. בעקבות התחקיר חטפו תביעה בסך 8 מיליון שקלים, תביעה נוספת בסך 3 מיליון שקלים, וקמפיין הכפשה בינלאומי. גרטלר טוען בתגובה כי המסמכים שעליהם מבוסס התחקיר מזויפים.

במקום לחכות עד יעבור זעם, מגידו ושיזף ממשיכים לחפור בפרשה ולפרסם את ממצאיהם. הבוקר הם מתמקדים בגראדי קוקו ונאבי מללה, מבקרי פנים בבנק בקונגו שבו על-פי התחקיר הופקדו המיליונים לטובת גרטלר. השניים התריעו בזמן אמת על התנהלות הבנק, ומצאו עצמם נמלטים על נפשם ומבקשים מקלט מחוץ למולדתם. כשקוראים את דברי קוקו ומללה, המקורות לתחקיר חובק העולם, אפשר להבין מדוע שני העיתונאים הישראלים ממשיכים לכתוב על גרטלר. לנוכח המחיר האישי ששילמו שני האזרחים הקונגולזים, תביעת דיבה או שתיים, גם אם מתלווה להן קמפיין הכפשה, נראות לפתע כמו טיול בפארק.

"מבחינתי הסיפור התחיל כשראיתי את דן גרטלר בבנק. מיד זיהיתי אותו", מצוטט מללה ב"דה-מרקר" הבוקר. "הוא יצא ממשרדי מנהל הבנק, כשאחד ממאבטחי הבנק ליווה אותו לשירותים. אמרתי לגראדי שדן גרטלר נמצא בבנק, אבל הוא עוד לא ידע במי מדובר. אמרתי לו שיהיו לנו בעיות". ואכן, לפי "דה-מרקר" זמן לא רב אחר-כך נפתחה רשת חשבונות חדשים בבנק שקיבלו מההנהלה יחס חריג.

קוקו: "בתור מבקרי פנים, היתה לנו אפשרות לגשת לארכיון ולבקש את התיקים הפיזיים של כל חשבון, שמכילים את הניירת. אבל כשניגשתי לארכיון כדי לבקש את התיקים נאמר לנו שהניירת של החשבונות האלה נשמרת בנפרד – מחוץ לארכיון הרשמי, במשרד של מנהל הסניף, פטריק קפינדו".

מללה: "זה היה הרגע שהבנו שמשהו פה מלוכלך".

קוקו ומללה ממשיכים ומתארים כיצד ראו במו עיניהם מזוודות ושקים מובלים אחר כבוד למשרדי מנהל הבנק, יחד עם מכשירים לספירת שטרות. בכל פעם שראו זאת ניגשו למחשב ונוכחו לדעת שאותה רשת חדשה של חשבונות מוזנת במאות אלפי ולעתים גם מיליוני דולרים. מגידו ושיזף מציינים כי מקורות נוספים שהיו מעורבים בפרשה הודו בשיחה עמם בקבלת והפקדת מאות אלפי דולרים לחשבונות הללו, בין היתר בחדרו של מנהל הבנק.

קוקו החליט להתריע על המצב בפני ההנהלה, ובתגובה מנהל הבנק איים עליו שמישהו עוד עלול לירות בו. באותו היום התרחש לדבריו "אירוע טראומטי" שעל אודותיו הוא מעדיף לא לפרט, שגרם לו ולמשפחתו להימלט מקונגו.

מגידו מתאר כיצד נפגש עם קוקו בנובמבר 2019 במשרדי ארגון PPLAAF, הפלטפורמה להגנה על חושפי שחיתות באפריקה, ושמע ממנו את סיפורו. הפגישה היתה חשאית והעיתונאי לא ידע אז את שמו האמיתי, אך בהמשך התברר כי הפגישה לא היתה חשאית דיה.

לדברי עיתונאי "דה-מרקר", ערב פרסום התחקיר הראשון על הפרשה "ישב מולנו גרטלר והבטיח: 'אני לא נחתי. עבדתי... ירדתי לשורש העניין. אותו אדם שישבת איתו בפריז... הוא סיפר לך סיפור', טען תוך שהרהיב בידיעה על הפגישה". כשבארגון PPLAAF הבינו שגרטלר עשוי לאתר את המקור השני, מללה, שנותר מאחור בקונגו, הוא הוברח במהירות אל מחוץ למדינה.

