עיתונאית "המקום הכי חם בגיהנום" שרון שפורר עמדה על דעתה שלא להתפשר עם אפי נוה ולשכת עורכי-הדין, והדבר עלה לה ולמקום העבודה שלה 17 אלף שקלים. הערעור שהגישה שפורר על הפיצוי שניתן לה לאחר שנמחקה התביעה נגדה, לא התקבל.
בחודש שעבר התקיים דיון בערעור שהגישה שפורר על סכום ההוצאות שנפסק לטובתה עם דחיית התביעה שהגישו נגדה אפי נוה ולשכת עורכי-הדין. בית-משפט השלום דחה את תביעת העתק של נוה והלשכה נגד שפורר וחייב אותם בהוצאות בסך 15 אלף שקלים ושכר-טרחת עורך-דין בסך 55 אלף שקלים נוספים.
התביעה שהגישו נוה ולשכת עורכי הדין נגד שפורר עמדה על סכום גבוה של מיליון שקל. שפורר ו"המקום הכי חם בגיהנום" נאלצו לנהל משפט לאורך כשנתיים וחצי, עד שלבסוף ביקשה הלשכה למחוק את התביעה.
בערעורה טענה שפורר, באמצעות עו"ד יהונתן קלינגר, כי התביעה נגדה היתה תביעת השתקה שהוגשה בחוסר תום לב על ידי תובע ציבורי, וכיוון שכך ההוצאות לא צריכות להיות ריאליות בלבד, אלא "לשקף ערכים ועקרונות חשובים יותר, שנועדו למנוע תביעות השתקה". לפיכך דרשה פסיקת הוצאות בסך כמיליון שקלים.
נוה ולשכת עורכי-הדין טענו מנגד באמצעות עו"ד ג'יין רמז ממשרד קסוטו ושות', כי ההוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 70 אלף שקלים שנפסקו לחובתם הן גבוהות בהשוואה למקרים דומים, כי ממילא ההלכה הנוהגת בישראל היא שאין מקום להטיל "הוצאות עונשיות" וכי התביעה לא היתה תביעת השתקה.
בסיום הדיון שנערך במחוזי הציעו השופטים יונה אטדגי, ארז יקואל ויעל בלכר, להוסיף לסכום ההוצאות שפסק בית-משפט השלום עוד 17 אלף שקלים, אך שפורר זעמה על עצם ההצעה והבהירה: "אני לא רוצה הסכם פשרה עם לשכת עורכי הדין בשום צורה". לנוכח זאת נתנו השופטים פסק דין.
"הלכה היא כי אין דרכו של בית המשפט של ערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם מהותי בשיקול דעתה, ואף אין די בטענה לפיה הוצאות המשפט שנפסקו אינן משקפות את ההוצאות בפועל כדי להצדיק חריגה מכלל אי ההתערבות", כתבו השופטים. "[...] בענייננו ולאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, בכתב ובעל פה, לא מצאנו כי יש הצדקה לסטות מהכלל האמור".
לגבי טענת שפורר כי התביעה נגדה היתה תביעת השתקה ועל כן ראוי להטיל הוצאות מוגדלות, השופטים כתבו כי "נושא זה טרם נדון בהרחבה בפסיקה הישראלית, והדיון המצומצם בו היה קשור לגבולות ההגנות וההקלות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ולאו דווקא בקשר לפסיקת הוצאות. מכל מקום, נימוק זה צריך להידחות משום שבית המשפט קמא לא קבע, הן בהחלטתו נושא הערעור והן בהחלטות נוספות שנתן, כי התביעה שהוגשה הייתה תביעת השתקה. [...] מובן כי ערכאה זו איננה יכולה להסתמך על דברים שלא התבררו במסגרת ההליך המשפטי כסדרו, אלא על פרסומים מסוימים באמצעי התקשורת ביחס לפרשיות שנדונו בפרסומים נושא התביעה, כדי להגיע למסקנה כי התביעה היתה או לא היתה 'תביעת השתקה'".
על אף שהערעור נדחה, לא הוטלו הוצאות נוספות על שפורר.
52717-10-19