שטיפת מוח ועיוות המציאות

"החוצפה של מנכ"ל פוקס", נכתב בהפניה שנדפסת הבוקר בראש שער "ישראל היום", "קיבל מענק של מיליונים מהמדינה – ומחלק דיבידנד". תצלומו של הראל ויזל, מנכ"ל חברת האופנה, מתפרסם בעמוד 17, במדור הכלכלה של העיתון, שם מדווח בביקורתיות על המהלך.

כמה עשרות עמודים אחר-כך, בעומק מוסף "ישראל השבוע", מתפרסם טור מאת מוריה קור, המבקרת את החוצפה הפיננסית של אדם בעל כוח רב אף יותר מהראל ויזל. "הראשון בניתוק" נכתב בכותרת הטור, שאינה מבהירה כי קור מכוונת לראש הממשלה בנימין נתניהו. גם תצלומו של ראש הממשלה נעדר מהטור של קור, ובמקום זאת נלווה לו תצלום של מפגינים מול בית ראש הממשלה בקיסריה.

ובכל זאת, מי שיקרא את הטור יגלה כי יש מקום ב"ישראל היום" לביקורת על ראש הממשלה ("נתניהו לא צריך לשלם מסים מוגדלים, אבל אסור לו לעסוק בטובתו האישית כשלאף אחד מנתיניו אין את הפריבילגיה הזאת"). המקום הוא עמוד 15 של המוסף השבועי בלי כל הבלטה או הפניה שהיא, ותוך הצנעת העובדה כי הטור מבקר את נתניהו אישית. אגב, בשער "ישראל השבוע" נמצא דווקא מקום להפניה לטורה של עירית לינור, שמגינה על ענייני הכספים של נתניהו.

ח"כ מיקי זוהר בדיון בוועדת הכספים של הכנסת על שומת המס של נתניהו (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ הכנסת)

ח"כ מיקי זוהר בדיון בוועדת הכספים של הכנסת על שומת המס של נתניהו (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ הכנסת)

קור, לינור ועוד רבים אחרים נדרשים בעיתוני הבוקר לענייני הכספים של נתניהו בהמשך לדיון שנערך השבוע בוועדת הכספים של הכנסת, שבסופו אושר להחזיר לראש הממשלה נתניהו סכומי מס שחויב בהם בעבר.

"את הרושם שהותיר השבוע הדיון בוועדת הכספים של הכנסת על הדרישה של ראש הממשלה נתניהו למחוק לו שומות מס, שהוטלו בגין זקיפת הוצאות פרטיות בביתו בקיסריה – לא ניתן יהיה למחות עוד זמן רב", כותבת טל שניידר ב"גלובס". "הציבור הישראלי נאנק תחת העומס הכלכלי, עסקים חוששים לפנות לרשות המסים ולבקש הקלות המגיעות להם (מפאת החשש שיירדו לנכסיהם לשנים של לפני הקורונה), והנה בא השכיר הבכיר ביותר במדינה ובכוחו הפוליטי מתקן את כללי המס לתועלתו הפרטית בלבד".

עמיתיה של שניידר ב"הארץ" ו"מעריב" בוטים עוד יותר. "אי-אפשר שלא לעמוד נפעמים ופעורי פה לנוכח תועפות הרשעות, החוצפה וגבהות הלב של האנשים שמתגוררים במעון ראש הממשלה", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "ככל שמעמיקה מצוקתם הקיומית של מאות אלפי מובטלים, עצמאים ושכירים – ככל ששוועתם גוברת, והסיוע שהם מתחננים וזכאים לקבל נמנע מהם על-ידי ממשלה קמצנית – כך גדל התיאבון של משפחת נתניהו לעשוק את אוצר המדינה. במקום שיתאפקו ויצניעו לכת, במקום שהוא ייתן דוגמה אישית, כפי שעשו מנהיגים אחרים, ויקצץ מעט בשכרו, הוא מסתער על הקופה הציבורית כאחוז אמוק".