שני הפליטים מתארים את המחיר האישי ששילמו הם ובני משפחותיהם בעקבות ההחלטה לפעול לפי צו מצפונם ולהתריע מפני התנהלות מעוררת חשד בחשבונות הבנק. נטישת המולדת, כלומר ויתור על עבודה קבועה, קשרים עם חברים ובני משפחה, מעמד חברתי והזכות לחיות במקום שבו השפה הרשמית היא שפת אמך והתרבות היא התרבות שלך.

"מאוד מפתה לקרוא את דבריהם של מללה וקוקו כתיאור של מלחמה חסרת סיכוי, אפילו דון קישוטית, של צמד אפריקאים מרוששים בטייקון עוצמתי וחסר עכבות ובבנק שאיבד את הבלמים. לא בטוח שזה המצב. במובן מסוים, סיפורם של השניים הוא הסיפור על הגבול, ככל שקיים כזה, למה שכסף יכול לקנות", כותבים מגידו ושיזף.

"הוא כנראה יקרא את הכתבה", אומרים העיתונאים לשני הפליטים הקונגולזים, "תרצו להגיד לו משהו על העניין הזה?". "כן", משיב מללה. "אני רוצה להגיד לו שהוא יכול לשמור את המיליונים ואת המיליארדים שלו לעצמו. לא שילמתי את המחיר ששילמתי בשביל לחזור בי".

"הפרטים המופיעים בפנייתכם הם חלק ממארג מכוון של טענות סרק בעניין מר גרטלר", מגיב לכתבה בא-כוחו, עו"ד בעז בן-צור. "כבר בפרסומים הקודמים בעניין זה, שבגינם הגיש מר גרטלר תביעה, הסתמכתם על מסמכים מזויפים שהסתבר שהוכנו למטרה זו. כתבה זו היא מיחזור של אותן טענות סרק. [...] הניסיון לשרבב את מר גרטלר לעניינים לא לו או לייחס לו פעילות שאינה כדין הם בגדר הוצאת לשון הרע, ומר גרטלר ייפרע מלא נזקיו".

אנטי-עיתונות

"כל עוד אני ראש ממשלה, לאיראן לא יהיה נשק גרעיני" הוא הציטוט שנבחר להתנוסס על שער "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", על רקע תצלום נאה (אריק סולטן) של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

במסגרת סבב הראיונות שמעניק ראש הממשלה לקראת הבחירות לכנסת, נתניהו זימן ללשכתו את העורך הראשי של "ישראל היום" בועז ביסמוט ואת בעל הטור אמנון לורד (שאחר-כך הלכו לאכול ברחוב בצלאל). תמצית הראיון פורסמה אתמול, לצד תצלום של נתניהו, לורד וביסמוט, והיום מתפרסם הראיון המלא, בעמודים 4–6 של המוסף, לצד עוד תצלום, שונה אך במעט, שמתעד את המפגש המשולש.

אתמול, בראיון שהעניק נתניהו לחדשות 13, הבהיר אודי סגל לראש הממשלה טרם תחילת הראיון עמו שלא נאה ולא יאה לאדם במעמדו להגיב לשאלות ב"נה נה נה נה". ביסמוט ולורד, לעומת זאת, רק מחכים שישמיע להם את הלהיט.

כבר בפתח הכתבה שלהם מתארים העורך הראשי של "ישראל היום" והפרשן הבכיר בעיתון כיצד "לפני תחילת הראיון, בכמה דקות של צילומים בחדר הישיבות הצמוד לחדרו בלשכה, תרגל נתניהו את השלאגר הגדול 'נה נה נה, נה נה נה נה'. עבד בדייקנות על האינטונציה העולה ויורדת ועל המקצב". בכך מקבעים השניים את יחסי הכוחות בינם כמראיינים לבין נתניהו כמרואיין: מעריצים שפוטים מול כוכב-על.

