המשבר

את הסיקור החדשותי של סוף השבוע הזה אפשר לסכם בשבע מלים: המצב קשה, ואין יותר על מי לסמוך. "הישראלים, בלי קשר לשייכות פוליטית, מבינים שאין להם ממשלה שהם יכולים להישען עליה", רושף נחום ברנע בטור קודר שנדפס ב"ידיעות אחרונות". "הישראלים", מדגיש ברנע, "יודעים עכשיו שאין להם על מי לסמוך אלא על עצמם".

ב"ישראל היום", העיתון שמנגד, מסכימים איתו. כאילו. "זה בידיים שלנו", נכתב שם בכותרת הראשית. למה הכוונה? "הממשלה התמהמהה בקבלת החלטות, וכעת דווקא אחריות אישית וערבות הדדית יכריעו כיצד ישראל תצא מהסגר", מוסבר בכותרת המשנה של החינמון. בפינה, בקטן, מופיעה הפניית "תראו ציפור" לטור מאת הכתב והפרשן הפוליטי מתי טוכפלד, שמכירה ברחשי הלב הציבוריים אך מנסה להסיט אותם הרחק מראש הממשלה, בנימין נתניהו: "הממשלה הרוויחה ביושר את אי-אמון הציבור. אבל גם לדרג המקצועי יש חלק".

לא רק לדרג המקצועי. שמונה כתבים שחתומים הבוקר על הכתבה הראשית של "ישראל היום" מוסרים לקוראיהם ש"בתדרוך לעיתונות במשרדו" אמר נתניהו כי "ראשי האופוזיציה, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, ח"כ יפעת שאשא-ביטון ו'מקהלת הכל סבבה', כלשונו, מסמסו את החלטות הממשלה וגרמו לציבור לא לציית להנחיות". לקוראים לא נמסר אם כל השמינייה נכחה במשרד בו זמנית.

ב"ישראל היום" נחושים לא להצטרף לרוח הדיסידנטית של שאר העיתונים. האלמנט הבולט ביותר בשער החינמון הוא מסגרת אדומה בוהקת שבה נמסרים "עיקרי ההגבלות" שלהן יש לציית. בכפולת העמודים הפותחת מוצגות ההגבלות בהרחבה, עם הפניה ל"תקנות המלאות" באתר החינמון. בעמוד הבא, האיסורים מובאים שוב בפורמט של שאלה-תשובה. ההגבלות שהוטלו על הזכות להפגין, אלו שעמדו בלב הוויכוח בימים האחרונים, מוצנעות. מי שיסתפק באינפוגרפיקה של "ישראל היום" יוכל להגיע למסקנה שנאסר לגמרי להפגין.

בכתבה הראשית של "ישראל היום" מובהר שהמשטרה תאכוף את הסגר בתוך הערים וביניהן, בים, באוויר ומתחת לאדמה (שלושת האחרונים – מן הדמיון הקודח). "נטפל גם במחאות והפגנות שאין להן תכלית של מחאה אלא של התרסה וצפצוף על החוק. נטפל בכך בנחישות", מוסר "קציר משטרה בכיר" ונטול שם. "ידוע לנו על כל מיני התבטאויות של גורמים שונים להפר את ההנחיות. אנחנו מספיק מנוסים לדעת מהי התרסה ונטפל בנחישות".

"הארץ" הוא היחיד שבוחר, באופן תמוה, שלא להקדיש את הכותרת הראשית לעוצר שהחל היום בשעה 14:00. למעשה, בעיתון פשוט מוותרים היום על כותרת ראשית. במקומה נדפס תצלום גדול של בובת דובי עם עניבה נחה על ספסל בשדרה תל-אביבית (מגד גוזני). על הזרבובית הלביש מישהו מסכת קורונה חד-פעמית.

"הפגיעה בזכויותיהם של אזרחי ישראל תורגש הרבה אחרי שהמגפה תיבלם", נמסר בפינה, בקטן, בהפניה לטור של עמוס הראל – דיווח הקורונה הענייני ביותר שנדפס היום בעיתונים, שמצליח להתעלם מרעשי הרקע ולהתרכז בסוגיות המהותיות. מתחת להפניה מופיעות כותרות כמו "אנשי המקצוע התנגדו להטלת סגר מלא; גמזו: החלטה אומללה, נתקפתי בחילה" ו"ישראל חולה ולנתניהו אין תרופה". הרושם שנוצר עכור ומטריד.

ב"ידיעות אחרונות" מספקים מסגור דומה: "אחרי שמנהיגיה נכשלו בטיפול בקורונה, מדינת ישראל תיכנס היום לסגר כללי והדוק למשך שבועיים לפחות", מבשרים שם בשער. "300 אלף איש צפויים לאבד את עבודתם, באופן זמני או קבוע. ההחלטה התקבלה בלחץ ראש הממשלה נתניהו, ובניגוד לעמדת המומחים וחלק מהשרים". גם כאן נדפס הציטוט על תחושת הקבס של הפרויקטור רוני גמזו.

