עולם מקביל

"הגיוני להניח שכשהביטחון של מיליוני בני אדם מתערער, תיאוריות קונספירציה יפרחו. השורשים קיימים. תמיד ישנם מי שנכונים לאמץ קונספירציות כדי להצדיק את השקפת עולמם או את המציאות שהם חיים בה", אומר ד"ר אריאל קוך, חוקר תנועות קיצוניות, לאורי פסובסקי בכתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס". הכתבה עוסקת ב-QAnon, העלילה החמה בשדה הקנוניות. "זו תיאוריית קונספירציה שביסודה הנחות שלפיהן מעגלים סודיים של פדופילים וסוחרי אדם ופוליטיקאים ואנשי הון ואנשי תקשורת מעורבים יחד בקנוניה שתכליתה להדיח את הנשיא טראמפ", מסביר ד"ר קוך.

"תיאוריות קונספירציה רבות מציירות את העולם כנשלט בידי מיעוט אליטיסטי – אם אלה הבונים החופשיים, האילומינטי, הבנקאים, היהודים, העיתונאים, הטייקונים וכדומה", מוסיף חוקר הדתות ד"ר תומר פרסיקו. "מה שמעניין בתפיסת מאמיני QAnon הוא שיש להם דמות משיחית קונקרטית – טראמפ – ושהם אופטימים מאוד בנוגע ליכולתה להתגבר על כוחות החושך".

במקרה הזה נראה שהאהבה דו-כיוונית. "הפריצה הגדולה של QAnon למיינסטרים התרחשה לפני שבועיים, כשנשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ נשאל מה דעתו על התנועה במסיבת עיתונאים", כותב פסובסקי. הוא מצטט את התשובה שנתן טראמפ: "אני לא יודע יותר מדי על התנועה הזאת חוץ מהעובדה שהם מאוד מחבבים אותי ואני מעריך את זה. שמעתי שהפופולריות שלה בעלייה. אלה אנשים שלא אוהבים את מה שקורה במקומות כמו שיקגו, פורטלנד, ניו-יורק וערים ומדינות אחרות. שמעתי שהם אוהבים את המדינה שלנו".

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

פסובסקי לא מסתיר את הזעזוע: "QAnon, תיאוריית קונספירציה, תנועה שהגדיר ה-FBI כאיום טרור מקומי – זוכה לשבחים מנשיא ארצות-הברית". תנועת QAnon זוכה בימים אלה ל-15 דקות התהילה שלה, אבל במושגים רבים מדובר בתיאוריה מוגבלת שנראית כמו גרסה דהויה של קומיקסים בסגנון באטמן: גיבור אנונימי שפועל מאחורי הקלעים (המזוהה רק באות Q) כדי לסייע למנהיג הנבחר לשמור על כוחו למען הציבור, כנגד אחווה של בני בליעל, וללא שום מניעים זרים.

בישראל, סופר-גיבורים הם אתנחתא בידורית נשכחת מהימים שבהם עוד פעלו כאן בתי-קולנוע. הציבור הישראלי מתוחכם יותר מהציבור המטורלל בארצם של בני החורין וביתם של האמיצים. הישראלי כידוע אינו פראייר, ולא מאמין בבאטמנים. אבל הוא יכול להאמין בגרסאות יותר מתוחכמות של קנוניית מדינת העומק, כאלה שמוכרות לו מז'אנר כתיבה שנהנה מפופולריות גבוהה במחוזותינו: פובליציסטיקה פוליטית.

הנציג הבולט של הזרם הקונספירטיבי בפובליציסטיקה הישראלית הוא אמנון לורד, בעל הטור הבכיר של "ישראל היום". אצל לורד, טראמפ מוחלף בנתניהו וכת הפדופילים השטנית מוחלפת בחבורת קושרים הרבה יותר מתקבלת על הדעת: הפקידים, והעיתונאים, ואנשי הצבא ומערכת אכיפת החוק, והממשל האמריקאי, ועמותות השמאל, והפוליטיקאים מהשמאל, שמסתייעים בפלסטינים (גם כן שמאל), בקומוניסטים (אולטרה-שמאל) ובמדינות אירופה (שמאל). מדינת העומק של אמנון לורד עמוקה ומסועפת, ורק בנס היא טרם הגיעה אליו, סתמה את פיו והפסיקה את פרסום טוריו בעיתון הנפוץ במדינה.

קוראי "ישראל היום" יודעים שכל עוד מגיע יום שישי ובפתח המוסף הפוליטי נדפס הטור השבועי של לורד, המבצר עדיין לא נפל. והיום מוגשת להם שם חשיפה: עוד פקיד שעשה קולות של משרת ציבור אך התגלה כקושר מסוכן. שאול מרידור, ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, שהודיע השבוע על פרישתו תוך מתיחת ביקורת חריפה על הדרג הפוליטי.

מי שיקרא את הטור יקבל את הרושם שמי שחשף את מרידור כחפרפרת – בטעות, כמובן – הוא לא אחר מאשר נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין. "מה אמורה להביע האמירה הממלכתית של הנשיא ראובן ריבלין לאחר התפטרותו של ראש אגף התקציבים במשרד האוצר שאול מרידור?", תוהה לורד. רגע לפני שהוא מסביר למה הכוונה, הוא עוצר כדי לעקוץ: "אין לריבלין מה להגיד על המהלך ההיסטורי משנה המציאות בין ישראל לאיחוד האמירויות. אין לו מה להגיד על קמפיין השריפות של הפלשתינים".

