בחירות

"מה שנשמע עד לרגע זה כבלתי אפשרי, כהפקרות מוחלטת וכהתעלמות מצורכי הציבור – הולך ומתרחש לנגד עינינו", כותבת ב"ידיעות אחרונות" סימה קדמון על אפשרות ההליכה לבחירות, אפשרות כל-כך בלתי אפשרית עד שהיא ועמיתיה כותבים עליה ללא הפסק כמעט מהרגע שבו כוננה הממשלה הנוכחית. משהו בכל זאת השתנה: עד עכשיו הפרשנים ידעו להגיד שאוטוטו בטוח יהיו בחירות או שאוטוטו איום הבחירות מתאדה, ואילו כעת הם שוחים בסגנון מעורב ואפילו מודים בחצי פה באמת הנוראה מכל – אין להם שום מושג.

את הבוכהלטריה הפתלתלה ביותר מספק עמית סגל, בטורו ב"ידיעות אחרונות", כולל חישובי קיצין וגימטריות, אבל גם היא מסתיימת בדד-אנד וקביעה כי לנתניהו יש, כנראה, "תוכנית מילוט" כלשהי (סגל מתייחס גם לבלון הניסוי של החנינה, שהפובליציסטים של "ידיעות אחרונות" קידמו בזמנו: "אין היום אפילו אחד שרוצה במהלך או פועל לקדמו").

ומה עם הבלוק? ובכן, המרד הגדול של הסיעות החרדיות כנראה מאחורינו, אבל כעת הציונות הדתית מרימה ראש. "נתניהו דוהר לבחירות רביעיות שיפגעו בכלכלה ובחברה הישראלית המשוסעת. הימין שתמך בו ובצדק בשלוש המערכות האחרונות, צריך לדרוש מנתניהו לכבד את הרוטציה", נכתב בכותרת המשנה לטור הפרשנות הקבוע של יאיר שרקי ב"בשבע", העיתון המגזרי הפופולרי. זאב קם כותב שנתניהו לא ילך לבחירות בלי תמיכת המפלגות החרדיות, וזו לא מובטחת לו, כרגע (גם ב"ישראל היום" כותבים שהחרדים לא מעוניינים בבחירות).

ואילו ניצן קידר כותב בטורו ב"בשבע" על שינוי הלך הרוח במפלגת ימינה: "חברי סיעתו של נפתלי בנט חזרו לדבר בצורה מפורשת על ראש מפלגתם כמועמד המתאים ביותר להחליף את נתניהו על כס ראש הממשלה. אלא שהפעם התנהלותו של בנט בצל משבר הקורונה מכניסה לקמפיין הזה גם נופך ריאלי". אגב, גם סגל ב"ידיעות אחרונות" כותב: "נפתלי בנט הוא שוב השם החם של הפוליטיקה בישראל".

ב"ישראל היום" ממסגרים את המחלוקת בין כחול-לבן לליכוד על התקציב (חד-שנתי או דו-שנתי), מחלוקת שהיא הנשא לסוגיית הבחירות המוקדמות, כקרב בין השפויים למטורפים. "כחול-לבן: לא תהיה פשרה על התקציב; הליכוד: טירוף", נכתב בכותרת על השער. האפשרות כי הסכמה לתקציב דו-שנתי (רעיון שנתניהו עצמו יזם בזמנו) אינה בגדר טירוף לא מקבלת במה. "המחלוקת אינה נפתרת, והסיכוי לבחירות גדל", מסכמת הכותרת.

בידיעה עצמה, של יהודה שלזינגר ודניאל רוט-אבנרי, מוסיפים הערה מוזרה בסוגריים: הבקשה של הליכוד לתקציב דו-שנתי עלתה במסגרת המשא-ומתן הקואליציוני "לפני שפרצה הקורונה". למה זה משנה? משום שנתניהו סומך את דרישתו לתקציב חד-שנתי במשבר הקורונה. אבל רגע, הרי כל הממשלה הזו קמה בגלל הקורונה, זו בכלל "ממשלת הקורונה", אז איך הליכוד ניהל משא-ומתן קואליציוני "לפני שפרצה הקורונה"? ובכן, אל תציקו, מה אתם, מטורפים?