אלכס פישמן, בטור פרשנות, מודיע ש"עדיין לא ברור אם הממשלה תחזיק את הסגר הדוק או שהוא יהפוך במהרה לסגר נושם ויתמסמס", ומוסר ש"ההתנהגות המזגזגת של הממשלה, וחוסר האמון ושיתוף הפעולה של הציבור, מעלים חשש שהסגר לא יסתיים תוך שלושה שבועות".

"איבדנו את הציבור", מודיעה כותרת של ידיעה חדשותית שמביאה את קולותיהם של שלושה מנהלי מחלקות בבתי-החולים. כתבת הבריאות הוותיקה שרית רוזנבלום, בטור נלווה, מוסיפה: "אם הציבור איבד את האמון בממשלה בעת הזו, זה כי הוא באמת לא מצליח להבין – ובצדק – מה לעזאזל מנסים להגיד לו".

את הטרוניה הזאת יכולה היתה רוזנבלום להפנות גם לעורכי העיתון שבו היא עובדת. הכתבה החדשותית המובילה של "ידיעות אחרונות" מספקת הבוקר תצוגת תכלית של איזון טכנוקרטי: מצד אחד, מוסרים בכותרת המשנה, "ממשלת הקורונה קיבלה אתמול את ההחלטה החשובה ביותר שלה: סגר למניעת הזינוק בתחלואה". חדשות מצוינות, לא? לא בדיוק. "הדרך לקבלתה היתה רצופה עימותים וחשפה את המחלוקות בין הליכוד לכחול-לבן: ראש הממשלה, שדחף למהלך, היסה שרים וביטל את המומחים".

אם כך, האם מדובר ב"החלטה החשובה ביותר" של הממשלה, או שמא בהחלטה שגויה שהתנגדו לה אנשי המקצוע וגם הפוליטיקאים, ורק תחריף את המשבר? גם את זה לא אומרים חמשת הכתבים שחתומים על הדיווח של "ידיעות אחרונות". במקום זה הם מגישים לקוראים מבחר עשיר של ההאשמות שהטיחו הצדדים אלו באלו, ולצדן רשימה של הנחיות שיש לציית להן. המסר לציבור מבלבל: אם הכללים החדשים שנויים במחלוקת, התקבלו בהליך מפוקפק ונראה שאיש לא דן בהם מנקודת מבט מקצועית, מדוע חשוב כל-כך לציית להם?

סוחרי הספק

ובכל זאת, מאיפה נובעת תחושת האי-אמון הפושה בציבור? במאמר שמקבל הפניית שער ב"ישראל היום", עורך מדור הדעות איתן אורקיבי מספק שני אשמים: התקשורת, כמובן, והציבור עצמו. התקשורת אשמה בכך שהיא חושפת לציבור את האופן שבו מתקבלות החלטות ציבוריות בישראל, ואילו הציבור אשם בכך שהוא צורך את פרסומי התקשורת (למה באמת צריך יותר מעיתון אחד במדינה?).

ההסבר של אורקיבי מזכיר אדם שמבקש ממך לפתוח את העיניים כדי לראות היטב את התמונה שאוטוטו תוצג – ואז שולף תרסיס ומכסה אותך בקצף סמיך של ספק ואי-ודאות: קבלת החלטות, הוא כותב, היא "תהליך שהוא מטבעו רצף אינסופי של הצעות והצעות-נגד, חוות דעת וחוות דעת סותרות, התלבטות, טיוטת החלטה, ערעור, מיקוח, ספין תקשורתי, הפעלת שריר, דחיפת מרפק, עוד קצת מיקוח, ורק בסוף החלטה סופית". הוא עוצר לרגע כדי לנער את התרסיס, ואז ממשיך להתיז: "כשכל שלב בתהליך הזה יוצא כציטוט באחד המבזקים, הרושם הנוצר הוא של זגזוג אינסופי, התקפלות וחובבנות. חדרי מלחמה הם במהותם מובלעות של כאוס, ואנחנו צופים במבולקה התזזיתית בשידור ישיר".

"בכנות", כותב אורקיבי, "אני פשוט לא יודע אם קבלת ההחלטות בישראל אמנם לחיצה וסחיטה כפי שמציירים אותה, או שהיא פשוט קשובה לרחשי הציבור ומודעת לגבול היכולת שלו לספוג איסורים ולהכיל הגבלות. אני גם מסרב לקבוע בפסקנות אם הבעיה היא חוסר החלטיות והיעדר מדיניות סדורה, או שזה הרושם שנוצר מזרם עיקש של הדלפות ושמועות שנלווה בזמנים אלה לתהליך קבלת ההחלטות".

אם מתאמצים, אפשר להבין את אורקיבי. אלה אכן זמנים מבלבלים. הסיקור המבולגן של "ידיעות אחרונות" והאין-כותרת של "הארץ" מדגימים זאת. הציבור אכן מופצץ במסרים סותרים, ולעתים קרובות לא יודע מה בדיוק קורה. הבלבול הזה הוא כרגע באמת מצב טבעי, אבל אורקיבי ועמיתיו – לפחות על הנייר – הם בדיוק סוג האנשים שתפקידם לפתור את הבלבול הזה, להביא עובדות ולייצר בהן סדר.