לזכותם ייאמר כי הם בכל זאת מצליחים להוציא מפיהם את רצף המלים "מספר הנפטרים גבוה מ-5,500", נתון עגום שיונית לוי שתקה לגביו לאורך כל הראיון שערכה לאחרונה עם נתניהו עבור חדשות 12. ובעצם, זה יותר לגנותה מאשר לזכותם, שכן המספר נזרק מפיהם לאוויר ללא שאלת המשך או פנייה אל נתניהו, כמו זו שהפנה סגל בחדשות 13, לקחת אחריות אישית לא רק על הצלחת מבצע החיסונים אלא גם על האלפים הרבים שמתו מהמגפה, ולהביע פומבית צער על מותם.

משפט השוחד של ראש הממשלה, המכונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים נאשם מספר אחת, לא מוזכר כלל בראיון שעורכים ביסמוט ולורד עם ראש הממשלה. אבל בחלק אחר של "ישראל היום", שגליונו הודפס הלילה ב-300 אלף עותקי חינם, מקדיש פרשן גלי-צה"ל יעקב ברדוגו טור למי שעומד בראש התביעה של מדינת ישראל, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. עיקר הטור: ביקורת על כך שבייעוץ המשפטי של שירות המדינה לא פועלים על-פי המלצות שהתקבלו בהחלטת ממשלה כבר במרץ שנת 2009, שלפיהן כהונתם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה תוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים.

"קציבת הכהונות מסייעת לרענון השורות ולקידום המוכשרים והמצטיינים, היא גם מסייעת להעברת הידע הנצבר במהלך הכהונה בתפקיד ומונעת שחיקה והסתיידות ארגונית", מסביר ברדוגו ומבקר: "מניעת שחיקה, רענון השורות, קידום המוכשרים והמצטיינים, קדנציות הוגנות? לא בבית-ספרו של מנדלבליט".

מעניין אם ברדוגו זוכר מי עוד מחזיק בכהונה ארוכה במיוחד בתפקיד בכיר ומונע את רענון השורות. רמז: גם במרץ שנת 2009 הוא כיהן באותו התפקיד שבו הוא מחזיק היום.

הנה משהו שכסף כן יכול לקנות: חינמון המופץ במאות אלפי עותקים מדי יום כדי לפאר פוליטיקאי אחד ולתקוף את כל מי שמעז לפקפק במנהיגותו.

רשומון

"העברת החיסונים למדינות זרות הוקפאה עד שהיועמ"ש יכריע אם היא מפירה חוק", נכתב הבוקר בשער "הארץ". ג'ודי מלץ מדווחת כי ההקפאה באה לאחר שמנדלבליט פנה אמש למטה לביטחון לאומי וביקש לקבל הבהרות בנושא, אחרי שעו"ד שחר בן-מאיר הגיש לו "קדם-עתירה". חוק נכסי המדינה, טען עו"ד בן-מאיר בפנייתו, קובע כי הסמכות להעברה או למכירה של נכסי המדינה נתונה לממשלה, ולא לעומד בראשה.

"לשכת רה"מ הקפיאה מסירת חיסונים לחו"ל", נכתב בכותרת של ידיעה מאת איתמר אייכנר המתפרסמת בתחתית עמוד 3 של "ידיעות אחרונות". לפי אייכנר, "ראש המל"ל, מאיר בן-שבת, הודיע על ההחלטה להקפיא את ההנחיה שניתנה להעביר חיסונים למדינות בחו"ל, ואף ביקש את חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה".

"היועמ"ש ביקש הבהרות, העברת החיסונים הוקפאה", נכתב בכותרת של ידיעה מאת אנה ברסקי הנדפסת בראש עמוד 4 של "מעריב".

ב"ישראל היום", לעומת זאת, אין היום ידיעה המוקדשת להקפאת המהלך מעורר המחלוקת של ראש הממשלה. תחת זאת, בסיומה של ידיעת סל העוסקת בחגיגות פורים תחת מגבלות הקורונה נכתב כי "בתוך כך, איום של גורמים אנונימיים לעתור לבג"ץ הביא אמש לעצירת כוונת ראש הממשלה נתניהו למסור כמה אלפי חיסונים לכ-15 ‬ מדינות בעולם". אף שגם בידיעה זו מובהר כי לשכת נתניהו עצרה את המהלך לאחר שמנדלבליט ביקש הבהרות, בכותרת המשנה של הידיעה נכתב כך: "היועמ"ש הקפיא את העברת החיסונים לחו"ל".