קורונה

רק ב"המבשר" מוקדשת הכותרת הראשית למגפת הקורונה ("יותר מ-70 אלף אובחנו כחיוביים לנגיף הקורונה; 500 בני אדם נפטרו עד כה מסיבוכים של הנגיף"). ב"יתד נאמן" הכותרת הראשית חצויה בין ההפגנות ("חשש משפיכות דמים") לבין הקורונה ("מסתמנת השתלטות על הגל השני של הנגיף"). ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת כותרת קטנה בתחתית השער עם מסר דומה ("הגל השני תחת שליטה"). ב"ישראל היום", "הארץ" ו"מעריב" אין קורונה בשער. את מקומה תופסות כותרות על המחאה. כרגע, כך נראה, הווירוס ירד מהבמה ושוב פינה את מקומו לנתניהו. בפעם הקודמת שזה קרה קיבלנו גל שני.

מחאה

"מפגינים שנעצרו נשאלו למה הפגינו ואם הם 'נגד ביבי'", נכתב בכותרת על שער "הארץ" (דברים דומים פרסמנו כאן כבר במרץ השנה). תמונת השער היא של מפגין חשוף חזה בין קבוצת סוסי משטרה. "גם מרגע שפרצה המחאה על אופן ניהול משבר הקורונה, נתניהו התעטף בחיקה החמים של הקורבנות", כותב גידי וייץ בטור שנבחר לכותרת הראשית, "'עומדים לרצוח כאן ראש ממשלה', הוא הזהיר. 'אתה רציני?', שאל אותו לאחרונה אדם המכיר את מעגלי האבטחה הקפדניים שמקיפים את נתניהו. 'אתה באמת משוכנע שחייך בסכנה?', 'בוודאי' השיב ראש הממשלה, 'חיי וחיי בני משפחתי'.

"בן שיחו התרשם שלא מדובר בספין מחושב אלא בתחושה עמוקה ואותנטית. הקורבנות והנרדפות שטבועים ומקננים בו משחררים את ראש הממשלה מרגשות אשם, מנקיפות מצפון או מקמצוץ של תחושת אחריות. בעיני רוחו הוא מנהל מלחמת הישרדות ומגן תמידית נגד קבוצות גלויות וחשאיות שזוממות להפיל או לחסל אותו. זאת הסיבה שלעולם לא תצטלל אצלו ההכרה שהוא האחראי הישיר והמרכזי לקרבות הרחוב האלימים והמדממים שראינו השבוע, שיכולים להידרדר ברגע לרצח".

"על מנת לרצוח מפגין דרוש רק איש ימין קיצוני נחוש וקל תנועה – עם אלה, סכין או שבר בקבוק ביד. על מנת לפגוע בראש הממשלה המאובטח ביותר בעולם – וטוב שכך, אחרי נובמבר 95' – נדרשות יכולות של מדינה או של ארגון טרור מתקדם", כותב יוסי ורטר בעמוד 3 של "הארץ".

"עם הסמויים והיס"מ מנענו 30–40 נסיונות פגיעה של 'לה פמיליה' במפגינים", אומר מפקד תחנת מוריה ניצב משנה קובי יעקובי לעודד שלום מ"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", והציטוט מגיע לשער המוסף. ב"ישראל היום" האלימות אינה של הבריונים החמושים באלות ובקבוקים שבורים אלא של ההיפים שנקלעו לטווח הנפות היד שלהם. "רוב בציבור: המחאה אלימה, לא לגיטימי לחסום כבישים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, המבוססת על סקר של "מאגר מוחות".

כותרת אחרת בגיליון חוגגת: "כ-1,000 בני אדם השתתפו אתמול במחאה בירושלים, זאת לעומת כ-6,000 בתחילת השבוע". נוסף על הטריקים המשומשים של ניסיון להציג מחאה כקטנה ושולית אך אלימה ומסוכנת, בעיתון מנסים גם להתמסר לספין שמקדם נתניהו ולפיו הוא בעצם מי שנרדף ונמצא בסכנה. הראיה האחרונה של ראש ממשלת ישראל היה תגובית בפייסבוק שכוונה נגדו. ב"ישראל היום" עושים כותרת מהודעת המשטרה שיבדקו "מי עומד מאחורי פרופיל בפייסבוק שקרא לרצח נתניהו", אבל נאלצים להודות שפייסבוק כבר קבעה שמדובר בפרופיל מזויף. לא בטוח שבבית משפחת נתניהו מאושרים מכך שהמשטרה תתחיל לחקור.