מבזק מהמציאות לבכיר הטוראים של "ישראל היום": לריבלין דווקא כן היה מה להגיד על ההסכם המתגבש עם הדיקטטורה הערבית ("רגע היסטורי ומרגש", "הישג גדול"), וגם על "קמפיין השריפות" הפלסטיני ("טרור לכל דבר", "לא נעמוד מנגד"). אבל זה לא משנה. כפי שכולם יודעים, אי-אפשר לבלבל קונספירטורים עם עובדות. והעובדות של אמנון לורד גורסות שנשיא המדינה הוא חלק ממדינת העומק. אבל רגע, למה אנחנו בכלל מדברים עליו?

"יש התקוממות של המומחים והפקידים נגד רה"מ נתניהו, וריבלין דופק כרטיס עבודה בשורות המתקוממים", מסביר לורד. "הוא תומך בהם. בדיוק כפי שהפרקליטות תומכת באלה שמסתערים על בית ראש הממשלה". מה שהליצן הוא עבור סטיבן קינג, הפקיד הוא עבור לורד. לכאורה איש מקצוע תמים, שגרתי וקלישאתי, אך למעשה סוכן רדום של כל מה ששטני. הוא יושב ועושה את עבודתו, שותה תה ודופק כרטיס, עד הרגע שבו מפעיליו מאותתים לו מן הצללים ומורים לו לפעול. "לכל פקיד יש פעם ראשונה", מבארת כותרת הטור.

גם ב"ישראל היום" יש כנראה סוכנים רדומים. השבוע, מישהו מהם ודאי ניצל את גישתו למחשבי החינמון רגע לפני הירידה לדפוס כדי למחוק מהטור את ההוכחות לכך שמשטרת ישראל עוזרת למפגיני בלפור להגיע לנתניהו ולהתנקש בו, ושהקג"ב מפעיל את אובמה, שמפעיל את אהוד ברק, שמפעיל בסתר את מחאת בלפור והשמאל, שמפעיל את מערכת אכיפת החוק – ואידך זיל גמור.

לכן, יש לשער, הטור של היום רומזני ועמום מהרגיל. ניכר שלורד עדיין נאבק לחשוף את הראיות המרשיעות שמראות ששאול מרידור בעצם אחראי למשבר הכלכלי שהביאה עמה הקורונה. הוא, ולא הדרג הפוליטי. האלטר-אגו של לורד, טווה הקנוניות אבי זלינגר, כבר הגיע לשם ואף מצא את הקשר למפגינים נגד נתניהו. היום, לורד מסתפק בכך שהוא משווה אותם לגזענים בארצות-הברית ולניאו-נאצים בגרמניה וקורא להם טרוריסטים צמאי דם.

המשבר

במובנים רבים, אמנון לורד הוא גליץ' במטריקס של "ישראל היום". תוכנת תעמולה שחצתה את הגדר אל מחוזות הטרלול הגלוי. יש דרכים אפקטיביות יותר לשכנע את הציבור בשקרים, כלומר הסברים אלטרנטיביים, למצוקה שרבים חווים כעת. האופן שבו מערכת "ישראל היום" מטפלת במשבר הקורונה מדגים את השיטה: במקום להמציא מציאות מאפס, אפשר פשוט לשקף את המציאות כמו שהיא – ורק למחוק ממנה את הפרטים שאינם מתיישבים עם דף המסרים.

בסוף השבוע הזה, משבר הקורונה כובש את הכותרות הראשיות של כל היומונים. בכל יומון שאינו "ישראל היום", הסנטימנט דומה: הנתונים מעידים על משבר רפואי חמור, שצפוי להחמיר את המשבר הכלכלי, ושני המשברים מבוששים להיפתר בגלל משבר פוליטי עמוק שגם הפתרון שלו אינו נראה באופק.

"ישראל מתקרבת לנקודת הכרעה", קובעים בשער "גלובס". "עם 3,000 חולים מאומתים חדשים ביום, צעדי מגבלות חדשים עם השלכות כלכליות משמעותיות הם כבר כמעט עובדה מוגמרת, למרות ששוק התעסוקה עוד לא התאושש מהסגר הקודם".

פרויקט נרחב של העיתון הכלכלי חורץ שמקור המשבר הוא ההחלטה לעודד מעסיקים להוציא עובדים לחל"ת ולהסתמך על המדינה שתשלם להם דמי אבטלה עד התאוששות המשק. ב"גלובס" מגייסים גלריה של דמויות בכירות מעולם הכלכלה שחוזרות על המסר הזה: מנכ"ל משרד האוצר היוצא שי באב"ד, נגידת בנק ישראל לשעבר קרנית פלוג, שר הכלכלה עמיר פרץ, הכלכלן צבי אקשטיין ועוד. הפתרון, לפי "גלובס", הוא מה שמכונה "המודל הגרמני".

"כולם קוראים לזה 'המודל הגרמני' אבל האמת היא ששורה של מדינות באירופה פועלות כבר לפי מודלים גמישים בשוק העבודה, כאלה שמתמרצים את המעסיקים לשמר עובדים ולמעשה מסבסדים אותם, ולא ישירות את העובדים", כותבת העורכת נעמה סיקולר. "בכך הם משמרים גם את הקשר בין העובד למעסיק וגם את רמת הפעילות במשק. הם יוצרים ביקושים ולכן גם את הצריכה, ומתחזקים באופן מלאכותי את הפריון".

ב"דה-מרקר" מצטרפים להתרעות. "זה כמעט ודאי: המשבר הכלכלי בישראל צפוי להחריף. במקום לנקוט צעדים מקצועיים נכונים, נתניהו בכוונה נוקט את כל הצעדים ההרסניים. זה יטביע את כלכלת ישראל, והמגוחך הוא שזה יטביע גם אותו", כותבת מירב ארלוזורוב. "זאת שאלה של זמן עד שנתניהו ייפול, הוא במו ידיו מביא על עצמו את קצו. המבהיל הוא שהקץ הזה יגיע רק אחרי שתהיה התפכחות מוחלטת של הציבור מדמותו של נתניהו, בגלל המשבר הכלכלי העצום שעוד יגיע".