"אני לא יודע מה היה מדהים יותר", כותב בן כספית ב"מעריב", "החוצפה הלא תיאמן של המהלך, העיתוי שומט הלסתות של הביזה או התירוצים השקריים שתירצו את נושאי הכלים למיניהן". לפי כספית, הטיעונים של שליחי נתניהו לוועדת הכספים, חברי-הכנסת מיקי זוהר ושלמה קרעי, הם "אסופה ארוכה, מחוצפת ולא תיאמן של שקרים, שאותם מהדהדים כל החשודים המיידיים: זה מתחיל בח"כים זוהר ואמסלם, עובר לשופרות התקשורתיים, משונמך בידי כלב התקיפה העילג שהשתלט על גלי-צה"ל ומשם לרשתות החברתיות".

כספית מתאר נכוחה את מערך התעמולה של נתניהו, אך מתעלם מבמה בולטת אחת שבה מקבלים טיעוני ראש הממשלה ביטוי: העיתון שבו הוא עצמו כותב. כמה עמודים אחרי טורו הזועם של כספית על החוצפה של משפחת נתניהו מתפרסם טור זועם לא פחות מאת אלי ציפורי תחת הכותרת "תפירת שומה".

אלי ציפורי (צילום: אורן פרסיקו)

אלי ציפורי (צילום: אורן פרסיקו)

"תקשורת ותיווך מידע לציבור הם, בין היתר, יצירת תודעה, פעמים רבות כוזבת, באמצעים פשוטים – שטיפת מוח ועיוות המציאות", כותב ציפורי בפתח הטור שבלבו ניצבת ראיה ניצחת, לכאורה, לצדקת נתניהו. "מסמך מאוד רלבנטי לדיון המיותר השבוע", כהגדרת ציפורי.

המסמך, שממנו מצטט ציפורי ארוכות, הוא מכתב (לקריאה כאן) שחיבר בשנת 2016 עו"ד אורן פונו, ממונה בכיר (ייעוץ חקיקה) במשרד המשפטים, במענה לפניית עו"ד שחר בן-מאיר. קריאת המכתב, שהוצג השבוע בפני חברי ועדת הכספים כחלק מטיעוני נתניהו, עשויה אכן לעורר את הרושם כי הצדק עם ראש הממשלה.

נציג משרד המשפטים מבהיר בו כי "בבדיקה מול רשות המסים נמצא כי מבחינת דיני המס, ובהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, הוצאות שנועדו לנוחות המעביד אינן בגדר הכנסה לפקודת מס הכנסה אשר חייבת במס. לאור האמור לעיל, הרי שהוצאות המעון הפרטי של ראש הממשלה שבהן על המדינה לשאת בהתאם לנוהל הינן בגדר הוצאה ל'נוחות המעביד' ואינן בגדר הכנסה חייבת במס".

לפי ציפורי, "המסמך הזה, פרי עבודתו של משרד המשפטים – קבע כבר בסוף 2016 כי הוצאות מעון ראש הממשלה, הן בירושלים והן הפרטי, אינן חייבות במס, כמו שכל הוצאה או 'הטבה' אחרת (כמו רכב, למשל) אינן חייבות במס. מה שמדהים במכתב הוא שרשות המסים והחשב הכללי בעצם קובעים שראשי ממשלה קודמים לנתניהו לא חויבו במס כי ממילא אין צורך לחייב במס, כך שכל הדיון השבוע מתייתר לגמרי. לא הטבות מס ולא נעליים יש כאן, אלא תפירת שומה".

אולם מה שציפורי לא מגלה לקוראי "מעריב" הוא שהמכתב הזה היה התשובה הראשונית לפנייה של עו"ד בן-מאיר בשאלת המסים של נתניהו. בעקבות המכתב, והתשובה הלא מספקת מבחינתו, עתר עו"ד בן-מאיר לבג"ץ נגד נתניהו ונגד היועץ המשפטי לממשלה, חשב משרד ראש הממשלה ורשות המסים, ודרש לדעת מדוע לא ישלם נתניהו מס עבור הוצאות שהוציאה המדינה להחזקת ביתו הפרטי בקיסריה.