כדי להשלים את התמונה, במוסף "ישראל השבוע" קובע אמנון לורד שאהוד ברק הוא מי שעומד מאחורי המחאה ("נראה שכן"). יש לו ראיה ניצחת: "קיימת איזו הסכמה שמי שמנהיג את העדר מאחור הוא אהוד ברק". בסוף הטור הוא מספק אסמכתה נוספת: במגזין המקוון "פרונטפייג'" "נטען שהכסף הזה [של אפשטיין] מממן בחלקו את החולצות השחורות".

כמובן שלא מדובר בחולצות שחורות אלא בדגלים שחורים, הכסף הוא לא של אפשטיין אלא של וקסנר, ו-Frontpage הוא מגזין אולטרה-ימני מטורלל למדי (מהידיעה שעליה מסתמך לורד תוכלו להתרשם בעצמכם). אבל הדבר המצחיק הוא שאין באותה ידיעה שום פריט מידע ממשי מלבד קישור לידיעה אחרת, שפורסמה, הפלא ופלא, כאן בישראל, בחדשות 13 במרץ האחרון. למה לורד לא מצטט פשוט משם? אולי כי זה לא היה מסתדר עם תיאוריית הקונספירציה שהוא טווה בטור, שלפיה ברק – אחד האנשים השנואים בתקשורת הישראלית – נהנה מ"חסינות" בתקשורת, שאנשיה הם אפילו לא שופרות שלו אלא "זמבורות" של ממש. באנגלית היו אומרים על כך: It takes one to know one.

לקינוח מכנה לורד את ברק "פינושה", ובכך משלב ידיים עם פעילי השמאל שמשווים את פעולות צה"ל לפשעי המלחמה של חונטות בהנהגות רודנים כמו זה הצ'יליאני. אגב, לורד לועג לברק על גילו המתקדם, אבל הוא צעיר ממנו בסך הכל בעשור וכבר עוקף אותו בהרבה במידת הסהרוריות.

עמוד 16 של "ישראל היום" מוקדש כולו למודעת קידום עצמי. נראה בה שוק סגור (כנראה שוק הכרמל), בתמונה שהיתה יכולה להיות מצולמת בכל סוף שבוע שגרתי, ומעליה הכיתוב: "זה סיפור על עסקים שהיו מלאים בלקוחות והיום הם ריקים מאדם, סיפור על אלו שנלחמים היום על המחר שלהם". "יש לעם שלנו קסם מיוחד. אנחנו ב'ישראל היום' גאים לספר את הסיפור של העם הזה", נכתב מתחת לצילום.

אכן קסם מיוחד: בעמודי החדשות מתארים את בעלי העסקים המפגינים כאנרכיסטים אלימים שרוצים להרוג את ראש הממשלה בשירות אהוד ברק, ובעמודי המודעות מספרים את הסיפור שלהם.

בעלה של סיון רהב-מאיר, ידידיה, עוסק בטורו, הפותח את מוסף "בשבע", במחאה נגד נתניהו, ואגב כך קובע מהם ערכי השמאל לעומת ערכי הימין כשהוא לועג לאחד המפגינים שאמר "אין לנו ימין ושמאל" בנשימה אחת עם המלים "צדק, שוויון, סביבה ושיתוף". מאיר מסביר כי הערכים הללו הם ערכים "סוציאליסטיים" מובהקים, ואף מביא דוגמה לערכים ימניים הניצבים מול צדק, שוויון, סביבה ושיתוף: "הסדרת מאחזים ובניית נתיב האבות ועונש מוות למחבלים". נשכחה: העגלה המלאה.

מאיר ממשיך ומשרטט בקווי מכחול עדינים, כהרגלו, את דיוקן המפגינים: "סתם המון מוסת ששמע יותר מדי רזי ברקאי ורינו צרור ויעל דן, וראה יותר מדי אמנון אברמוביץ' ורינה מצליח", שיש לו "הנחות יסוד ילדותיות" ועוסק ב"מחאה פשוט מגוחכת". הוא חותם בגערה המפגינים רוצים "להעלים חצי מהעם". ומה הוא רוצה? רק לתת ביקורת בונה כנראה.