גם עמוס הראל רואה שחורות. "כשלונה של הממשלה בניהול משבר הקורונה, שניכר שוב בפתיחת שנת הלימודים, יוצר מעגל קסמים: ככל שהתחלואה גוברת, יורדת מידת האמון של הציבור בהנחיות, וחוזר חלילה", הוא כותב בשער "הארץ". "לקראת החורף עלולה ישראל להיקלע לסערה מושלמת: המשך התפשטות הנגיף, משבר כלכלי חמור אף מזה הבריאותי ופתיחת שלב ההוכחות במשפטו של נתניהו". מאמר המערכת של "הארץ" נושא היום את הכותרת "כשלון הקורונה של נתניהו", וקובע שהזינוק בתחלואה הוא "תולדה ישירה של היעדר הנהגה וניהול כושל".

ב"מעריב" מסכימים, ומחזקים באמצעות תוצאות של סקר. "71% סבורים: הטיפול של נתניהו במשבר – גרוע", מודיעה כותרת שער. "השירות הציבורי מתפרק לנגד עינינו, הכלכלה על סף קריסה, והקורונה יצאה משליטה", חורצת כותרת המשנה בטורו של בן כספית. "ישראל משלמת כעת את מלוא המחיר על כך שהיא מדינה לא מנוהלת, הנתונה לגחמותיו של נתניהו ולשיקוליו האישיים והפליליים".

ב"ידיעות אחרונות" הגיעו למסקנה דומה. "הציון: נכשל", חורצת הכותרת הראשית בעיתון שהנאשם בפלילים נוני מוזס הוא עדיין העורך האחראי שלו. "יותר מ-3,000 מאובחנים חדשים ביום. מקום ראשון בעולם בשיעור נדבקים לגודל האוכלוסייה. המסקנה ברורה וקשה: קברניטי המאבק בקורונה נכשלו כישלון חרוץ", מפרטים בשער, בין תמונותיהם של בנימין נתניהו, בני גנץ, יולי אדלשטיין והפרויקטור רוני גמזו.

"ממשלת ישראל נכשלה בקרב מול המגפה. כישלון מחפיר בממדים שאין כמותם בעומק חומרתם בעולם", חורץ סבר פלוצקר בטור. נחום ברנע, בטור אחר, מאשים את "הבור המנהיגותי", בדגש על נתניהו. "היועץ המשפטי לממשלה חזר ואמר אתמול שלדעתו ראש הממשלה יכול להמשיך ולכהן גם בזמן משפטו. את שתי המטלות הוא יכול למלא במקביל. אם ההתמודדות של נתניהו עם משבר הקורונה היא המבחן, אני לא בטוח שהוא צודק".

אדיר ינקו, בעמוד שמנגד, מראיין את גמזו ונותן לו הזדמנות להטיל חלק מהאחריות על נתניהו. "זו אגדה שראש הממשלה לא מגבה אותי. הוא יורד לפרטים, מתעניין, מרים טלפון ומבקש לקדם מהלכים", אומר גמזו. "יש לי גיבוי פוליטי", הוא מוסיף, ומחדד: "הגיבוי הוא גם בחדרי חדרים וגם ליד שולחן הממשלה".

מי שיבחר להעביר את סוף השבוע דווקא עם גיליון של "ישראל היום" ייחשף למציאות אחרת לגמרי. גם בעיתונם החינמי של מרים ושלדון אדלסון משבר הקורונה כובש את הכותרת הראשית, אך כאן המשבר הכלכלי נעלם. האחריות של הדרג הפוליטי – של נתניהו, ושל כל היתר – כלל לא מוזכרת. התוצאה היא מעין הודאה בכך שהמצב קשה (הכותרת הראשית: "צבע אדום"), אבל אם חייבים למצוא את הגורמים לכך – הרי שאת האשמה ראוי להטיל על הציבור הרחב. ועל מי עוד? תצלום גדול של רוני גמזו שנדפס במרכז השער מספק תשובה אפשרית.

סיקור משבר הקורונה בשער "ישראל היום", היום. הדמות הפוליטית היחידה שמוזכרת היא השר יעקב ליצמן, שמותח ביקורת על פרויקטור הקורונה רוני גמזו (לחצו להגדלה)

שני טורי פרשנות שמקבלים הפניות שער לא מובילים לניתוח פוליטי או כלכלי של המצב. המחברים הם שני רופאים. אחד מהם קורא לציבור "להתמודד יחדיו עם הקטסטרופה הרפואית", והאחר כותב על התובנות האנושיות שעלו בו לנוכח הפרידה מחולי קורונה שגססו מול עיניו. הטורים עצמם ראויים, אך ההחלטה להבליט אותם במקום לעסוק בהקשר הכלכלי-פוליטי – אפילו לא כזה שיקבע שנעשה לנתניהו עוול – נוטעת אותם במחוזות האבסורד.

ב"ישראל היום" לא מתעלמים לגמרי מהמצב הכלכלי. באחורי העיתון נדפס היום מדור כלכלה מצומק (עמוד ברוטו) ובראשו ידיעה על כך ש"הבורסה בתל-אביב צנחה שוב", ושב"יום אדום ועגום במיוחד" נמחקו "רווחים של חודשיים". הכתב, גלעד צוויק, מפרט כמה זה יוצא באחוזים אבל נמנע מלספק הקשר כלשהו. קורונה? משבר כלכלי? אבטלה? לא ברור. משהו קרה, לא ידוע מה. תשאלו עיתונאי. טור הפרשנות הנלווה, מאת העורך הכלכלי ערן בר-טל, עוסק בכלל ביתרות החוב של ממשלת ארצות-הברית.