במקום זה, עורך הדעות של החינמון מתנהג כמו סטטיסט בסרט מלחמה הוליוודי – איכר משופם בכפר צרפתי, שמרים ראשו אל-על כשמטוסי האויב מפלחים את השמים ומפטיר "Mon Dieu"? – ולא כמי שעבודתו היא ליטול את שטף המידע הגולמי ולצקת אותו לתבניות הגיוניות ונהירות שישרתו את קוראיו.

כשנזכרים שהדברים מתפרסמים ב"ישראל היום" אפשר להבין מי מרוויח מהספקנות הזאת. הטור של אורקיבי, שהמשכו עוסק ב"סולידריות הישראלית" ובצורך לציית להוראות השלטון, עושה שני דברים: ראשית, הוא מערבב את הקורא ומסביר לו שאמנם יש בסיס למה שאומרים לו על הכאוס במסדרונות השלטון – אבל בעצם, כך היה תמיד. מסקנת ביניים: הממשלה, ומי שעומד בראשה, אינם באמת אחראים למשבר.

הדבר השני שעושה הטור הוא למצוא עבור הממשלה שעיר לעזאזל. במקרה הזה, האזרחים עצמם. הם אלו שלא מילאו את ההוראות (אורקיבי מלקה את עצמו ואותנו: "טרפנו, התקהלנו, חטפנו מכל מה שבא ליד, ניצלנו כל פרצה שמצאנו"), ובגללם הגענו עד הלום. ואם כולנו אשמים, אנחנו גם אלה שתפקידם לפתור את המשבר – אם רק נפגין סולידריות ונציית לשלטון.

"מי שקורא בין השורות גם את הפולמוסנים החריפים ביותר אצלנו כבר מוצא אותות חמים של ידידות. אנחנו הלא בסירה אחת, לרע – ולטוב", הוא חותם. כך מגויסת הסולידריות הישראלית כדי לנקות מאשמה את ראש הממשלה.

אבל לא בטוח שהרוח האופטימית הזאת תעבוד על כל הקוראים. בשביל זה קיים הטור של אברי גלעד, שמספק תמונת מראה: אצלו, הרוח הישראלית אינה הפתרון אלא הבעיה. "זה כבר די ברור", הוא כותב, "העם הזה אינו מסוגל לציית להנחיות לאורך זמן. מלחמת השבטים יוצרת הזדמנויות רבות לכל מי שלא רוצה להיות חלק מהציבור להפר את ההוראות ואת השכל הישר ולפגוע בעצמו ובכל דרי הארץ".

הפתרון של גלעד אפל. הוא מציע פשוט לשלול את הכיסוי הביטוחי מחולי קורונה שנדבקו כי הפרו את הנחיות הריחוק החברתי ("כל דמי האשפוז וההנשמה עליך, נשמה. מאות אלפי שקלים. תתמודד. בוא תבכה בתוכנית הבוקר"), ולהפעיל פרקטיקות משטרתיות אלימות: "ענישה קשה במקום, שגם מצולמת ומדובררת ומופצת ברשתות". לטענתו, "ככה מאחדים שבטים לעם".

גלעד לא מפרט מהי אותה "ענישה קשה" והאם היא כוללת גם סנקציות פיזיות כגון מלקות או כריתת איברים, או רק קנסות ושיימינג. הוא גם לא מתייחס לאפשרות שככה הופכים עם לשבט.

אז מה היה לנו? ייתכן שמשבר האמון נובע מכך שהתקשורת משקפת לנו את הכאוס הטבעי של החיים, כפי שטוען אורקיבי. ואולי, כפי שטוען גלעד, מדובר בבעיה אתנית שטבועה בישראלים הסוררים (שדווקא נענו יפה להוראות בגל הראשון, אבל מה זה משנה). אבל מישהו עוד חסר בתא הנאשמים, ואמנון לורד, בעוד טור קונספירטיבי, מתנדב להכניסו לשם: מפגיני בלפור כמובן, ש"דבקים במטרתם לחולל הפיכה, להפיל את השלטון בכוח" ו"מצאו להם בעלי ברית בלתי סבירים: משרד המשפטים, הפרקליטות, בית-המשפט העליון והיועץ המשפטי".

ואם המצב כאוטי, זה רק בגלל שזוהי מטרת העל שלהם: "לחולל בלבול, אנרכיה, לשבור את האמון האזרחי הבסיסי" ולהביא ל"מיטוט הסדר הציבורי".