בעיתונים הדתיים והימניים ובקרב הפרשנים הימניים והדתיים בעיתונים שאינם דתיים וימניים במוצהר חוזרת שוב ושוב התלונה על כך שבהפגנות של הימין/הדתיים התקשורת לא התגייסה לטפל בסוגיות כמו שימוש פוליטי במשטרה ונשק פיזור הפגנות בעייתי. באופן מעניין, התלונות הללו לא מופיעות ב"הפלס", העיתון שנמעניו, אנשי הפלג החרדי הקנאי, הם מפגינים נלהבים ועקביים ובעל כורחם הלקוחות הנאמנים ביותר של מכת"זיות וכיוצא בהן. ב"הפלס" בוחרים שלא להקדיש מקום להתקרבנות, ופשוט לקדם את הטיפול באלימות המשטרתית, תהא אשר תהא הסיבה לה.

צוללות קדימה

באופן יוצא דופן, "ידיעות אחרונות" מפרסם כתבת הון-שלטון, ועוד כזו הפוגעת בנתניהו בנקודה האולי רגישה ביותר שלו: האשמה כי מכר את ביטחון המדינה באופן מושחת. הכתבה של רונן ברגמן מקבלת אפילו את הכותרת הראשית: "התצהירים הסודיים בפרשת הצוללות נחשפים", נכתב מעל לציטוט מאחד מהם. "רכש של שלוש צוללות הינו הזוי לחלוטין, בלתי סביר בצורה קיצונית, ומעלה חשד חמור לכך שבקרב מקבלי ההחלטות היו שיקולים שאינם ענייניים", נמסר בציטוט שנדפס בגדול בשער.

"התצהירים החשאיים של פרשת הצוללות נחשפים ומגלים: כך פעלה מערכת הלחצים האדירה של נתניהו ואנשיו לרכישת עוד ועוד כלי שיט", נכתב בכותרת הכתבה עצמה. "מאז חשיפת פרשת הצוללות הקפידו בסביבת ראש הממשלה להדגיש שוב ושוב: כל הרכישות מטיסנקרופ היו בהתאם לדרישת צה"ל. אלא שבמסגרת עתירה של התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ להקים ועדת חקירה בפרשת הצוללות כתבו עשרות בכירים במערכת הביטחון תצהירים על מה שהם ראו ושמעו שם.

"העדויות של גורמים מקצועיים אלו, שאינם פוליטיים, נחשפות כאן השבוע, ומהן עולה: המעורבות של ראש הממשלה ואנשיו הרבה יותר עמוקה ממה שהיה ידוע עד כה – ולמרות שמערכת הביטחון התנגדה, הם דחפו לקנות במיליארדים מהתאגיד הגרמני עוד צוללות ועוד ספינות". הכותרת מסתיימת בתגובת נתניהו: "כתבה ממוחזרת ומגמתית".

נכון שלא מדובר בעבודה עצמאית של העיתון אלא בפרסום של תצהירים משפטיים שאספו אנשי התנועה לאיכות השלטון, אבל הפרסום עצמו חשוב ומעניין, מוציא את התצהירים מחסיונם וגם מסמן המשך מגמה ב"ידיעות אחרונות" בשבועות האחרונים, מאז התגברו המחאות ברחוב. "ידיעות", כך נראה, מתנתק מהסימביוזה עם נתניהו שנכפתה עליו מאז ההפסד ב-2015, ובעיקר מאז חשיפת "תיק 2000" ב-2017. ניתוק זמני או גט כריתות? ומה זה אומר על היחסים מאחורי הקלעים בין שני הנאשמים, המו"ל והעורך האחראי נוני מוזס וראש ממשלתנו נתניהו? נחכה להקלטות.

אגב, נראה שהיה רק עוד נושא אחד שנתניהו פעל לגביו באותה עוצמה ודבקות כמו אלו המתוארות בפרשת הצוללות, ואפילו בעוד יותר אגרסיביות: מתווה הגז ושימור המונופול של תאגיד דלק וחברת נובל-אנרג'י – פרשה שקשורה בעבותות ל"פרשת הצוללות וכלי השיט". כלי השיט הם הרי הספינות שיועדו לשמור על אסדות הגז. אבל על כך כנראה לא נקרא ב"ידיעות אחרונות" גם אם תצהירים רלבנטיים יתגשמו בחדר המערכת ועליהם הכיתוב "בלעדי" בסימני נפט. אחרי הכל, נתניהו הוא אולי חבר לקנוניה, אבל תשובה, הבעלים של דלק, הוא חבר לחשבון.