הבוקר הוציאה דוברות משרד המשפטים הודעה בזו הלשון: "במענה לפניות כתבים, נבקש להבהיר כי אתמול עדכן ראש המל"ל את היועץ המשפטי לממשלה על כך שהנחה את משרד הבריאות להימנע מהעברת חיסונים למדינות זרות עד קבלת הנחיה אחרת, ובמקביל פנה ליועץ המשפטי לממשלה לקבלת חוות דעתו המשפטית בנושא. בניגוד לנטען בפרסומים שונים, היועץ המשפטי לממשלה לא נתן כל הנחיה להימנע מהעברת חיסונים לגורם כלשהו. פניות שנתקבלו בקשר עם עניין זה מצויות בבחינה".

ביקורת התקשורת

"'ישראל היום' הוא לחלוטין לא פרו-ביבי" (העיתונאי אראל סג"ל בפודקאסט "טיק תוק" של המכון הישראלי לתקשורת בהנחיית דוד ורטהיים, דקה 24:30).

משפט המו"לים

גידי וייץ מביא ב"הארץ" את עמדת היועמ"ש מנדלבליט שלפיה אף שמועד תחילת שמיעת ההוכחות במשפט המו"לים נדחה, לא ניתן כבר לעצור את המשפט שבו מואשמים ראש הממשלה נתניהו, בעלי השליטה לשעבר באתר "וואלה" בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ' והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס.

לפי התיאור של וייץ, לפני כשנתיים מנדלבליט דווקא חשש מעצירת המשפט באמצעות חקיקת החוק הצרפתי. נקודת המפנה היתה כשיו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן החליט לנטוש את הקואליציה הנרקמת.

וייץ חוזר אל הימים שבהם מנדלבליט נתן לראשונה את האישור לחקור את נתניהו ב"תיק 2000". "מה ששכנע את מנדלבליט לאשר את חקירתו של נתניהו היה פרט אחד שמסר מוזס: 'כל הפגישות בינינו היו ביוזמתו של ראש הממשלה'", הוא כותב.

עוד מוסיף עיתונאי "הארץ" כי בעקבות הביקורת הרבה שמוטחת בו נפגש בחודשים האחרונים מנדלבליט עם כמה ממבקריו, כולל פרשן גלי-צה"ל יעקב ברדוגו, "שהטיח בו כי הוא חושש שהוא מוקלט בעודו יושב בלשכת היועץ".

בחודשים המעטים שנותרו לכהונת מנדלבליט, כותב וייץ, עדיין יכולים לצוץ סיפורים שיביכו אותו כמו קלטות ממכשיר הטלפון של יו"ר לשכת עורכי-הדין לשעבר, אפי נוה. "ייתכן שבשיחות ביניהם, שנוה תיעד, שיתף אותו היועץ [...] בדעתו הקרירה על תיקי נתניהו כשאלה עדיין היו בשלב העוברי שלהם", כותב וייץ, ורומז בלשון שאינה משתמעת לשני פנים כי החלטת הפרקליטות בעניין העמדתו לדין של נוה מתעכבת בשל החשש של מנדלבליט כי אם יואשם יפרסם את הקלטות בהשתתפותו.

אזור ה-VIP

ל"מוסף הארץ" יש את "ועדת המדרוג", ל"ישראל השבוע" יש את המדור "הכל פוליטי", ובמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" יש את "הרמזור", מדור היתולי המסכם את אירועי השבוע "בקריצה". העורכים מפגינים שנינות, הקוראים מקבלים שורות מחץ, וכולם מרוצים. אלא שב"ידיעות אחרונות" שוכחים שהשנינות על חשבון אחרים אינה הולמת מי שעומד ברחוב כשקוביית חמאה נמסה על ראשו.

הבוקר במדור "הרמזור" אפשר למצוא בין היתר תצלום שבו נראים ראש הממשלה נתניהו ובאי-כוחו, עורכי-הדין בעז בן-צור ועמית חדד, לצד הכותרת "משפט נתניהו ייפתח באפריל עם שלושה ימי דיונים בשבוע", והפאנץ': "יש כרטיסים לגולדן רינג?".