ובכל זאת, אם יש "קטסטרופה רפואית" והבורסה נופלת, מי אחראי? תשובה אפשרית אפשר למצוא בטורו של אמנון לורד, שקושר בין ההחמרה במשבר הקורונה ל"המרדה הסמויה של האזרחים כנגד הצעדים הבסיסיים ביותר לבלימת המגפה".

מי בדיוק ממריד את האזרחים? הפוליטיקאים והבכירים השונים שנתפסים שוב ושוב כשהם מפרים את הנחיות הממשלה? המדיניות המזוגזגת? ההסברה הלקויה? מה פתאום. נשטף לכם המוח? מה אתם, פקידים? התשובה היא מערכת המשפט כמובן, שאישרה הפגנות דמוקרטיות נגד הממשלה. כלומר, אישרה "עבריינות" ו"זריעת פחד ומשטמה ברחובות ירושלים".

נוחי-נוני

ב"ידיעות אחרונות" מגישים הבוקר לקוראים גיליון חגיגי של "7 ימים", המחולק לשני חלקים כמו בימים שבהם המודעות זרמו כמו מים. כתבת השער של אחד מהם מוקדשת לנוחי דנקנר, פעם איש העסקים החזק והמקושר בישראל, שבימים הטובים ההם זכה לחיבוק מתמיד מהעיתון ומבכירי כותביו. העילה הרשמית: "קטעים בלעדיים" מתוך ספר אוטוביוגרפי שדנקנר כתב בכלא, על בלוקים שרכש בקנטינה.

פרויקט דנקנר של "ידיעות אחרונות" הצריך שלושה כתבים (טל גלעדי, שוש מולא ואיתי אילנאי), שכדי לקבל את הרשימות הבלעדיות ודאי נברו בפחי זבל, שידלו מקורות חסויים בשירות בתי-הסוהר, או פשוט קיבלו אותם מהיחצנים של דנקנר. הכתבה עצמה נשענת על שתי רגליים: קיצור תולדות עלייתו ונפילתו של דנקנר, וציטוטים ארוכים של קטעים מתוך הספר.

הטקסטים של דנקנר דלים וחסרי עניין, ומציגים את כותבם כדמות שבין חייזר לרובוט, או לפחות מי שמעסיק יצור כזה ככותב הצללים שלו. הנה למשל הטקסט שנבחר לשמש כפתיח ולמשוך פנימה את הקוראים: "בימים אלה התחלתי לרצות את עונש המאסר שהושת עלי. איני מרגיש מסכן ואני משוכנע שאדע להעסיק את עצמי ולנצל את הזמן לטובה. [...] אני מקבל הוראות ופקודות שעלי לציית להן, וכמובן שנמנע ממני זמן האיכות עם בני משפחתי שכל-כך יקרים ללבי: אשתי, הורי, ילדי ונכדי. [...] אקדיש את זמני הפנוי ללימוד תורה וספר הזוהר ולכתיבת ספר אוטוביוגרפי על תחנות חיי עד כה".

כותרות פרויקט דנקנר של "7 ימים", היום

וכך זה ממשיך. דנקנר כותב ביובש, לפרוטוקול, בסגנון שנראה כמו הכנה לעדות במשפט ובלי פרטים מפלילים, נקיפות מצפון, הומור או נשמה. בחלקים שעוסקים ברגעים לא נעימים (למשל, הרגע שבו שרקו לו בוז בקונצרט של הפילהרמונית, אחרי שמנכ"ל התזמורת מצא לנכון להודות לו על הכסף שתרם מול אולם מלא), דנקנר מתאר את עצמו כקורבן ולא מבין מהיכן נובעת האיבה שרוחשים לו בציבור (שמימן את התרומה הזו ואחרות).

חלקים אחרים, שכוללים רשימה ארוכה של ניים-דרופינג (כולל סיפור על המקרה שבו דנקנר הוביל, לטענתו, למינוי סטנלי פישר לתפקיד נגיד בנק ישראל כשתיווך בין שר האוצר נתניהו לראש הממשלה אריאל שרון), נראים כמו איום מנומס על כל האנשים שהיו לצדו בימיו כגדול טייקוני התקופה, כשעשק את הציבור עם מחירי סלולר ומזון מנופחים ומחיקת חובות של מיליארדים שפגעה בפנסיות של כולם. לרגעים נדמה שדנקנר משתמש ב"ידיעות אחרונות" כדי לאותת לכל מקורביו מהתקופה ההיא: "אתם הייתם שם איתי, ורק אני נפלתי. ועכשיו אל תפריעו לי לחזור לעניינים".

ניכר שב"7 ימים" התאמצו לאזן את הפוזיציה של דנקנר לגבי עצמו. הם עושים זאת בשיטת המלה-כנגד-מלה: "דנקנר הוא איש מתעתע. לא רק בגלל החיבור בין אמונה כמעט עיוורת ברבנים לכסף גדול, בין בודהיזם ליהדות, בין תדמיתו הנזירית להתנהלותו העסקית הדורסנית. אנשים שמכירים אותו היטב, גם אלה שלא נמנים עם חוג אוהדיו או חבריו, מתארים אדם חיובי. מדבר ברכות, אדיב לזולת, מנומס, כזה שנמצא בקשר עם רוב האנשים שהקיפו אותו בעבר.

"בעיתוני העסקים, מצד שני, כתבו על איש עסקים אכזרי, יהיר, שידע לגייס רגולטורים כדי להשתלט על חברות במינוף לא הגיוני, התייחס לא תמיד יפה למנהליו, שאותם ריפד בהמון כסף, השתלט על עיתון כושל כדי לנקום בעיתון אחר שניהל נגדו קמפיין, ולבסוף בנה אימפריה עסקית שהתרסקה והכניסה אותו לכלא" (ובתרגום לעברית: "עיתוני העסקים" = "דה-מרקר". "עיתון כושל" = "מעריב". "עיתון אחר שניהל נגדו קמפיין" = שוב "דה-מרקר").