טראמפ-אדלסון

"טראמפ קרא לדחיית הבחירות 'עד שנוכל להצביע בבטחה'", היא הכותרת הסולידית על שער "הארץ", לדיווח מתורגם מה"ניו יורק טיימס". ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הידיעה כלל לא הגיעה לשער. אבל באופן מעניין וראוי לציון, ב"ישראל היום" גם מצאו לה מקום בשער העיתון, עם ניסוח לא סולידי בעליל וכזה הרומז לכך שטראמפ, רחמנא ליצלן, נמצא בעמדת חולשה: "דקות אחרי שפורסם כי הכלכלה האמריקנית התכווצה בכ-33%, הציע הנשיא טראמפ לדחות את הבחירות, מ'חשש לזיופים בגלל ההצבעה בדואר'".

עבור עיתון שטראמפ עבורו גדול אפילו מנתניהו, מדובר כמעט בכפירה בעיקר. בכל זאת, כותרות הידיעה עצמה כבר מנוסחות בזהירות רבה יותר, וגם הידיעה עצמה נזהרת בכבודו של טראמפ, אם כי נותנת יותר מן הרגיל מקום לביקורת עקיפה עליו. משפחת אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", היא כנראה התומכת הבודדת הגדולה ביותר למפלגה הרפובליקאית, ובעלת מקום חנייה קבוע ליד אוזנו. בהתאם לכך, העיתון המשפחתי מעניק לטראמפ סיקור שאפילו בפוקס-ניוז היו מתייגים כמחניף.

העובדה שטראמפ הוא בעליל סוציופט מיזוגני ואוויל באופן מורט שערות לא הפריעה לאדלסונים עד כה, אך ההידרדרות העקבית בפופולריות שלו עלולה לשלוח את האדלסונים לחיפוש אחר פוליטיקאי בובה חליפי. הביקורת הגלומה בכותרת השער היום אולי תאבד בתרגום, כשהיא תהיה ברורה מספיק גם בתרגום לאנגלית, טראמפ יצטרך להתחיל לחפש שוגר דדי אחר.

מלחמת תרבות

"במאי שנדבק בקורונה ושלח 40 אנשי צוות לבידוד, שחקנים ראשיים ששהו ליד חולים מאומתים והיו צריכים ללכת הביתה, שמירה אישית למנחים ואחראי קורונה מיוחד בכל סט", נפתחת כותרת המשנה לכתבה של רז שכניק ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "תעשיית הטלוויזיה בארץ סופגת פגיעה של מיליוני שקלים מאז פרוץ המגפה, מקצצת תקציבים, שכר, מנסה להתמודד בדרכים יצירתיות עם הפקה תחת חשש תמידי של השבתה בבת אחת ומקווה שאחרי שהכל ייגמר עדיין יישאר לנו מה לראות על המסך".

ב"גלריה", המוסף היחיד הנוסף בעיתוני סוף השבוע המוקדש לתעשיית התרבות, אין התייחסות למשבר הקורונה המצמית. אולי משום שרוב גליון סוף השבוע מורכב מטורים (היום מתפרסמת כתבה אחת בלבד, ראיון עם האדריכל ישראל גודוביץ'). דווקא ב"בשבע", עיתון החרד"לים, כתבת השער של המוסף ("אתנחתא") עוסקת במשבר, תחת הכותרת "אלם תרבות". "אברהם פריד, שולי רנד, עקיבא ואודהליה ברלין מספרים על ההתמודדות הלא פשוטה עם שני גלי הקורונה, על הפרידה הכואבת מהקהל ועל הבחירה להמשיך ליצור גם כשיומן ההופעות ריק".

"תרבות היא לא מותרות", מצטטת עפרה לקס את יונתן דובוב, "איש תרבות ותקשורת ומנהל מועדון 'הגולה' בפתח-תקווה'". בתשובה לשאלה על הפגיעה לטווח הארוך ב"מקצועות התרבות" עונה דובוב: "בציבור הדתי היתה אליטה רבנית, אחר-כך אליטה פוליטית, והיום הולכת ונבנית אליטה תרבותית. הפריצה הגדולה החוצה מגיעה משם".