בשנת 2017, במסגרת ההליך בבג"ץ, הגישה המדינה עמדה מעודכנת, שונה מזו שהביע עו"ד פונו שנה קודם לכן. בעמדה שהוגשה לבג"ץ, באמצעות עורכי-הדין קמיל עטילה ועודד טאובר (מנהל המחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה וסגנו), הובהר כי בעקבות הגשת העתירה של עו"ד בן-מאיר הוקם צוות בין-משרדי בהשתתפות נציגים ממשרדי הממשלה השונים ובהובלת גורמים ברשות המסים, שבחן את כלל היבטי המיסוי בהוצאות המעון הפרטי של ראש הממשלה וגיבש עקרונות וקווים מנחים "אשר מבטאים יישום ראוי של הדין הקיים".

לפי הצוות הבין-משרדי, מכאן והלאה ייקבע כי "אין לראות בהוצאות עבור המעון הפרטי מקשה אחת". השתתפות המדינה בהוצאות בגין חלקים המשמשים את ראש הממשלה לצורכי תפקידו לא תהיה חייבת במס, אך השתתפות המדינה בהוצאות בגין חלקים המשמשים את ראש הממשלה לצרכים פרטיים "היא בגדר טובת הנאה החייבת במס".

בעקבות עדכון עמדת המדינה חזר בו עו"ד בן-מאיר מהעתירה, והיא נמחקה בכפוף לעמדה המעודכנת של המדינה, תוך שבית-המשפט העליון פסק לטובת עו"ד בן-מאיר תשלום הוצאות.

במלים אחרות, כל הציטוטים היפים שמצטט ציפורי מהמכתב של 2016 בטלים ומבוטלים, שכן היתה זו תגובה ראשונית לפניית עו"ד בן-מאיר, ולאחריה גיבשה המדינה צוות חשיבה שניסח עמדה מעודכנת. עמדה זו קיבלה תוקף מבג"ץ, והיא המחייבת מאותו יום והלאה. המכתב של עו"ד פונו אכן רלבנטי לדיון שומת המס של נתניהו, אך רק כנקודת מוצא, ממש לא כסוף פסוק. איך כתב ציפורי בפתח טורו? "תקשורת ותיווך מידע לציבור הם, בין היתר, יצירת תודעה, פעמים רבות כוזבת, באמצעים פשוטים – שטיפת מוח ועיוות המציאות".

אם ציפורי נפל בספין של נתניהו בדבר עמדת המדינה ביחס לתשלומי המס שלו, הרי שעשה עבודה עיתונאית פגומה. לעומת זאת, אם ציפורי היה מודע לכך שהמכתב שציטט ממנו באריכות מציג עמדה ראשונית וחסרת תוקף עכשווי, ובכל זאת כתב את אשר כתב הבוקר ב"מעריב" בלי להזכיר את העמדה המעודכנת של המדינה, הרי שביצע מעשה עיתונאי פסול אף יותר והטעה בכוונה תחילה את קוראיו.

מלה ממומחה מס

"ההבדל בין משטר דמוקרטי למשטר מלוכני הוא בתשלום המסים וייעודם", כותב פרופ' יוסף מ' אדרעי, מומחה לדיני המסים בישראל, בפתח טור המתפרסם במדור הדעות של "הארץ".

