בסוף החודש צפוי הרכב של שלושה שופטים מבית-משפט המחוזי בתל-אביב–יפו לדון בשאלת גובה הוצאות המשפט שראוי לשלם למי שהוגשה נגדו תביעת דיבה אשר הוגדרה כתביעת השתקה.

את השאלה הביאה לפתחו של בית-המשפט עיתונאית "המקום הכי חם בגיהנום" שרון שפורר, שכנגדה הוגשה תביעת דיבה בסך מיליון שקלים על-ידי לשכת עורכי-הדין ומי שעמד בראשה אפי נוה. על אף שהחוק הישראלי אינו מכיר במושג "תביעת השתקה" ואינו נותן סמכות לבתי-המשפט לפסוק הוצאות מוגדלות למי שנתבע תביעה שכזו, שפורר מבקשת לייצר תקדים כדי להרתיע בעלי ממון ושררה מפני הגשת תביעות שבמהותן נועדו להשתיק דיון ציבורי.

לפני כשנה החליט בית-משפט השלום בעיר לחייב את הלשכה ונוה לשלם לשפורר הוצאות בסך 70 אלף שקל, אחרי שאלו החליטו לסגת מהתביעה שהגישו נגד העיתונאית העצמאית. שפורר הגישה ערעור בטענה כי היותה של התביעה תביעת השתקה מצדיקה תשלום הוצאות בגובה מיליון שקלים. לקראת הדיון שיתקיים בסוף החודש הגישו שני הצדדים את עיקרי טיעוניהם.

שפורר טוענת, באמצעות עו"ד יהונתן קלינגר, כי במקרה זה מדובר ב"תובע ציבורי אשר מגיש תביעת השתקה בחוסר תום לב, משמיץ את הצד שכנגד במהלך ההליך ומעלה כנגדו טענות חסרות בסיס, בולש ומתחקה אחריו בשלל מקומות, משקר בתצהיר, ולבסוף, כאשר חקירת משטרה מבשילה ומביאה למסקנה כי חלק משמעותי מהטענות שהנתבעת טענה לא רק היו אמת, אלא היו די לחקירה פלילית, מבקש למשוך את תביעתו".

כיוון שכך, ממשיכה שפורר, אין להסתפק בהוצאות ריאליות בלבד, אלא הן "צריכות לשקף ערכים ועקרונות חשובים יותר, שנועדו למנוע תביעות השתקה, ואשר נועדו לגרום לכך שגופים ציבוריים יחשבו פעמיים בטרם ישתמשו במשאבי ציבור לצורך רדיפה אחר עיתונאים".

שפורר ועורך-דינה מגוללים את המסכת המשפטית הארוכה שהובילה בסופו של דבר למשיכת התביעה. "מדובר בתביעת השתקה מובהקת", הם טוענים, ומונים את הסיבות: התביעה הוגשה על ידי גוף "עתיר משאבים", ב"סכום אסטרונומי", כשהיא "עומדת על כרעי תרנגולת מבחינה עובדתית". התביעה הוגשה נגד העיתונאית אישית, לא נגד כלי התקשורת שבו פרסמה את דבריה. עוד נטען כי נוה והלשכה הם "מאיימים סדרתיים" שנהגו להשתמש בכלי האיום המשפטי נגד עיתונאים "חדשות לבקרים".

כיוון שמדובר במקרה חריג של תביעת השתקה, נטען, יש להטיל עליהם הוצאות "ראויות" ולא "ריאליות". "השימוש הציני בהליכי המשפט, הדרך המזלזלת בה נקטו המשיבים, ההפחדה והגשת התביעה שהתבררה כחסרת כל סיכוי, כולם יחד צריכים לשקף את מערך הערכים החינוכי שבו בית המשפט פוסק הוצאות כדי לשקף את ערכי החברה", נכתב בעיקרי הטיעון של שפורר.

נוה: גם 70 אלף זה יותר מדי

נוה ולשכת עורכי-הדין, לעומת זאת, טוענים כי אין מקום לקבל את הערעור. בעיקרי הטיעון מטעמם, שהוגשו באמצעות עו"ד ג'יין רמז-גבאי ממשרד קסוטו ושות', מזכירים נוה והלשכה כי במקור ביקשו למחוק את התביעה אולם בית-המשפט הציע להם לדחות את התביעה במקום למחוק אותה, וזאת תוך הסכמה כי לדחייה תהיה משמעות בפסיקת ההוצאות. נוה והלשכה טוענים כי במקרה זה כלל לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובת שפורר.

לפי מחקר שהם מצטטים, ב-90% מהמקרים שבהם התובע משך את תביעתו לא נפסקו הוצאות, ולגבי יתר המקרים, שיעור ההוצאות שנפסק בבתי-משפט השלום עמד על כאלפיים שקלים בלבד ובבתי המשפט המחוזיים על כ-45 אלף שקלים. במקרה זה, הם מזכירים, נפסקו לחובתם כ-70 אלף שקלים, מה שהוביל אותם לשקול לערער על שיעור ההוצאות הגבוה. רק "לאור השיקולים הציבוריים שהנחו אותם במשיכת התביעה ונוכח רצונם לסיים את ההליך, החליטו שלא להגיש ערעור".

בניגוד לקביעת שפורר, נוה והלשכה מדגישים כי בית-משפט השלום דחה את הטענה כאילו מדובר בתביעת השתקה. בנוסף, ההלכה הנוהגת בישראל היא שאין מקום להטיל "הוצאות עונשיות". "גם אם טענת המערערת כי יש להטיל הוצאות 'ראויות'/'הולמות' ולא הוצאות 'ריאליות' הייתה נכונה (והיא לא)", טוענים נוה והלשכה, "הרי שלא יכול להיות ספק שההוצאות שנפסקו למערערת בסך של 70,000 ₪ לא משקפות הוצאות ריאליות כי אם הרבה למעלה מכך".

נוה והלשכה מכחישים כי ניהלו את ההליך באופן שמחייב הטלת הוצאות מוגדלות ומצטטים מהחלטת בית-משפט השלום שקבע כי שני הצדדים ניהלו את התיק "באופן דווקני, חריף ונוקשה" אך בלי לחרוג מכללי המשחק הרגילים באופן שמצדיק הגדלת ההוצאות.

לטענת נוה והלשכה, לערעור של שפורר אין כל בסיס עובדתי או משפטי. העיתונאית, הם טוענים "ממשיכה לנסות 'להחזיק' את ההליך 'בחיים' על מנת שתוכל לייצר תוכן נוסף לפרסומיה בגנות המשיבים". כדי לתת תוקף לטענה זו הם מפנים את בית-המשפט לפוסט של שפורר מתחילת החודש שבו כתבה על הדיון המתקרב בערעור, ציינה כי אינה סומכת על השופטים שיעשו עמה צדק והוסיפה: "לפחות נאתגר קצת את המערכת הרקובה הזו".

52717-10-19