ב"ישראל היום" מתהדרים בכך שהם מי שדיווחו לראשונה על ביטולו הצפוי של "סל תרבות", המספק כספים ממשלתיים לאנשי וגופי תרבות כבר יותר מ-30 שנה, אולם מקדישים לידיעת המעקב רק מקום קטן בשולי עמוד 12.

נורמות

"כנגד העונש המגוחך, המבזה את המתלוננות, שנגזר על משה איבגי שהורשע במעשים מגונים – שישה חודשי עבודות שירות – בולטות לטובה תגובות מצד אנשים בעלי שם בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה", כותבת צפי סער ב"גלריה".

"עדיף היה שאיבגי יכיר במעשיו ויתנצל. התנצלות אמיתית", מוסיפה סער. "אם לא כך יקרה, כפי שמסתמן (סניגורו אף הצהיר שהוא מתכוון לערער על העונש שנגזר על מרשו), המבחן הוא של אנשי התעשייה בפרט והחברה הישראלית בכלל: האם, בחלוף זמן מה ישוב איבגי לככב כבעבר בסרטים והצגות, למרות הכתם שדבק בו, או שמא באמת מתחולל פה שינוי והוא יספוג עונש חברתי תרבותי הולם".

"ביום שבו קיבל עבריין המין המורשע משה איבגי את גזר דינו המצחיק פרסם רשף לוי, יוצר 'הבורר', פוסט מטלטל ברשתות החברתיות, ובו סיפר על חלקו הצנוע בהבאתו של איבגי לדין", כותבת מיה אשרי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "את הפוסט חתם בהצהרה כי 'משה איבגי חייב להתנצל כי זה הדבר המוסרי לעשות. הוא חייב ללכת לטיפול כדי שהוא ילמד לשלוט בעצמו, ועד שזה לא קורה לא חושב שצריך לעבוד איתו בעולם התרבות'. בכך הוא שירטט מה דרוש, בעיניו, על מנת שאיבגי יחזור לציבוריות הישראלית".

"השאיפה שאיבגי לא רק יתנצל אלא גם יעבור טיפול מעידה שמחילה ציבורית לעברייני מין נהיתה פחות קלה להשגה", נכתב בכותרת המשנה לטור.

געוואלד

"רבים הלכו לעבוד, חלקם יצאו לגמרי לתרבות רעה, ונראה שהצבא ירוויח מהמצב" (ציטוט של "בני ישיבות שבורים" בשער "הפלס").

עושים לביתם

גם היום מלאים העיתונים בכתבות פרסום סמוי (המוכר בשמותיו המכובסים השונים: תוכן שיווקי, שיתוף פעולה, תוכן מקודם, שקר כלשהו). ב"ישראל היום", הנהנה מתזרים מזומנים של משפחת אדלסון, אילי קזינו ומהאנשים העשירים בעולם, נמנעו בשנים הראשונות ממכירת כתבות, אולם גם הם כבר נכנעו מזמן. היום מוכר "ישראל היום" כתבה לפורום הדיור המוגן. חתום על הכתבה העורך עמרי ליבנה, שכנראה התפנה לו זמן אחרי שהסתיימה סדרת הכתבות הממומנות של מפעל הפיס בחתימתו.

ב"מעריב", לעומת זאת, ממשיכה מסורת הפרסום הסמוי של מפעל הפיס (יהונתן פורת), בנק הפועלים (דודו לוי-רייך) וחברת המזון הסינית תנובה (מתכון שבין מרכיביו "חמאת תנובה"). ב"בשבע" זהו יוסי נוגה שחתום על כתבת הפרסום הסמוי לחברה המתחרה, טרה (של החברה המרכזית למשקאות קלים).

ענייני תקשורת

נושאים אסטרטגיים. בן-דרור ימיני מתייחס בטורו ב"ידיעות אחרונות" לתחקיר של איתמר ב"ז כאן ב"עין השביעית" (בטעות נמחק לו הקרדיט מהטור), על הכישלון של המשרד לנושאים אסטרטגיים וארגון הקש שהקים, אבל נראה שלא הבין את החומר. ימיני גוער במשרד על כך שלא השכיל לחלק את המיליונים הרבים שלו לעמותות "פרו-ישראליות". חמק ממנו שהסיבה שהמשרד לא הצליח לחלק את הכסף היא שהעמותות הזרות סירבו לקבלו משום שלא רצו לקחת על עצמן את המגבלות המוטלות על ארגונים שמקבלים כספים ממשלתיים.