ב"ישראל היום", כל הדרכים מובילות להצדקת שלטון נתניהו: גישה פוסט-מודרנית מבולבלת שמטילה ספק בעצם היכולת להתפקס על אמת אבסולוטית? תיאוריית גזע תמוהה עם כיסופים לבריונות משטרתית? קונספירציה מטורללת על תל-אביבים מובטלים עם זקן ובנדנה שכורתים ברית סתרים עם משפטני צלאח א-דין? הנייר סופג הכל וממילא אף אחד לא שילם עליו.

פוליטיקה ופלילים

בשבוע שעבר העניקו ב"ישראל היום" ראיון שער מחמיא לנפתלי בנט, יריבו של נתניהו מימין. היום מעניקים שם ראיון גדול ליאיר לפיד, יריבו מן הצד השני. לפיד מקבל מהחינמון שישה עמודים, אבל בלי שער. הראיון עצמו נוח, וכולל את רוב השאלות המתבקשות בתחום הפוליטי. למרבה האכזבה, המראיין יהודה שלזינגר נמנע מלשאול את לפיד על עדותו המתקרבת במשפט נתניהו.

כל העיתונים, אפילו "ישראל היום", עוסקים במידה כלשהי בכשלים שמייצר המצב הבלתי אפשרי שבו ראש המדינה הוא גם הנאשם המרכזי בפרשת שוחד. רק עיתון אחד, "הארץ", מתמיד בניסיון לחשוף עוד ועוד פרטים על המאורעות שהולידו את הפרשה הפלילית ועל החקירה שהובילה לכתבי האישום בתיק. היום, כתבת השער של "מוסף הארץ" היא קטעים נבחרים מתוך חקירות נתניהו, המספקים מבט בלתי אמצעי אל תוך נפשו של האיש.

גיאו-פוליטיקה

"בשאיפה לשבוע הבא: הסכמי שלום עם עומאן וסודן", מדווחת אנה ברסקי ב"מעריב".

דבר המו"ל

"רופאים ללא חמלה: מסמך מטלטל שצריך להטריד את כולנו", נכתב בגדול ועל רקע שחור בראש שער "מעריב". ההפניה הדרמטית (שכבשה הבוקר גם את הכותרת הראשית באתר העיתון) מובילה לעוד טור של הבעלים, אלי עזור, על אחותו שמתה לאחרונה מסרטן. כמו הטור שפרסם אחרי מותה, גם כאן התוכן דל, מוגזם וצעקני. חוץ מאמירות כלליות על כך שאיפשהו בארץ – עזור אפילו לא נוקב בשמו של בית-החולים – ישנם רופאים שהוא אינו מרוצה מתפקודם, קשה לחלץ מהרשימה דעה או עובדה הראויה להידפס בעיתון.

עזור מצטט מתוך שבועת הרופא (בעצם, את כל שבועת הרופא), חולק מסרון תמיכה ששלח לו איש עסקים, מספר פרטים אישיים על התמודדותה של האחות עם המחלה ואיכשהו מגיע משם לקריאה ל"חשבון נפש" של "הממסד הרפואי". מתוך ים המלל, שנדפס על פני כפולת עמודים שלמה המשובצת מיד אחרי הטור של קלמן ליבסקינד, קשה לחלץ האשמה קונקרטית שאינה תיאור עצוב של רופאים בשר ודם המתמודדים עם חולה במחלה סופנית.

בראש הטור, ליד תצלום האחות, נדפסת בגדול ועל רקע שחור הכותרת "רופאים ללא חמלה". המלים מופיעות שם בלבן ובאדום, בפונט זול למראה שמדמה אותיות של מכונת כתיבה שנאכלו על-ידי מחסור בדיו או רצף של צילומי זירוקס.

את הרושם הוויזואלי אפשר להמשיל לתחושה שמתעוררת כשמבקרים במושב או קיבוץ ונתקלים בווילה ענקית, מעוטרת צריחים מצופי זהב, שנובוריש כלשהו נטע בין בתי הסוכנות לחממות, או ליד גדר התיל שמפרידה בין שכונת ההרחבה לשדות התפודים. מצד אחד, זה בולט ומכוער. מצד שני, זה מעורר צער כנה על חוש הפרופורציה המשובש של הבעלים, שהוביל אותו להקים לעצמו מונומנט כה גרוטסקי.

ההתעקשות של עזור להפקיע מקום בולט לפרסום רשימות אישיות, נטולות משמעות ציבורית, בעיתון כללי שמיועד לציבור הרחב, מעידה על היחס המזלזל שהוא רוחש ל"מעריב", על אוזלת ידו כמוציא לאור וגם על היעדר סגנון. מו"ל מתוחכם יותר, נאמר נוני מוזס, היה מוצא דרך לסחוט מהמקרה הפרטי המצער מספיק עובדות שיתרצו את העיסוק העיתונאי בו. הוא גם היה מוצא עיתונאי שיפרסם את הדברים בשמו, ולא מחתים עליהם את עצמו.