אם כך, מי צודק? חבריו ומכריו של דנקנר, שבראשם קבוצת "ידיעות אחרונות" (לרבות "כלכליסט" ו-ynet) בתקופה שבה היה לאיש הרבה כסף לחלק – או שמא "עיתוני העסקים"? כתבי "ידיעות אחרונות" משאירים את התהייה הזאת באוויר, ועוברים לדווח על ההשפעה העמוקה שספג דנקנר מסבתא שלו, שהתקיימה מ"קצבה צנועה מאוד שקיבלה מביטוח לאומי" ובכל זאת תרמה לקבצנים.

נוחי דנקנר מגיע לשערי בית-הכלא מעשיהו כדי לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. 2.10.2018 (צילום: פלאש 90)

בעולם הרוחני הצר של ממלכת מוזס, פרויקט כמו זה הוא הישג כפול: מצד אחד חשיפת החומרים הבלעדיים, ומצד שני שמירה על צלם עיתונאי באמצעות העיסוק המורחב בצדדים הלא-מחמיאים של האיש, כולל המעשים הפליליים ומתן קול לאזרחים שנפגעו ממנו. תופעת דנקנר מתוארת ככשל מקרי, שנגרם בשל תגובת שרשרת פיננסית שאיש לא יכול היה לחזות. הבעיה האמיתית, המבנית, כלל לא מוזכרת: כלכלת המקורבים, המינוף ההרסני, עשיית הון בכספם של אחרים, ריכוזיות ממאירה, יוקר מחיה ויחסים מושחתים עם התקשורת.

בעולמו של מוזס אך טבעי הוא שטייקון מקים חצר שמחברת אנשי עסקים (יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר, בן דודו), רבנים (יאשיהו פינטו) ופוליטיקאים (אריאל שרון, אהוד אולמרט), וכולם עוברים את מסלול החקירה-משפט-הרשעה-כלא ואז חוזרים לחברה, מי בגפו ומי בסיוע ספר בהוצאת "ידיעות אחרונות" וכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות", שמסייעים לו לקבל בחזרה חותמת כשרות. זה מעורר קבס, אבל קשה לצפות למשהו אחר מעיתון שעובדיו מוכנים לסבול מצב שבו הבוס שלהם – בעבר, אחד מאנשי שלומו הקרובים של דנקנר – עומד לדין על עסקת שוחד שבה המתת היתה הקו המערכתי.

פרויקט דנקנר של "7 ימים" הוא אכן הישג. אבל לא של "7 ימים", אלא של דנקנר. הפרסום מסייע לו למתג את עצמו לא כעבריין, אלא כטייקון עם עיניים גדולות (וכחולות, מציינים גלעדי, מולא ואילנאי) שבסך הכל עשה כמה טעויות עסקיות ושילם על כך מחיר כבד.

ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

ומה כעת? "מקורביו טוענים שיש רק דבר אחד שמעניין את דנקנר כרגע: לעשות המון כסף ולהחזיר כל שקל מהחוב. הוא נחוש לחזור להיות אחד מאנשי העסקים המובילים בישראל, ובדרך להיות הטייקון היחיד שלא עשה שום תספורת. במסגרת זו סירב דנקנר למספר הצעות מחברות מובילות בשכר גבוה. משכר של מנכ"ל, מכובד ככל שיהיה, אי-אפשר להחזיר חוב של מאות מיליוני שקלים. בטח שלא לרכוש חברה מובילה במשק ולחזור למעמד-על". אם יצליח במשימה, ל"ידיעות אחרונות" יהיה חלק בהחזרתו אל זירת הפשע.

ראוי להדגיש: ספק אם דנקנר יצליח, או בכלל ינסה, להחזיר את כל חובותיו. ובכל זאת, נראה שחשוב לו להעמיד פנים. את החוב הגדול ביותר, כ-150 מיליון שקל, הוא חב לבנק הפועלים. בנק הפועלים הוא גם הבעלים של כשליש ממניות "ידיעות אחרונות". נציגי הבנק הם אלה שמאפשרים את המשך כהונתו של מוזס בתפקיד האיש החזק בקבוצה, למרות שגם הוא הסתבך בפלילים, לווה סכומי עתק מהבנק והוביל את האימפריה שקיבל למשבר כלכלי. כמו דנקנר. הכסף שבנק הפועלים הפסיד בהלוואה לדנקנר שייך לציבור הרחב. לפיכך, ברור מדוע גם הבנק מעוניין לשמר את האשליה שיום יבוא ודנקנר יחזיר את הכסף, והכל יהיה בסדר.

בנקאים ממוגנים

"אלה שצריכים כסף כדי להחזיר חובות – לא יקבלו מאיתנו הלוואה כרגע". הדובר: ערן וולף, מנכ"ל חברת ההלוואות "מימון ישיר" ב"מוסף כלכליסט". דבריו נדפסים בכותרת של ראיון שערכה עמו דיאנה בחור-ניר ביומון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות". בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו טען המרואיין שדבריו הוצאו מהקשרם; לטענתו, החברה לא סוגרת את דלתותיה בפני "אלה שצריכים כסף כדי להחזיר חובות", אלא פשוט קיבלה החלטה עסקית "לצאת מתחום ההלוואות לכל מטרה" בתחילת משבר הקורונה, בגלל הסיכון הרב הכרוך בו.