מה מסתתר מאחורי המאבק על הוצאות קיסריה

הווילה של משפחת נתניהו בקיסריה, כותב נחמיה שטרסלר ב"הארץ", "היא הסיוט הגדול של אנשי החשב הכללי". לדבריו, "במשך שנים הם מקבלים חשבונות הזויים על שדרוגים ושיפוצים שנעשו תחת הסעיף 'למען מילוי תפקידו'. ואם הם מעזים לטעון ששיפוץ מסוים הוא 'לצורך פרטי', שלא זכאי למימון מהמדינה, עושים להם את המוות עד שהם נכנעים. כך היה למשל עם 'היטל בצורת 2009' שנתניהו סירב לשלם על המים לבריכה שלו. הסיפור מאחורי הווילה הוא, שהיא נרכשה במצב רע, ולכן במחיר נמוך במיוחד, מתוך כוונה לבצע את השיפוץ והשדרוג על חשבון המדינה – וזה מה שקרה. אנחנו שילמנו, והוא נהנה. עכשיו נשלם גם את המס".

"השערורייה הגדולה היא הווילה בקיסריה", כותב עמיתו לעיתון ורטר. "'יבוא יום', העריך באוזני אדם אחר שהיה אף הוא בסוד העניינים, 'כשביבי כבר לא יהיה בתפקיד, תיפתח חקירה פלילית על כל מה שהתרחש שם. גזל, מרמה והפרת אמונים במיליוני שקלים במצטבר. הוא ושרה יאשימו את הפקידים, אבל אלה לא פראיירים. הם מכינים עצמם, עם מסמכים, עם הקלטות'".

לצעוק את ההתנגדות

כתבי מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" פנו אל כל חברי-הכנסת בשתי שאלות: האם הם תומכים בלגליזציה של מריחואנה, והאם אי פעם צרכו מריחואנה בעצמם. ברקע הכתבה: הכנסת אישרה השבוע בהצבעה טרומית שתי הצעות חוק ללגליזציה של צריכת מריחואנה בישראל.

"זה לא קמפיין של קבוצת עיתונאים בוהמיינית ש'מעשנת סמים' ומנסה לגרור איתה אל התהום את העם התמים היושב בציון", מבהירים כבר בפתח הכתבה עמיחי אתאלי, יובל קרני, שוש מולא, טל גלעדי, גילית קוזבה ואיתי אילנאי, "המריחואנה נמצאת בכל מקום, והיא נורמטיבית מאי פעם".

15 חברי כנסת הודו בפני כתבי העיתון כי יש להם ניסיון כלשהו בצריכת מריחואנה (עפר שלח, מיקי חיימוביץ', עופר כסיף, מאי גולן, אסף זמיר, תמר זנדברג, ניצן הורוביץ, שרן השכל, מירב כהן, בועז טופורובסקי, רם שפע, מיכל שיר, עידן רול, יואל רזבוזוב והילה שי-וזאן). כל היתר הכחישו או סירבו להשיב.

בעיתון מעריכים כי אם 15 ח"כים הודו, המספר המייצג בכנסת ישראל עומד על כ-45. עדיין לא קואליציה, אבל בדרך. מה שחשוב לשים לב אליו, לפי כתבי "7 ימים", הוא ש"אם לפני שתיים או שלוש כנסות הם [המתנגדים ללגליזציה] צעקו את ההתנגדות שלהם בקול ואיש לא העז לתמוך, עכשיו התהפכו היוצרות: התומכים מרימים ראש והמתנגדים, ברובם, פשוט לא הסכימו להביע דעה".

בני הזוג שלדון ומרים אדלסון. ירושלים, 20.6.2019 (צילום: פלאש 90)

בני הזוג שלדון ומרים אדלסון. ירושלים, יוני 2019 (צילום: פלאש 90)

אולם יש מתנגדים ללגליזציה של מריחואנה שלא חוששים לצעוק את עמדתם בקול. כפי שכתב השבוע באתר זה אילן זיסר, בין הנחרצים שבהם נמנים ד"ר מרים ושלדון אדלסון, המייסדים והמממנים של "ישראל היום" והבעלים של "מקור ראשון". בשני העיתונים של משפחת אדלסון בישראל נאמנים לעמדת הבעלים, שעשו את הונם מהמכורים להימורים, ומנהלים קמפיין נגד לגליזציה. השבוע, לדוגמה, "ישראל היום" פרסם מאמר שהזהיר מפני המחיר שנשלם כחברה אם נאשר שימוש במריחואנה, ואף נמנע מלדווח על אישור החוק בקריאה טרומית.