משפט נתניהו אכן צפוי להיות "ההופעה הכי טובה בעיר", כפי שרומזים ב"7 ימים" (עורך ראשי: רביב גולן. עורכי משנה: שרון סגל, מיה אשרי. סגני עורך: נבו זיו, רונן טל, אפרת זמר-ברונפמן), אבל ב"ידיעות אחרונות" לא צריכים לדאוג. יש לפחות בכיר אחד מהעיתון שכבר כעת שמור לו מקום של כבוד באזור ה-VIP. כי חוץ מנתניהו, ובני הזוג איריס ושאול אלוביץ', מואשם במשפט גם ארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה בקבוצת "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי של העיתון.

הכותרות הראשיות

"הגיע הזמן להתחלה חדשה", מצוטט בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הנסיך הירדני חסן, שטור פרי עטו מתפרסם ב"מוסף לשבת".

"עוצר חג: מסיכות ומחסומים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום".

"סדרים בבלוק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שמפנה לטור הפוליטי מאת יוסי ורטר.

"הבלגן חוגג" נכתב בכותרת הראשית של "מעריב".

"עוד פורים בסימן קורונה: החיסון והנגיף במירוץ צמוד", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית:

עיתונים פלסטינים26.2| אלקודס-הכיבוש הטיל סגר על הגדה והרצועה והשתלט על193 דונם כאתר אשפה ממזרח לרמאללה; אלחיאת אלג'דידה-הנשיא הדגיש את חשיבות ביצוע צו החירות בפלסטין; אלאיאם-הכיבוש הפקיע 193 דונם בדיר דבואן ורמון לאתר אשפה להתנחלויות; פלסטין-הכיבוש תקף תומכים במאהל מש' עליאן בי-ם pic.twitter.com/qJCW5G0AUx

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) February 26, 2021

כתבות מגזין בעידן הקפיטליזם המאוחר

ב"מוסף כלכליסט" משוחח ארי ליבסקר עם וולדמאר זיילר ופיליפ זיפר, שהקימו חברה למכירת אמצעי מניעה ומוצרי היגיינה נשית שפועלת במודל כלכלי אנטי-קפיטליסטי. "החברה לא שואפת לגדול או להגדיל את הרווחים, כי כאמור זה תמיד על חשבון מישהו אחר", אומר זיילר.

"כולם התמקדו בשנים האחרונות בתפיסת עולם כמו של מילטון פרידמן, שלפיה עשיית כסף לבעלי המניות היא הערך היחידי שצריך להיות לחברה", הוא מוסיף. "הממשלות סייעו לזה – רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר כמובן היו הנציגים המובהקים של התפיסה הזאת. הם אמרו, 'השוק יאזן את עצמו, אל לנו להתערב'. זה היה נראה כמו רעיון טוב, אבל זה רעיון מחורבן, כי הצמיחה הובילה למעשה להשמדת הכוכב שלנו. הרעיון שלפיו שואפים להרוויח כל הזמן, עוד ועוד ועוד, גרם לנו להרוג את עצמנו, כי העוגה היא לא אינסופית. הרעיון שחברה תמיד צריכה לגדול הוא הרסני".

בחברה של זיילר וזיפר כל עובד מקבל שכר בסיס לפי הניסיון שלו ומעבר לכך לפי מה שהוא צריך ("אם יש לו ילדים, אם הוא תומך בהורים מבוגרים, אפילו אם הוא טבעוני, כי בגרמניה אוכל טבעוני עולה יותר"), החלטות מתקבלות באופן דמוקרטי, ובמקום שאיפה למקסם רווחים רוצים להציל את העולם.

"אנחנו שואלים את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות בחלון ההזדמנויות של שמונה עד עשר שנים שבו צריך לפעול כדי שהעולם יינצל מאסון אקולוגי", אומר זיילר לליבסקר. "כיוון שיש לנו הכנסה קבועה, אנחנו מתרכזים באיך לעזור לו. כי די, מספיק, כבר יש לי מלא כסף. ומה אני אגיד לבן שלי, שהיום הוא בן 4, עוד כמה שנים? 'כן, העולם עמד להיהרס ולהיעלם ואני רק ניסיתי למכור יותר קונדומים?'".