ובכל זאת, יכול היה להיות יותר גרוע. בסוף הטור, אחרי שהקורא המבולבל נותר בידיים ריקות, מתברר שהמלים לא נשפכו על הדף ללא מגע יד אדם. "וידוי אישי: ביקשתי בתחילה מהעורך לפרסם את הכותרת 'רופאים ותליינים'. אחרי שיחות ריכוך ושכנוע מצדו, הוא הציע והחליט על 'רופאים ללא חמלה'", כותב עזור.

זה מה שנשאר לעורכים ב"מעריב" לעשות: לשכנע את בעל הבית שלהם לא לצאת לרחוב עירום כביום היוולדו ולנופף לאנשים לשלום. הודות למאמציהם, בעל הבית הסכים לזרוק על עצמו איזה חוטיני. בכל זאת, לא צריך שכולם יראו לו.

בשולי הפרשות

מתמלילי חקירות נתניהו שמפרסם היום גידי וייץ עולה שבשלב מסוים, אחד החוקרים שאל את ראש הממשלה מתי חל יום ההולדת של רעייתו. "עכשיו תפסת אותי", השיב נתניהו. "אנחנו לא מספרים", הפטיר החוקר השני, ונתניהו השיב לו: "שום דבר לא צריך לדלוף, אבל כאן אתם בצרה". וייץ מציין שבהמשך "נתניהו נזכר שרעייתו נולדה בנובמבר". לפי עמוד ה"ויקיפדיה" של שרה נתניהו, תאריך הלידה שלה הוא 5 בנובמבר 1958.

"רן כרמי-בוזגלו הותקף בהפגנה", מוסרת ידיעה קצרצרה שנדפסת ב"ישראל היום". "באתי לתעד הפגנה, והם קיללו אותי וירקו עלי", מצטט אותו הכתב שלומי דיאז, ומציין שמדובר בהפגנה של "אנשי הדגלים השחורים" שהתקיימה בנס-ציונה.

מתחת לידיעה על פציעת הפעיל הביביסט, כתב אלמוני מדווח שאתמול, בהפגנות בירושלים, אירעה "מתקפה חמורה" נגד כתבי חדשות 12 משה נוסבאום וענבר טויזר. לפי הודעה שהופצה אתמול מטעם חדשות 12, נוסבאום רק הותקף מילולית, וגם טויזר צייצה כי היא רק "הותקפה בצעקות". תיעוד המקרה כפי שפורסם על-ידי ניצן ויסברג, המפגינה שצעקה על טויזר, ממחיש כי אכן לא מדובר בתקרית אלימה.

בדיווח של "ישראל היום" לא מציינים מי אחראי לתקיפות (המילוליות). מהידיעה ניתן להסיק שמדובר במפגיני שמאל, אך המסקנה הזאת נכונה רק למקרה של טויזר. במקרה של נוסבאום נמסר כי הוא הותקף "בהפגנה בכיכר פריז". מתיעוד האירוע כפי שצויץ על-ידי כתב "הארץ" אהרן רבינוביץ עולה כי במקרה זה התוקפים היו מפגיני ימין. לפי הודעת חדשות 12, אחד מהם גם נעצר.

מהנעשה באליטה החדשה

עימות בתוך מחנה עיתונאי הימין מעסיק היום, ובכן, בעיקר את עיתונאי הימין. קו השבר, כיאה לתקופתנו, הוא שאלת התמיכה הבלתי מסויגת בנתניהו. לפני שבוע תמכו כמה עיתונאים ימניים – עקיבא נוביק ב"הארץ", חגי סגל ב"מקור ראשון" וקלמן ליבסקינד ב"מעריב" (הצטרף אליהם גם עמנואל שילה מ"בשבע") – ברעיון שלפיו נתניהו יוותר על כסאו בתמורה לביטול אישומיו הפליליים. בתגובה החלה מתקפה מצד קבוצה אחרת של עיתונאי ימין, שהאשימה אותם כי הם (גם הם) חלק מקנוניה של מערכת המשפט נגד המנהיג הנבחר.

"בשולי העיתונות הימנית צמחו במהלך השנים, באין מפריע, גידולי פרא תקשורתיים. מככבים בה אנשים שמדלגים בין עיתונות לפוליטיקה, שאין להם רקע עיתונאי, אתיקה עיתונאית או כבוד לערכים עיתונאיים", נמסר בכותרת המשנה לטורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב". בטור עצמו מונה ליבסקינד כמה שמות (ומרחיב על חלקו של כל אחד מהם): שמעון ריקלין, יעקב ברדוגו, ארז תדמור, יערה זרד, אבי רצון ואלי ציפורי, עמיתו ל"מעריב", שזוכה ממנו לכינוי ההחלטי "פעם עיתונאי והיום ביב שופכין של ניבולי פה".

ליבסקינד מתייחס לעובדה ששימשה כמסד לתיאוריות הקשר נגדו, שלפיה הוא נועד עם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שכביכול תידרך אותו ושם מלים בפיו (ובפי עמיתיו שכתבו כמוהו). הוא מפרק את התיאוריה ומעיד שהעובדה שבבסיסה אינה עובדה אלא עובדה אלטרנטיבית, או כפי שהיה נהוג לקרוא לה לפני עידן גידולי הפרא התקשורתיים: שקר גס ונטול כל אחיזה במציאות.