ההסבר של וולף לא משכנע, וגם לא הטרוניה על כך שב"כלכליסט" הזמינו אותו להתראיין בפורמט שבו כביכול "מקובל לפרגן" (אמיר זיו, העורך, השיב לו על כך). מה שראוי לציון בטענות של המלווה בריבית שחש מותקף הוא הרקע שהוא מייחס למסגור הביקורתי: "'כלכליסט', באופן מסורתי, הוא עיתון שכותב באופן שלילי על 'מימון ישיר' וחיובי יותר על הבנקים הגדולים".

"כלכליסט", יש להזכיר, אינו רק עיתון שמסקר באופן חיובי את הבנקים. שניים מהם, בנק הפועלים ובנק דיסקונט, גם מחזיקים בכ-40% מהמניות שלו. והקו המערכתי של "כלכליסט", באופן מסורתי, אכן מוטה לטובת בנק הפועלים.

גם "ידיעות אחרונות", אגב. בפרויקט הענק על נוחי דנקנר ב"7 ימים", הבנקים מוזכרים בחטף, כמי שכביכול נפלו קורבן ל"תדמית המצליחן" של דנקנר ולכן העניקו לו הלוואות עתק. שמותיהם של הבנקים הספציפיים כמובן לא מוזכרים, ובוודאי לא אחריותם לאיבוד מאות מיליונים מכספי הציבור והאפשרות שהיה עליהם לזהות את הסכנה ולהימנע מכך.

"הכי טובים למשפחה". הפניה בשער "מעריב", היום

מי שבכל זאת ירצו לקרוא על הבנקים בסוף השבוע הזה יוכלו לדפדף ב"מעריב", שם מבשרים לקוראים בשער המוסף על "פרויקט ענק וחגיגי" שמתפרסם לרגל ראש השנה. אבל החגיגיות אינה שלמה: איכשהו, הקרדיט לצמד הכותבים שחתומים השנה על פרויקט "הכי טובים למשפחה" מופיע באותיות זעירות בפינה התחתונה של העמוד. מי שיאמץ את העיניים יגלה שכתוב שם "ניר קיפניס" ו"טליה לוין". למרות שם הפרויקט, שמשדר שמישהו ב"מעריב" בחר עבור הקוראים חברות ושירותים שהם "הכי טובים למשפחה", הביצוע נראה כמו ירי לכל הכיוונים.

החלק הראשון למשל מוקדש לבנקים. מיהם הבנקים "הכי טובים למשפחה"? כל הבנקים הגדולים – בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק מזרחי-טפחות ובנק דיסקונט, שמיוצג כאן על-ידי בנק מרכנתיל שבבעלותו. לצדם מוזכרים גם בנק ירושלים ושלוש חברות כרטיסי אשראי גדולות. ב"מעריב" לא מדרגים אותם. כולם מצוינים, כולם ראויים לשבח. למה לבחור כשאפשר לפרגן לכולם? התוכן עצמו הוא רצף ארוך של סופרלטיבים: בבנק הפועלים פשוט העבירו ציטוטים של המשנה למנכ"ל, שמונה את מעלותיו. במקרה של בנק לאומי, ב"מעריב" כנראה שכחו לערוך את הטקסט היחצני, וייחסו את הסופרלטיבים העצמיים של הבנק לצמד הכתבים. התוצאה: "דאגנו במיוחד לאוכלוסייה המבוגרת", גורסים לוין וקיפניס בשם עצמם, "ואף שלחנו בנקאים ממוגנים לבתי-האבות".

וכך זה נמשך עם חברות הביטוח, הסופרמרקטים, רשתות השיווק וחברות המזון הגדולות, חברות הנדל"ן, התיירות והרכב. קיפניס, לוין ועורכיהם מצטטים מנהלים ואינטרסנטים שמעידים על עיסתם (מתברר שחברת סונול מציעה את "התדלוק הכי מהיר בארץ") והופכים את המוסף לכלי קיבול למלל השיווקי אפילו בלי לנסות להעמיד פנים. לקוראים לא נמסר אם הגופים המופיעים בפרויקט שילמו על כך, ישירות או בעקיפין.

בשוליים נחשפת מהות הפרויקט. זה קורה כשב"מעריב" ניגשים למתג גופים נטולי מתחרים כ"הכי טובים למשפחה", כאילו יש ממה לבחור. למשל, מפעל הפיס, שחקן יחיד בתחום ההימורים שאינם מבוססי ספורט (שביומיום גם נוהג לרכוש כתבות מ"מעריב"). או חברת נובל-אנרג'י ממונופול הגז, ש"מקדמת את מהפכת האנרגיה בישראל ובעולם" כבר "כמעט 90 שנה".

מו"ל "מעריב", אלי עזור (צילום: מרים אלסטר)

מה הופך את נובל-אנרג'י לחברה "הכי טובה למשפחה" בתחומה? כלום. הצרכן הישראלי לא יכול לבחור האם לצרוך את מוצריה של חברת נובל-אנרג'י, או שמא להעדיף על פניהם מוצרים של חברה מתחרה. נובל-אנרג'י (יחד עם שותפיה למונופול) מספקת את תוצריה ישירות לחברת החשמל, שמייצרת מהם חשמל ומספקת אותו לכל משקי הבית בישראל. היא לא "הכי טובה למשפחה", היא פשוט קיימת.