במוסף "גלריה" של "הארץ" משוחחת נטע הלפרין עם הכלכלן היווני יאניס ורופאקיס, לשעבר שר האוצר במדינה, שספר פרי עטו משנת 2011 ("המינוטאור הגלובלי") יוצא בימים אלה לאור בתרגום לעברית. "הוויכוח שלי עם רוב הפרשנים הוא הרעיון שהמגפה יצרה משבר חדש, אומר ורופאקיס. "בעיני, המשבר שניסיתי לכתוב עליו בספר מעולם לא הלך לשום מקום. הוא שינה צורה, אבל מעולם לא פתר את עצמו. ואז המגפה פורצת והמשבר מעמיק. כאזרח, אני מתאבל על כך שעדיין לא הצלחנו להיחלץ מהבלגן הרעיל הזה".

ורופאקיס נזכר בראיון כיצד פגש את נשיא ארצות-הברית ברק אובמה בשנת 2015, בעיצומו של המשבר הפיננסי ביוון. "אני לא דיברתי הרבה על מה שקרה ב-2009, אבל הוא רצה לדבר על זה, וכדי לשכנע אותי שכשר אוצר עלי להגיע לפשרה עם האיחוד האירופי, הוא התנדב לחלוק עמי את ההתנסות הכאובה שלו כאשר היה עליו 'לבלוע את הגלולה המרה ולחלץ את וול סטריט'.

"מאחר שייצגתי מדינה פושטת רגל, התפקיד שלי היה לא לעורר אנטגוניזם אצל נשיא ארצות-הברית. אבל מה שנכספתי לומר לו הוא שיש הבדל מהותי בין חילוץ הבנקים לחילוץ הבנקאים: הבנקים, נרצה או לא, הם חלק מתשתית הכלכלה. אבל אשר לבנקאים, שיש להם חלק גדול בהתמוטטות של 2008 – אתה יכול להראות להם את הדלת ולומר, אני אציל את הבנק, אבל לא אציל אותך, חבר. הפשע הפוליטי של אובמה – אני יודע שאלה מלים קשות – הוא שבזמן שהבטיח למשפחות שאיבדו את ביתן, עבודתן, חלומותיהן, ש-Yes, We Can, שאני הולך לחלץ אתכן מהבור הזה, בסוף הוא דאג לבנקאים".

במוסף "G" של "גלובס" מראיין אורי פסובסקי את פיליפ הילדברנד, סגן יו"ר ענקית ההשקעות בלקרוק, נגיד הבנק המרכזי של שווייץ לשעבר ומועמד לתפקיד מנכ"ל ארגון ה-OECD, לקראת כנס השקעות שתערוך בלקרוק בישראל. "אני יכול לומר בכנות שהחווייה של המשבר הפיננסי, ובמקרה שלי הכמעט-קריסה של הבנקים הגדולים ביותר שלנו, בתקופה שבה הייתי אחראי על יציבות פיננסית (בבנק המרכזי) היתה אירוע מפתח מבחינתי", הוא אומר לפסובסקי. "יצאתי מזה עם דעה מאוד ברורה שסקטור הפיננסים אכזב את החברה, ושאנחנו צריכים לחשוב היטב איך לבנות אותו מחדש".

בהמשך הראיון מספר הילדברנד כי בשנת 2018 החלו להבין בבלקרוק כי יש היגיון פיננסי, ולא רק קיומי, בהשקעות לפי עקרונות של קיימוּת. "ראינו את זה מאוד בבירור כשהסתכלנו על סיכון פיזי בתיקי השקעות, על נזקים של גלי חום והצפות בארצות-הברית", הוא אומר. "בחנו תשתיות ציבוריות, ואיגרות חוב עירוניות, כמעט ברמת כתובות מיקוד. והתחלנו לראות בבירור שלא מדובר באיזה אירוע גדול בעתיד, שאם מתעלמים מהסיכונים האלה זה ממש מתחיל להשפיע על מחירים של נכסים פיננסיים, ושל שווי תיק השקעה".