אראל סג"ל, עמיתו של ליבסקינד להגשת תוכנית אקטואליה בתאגיד השידור הציבורי ומי שהתחמק מלהגדיר את עצמו כעיתונאי כשנשאל על כך, מספק את הצד השני. "בשבוע שעבר התפרסמו כמה טורים וצויצו כמה ציוצים של בכירי העיתונאים הציונים-דתיים, ובבסיסם עסקה: נתניהו יפרוש מראשות הממשלה והתיקים נגדו ייסגרו, כך או אחרת", הוא כותב בטורו השבועי ב"ישראל היום".

"כל הכותבים הם ידידי ואנשים טובים. אבל רק אחד מהם הוא קלמן ליבסקינד. קלמן חבר, שותף, אח, והטקסט שלו ב'מעריב' בערב החג היה עבורי כמו בוקס בבטן. מכיוון שאני תופס ממנו מצפן של ממש, אדם שפיו ולבו ישרים כפלס, תחושת המועקה לא עזבה אותי עד עכשיו. חשתי שזה לא פייר להציע הצעה כזו בזמן שכזה, כשאנחנו כל-כך קרובים לחשיפת האמת.

"לכן השתוממתי שדווקא קלמן תחקירן-העל, החושף את כשלי המערכת שבוע אחר שבוע, מסכים דה-פקטו לכניעה. [...] בהצעה לנתניהו הפנימו חברי, לצערי, את מסרי התעמולה של השמאל והפנו את הגב למחנה הלאומי העצום של מצביעי הליכוד, שמאפשר לי ולחברי בני המגזר הדתי-לאומי להיות חלק מרוב, ומאפשר לקדם את השקפת הציונות הדתית באופן נרחב יותר מגודלה הפוליטי הממשי".

סג"ל לא מאשים את ליבסקינד בבגידה באחיו למחנה, אבל כן שולח מבט זהיר אל המחוזות הללו. הטור שלו, הוא מסביר, מתמקד בנקודת המבט התועלתנית. לדעתו, טורים כמו של ליבסקינד אינם מועילים למטרה הגדולה. נפילת נתניהו, מסביר הפובליציסט המקורב לנתניהו, משמעה עלייה מחודשת של השמאל, הפרדת הדת מהמדינה וירידת המסך על תהליך חילופי האליטות.

מתי טוכפלד, באותו עיתון, טוען שהעיסוק בעסקה מחזק את "התחושה שהפרקליטות מעוניינת להדיח את נתניהו מהשלטון".

פובליציסטים אחרים, ימנים לא-ביביסטים, דווקא סבורים שתרחיש החנינה יועיל לנתניהו. עמנואל שילה, עורך החינמון החרד"לי "בשבע" ואחד העיתונאים שספגו את הביקורת לצד ליבסקינד, מתפתל כדבעי כדי לומר שאופציית הפרישה והחנינה היא התרחיש החיובי ביותר שעומד כעת בפני ראש הממשלה.

"נתניהו ייטיב לעשות אם יתייחס אל הקולות מימין שקראו לו לאחרונה לפרוש מכהונתו תמורת חנינה כאל קריאת השכמה", כותב שילה בפתח טורו השבועי. אבל אז נראה שהוא קצת נבהל מעצמו. לדבריו, "אם יצליח, על סף אובדן השליטה, לאחוז במושכות ולעצור את ההידרדרות", נתניהו "ימשיך לקבל גיבוי פוליטי מגוש הימין ומהציבור". עם זאת, לא נראה ששילה מאמין שזה עוד יכול לקרות. בהמשך, הניתוח נעשה עגום יותר ויותר: "מעריציו העיוורים של נתניהו, אלה שדוחקים בו לאחוז בשלטון בכל מחיר, עלולים להמיט על הקריירה הפוליטית המפוארת שלו סיום עצוב מאחורי סורג ובריח".

נתניהו אינו הנאשם היחיד שעשוי להרוויח מתרחיש החנינה. בני הזוג אלוביץ' כבר ירדו מרוב נכסיהם, ואינם מחזיקים בעמדת מפתח במשק, אך הנאשם הרביעי – מוזס – עדיין מושל ביד רמה בממלכת "ידיעות אחרונות". היו אלה עיתונאים שכותבים ב"ידיעות אחרונות" שהחלו לפמפם את תרחיש הענקת החנינה לנתניהו בלי למסור לקוראיהם שחילוץ ראש הממשלה עשוי להועיל גם לחילוץ המו"ל המסובך בפלילים.