אם כך, למה לכלול אותה בפרויקט המלצות צרכני? פשוט מאוד, משום שלא מדובר בפרויקט המלצות צרכני. מדובר במעין אתנן למפרסמים הגדולים – אולי כאות תודה על כל המודעות והכנסים שהם מממנים, אולי כי הם שילמו ספציפית על הכללתם ברשימה, ואולי כי הם עוד עשויים לשלם בעתיד. כך או כך, ברור מדוע ל"מעריב" חשוב לשמור איתם על יחסים חמים. במקרה של נובל-אנרג'י, היחסים האלה חורגים מתחום הפרסום והשיווק. בשנים האחרונות, חברת הגז האמריקאית זוכה מקבוצת התקשורת של אלי עזור ליחס מיוחד שכולל מחיקה של כתבות ביקורתיות. אל מול מהלכי הצנזורה הבוטים, חנופה קטנה וחסרת הצדקה בפרויקט כמו-צרכני היא עניין זניח. המסכה כבר הוסרה מזמן.

עוד כותרת

"נובל-אנרג'י גילתה בים התיכון ספינות טרופות עתיקות – והסתירה זאת", מדווח ניר חסון בשער "הארץ".

לא מאשרים ולא מכחישים

"סוריה: ישראל תקפה את בסיס T-4 בחומס", מודיעה כותרת חדשותית ב"הארץ". "סוכנות הידיעות הרשמית בדמשק דיווחה על תקיפה שנייה בתוך 48 שעות שיוחסה בישראל", נמסר לקוראים. ב"ידיעות אחרונות" אין זכר למאורע. ב"מעריב" וב"ישראל היום" מדווחים על כך בשוליים של ידיעות שמתרכזות במאורעות אחרים.

המשותף לכל הדיווחים הללו הוא היעדר של התייחסות כלשהי – אישור, הכחשה, "אין תגובה", הנהון מרומז או מריחה ערמומית – מצד מערכת הביטחון הישראלית. גם הבוקר, הציבור הישראלי יודע על הפעולות הצבאיות שנעשות בשמו רק מה שמופיע בדיווחים זרים, שקשה לסמוך על תוכנם.

מתחת לידיעה על התקיפה בסוריה, עורך "הארץ" אלוף בן מדווח על התפתחות בעוד מסכת שהממשל הישראלי נוהג להסתיר מהציבור: הבוררות הבינלאומית בין ישראל למשטר באיראן סביב השותפות העתיקה בחברת קצא"א. החברה, שמובילה ומאחסנת נפט, הוקמה בימים שבהם ישראל ואיראן קיימו יחסים כלכליים ענפים. אחרי המהפכה האסלאמית, השותפות נשארה על הנייר אך נפסקה בפועל – מהלך שגרם לאיראנים לדרוש פיצויי עתק.

בן, העיתונאי היחיד בארץ שמפרסם בהתמדה מידע על המגעים הללו, מדווח היום שאיראן מינתה לאחרונה בורר חדש מטעמה, שופט לשעבר במשטר השאה ש"שימש בעבר ראש ועדת הפיצויים של האו"ם". "חברת הנפט האיראנית זכתה בשני הליכי בוררות נגד ישראל, שבהם דרשה לקבל כספים תמורת נפט שסיפקה בשלהי תקופת השאה", הוא מזכיר. "ישראל מסרבת לשלם את כספי הזכייה, יותר ממיליארד דולר, למדינת אויב. ההליך השלישי והגדול יותר החל ב-1994 ועודנו מתנהל – אחרי שישראל הצליחה לעכבו ליותר מ-20 שנה בטענות פרוצדורליות".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", רונן ברגמן ורמי טל מגישים קטעים מתוך ספרו האוטוביוגרפי החדש של המרגל המנוח רפי איתן (שרואה אור, איך לא, בהוצאת ידיעות ספרים). בשולי הכתבה מרחיבים ברגמן וטל על "ועדת השרים לענייני פרסומים", שניסתה למנוע את פרסום הספר ובסופו של דבר רק צינזרה חלק מהסיפורים.

רפי איתן בעת כהונתו בכנסת, מטעם מפלגת הגמלאים. נובמבר 2007 (צילום: מיכל פתאל)

ברגמן וטל חולקים עם הקוראים כמה מהדרישות שהציבו המצנזרים, שכללו מידע עתיק שכבר נחשף בעבר (למשל, תרגיל מודיעיני ממלחמת העצמאות שסייע להבסת צבא ההצלה של קאוקג'י), אבל גם פרטים שפרסומם צפוי היה בעיקר לעורר מבוכה: גניבה של "כמה פסלונים יפהפיים" ממערת קבורה בורמזית, שהסתייעה במתן שוחד למורה דרך מקומי ובוצעה בשותפות עם בנו של דוד בן-גוריון, ומימון של שירותי זנות לקצינים בכירים בצבא הרוסי.

פרטי הסיפור השני מציגים את מעשה הצנזורה באור מגוחך: "באפריל 1992 נפגשתי בברלין המזרחית עם שלושה גנרלים רוסים, לצורך משא-ומתן על רכישת עודפי הצבא וקרקעות שבהם החזיקו הכוחות הסובייטים בגרמניה המזרחית. ערב אחד, בתום אחת הישיבות עם שלושת הגנרלים, הם החלו להתלחש עם המתורגמן, שאמר לי, 'הם מבקשים שתספק להם זונות...'", כתב רפי איתן.

"נתתי לעוזר הגרמני שלי אלפיים מארק, והוא ליווה אותם אל ה'מוסד' שבו יבואו על סיפוקם. אני חזרתי הביתה. בשלוש לפנות בוקר התעוררתי מדפיקות עזות על הדלת. כשפתחתי, ראיתי את העוזר ועמו אשה שברור היה במה היא עוסקת. 'רפי, הכסף שנתת לי לא הספיק. הרוסים ביקשו וקיבלו סיבוב נוסף...'. נתתי לו עוד אלפיים מארק". שני נציגי ממשל שלקחו חלק בצנזורה, שמוזכרים בכתבה, סיכמו: "עדיף שספרים מסוג זה לא יתפרסמו".