עתיד האנושות

הכותרת בשער גליון סוף השבוע של "גלובס" תוהה: "למה הפוליטיקאים לא מתעניינים באקלים וסביבה?". שני אשכנזי כותבת בכפולה השנייה של העיתון על היחס השולי, במקרה הטוב, של מצעי המפלגות השונות למשבר האקלים. לפי אשכנזי, ההתעלמות של המפלגות עומדת בניגוד חריף לממצאי סקר שערך לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה, שממנו עולה כי הציבור דווקא מגלה עניין רב במשבר האקלים.

אשכנזי סוקרת את היחס של כל מפלגה ומפלגה למשבר, ומביאה גם את עמדתם של בכירים בארגוני סביבה ("בהרבה מובנים, מדובר ב'קולות על הרצפה'", אומר לה ויקטור וייס, העומד בראש יוזמת "בוחרים בירוק"). הכתבה מעניינת, אך המסגור שלה מטעה. אשכנזי מתארת את היקף ההתעלמות של הפוליטיקאים ממשבר האקלים, אך לא מנסה כלל להשיב על השאלה שבכותרת – מדוע?

אפשר לחשוב על סיבות טובות "למה לפוליטיקאים הישראלים עדיין לא אכפת מהסביבה", כלשון כותרת הכתבה. מפלגה שתרצה להילחם למען הסביבה כדי לקבל את קולות הציבור המתעניין בעתיד כדור הארץ תצטרך לצאת נגד מוקדי כוח מרכזיים כמו תאגידי ענק מזהמים (רותם-אמפרט, בז"ן, מפעלי ים המלח, מונופול הגז ועוד ועוד) וחברות ייבוא הרכב הגדולות (דלק מוטורס, כלמוביל, צ'מפיון מוטורוס ואחרות).

מעבר להתמודדות ישירה עם גורמים חזקים ומקושרים, חלק מהחברות המזהמות הן מפרסמות גדולות בתקשורת, כך שאותה מפלגה אמיצה יכולה לצפות לחטוף בעיקר סיקור ביקורתי. וגם, ואולי בעיקר, התקשורת, בניגוד ל"גלובס", לא נוהגת לסקר נושאים אלו (בין השאר מאותן סיבות), והמפלגה תפסיד את תשומת הלב התקשורתית.

הזיכרון הקצר שלנו

"מישהו צייץ השבוע מקבץ של כותרות ראשיות שפורסמו בעלון המסרים המשפחתי היומי המכונה גם 'ישראל היום' בכל שלושת הקמפיינים האחרונים, בימים שלפני סגירת הרשימות לכנסת", כותב הבוקר בן כספית ב"מעריב". "מתברר שבכל קמפיין בחירות היינו באותו סרט מצויר. אחד לאחד. הוא בונה על הזיכרון הקצר שלנו". ה"מישהו" הזה הוא עיתונאי "דה-מרקר" רותם שטרקמן והציוצים שלו פורסמו שלשום, ביום רביעי.

כמה נתניהו עוד יחפור לנו על ממשלת ימין מלא מלא בלי אחדות?
סבב ג' pic.twitter.com/nOBDhIMTlG

— Rotem Shtarkman רותם שטרקמן (@RotemShtarkman) February 24, 2021

עושים לביתם

כל עמוד 8 בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדש לפרויקטים מניבי הכנסה. על כמחצית מהעמוד נדפסת מודעה המקדמת את "ועידת הנשים של המדינה", אירוע במימון הסתדרות המורים, ההסתדרות הרפואית, ועוד כמה תאגידים וחברות מסחריות. דיוקנאותיהן של 21 נשים משובצות במודעה. כולן יהודיות, אף שבקרב הנשים של המדינה ישנן גם כ-20% שאינן יהודיות.

יתר עמוד 8 מוקדש להשקת עונה חדשה, 13 במספר, של מיזם "המורה של המדינה", במימון הסתדרות המורים, מפעל הפיס, בנק מסד ועוד.

ב"מעריב" מתפרסם, כמו בכל שבוע, עמוד במימון בנק הפועלים, ובמוסף העיתון נדפסת עוד כפולת עמודים במימון "מפעל הפיס".

