עיתונאי עצמאי נחשד בביצוע עבירה. המניע לעבירה, ככל הנראה, הוא רצונו לחשוף מידע על שחיתות בדרגים הבכירים ביותר. לכאורה, מניע עיתונאי למהדרין. המשטרה עוצרת אותו, עורכת חיפוש בביתו ולוקחת את כל ארכיונו של העיתונאי – מחשבים, דיסקים קשיחים, דיסקים ניידים ומסמכים שונים. המשטרה פועלת על-פי צו חיפוש שנתנה נשיאת בית-משפט השלום בראשון-לציון.

העיתונאי העצמאי פונה לאותה שופטת שלום בכירה ומבקש שיחזירו לו את כל החומר שנלקח ממנו. לכאורה, יש בו מידע שנמסר לו על-ידי מקורותיו תוך הבטחה שיישאר חסוי. גם זהותם של מקורות מידע חסויים עלולה להיחשף אם המשטרה תעיין בחומר. השופטת דוחה את בקשתו. העיתונאי מערער לבית-המשפט המחוזי מרכז. הערר יישמע מחר (12.8).

זהו סיפורו של ליאור קופלוביץ', בלוגר ועיתונאי עצמאי המוכר יותר בכינוי שבחר לעצמו – אישתון. וזהו תיק עקרוני, שצריך לעניין כל עיתונאי וכל אדם החרד לחופש העיתונות. אם המשטרה יכולה – באמצעות צו-חיפוש של שופט שלום – להיכנס לביתו של עיתונאי או למערכת, ולהחרים, לצורך עיון ובדיקה, את כל המידע שאסף במשך כל הקריירה שלו – קיימת סכנה מוחשית ומיידית לחופש העיתונות.

כאשר מדובר בעבירה שאינה מן החמורות, כמו הטרדת עד, וכאשר מדובר בעיתונאי שהאינטרס היחיד שלו הוא חשיפת האמת וחקירת חשדות של שחיתות ציבורית בדרגים הבכירים ביותר, מאזן האינטרסים מחייב החזרת כל הארכיון לידי העיתונאי בלי שחוקרי המשטרה יעיינו בו

חיסיון עיתונאי אינו רק אינטרס של עיתונאים. זהו אינטרס של הציבור לקבל מידע חשוב – ובעיקר מידע שהשלטון אינו מעוניין בפרסומו. למשל, מידע על מעשי שחיתות או חוסר יעילות של הרשויות. מידע כזה לא יימסר, בדרך כלל, על-ידי הדוברים הרשמיים. הוא מגיע לעיתונות באמצעות חושפי שחיתויות או מקורות פנימיים שאינם מוכנים להיחשף. אלה פקידים או קצינים שאם ייוודע שהם משתפים פעולה עם התקשורת, הם יאבדו את מקום עבודתם – ואולי אפילו יעמדו לדין. אם אנחנו רוצים להבטיח את חופש העיתונות, חובה עלינו להגן עליהם.

ארכיונו השלם של עיתונאי – המכיל את כל המידע שאסף מהיום שבו החל לעסוק במקצועו – חייב להיות כספת סגורה ושמורה. אם מקורות מידע עתידיים יחששו שארכיון כזה יפול ביום מן הימים לידי המשטרה, הם עלולים להימנע ממסירת מידע לעיתונות. די במקרה אחד שבו יופקר מידע כזה בידי המשטרה כדי להרתיע עשרות או מאות מקורות מידע בעתיד. האם זה ראוי?

לו היה מדובר בפשע חמור – בגידה, ריגול, אונס או רצח – היתה אולי הצדקה לחקירה נמרצת, תוך פגיעה מסוימת בחופש העיתונות. אבל מדובר כאן רק בחשדות להטרדת עדה ולהתחזות. עבירות ממדרג הפחות חמור. בעניין זה, הייתי מציע למשטרה ולפרקליטות ללמוד מהגדולים ביותר.

בשנת 1976 כיהן פרופ' אהרן ברק בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ועל שולחנו הונח תיק של עיתונאי שנחשד בעבירה חמורה. לטענת המשטרה, כתב "מעריב" גנב מסמך פנימי, שלא נועד לפרסום, משולחנו של מפקד משטרת מחוז תל-אביב – לא פחות. צילום המסמך פורסם למחרת בעמוד הראשון של העיתון.

המשטרה ביקשה להעמיד את העיתונאי לדין פלילי באשמת גניבת המסמך. היועץ המשפטי ברק החליט אחרת. הוא הגיש תלונה למועצת העיתונות, כדי שתדון בעבירה האתית (שהיא גם עבירה פלילית) שביצעו הכתב והעיתון. התיק הפלילי נסגר.

לתביעה במדינת ישראל יש סמכות לסגור תיקים בעילה של "היעדר עניין ציבורי", או בנוסח העכשווי – "נסיבות שאינן מתאימות להעמדה לדין". חלק ניכר מתיקי החקירה שהמשטרה פותחת נסגרים בעילה זו. לפעמים החשוד מוזהר. לפעמים – כשהנסיבות מאפשרות – מעמידים את החשוד לדין משמעתי. התיק של אישתון ממש זועק לסנקציה כזאת. מועצת העיתונות קיימת לשם כך.

ועוד שאלה שמישהו עלול להעלות: האם אישתון – בלוגר המפרסם את תחקיריו באתר עצמאי – הוא עיתונאי? בשנת 1993 מינו שר המשפטים פרופ' דוד ליבאי ושר המשטרה משה שחל את "ועדת מעוז", ועדה ממשלתית לבחינת נושא החיסיון העיתונאי. השאלה הראשונה שניצבה בפני הוועדה היתה מיהו עיתונאי.

הוועדה החליטה כי לצורך החיסיון, כל מי שמקבל מידע חסוי במטרה לפרסם אותו בציבור הוא עיתונאי. מקורות המידע של אדם כזה זכאים לחיסיון עיתונאי. הוועדה היתה ערה לכך שחוקרים אקדמים, שעשויים לקבל מידע ממקורות חסויים ולפרסם אותו במחקרים או במאמרים אקדמיים, יזכו גם הם לחיסיון עיתונאי. מבחינת מטרת החיסיון – פרסום מידע חשוב לציבור – לא היה בעיני הוועדה הבדל בין אדם המועסק על-ידי כלי תקשורת ממוסד לבין חוקר אקדמי.

בשנת 1993 עדיין לא היו כאן בלוגים, והאינטרנט היה בחיתוליו. לכן לא התייחסה הוועדה לעיתונאים עצמאיים כמו אישתון. לו קיימה הוועדה את דיוניה בשנת 2020, אין לי ספק (והייתי חבר בוועדה) שאישתון היה מוכרז כעיתונאי לצורך החיסיון.

סיכומו של דבר: כאשר מדובר בעבירה שאינה מן החמורות, כמו הטרדת עד, וכאשר מדובר בעיתונאי שהאינטרס היחיד שלו הוא חשיפת האמת וחקירת חשדות של שחיתות ציבורית בדרגים הבכירים ביותר, מאזן האינטרסים מחייב החזרת כל הארכיון לידי העיתונאי בלי שחוקרי המשטרה יעיינו בו. ואם יתברר כי נעשו מעשים שאינם כשרים – במקרה כזה אפשר להגיש תלונה למועצת העיתונות.

משה רונן הוא מחבר הספר "אתיקה עיתונאית". משטרת ישראל השתמשה בקטע מספרו כחיזוק לטיעוניה בבקשה שנועדה להשאיר בידיה את הארכיון המקצועי של קופלוביץ'