פוליטיקה

הפרשנים ובעלי הטור הפוליטיים עוסקים היום בהרחבה בנעשה במפלגת יש-עתיד. "במבט ראשון זה היה נראה כמו תרגיל. משום מקום הודיע עפר שלח, חברו הקרוב של יאיר לפיד, על דרישתו לקיים פריימריז לראשות יש-עתיד – לראשונה מאז קמה המפלגה", כותב מתי טוכפלד ב"ישראל היום".

גם סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" חשדה: כשרק נודע על כך, היא כותבת, "הפרשנות היתה שמדובר במהלך מתואם, בתחבולה, שלפיה הם מנסים ליצור מצג של מפלגה דמוקרטית שיש בה התמודדות כמו במפלגות שלטון אחרות, וששלח לא באמת מתכוון להתמודד מול לפיד".

למרות הספקות, טוכפלד וקדמון השתכנעו שמדובר במהלך אותנטי, ושבין שלח ללפיד באמת עבר חתול שחור. יובל קרני, הכתב הפוליטי של "ידיעות אחרונות", מסכים איתם, וכך גם יוסי ורטר, רוית הכט, בן כספית וטל שניידר. נראה שלפחות נכון להבוקר אין עיתונאי שחושב אחרת.

מירי רגב, יאיר לפיד ועפר שלח במליאת הכנסת, דצמבר 2014 (צילום: יונתן זינדל)

ענייני תקשורת

מהפך. ב"מוסף הארץ" מראיינת שני ליטמן את חנוך מרמרי, עורך העיתון (ו"העין השביעית") לשעבר, לרגל צאת ספר חדש פרי עטו. ליטמן עוברת איתו על תחנות חייו, ומתעכבת על פרישתו מ"הארץ" על רקע "סכסוך סביב עצמאותו של מוסף הכלכלה שהפך למותג נפרד, 'דה-מרקר'". המאורע דווח בהרחבה במגזין "העין השביעית" לפני עשור וחצי, בימיו ככתב עת מודפס.

"זו היתה התקופה שהסלוגן של העיתון היה 'זה הכל הכסף'", אומר מרמרי על "דה-מרקר". "זה היה מגוחך בעיני. העיתון היה מוקסם וסגד למיליונרים ולמיליארדרים, וכנגזרת גם לתרבות ההייטק העשירה והמעודכנת". מאז השתנה "דה-מרקר", וגם מרמרי שינה את דעתו. "כיום מרמרי אומר שהוא קורא יותר את 'דה-מרקר' מאשר את 'הארץ'", כותבת ליטמן. "קרה שם מהפך", הוא מסביר. "כיום זה אחד העיתונים החשובים שקיימים. טיפחו שם אנשים מצוינים והוא התייצב כמשרת של הציבור".

שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" (צילום: יוסי זמיר)

אדלסון. גיא רולניק כותב ב"דה-מרקר" על מחקר חדש שעורכיו גורסים כי "ישראל היום" העניק לנתניהו ולליכוד שניים עד שלושה מנדטים (רולניק כותב בטעות שהמחקר סקר 16 שנות חינמון, אף ש"ישראל היום" קיים רק 13 שנים). "ייתכן ששניים-שלושה מנדטים שזזו ימינה בישראל הם הערכת חסר. כי יש קבוצה שלישית, קטנטנה, כמה עשרות בודדות של אנשים, שעליה השפיע 'ישראל היום' יותר מכל. הכוונה היא לבוסים של כלי התקשורת המרכזיים, אילי ההון הבולטים והפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל", הוא כותב.

"בשלושת העשורים עד כניסת 'ישראל היום' היה בוס אחד לעיתונות הישראלית: מו"ל 'ידיעות אחרונות' ארנון (נוני) מוזס. זאת לא היתה רק התפוצה המשולבת של 'ידיעות אחרונות' בסוף השבוע ו-ynet כל ימות השבוע, אלא בעיקר הניהול הריכוזי של העיתון. שליט אחד שמחליט: מי איתנו, מי נגדנו.

"מוזס לא היה צריך לתת הוראות ולהתערב במערכת. שליטה ריכוזית בכלי תקשורת גדול היא כמו נשק גרעיני: לא צריך להפעיל אותו כדי שהשחקנים המרכזיים יתיישרו לפי האינטרסים שלך. ואז הגיעו האדלסונים. בהדרגה הפנימו כל גורמי הכוח במדינה – בממשלה, בכנסת, בבנקים, בפירמידות, בעיתונות – שהכוח של מוזס נחלש, שהסיכון שלוקחים אלה שיחרגו מהשורה הולך וקטן". המחקר המלא פורסם אתמול כאן, באתר "העין השביעית".

סאטירה. "תכלס, זה לא היה מצחיק. אפשר להגיד את זה על 'גב האומה', או שזה עדיין אסור?", כותב אלון עידן ב"מוסף הארץ", ומסביר: "חבל אם הורידו את 'גב האומה' מטעמים פוליטיים. זה לא בסדר. היו צריכים להוריד אותה מטעמי חוסר הצחקה. בכל מקרה, נסתדר".

חג. "לא רבים יודעים, אך היום מציינים ברחבי העולם את 'יום מחלקי העיתונים'", מדווחת קורין אלבז-אלוש בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". "התאריך נקבע ביום שבו החל בעבודתו מחלק העיתונים הראשון בשנת 1833, ברני פלהרטי, שהיה אז רק בן עשר ויצא לחלק את ה'ניו-יורק סאן'", מסבירה הכתבת. השנים שבהן היה נורמלי לראות ברחוב ילדים קטנים עובדים למחייתם כבר חלפו להן. בהתאם לרוח התקופה, היום מראיינים ב"ידיעות אחרונות" מחלק עיתונים בן 82. העיתון שהוא מחלק הוא כמובן "ידיעות אחרונות".