מינויו של דייוויד לנדאו, עורך המהדורה האנגלית של "הארץ", לעורך הראשי של העיתון במקום חנוך מרמרי המתפטר, הפתיע גם את מי שחשבו שהם מכירים את המו"ל, עמוס שוקן. לנדאו, חרף היותו חבר בעל מעמד נכבד במערכת "הארץ", לא נכלל ברשימות המועמדים שהרכיבו מנחשי הניחושים בימי המתח שבין הודעת ההתפטרות להודעת המינוי. על העילה הרשמית להתפטרותו של מרמרי - הגריעה בסמכותו כעורך ראשי עם מעבר מערכת מדור הכלכלה של העיתון לבניין המגזין הכלכלי "דה מרקר" - מסכימים ב"הארץ", רובם ככולם, שלא על עניין זה לבדו נחלקו הוא ועמוס שוקן, המו"ל. זה כנראה היה רק הקש ששבר את גבו העמוס במועקות של מרמרי.
הבחירה בלנדאו, בין שתוכננה בראשו של שוקן זמן רב ובין שנשלפה בצוק העתים, מסמנת עידן חדש, שונה במקצת בדגשים, שבפתחו עומד העיתון הוותיק של משפחת שוקן. "שוקן הזקן (אביו של עמוס שוקן ח"ע) בוודאי מתהפך בקברו כעת, כשלעורך ’הארץ’ ממונה יהודי מזוקן וחובש כיפה שחורה", התלוצץ לאחרונה אחד מוותיקי העיתון. ואכן, במובנים רבים נחשב לנדאו, בן 57, לחריג בין יתר חברי הנהלת המערכת, ולא רק בשל חזותו.
דייוויד לנדאו. לא תל-אביבי
ניסיון למקם את לנדאו על מפת השבטים המקובלת של הישראליות לא עולה יפה, ואף מעלה הרהור על מידת דיוקה של המפה. למרות הכיפה השחורה שלראשו, ולמרות העדפתו להתפלל דווקא בבתי-הכנסת החרדיים הקטנים של ירושלים, הוא אינו חרדי כלל וכלל. הוא דווקא ציוני מובהק, שעלה לארץ מאנגליה ממניעים ציוניים לפני כ-34 שנים, לאחר שלמד שנתיים בישיבה בארץ, ואף שירת בצבא כתותחן. ולמרות שעלה לארץ כדתי ציוני, ולמרות שבנו, אחד משלושת ילדיו, אף מתגורר באלון-שבות שבגוש-עציון, הוא גם אינו דתי לאומי במובן השבטי המקובל. למעשה, הוא סולד מן הדתיות הלאומית המקובלת סלידה עמוקה. גם חילוני, או מסורתי, הוא אינו. הוא יהודי דתי המקפיד על לימוד תורה וקיום מצוות.
מיהו אפוא דייוויד לנדאו? למרות דתיותו, הוא ציוני מבית-מדרשו של הרצל, ולא מבית-מדרשו של הרב קוק. הדמות הדתית שאיתה הוא מזדהה היא דווקא דמותו של הפרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ ז"ל. הוא תוצר של יהדות מרכז אירופה הקלאסית, שההשפעות התרבותיות של מרכז אירופה השתלבו בנפשות בניה עם תחושת השתייכות לעם היהודי על הרעיון הציוני הנגזר ממנה. ועם זאת, הדגם הדתי-הציוני-לאומי, הדוגל בהתיישבות ביש"ע גם מכוחו של הציווי הדתי בדבר מצוות יישוב הארץ וקדושתה, נותר בעבורו זר ודוחה. ניתן לומר עליו שבשל המורכבויות האלו לנדאו הוא אדם חסר קהילה, ואולי משום כך כשהוא שוהה בתל-אביב, שבה הוא מרבה להימצא בשנים האחרונות בשל עבודתו, הוא מתפלל בבית-הכנסת הגדול בעיר, שבשונה מבתי-כנסת אחרים, אינו מאגד סביבו קהילה חברתית מגובשת.