כדי לעקוף את המכשול הזה, במשרד ביקשו להשתמש בארגון הקש שהקימו, "קלע שלמה". כפי שהתברר השבוע, הארגון קיבל עד כה רק 13 מיליון שקל מ-128 מיליון השקלים שאמור היה לקבל מהמשרד (ולא 18 מיליון, כפי שגורס ימיני). הסיבה לכך אינה קמצנות או רשעות, אלא כישלון של ארגון הקש לגייס כסף במתכונת של מצ'ינג מתורמים – שכנראה לא האמינו במיזם, או חששו גם הם להסתבך עם הממשל האמריקאי.

מקצה שיפורים. ב"מקור ראשון" מודה יהודה יפרח שטורו מהשבוע שעבר התבסס על מקור בעל דמיונות ופרשנות מוטעית לכותרת פנימית במסמך Word (ד"ש לבלוגר אבי וייס), ושאפשר היה להימנע מפרסומו אם יפרח היה בודק קודם תאריכים בגוגל.

ב"בשבע" מתקנים ציטוט שיוחס לפרופ' יגיל לוי בכתבה של אסף משניות. בעוד לוי אמר שניתן לקיים שירות משותף של נשים וגברים ביחידות צבאיות מובחרות, וכי ניתן לייצר הסדרים שלא יפגעו בקיום האמונה הדתית של חיילים דתיים, לפי "בשבע" הוא אמר שהחיילים יצטרכו לשנות את אמונתם. הציטוט השגוי אף הגיע לכותרת הכתבה.

אגב, התיקון מופיע בתוך טור העורך, עמנואל שילה, שמוקדש כולו לנושא השירות המשותף. חלק מהטור מוקדש לפרטי הדיון הידוע על חיילות נשית, ומעלה טענות רציונליות – משאלת השיער הארוך ועד נפילה בשבי. אבל שילה כלל לא מנסה לדון בהן באמת, ובעצם מודה שמדובר רק בתירוץ. הבעיה היא לא כשירות פיזית או בעיות מבצעיות, אלא מלחמה. לא עם אויבי ישראל, אלא בין הישראלים לבין עצמם. ובלשונו של שילה: "מאבק ציבורי, בטחוני, דתי, חברתי ותרבותי" על "קדושת המחנה". שילה גם דואג להזכיר כי החיילים הדתיים "מהווים כיום עשרות אחוזים מהכוחות הלוחמים, וקרוב למחצית מקצונת החי"ר".

בהמשך הגיליון, בטור של חגית רוזנבאום, הדברים ברורים עוד יותר. "לנוכח האינטרסים הזרים שמקדמים גופים פמיניסטיים בתוך צה"ל", היא כותבת על הצורך ב"חומת ברזל מגזרית שקובעת כי אמונתם ונאמנותם להלכה של החיילים והקצינים הדתיים, הרבים מאוד, קודמת לנאמנותם למדים הירוקים" ויוצאת נגד "ההסתייגות החריפה במגזר נגד כל רעיון שמציב את ערכי התורה מעל ערכי הממלכה". "את המנגינה הזאת", של הסירוב לסרב פקודה, "אולי צריך להפסיק", היא חותמת.

ללא עלה. מאז פטירתו של יהודה נוריאל טרם מצאו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מחליף לתפקיד בעל הטור השמאלני שבירכתי המוסף.

סקסיזם. במדור ראיונות הפרווה של רז שכניק ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אחת השאלות המופנות לחברת-הכנסת אסנת מארק היא "מה היית משנה במראה החיצוני שלך", שאלה שאני מעז להניח שאף ח"כ ממין זכר מעולם לא נשאל. אגב, התשובה היא באותה רמה של השאלה: "לא, אני מושלמת".

לסיום. "אני זוכר שלפני כ-20 שנה, כשהתחלנו לשלוח מאמרים לעיתון במייל, אחת הקלדניות שאלה אותי: למה אתם, הכותבים מעמודי הדעות, כבר לא שולחים מאמרים, סוגרים אתכם? לא, השבתי לה, נראה לי שסוגרים אתכן" (חנוך דאום, "7 ימים").