כך קורה גם היום אצל עמית סגל, בטור השבועי שהוא מפרסם בעיתון של מוזס. סגל מתגאה שהרעיון "נכתב לראשונה בטור זה לפני שנה וחצי", ושוב לא מזכיר את ההשפעה הצפויה על מוזס (או את מוזס בכלל). לפני שנה וחצי, כותב סגל, נתקל הרעיון ב"תגובות חשדניות דווקא משמאל, שראה בו מזימה של נתניהו לחמוק מהדין", כאילו מתן חנינה לפני ריצוי עונש אינה – במובן הבסיסי ביותר – התחמקות מהדין. בהמשך הוא מביע צער על כך שהיוזמה אינה מצליחה להתרומם. ואף מלה על מוזס.

סימה קדמון, באותו מוסף שבו נדפס טורו של סגל, מתארת את אותה יוזמה באופן שמרחיק אותה עוד קצת מהאיש שמשלם לה את המשכורת. אכן, כפי שכותבת קדמון, השיח על יוזמת החנינה בוקע בשבועות האחרונים מעיתונאים המזוהים עם הימין. קדמון השמאלנית מחמיאה להם: "מדובר באנשי ימין עצמאיים", היא כותבת, ומצהירה שאין מאחוריהם "יד מכוונת" ושאיש לא מתדרך או מנהל אותם.

"מגוחך לחשוב שחגי סגל מקבל דף מסרים. יותר הגיוני שהם מעריכים את נתניהו, אולי הם חושבים שהוא נרדף שלא בצדק, אבל מבינים שיש פה מדינה לנהל. פייר או לא פייר – מה שברור שגם בליכוד וגם בציונות הדתית יש רבים שלא שוללים את עסקת הזהב שמוצעת כאן – נתניהו צריך לפנות את מקומו, ואסור שילך לכלא".

ייתכן באמת שאיש לא מנהל את קלמן ליבסקינד כשהוא עוסק באפשרות שנתניהו יפרוש תמורת חנינה. אבל לנוכח הרקורד של מוזס בניהול עיתונאים ורתימה פסולה של אימפריית התקשורת שלו לצרכיו האישיים, כל עיסוק של "ידיעות אחרונות" בתרחישים כאלה מעורר חשדות מוצדקים וארומה עקשנית של ניגוד עניינים. במובן הזה, אראל סג"ל צודק: האינטרס הציבורי – במקרה של נתניהו, וגם במקרה של מוזס – הוא ניהול המשפט עד תומו. זה באמת לא פייר להציע הצעה כזו בזמן שכזה, כשאנחנו כל-כך קרובים לחשיפת האמת.

המשת"פים

ב"מוסף הארץ", אלון עידן כותב על התביעה שהגישה לינוי בר-גפן נגד טוויטר בעקבות ציוץ מבזה שפורסם עליה ועל בן זוגה בן זילכה. "זה סיפור מקומי על תופעה עולמית", הוא כותב. "הפלטפורמות הדיגיטליות שומרות על 'ניטרליות עריכתית' תחת הכותרת האטרקטיבית 'חופש ביטוי', כשלמעשה הן לא מעוניינות להקצות משאבים כספיים גדולים מדי, שיחתכו ברווחים של מחזיקי המניות, לטובת ניטור הזוהמה שמסתובבת במרזבי הרשתות".

"מבחינת טוויטר", מסביר עידן, "העובדה שכסף אחד מטריד מינית או משפיל או מוציא דיבה על כסף אחר היא חסרת משמעות כל עוד הכסף זורם לכיסי המוטבים. 'הניטרליות' הזאת – שלא מבדילה בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין חזק לחלש – היא צורה מתקדמת של רוע, והיא מתאפשרת לא רק בגלל הכוח הכלכלי והפוליטי העצום של תאגידים כמו פייסבוק, טוויטר, גוגל וכו', אלא גם בגלל משתפי הפעולה שלהם, כל אותם 'מקצוענים' שרק 'עושים את עבודתם'. משרדי עורכי-דין – 'פירמות' – הם חלק חשוב בשרשרת ההלבנה השחורה הזאת".

עידן גם נוקב בשם המפורש: הרצוג-פוקס-נאמן.

סימניות

1. טור האוכל הפילוסופי-מדעי של אסף אביר ב"מוסף כלכליסט" עוסק השבוע בקולינריה פשיסטית: "הנאצים דחו את כל הגסטרונומיה המערבית 'המנוונת', שלדעתם אחראית לתבוסות הצבאיות של צרפת, 'עם שכולו כסף וקיבה' כדברי גבלס. באיטליה, פיליפו מארינטי, מחבר מצע המפלגה הפשיסטית, קרא להחרים את הפסטה, ש'משרה רוח תבוסתנית על הגוף'. מוסוליני עצמו דגל ב'ריבונות על העיכול', החרמת מזון מיובא, ומעבר לתזונה איטלקית אמיתית – מקומית, עונתית ואוטרקית. רק מה שגדל באיטליה".

2. אודיה רוזנק, קולנוענית, חולקת עם קוראי "מוסף הארץ" רשמים אפלים מניקוי בתים של ישראלים, מלאכה שנאלצה לבצע עקב משבר הקורונה.