מכריו ב"הארץ" מתארים אותו כאינטלקטואל, איש אשכולות, אדם ערכי ביותר, בעל אופקים רחבים, או - בלשונו של חנוך מרמרי בהודעה ששיגר לאנשי העיתון לרגל מינויו - "איש ’הארץ’ לתפארת". עובדת היותו איש "הארץ", ולא הצנחה מבחוץ, תעמוד לזכותו בתקופה הקרובה, שבה יהיה עליו להתאמץ כדי לייצב את מערכת העיתון. בנוסף ליואל אסתרון, עורך המשנה שלא ימשיך בתפקידו, שוקלים מספר עורכים נוספים את צעדיהם וממתינים להתפתחויות. גם פרישתו של מנכ"ל העיתון, יוסי קאסוטו, שגררה את עזיבתו של עמי קדם, מנהל המודעות, שלא מונה תחתיו (לתפקיד מונה יוסי ורשבסקי, מנכ"ל רשת המקומונים של שוקן), אינה מועילה לייצוב המפעל. בנוסף לסבב החילופים הזה ייאלץ לנדאו להתמודד, למרות ההערכה הרבה כלפיו, עם תחושת אכזבה כללית בעיתון מאי מינויו של אסתרון לתפקיד, החלטה שאותה הגדיר מרמרי בחוגים פנימיים "עוול היסטורי".
לנדאו נחשב לשמאלן, יחסית לאנשי "הארץ". מינויו גרר תגובות נלהבות מצד הקוטב השמאלי בעיתון: גדעון לוי חושב שזהו "מינוי טוב. לנדאו קרוב אלינו - עמירה הס, עמוס שוקן ואנוכי - בדעותיו ובעמדותיו ומותר לחשוב שהבחירה בו מגדילה את משקלו של השיקול האידיאולוגי שהנחה את עמוס שוקן בבחירת המחליף למרמרי". גם אורית שוחט, שפרשה מהעיתון משום שנעשה ימני מידי לטעמה, "לא מופתעת מהמינוי. אני נורא רציתי שהוא ימונה ואני גם נורא שמחה שזה קרה. הוא איש מצוין, עיתונאי בעל השקפת עולם מוצקה, שלא נע ונד מול האירועים והמציאות. אני בעדו".
ל"הארץ" הגיע לנדאו בשנת 93’, לאחר שעזב את משרתו כראש מחלקת החדשות של ה"ג’רוזלם פוסט" בשנת 90’. זאת בעקבות מכירת העיתון לרשת "הולינג’ר" הקנדית, והנטייה החדשה ימינה שהביאה להחלפת רוב הנהלת העיתון. בשנת 92’, בין עבודתו ב"ג’רוזלם פוסט" להשתלבותו ב"הארץ", עבד לנדאו ב"מעריב" כפרשן מדיני. הוא פרסם עד היום שני ספרים, אחד על העולם החרדי ואחד על שמעון פרס, והוא בוגר לימודי משפטים ב-University College, London.
עיון במאמרים שכתב מלמד על תפיסת עולמו, והיא מורכבת ולא מצויה. הוא סולד מהימין ומהמתנחלים, שאת טענות מנהיגיהם, שלפיהן נסיגה היא כניעה לטרור, הוא מכנה "צעקות" ו"צווחות", ומצדד ביציאה חד-צדדית מיש"ע ואף מגדיר זאת "מעשה ציוני גאה". המצב שאליו נקלעה ישראל הופך את ההתנחלויות, לטענת לנדאו, ל"סכנה מוחשית, פשוטה כמשמעה, לבטחון המדינה", בשל הארכת קווי ההגנה שהן יוצרות בעצם נוכחותן. חזון ארץ-ישראל השלמה הוא "הזיה הרת אסון", את הרצון לשמור את ירושלים מאוחדת הוא מגדיר כ"דקלום שובניסטי נבוב", גוש-קטיף הוא "חור בראש" ומחנה השלום, בעיניו, "אחוז בקטטוניה מאז קריסת הסכמי קמפ-דייוויד". ומכיוון שמחנה השלום אחוז, כאמור, בקטטוניה, נכזבה תקוותו