ב"דה-מרקר" שוב מופיעים שישה עמודים פרסומיים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

בשבועון החינמי "בשבע" העירוב הפסול בין תוכן מערכתי למסחרי מבלבל במיוחד. ניצן קידר, החתום על כמה ידיעות עיתונאית בשבועון, חתום גם על כפולת עמודים שבה מתפרסם "ראיון" עם נשיא המכללה האקדמית גורדון, פרופ' יחזקאל טלר. מעבר לשאלות הרכות, הרמז היחיד לכך שמדובר בפרסומת במימון גורם חיצוני ולא בתוכן מערכתי הוא הגופן, ששונה מעט מהגופן של הכתבות המערכתיות שמתפרסמות בגיליון.

ענייני תקשורת

הטור של אבי בר-אלי ב"דה-מרקר", אחד הטורים המושקעים בעיתונות הישראלית, נפתח השבוע בסיפור מלפני כעשור על הצנזורה הצבאית. לפי בר-אלי, הצנזורה אסרה על פרסום ידיעה שעסקה בחברת קצא"א מחשש שהפרסום יחבל בהסכם מימון של מיזם פרטי שבו החזיקה החברה במניות.

בסוף השבוע שעבר פורסם באתר "פורטפוליו" ראיון משותף לעיתונאי "גלובס" דרור פויר ולמאייר שליווה את טוריו ב-20 השנים האחרונות, תמיר שפר. לאחרונה נפרדו דרכיהם, לאחר שבמערכת "גלובס" החליטו לקצץ בתקציב הטור ולהחליף את האיור של שפר בדימויים ויזואליים זולים יותר. השבוע מעטר את טורו של פויר במוסף "G" פוטו-מונטז' המשלב שלושה עצמים המוזכרים בטור: הכוכב מאדים, לווייתן, ושלט המודיע על פרויקט פינוי-בינוי.

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתפרסם ראיון שערך מיכאל טוכפלד עם דן כנר לרגל פרישתו מקריינות בתאגיד השידור הישראלי. טוכפלד שואל אותו, בין היתר, על דברים שנשא לפני עשור בטקס חנוכת האנדרטה לנספים בשריפה ביערות הכרמל, כשהזמין את נתניהו ותיאר אותו כ"מי שהיה הראשון להבין את גודל האירוע".

כנר מסביר זאת כך: "נשכרתי להנחות, ואני עושה מה שמבקשים ממני. בדרך כלל אני כותב את הטקסטים בעצמי, כיוון שאני יודע מה אני רוצה. במקרה הזה, מישהו אחר מרשות השידור, שביקש ממני לא לגלות את זהותו, כתב את הטקסט לדרישת נציבות שירות בתי-הסוהר, וככל הנראה הגיע מי מיועצי ראש הממשלה, אולי ניר חפץ, ודרש לא לשנות ולו מלה אחת ממה שהוכתב. כשראיתי את המלים הללו הבנתי שהן בעייתיות לא רק עבורי, אלא גם מעמידות את ראש הממשלה במצב בלתי נעים. אינני עיתונאי, ואין תפקידי לבצע תחקיר אם אכן נתניהו היה הראשון שזיהה, אבל התאכזבתי מזה שלשכת ראש הממשלה לא לקחה את האחריות על עצמה ולא הבהירה שאסרה על המנחה לשנות".

במסגרת מדור מיוחד של "20 שאלות" ב"מוסף הארץ", המורכב הפעם משאלות שהציעו הקוראים, כותבת מחברת המדור יוענה גונן כמה מלים על אחורי הקלעים של המדור, שלפי עדותה אין עוד כמותו בעיתון ש"מעורר רגשות כה סוערים, במנעד הרחב שבין עונג עז לטינה יוקדת".

ביחס לביקורת הנפוצה על הקושי בפתרון השאלות כותבת גונן: "בניגוד לטענה המכפישה שצצה מדי פעם, מטרתי אינה להעצים את תחושת הכישלון ושפיפות הקומה של השמאל הישראלי. להפך, אני מנסה לחשל, להרגיל אתכם לתסכול המר שמספקת לכם המדינה הזאת מדי יום". המתעניינים במדור מוזמנים להאזין לראיון שערכנו לפני שנים אחדות עם גונן על תהליך עבודתה.