ענייני תקשורת

פוליטיזציה. כתבת השער של "7 לילות" היא ראיון שערכה גבי בר-חיים עם גיא לרר, מגיש "הצינור" בערוץ 13. העילה היא מבצע ההתרמה רחב ההיקף שהוביל, שהניב קרוב ל-20 מיליון שקל שיועברו לישראלים שנפגעו ממשבר הקורונה. בר-חיים שואלת אותו גם על תהליך הפוליטיזציה בערוץ. לרר אומר לה שאיש לא אמר לו מעולם מה לשדר, ושאם היה נתקל בהתערבות פוליטית פסולה הוא לא היה שותק.

"שאלתי את מי שהכי מכיר, הכי חתרן, הכי אופוזיציוני, הכי נלחם, מתן חודורוב, והוא אמר לי שיש דברים שגם הוא לא אוהב בהחלטות אבל שהוא לא חושב שזו התערבות פוליטית ברמה כזאת", אומר לרר. בר-חיים שואלת אותו על המינוי של שרון גל, ש"הוצנח מלמעלה" כהגדרתה. "יש לי עבר מאוד קשה עם שרון גל, עד כדי אלימות. אבל שרון הוא איש תקשורת מוכשר. הוא מגיש טוב. זו הדעה הרווחת בקרב מבקריו. זה כישרון שאתה רוצה על מסך", משיב לרר.

לעדויות על ההטרדות של גל מתייחס לרר בסלחנות: "אני חושב שיש דרישה אינסופית לדם, שוכחים את הפונקציה של סליחה, מושג חשוב עבור אנשים שפשעו מוסרית וייתכן שמגיעה להם מחילה בגלל מי שהם היום. בעיני הוא השתנה. תראי את עמנואל רוזן, זה איש שמרצה עונש. כל המהפכות הנפלאות שהרבה מהן דורשות לחרב את גופו של אדם עד אחרון הנקבים. צריך גם מידה לפעמים".

חשיפה כפולה. "חשיפה", מתגאים בשער "ידיעות אחרונות", בהפניה לכתבה של רונן ברגמן ואור פיאלקוב על "הקצין המצרי שהופעל כמרגל ביום כיפור – ומסר את הידיעה שהצילה את ישראל". "חשיפה", מתגאים בשער "ישראל היום", שם מוצע לקוראים לקרוא על "סיפורו של הקצין המצרי שריגל למען ישראל" ו"מסר את ידיעת הזהב הדרמטית ביום השביעי של מלחמת יום כיפור".

מדובר כמובן באותו אדם. כתב "ישראל היום" אהרל'ה ויסברג מציין כי "גם כיום, 47 שנים לאחר המלחמה, חוששת הצנזורה להסגיר פרטים על אודותיו, ולא מאשרת לפרסם אפילו את הכינוי שקיבל". ב"ידיעות אחרונות", כמיטב המסורת שהתפתחה בעיתון, פשוט ממציאים לו כינוי חדש: "גוליית".

חילופים. בעמוד השני של "הארץ" ניתן היום לראשונה קרדיט לעורכת החדשה של "דה-מרקר", סיון קלינגבייל, שמחליפה את אבי בר-אלי. ב"גלובס" מתפרסם טורה הראשון של הכתבת הפוליטית והפרלמנטרית החדשה שירית אביטן-כהן, שגויסה מ"מקור ראשון". הכותרת: "החלטות הממשלה משקפות את הוויכוח הפוליטי יותר משהן נוגעות לקורונה".

עיתון ושלטון. במדור המאמרים האחורי של "הארץ", ב. מיכאל מספר על הפעם ההיא שנכנס למזרח גרמניה, נלקח לחקירה אצל איש שטאזי, ולאחר מכן החליט לוותר על תעודת לע"מ.

מחילה. ב"גלובס" מדווחים שפרופ' יורם לס התנצל בפני הפרקליט האמריקאי אלן דרשוביץ, שהגיש נגדו תביעה בסך 4 מיליון שקל. הרקע לתביעה: קביעה של לס בתוכניתו ב-103FM שדרשוביץ "אנס ילדות" ואף "הודה בכך". "ההתנצלות כעת איננה חלק מהסכם פשרה, ועורכי-דינו של דרשוביץ לא עודכנו מראש על הכוונה להתנצל", מציין הכתב, אבישי גרינצייג. "ההערכה כעת היא שתחנת הרדיו ופרופ' לס יפצו את דרשוביץ ויסיימו בכך את הפרשה". כאן באתר דיווח על כך אמש שוקי טאוסיג.

אם פגעתי, צר לי. ב"מוסף הארץ", בטור החריף "מחלק מוסר", יוענה גונן כותבת על הבעות הצער הפומביות של נתניהו, טופז לוק ורועי צ'יקי ארד, ומשתמשת בהן כדי להצביע על תופעת שיח פסולה שנעשית יותר ויותר נפוצה במחוזותינו: "ההתנצלות הציבורית" – "סוג ייחודי של בקשת סליחה, שמטרתה בדרך כלל דווקא התחמקות מאחריות". הקריאה מומלצת.