ממנו, והוא חוזר ומפציר במאמריו להזמין מעורבות צבאית אמריקאית באזור, שתכפה על ישראל נסיגה משטחי יש"ע. "בלי שארה"ב תוציא אותנו בציצית ראשנו, נדשדש שם עד לזרא, שקועים בדיכוי, נהרגים והורגים, מתכתשים בתוכנו, נחלשים והולכים". ובמאמר נוסף: "האינטרס החיוני של ישראל הוא פעילות נמרצת מצד ארה"ב באזורנו, שתחתור להשליט הסדר בשלבים על הצדדים הנצים. הרי קשה לדמיין החמצה אבסורדית מכך שכ-300 אלף חיילים אמריקאים שנשלחו למזרח התיכון להילחם בסדאם ולהשכין שלום בעיראק - יעזבו את הפצע הקרוי הסכסוך הישראלי פלסטיני ממשיך לדמם". בשעה הנוכחית - שעת העימות הגדול בין אמריקה לאיסלאם הקיצוני, המכונה באמריקה "מלחמת העולם השלישית", רואה דייוויד לנדאו שעת רצון. בדומה להישגים מדיניים אחרים שהושגו בעקבות מלחמות גדולות, מייחל לנדאו להוראה אמריקאית לישראל לצאת מיש"ע לאלתר. על כך הוא כותב: "למשך תקופה קצובה יש ביכולתו של הצד המנצח לחתוך עניינים ביד רמה, לרבות עניינים שנסחפו ושהסתבכו לאורך דורות מבלי שנמצא להם פתרון, ולקצר הליכים מדיניים דיפלומטיים".
אלא שלצד היותו שמאלן מובהק, הסולד בארסיות ממיליטריזם, לא היסס לנדאו דווקא למתוח ביקורת נוקבת על אהוד ברק בשעתו, כשהלה נמנע מתגובה צבאית חריפה על חטיפת שלושת החיילים בהר דוב. "אילו היה ברק מפציץ אז מכ"ם סורי, כפי ששרון הפציץ בתגובה על ירי קטלני של החיזבאללה בהר דוב, היתה הנסיגה החד-צדדית נתפסת, אז ועכשיו, לא כצעד שהחליש את כוח ההרתעה של ישראל, אלא דווקא כהחלטה אמיצה שהחזירה את כוח ההרתעה בצפון. אלא ששוב הרחמים קלקלו את השורה".
לא רק בעניינים המדיניים מתברר לנדאו כבעל עמדה. דמותה ופניה של היהדות בת זמננו, כמו גם המשכיות קיום העם היהודי והיחסים הנזקקים לשיפור בין ישראל ליהדות התפוצות, מטרידים אותו והוא מרבה לכתוב על כך. "שוחרי השלום, אשר חלקי בדרך-כלל עמם", כתב לנדאו בימי המאבק על קבר יוסף בשכם, "מאיימים, בלהט היסחפותם, לרמוס תחת רגלי הנסוגים מהשטחים הכבושים את אמונתם הדתית של מיליוני בני עמם ודתם. מגמה זו, פרי אטימות רגשית ורפיסות מדינית, באה לידי ביטוי בפקפוקים, המלומדים כביכול, המועלים כנגד קדושתם המסורתית של המקומות הקדושים ליהדות. זכותם האלמנטרית של היהודים לפקוד את המקומות הקדושים להם ביהודה ושומרון. גם בקבר רחל, גם במערת המכפלה וגם בכותל המערבי עצמו. כשם שיש מקום להגמשת העמדה הישראלית בהר הבית, שהוא מקום פולחן למוסלמים, כך יש לעמוד בתוקף על החזרתן של הזכויות היהודיות בקבר יוסף ובבית-הכנסת העתיק ביריחו, ועל שימורן וביצורן בקבר רחל המשמש מקום תפילה המוני במשך דורות. טועה מי שחושב שוויתור על אלה יקרב את השלום. לדתות יש זיכרון ארוך לאין ערוך מזכרונם של בני-אדם".
