לתשומת לבם של עיתונאי "וואלה", אלה ששרדו את תקופת "תיק 4000" ואלה שהצטרפו רק לאחרונה, אלה שנשמו לרווחה כשהודיעו להם שאפשר כבר לכתוב מה שרוצים ואלה שהגיעו למערכת עיתונאית שטוהרה זה כבר מההנחתות של בעלי השליטה הקודמים. תשומת לבכם למה שפירסם אתמול בעל השליטה החדש שלכם, אלי עזור, בעיתון היומי שבשליטתו, "מעריב".
אחותו של אלי עזור, אפרת, מתה ממחלה. טרגדיה אישית, פרטית. האח השכול, בכאבו, זעק את מצוקתו ועמוד שלם מהעיתון שבשליטתו הופקע להבעת אבל פומבית. ולא סתם עמוד, עמוד 3 בכפולה הפותחת. העמוד הנצפה ביותר בכל עיתון מלבד השער הקדמי והאחורי. כל מחצית העמוד התחתונה הוקדשה למודעת אבל מטעם "משפחת עזור ובית מעריב" וכל מחצית העמוד העליונה הוקדשה לתצלום של האחות המנוחה וטקסט קצר מאת עזור. הכותרת: "אפרת, אחותי הקטנה, איננה!".
"האישה הנפלאה, מלאת החיים והחיוך, שגידלה בחינוך מופתי שלוש בנות נפלאות והייתה בת ואחות ודואגת, מחבקת ומאחדת, הלכה אתמול לעולמה בטרם עת", כתב עזור, ובהמשך הוסיף עוד כמה תיאורים מחמיאים ("הראשונה לסייע, מתעניינת, דואגת לכולם"), ביקורת לא מעודנת על הטיפול הרפואי שקיבלה ("כושל וחסר רגישות"), ומילים בשבחה ("יכולת הבישול הפנטסטית שלך וארגון החופשים והמפגשים המשפחתיים").
עיתונאי "וואלה", זה האיש שקנה את האתר. זה האיש וזה סגנונו.
זכותו המלאה של עזור להביע את כאבו בכל סגנון שבו יחפץ, כמובן. יהיה גם מי שיטען כי זכותו המלאה של מו"ל להפקיע עמוד מרכזי מכלי התקשורת שלו להבעת רגשות אבל פרטיים, בהתעלם מהעובדה שלציבור הקוראים אין כל עניין במותה של אשה לא מוכרת שהיא במקרה גם אחות המו"ל. אבל הסגנון במקרה הזה מעיד על האדם ועל היחס שלו לכלי התקשורת שבשליטתו. אצל עזור, היחס הוא אינסטרומנטלי.
עמוד 3 ב"מעריב" אתמול אומר לקוראים ולעיתונאים כאחד: אני, אלי עזור, רואה בעיתון שלי כלי לקידום מטרותיי האישיות. הכוונה יכולה להיות טהורה, כמו זעקת שכול על אחות אהובה. אבל היא יכולה להיות גם שפלה, כמו חנופה לפוליטיקאים ואנשי עסקים שהמו"ל חפץ ביקרם (וביקורת כלפי יריביו). בכל מקרה אין קשר בין השימוש של מו"ל בעיתון לצורך פרטי לבין עיתונות מקצועית וחופשית.
עמוד 3 ב"מעריב" אומר אתמול דבר נוסף: אלי עזור ממנה עורכים בכירים כמו גולן בר-יוסף ודורון כהן שאינם מעזים לעצור אותו כשהוא דורש להפקיע את כל עמוד 3 בעיתון למטרות משפחתיות, או, גרוע מכך, מחליטים על דעת עצמם להבליט ללא כל פרופורציה את אבלו האישי של הבוס, מתוך ניחוש רצונותיו.
עזור הצטרף אתמול לרשימה של מו"לים שהפקיעו עמודים מעיתוניהם כדי להביע את אבלם: כשעופר נמרודי היה הבעלים של "מעריב" היה זה נוהג נפוץ; ב"ידיעות אחרונות" מציינים את מותו של נח מוזס מדי שנה בשנה; ב"ישראל היום" הפקיעו הבעלים כבר כמה פעמים שטחים נרחבים עבור מודעות אבל לזכרם של קרובים ומקורבים. מה עוד משותף לנמרודי, מוזס ואדלסון? כלי התקשורת שבבעלותם העדיפו ומעדיפים פעמים רבות לדחוק את האינטרס הציבורי הצדה, לטובת האינטרס האישי של המו"ל.