כשנבחר ג’ו ליברמן למועמד לסגנו של גור במאבק על נשיאות ארה"ב, השווה לנדאו באכזבה את היחס לדת בארה"ב ובישראל. "החזרה לישראל היתה נוגה ומתסכלת במיוחד", כתב. "כאן הרי פותחים כביש סואן בלב שכונה חרדית ואף באים בשבת ממרחקים לנסוע דווקא בו. כאן מגחך מראיין ברדיו הממלכתי, בבוז לא מוסתר, שעה שהוא שומע ממזכיר הכנסת שיפרסו יריעות ניילון מתחת לגינות הנוי בבית המחוקקים, כדי לא לעבור על איסורי שנת השמיטה. כאן משתלח שופט פעם ועוד פעם ביהודים דתיים באשר הם דתיים, מבלי שייקרא לסדר. אנו רגישים מאין כמונו לכל רמז של אנטישמיות במקומות אחרים. רק את כרמנו שלנו לא נטרנו". הצד היוקד של אמונתו הדתית, זה המטעה לשייכו לחרדים, גרם לו להבין ואף להזדהות עם המוני המוסלמים האדוקים הפונדמנטליסטים, הנרדפים כעת על-ידי המערב. לנדאו אינו מהסס להשוות בין יהודה המכבי, ומאבקו בהשפעות ההלניזציה האימפריאליסטית של זמנו, למאבקם של הפונדמנטליסטים האיסלאמים נגד האמריקניזציה. "כיצד היה מתייחס המנהיג החשמונאי להמוני הקנאים המוסלמים כיום?", שואל לנדאו, "שמא היה גוזר גזירה שווה, לא מושלמת אך גם לא מופרכת, בין מאבקו למאבקם?". אותו צד בנפשו של לנדאו הוא שהביאו להתריע, בימי המו"מ הקואליציוני, מפני "תרחיש מפלצתי שירסק את החברה בישראל, ולפיו תוקם ’קואליציה חילונית’ שתשאיר את כל המגזר הדתי-החרדי הגדול בחוץ, שנוא, דחוי וממורמר".
"הוא לא אחד התל-אביבים שמרכיבים כיום את מערכת ’הארץ’", אומר אחד הבכירים במערכת "הארץ". "אין ספק שתחת עריכתו ירבה העיתון לעסוק בנושאים היהודיים שקרובים ללבו מעט יותר מללבותיהם של קודמיו. הוא יעלה את רמת ומינון העיסוק בשאלות יהודיות, כמו התבוללות, יהדות על-פי העם וכד’. אנחנו עומדים לראות עיתון הרבה יותר יהודי, ולא במובן הדתי".
אין ספק שתנאי הפתיחה של לנדאו, בנוגע לעצמאותו כעורך, נחותים משל מרמרי. הוא מקבל עליו את הסמל שבהעברת מערכת הכלכלה החוצה מהעיתון, סמל שמרמרי לא הסכים לקבל. תיאורטית, יקשה על לנדאו לבוא בטענות לשוקן, אם בעתיד יוציא החוצה גם את מדור הספרות והתרבות למשל, לבניין של מגזין חדש שיקים או ירכוש.
קשה להתעלם מכך שגם נסיבות התפטרותו של מרמרי וגם חלק ממאפייניו של העורך הנבחר, לעומת העורך היוצא, תומכים בטענה בדבר התערבות גוברת של המו"ל בנעשה בעיתון. יחד עם זאת, הפעם הקודמת שבה מונה ל"הארץ" עורך ראשי היתה לפני כ-13 שנים, זמן מספיק כדי לחולל רענון ושינוי מובן מאליו גם שעורך ממונה על-ידי המו"ל, על בסיס של אמון הדדי. כך שבציפייה ממו"ל שימנה לעורך את סגנו הנאמן של העורך המתפטר, שממנו לא תמיד רווה נחת, יש מי שיראו צדקנות.
כישוריו המקצועיים של לנדאו מעידים עליו שהתפקיד אינו גדול ממידותיו, ושלשם הצלחתו בו הוא יזדקק לכל כשרונותיו. או כפי שמנסחת זאת חברתו הקרובה במערכת "הארץ", אבירמה גולן: "דייוויד הוא מהמעולים בעיתונות העברית. הוא משכמו ומעלה והשקפת העולם המוסרית והכללית שלו היא מהמורכבות שאני מכירה. זוהי מורכבות שיקרה ללבי ואני יודעת, ודייוויד יודע, ושאר חבריו למערכת יודעים, שהוא ניצב בפני משימה עצומה ומסובכת מאוד, על רקע נסיבות כניסתו לתפקיד".
חנן עמיאור הואסטודנט לתואר שני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית
גיליון 49, מרץ 2004