הבוקר מצטרף השבועון הסולידי של משפחת אדלסון למאבק בלגליזציה. במדור המדע של "מקור ראשון" מתפרסמות שתי ידיעות. אחת מהן, מאת לינדזי טאנר מסוכנות AP, נושאת את הכותרת "מחקרים טוענים: היתר לצריכת קנביס מגביר את המוות בתאונות דרכים".

אפשר להתווכח ארוכות בשאלה האם זו באמת אחת משתי חדשות המדע החשובות של השבוע האחרון או האם ראוי לבחון את השפעת הלגליזציה מבעד לפריזמה כה צרה, תוך התעלמות מההשפעות החיוביות שלה. אולם אין כל צורך להידרש לשאלות הללו, שכן תוקפה של הכותרת החד-משמעית בדבר הקשר הישיר בין לגליזציה לעלייה בתאונות דרכים קטלניות קורס כבר בפסקה הראשונה של הידיעה, שם נכתב כי לפי המחקרים חוקי לגליזציה רק "עלולים להוביל לעלייה במספר מקרי המוות בתאונות דרכים".

בהמשך הפסקה הפותחת של הידיעה מופיע סייג מפורש יותר, שלפיו המחקרים שבמוקד הדיווח "לא הצליחו להוכיח שהעלייה במספר ההרוגים בתאונות נגרמה ישירות מצריכת קנביס". מי שיקרא את הידיעה עד הסוף יגלה שהחוקרים במחקרים "הודו שייתכן שיש גם גורמים אחרים שהשפיעו על העלייה במקרי המוות מתאונות דרכים".

כיצד אפוא העניקו בסוכנות AP כותרת חד-משמעית לידיעה על מחקרים שהצביעו על קשר אפשרי, לא מובהק, בין לגליזציה לעלייה בתאונות דרכים קטלניות? התשובה הפשוטה היא שב-AP לא העניקו לידיעה את הכותרת הזו. בנוסח המקורי של AP נכתב בכותרת הידיעה כי לפי המחקרים החדשים, הלגליזציה "עשויה" להגביר את מקרי המוות בתאונות דרכים. מי שלקח את הממצאים צעד אחד קדימה היו עורכי "מקור ראשון" שבבעלות בני הזוג אדלסון. העיוות הזה היה נוגד את האתיקה העיתונאית גם לולא בעלי השליטה בעיתון היו בעלי עמדה כה מובהקת בסוגיה.

בין חברי-הכנסת שנמנעו מלהשיב לשאלון האחיד של "7 ימים" נמנים השרים זאב אלקין ואורית פרקש-הכהן. לפי טורו של זאב קם ב"בשבע", השניים הביעו את עמדתם לגבי הלגליזציה בפורום חשוב יותר: ועדת השרים לחקיקה. כשהצעות החוק ללגליזציה הגיעו לדיון בוועדה, שקובעת את עמדת הממשלה ביחס להצעות חוק פרטיות, הן נתקלו בהתנגדות לא רק מנציגי הסיעות החרדיות, אלא גם מאיש הליכוד אלקין ואשת כחול-לבן פרקש-הכהן.

לדברי קם, ההתנגדויות הללו עשויות לרמוז על הגורל הצפוי לשתי הצעות החוק. חרף האישור שניתן בסופו של דבר בוועדת השרים לחקיקה, מצבה של יוזמת הלגליזציה הרבה יותר קשה מכפי שנדמה. "היה רגע השבוע שבו שקלו במפלגות החרדיות להגיש ערר על אישור החוק בוועדת השרים לחקיקה, ולמנוע את אישורו אפילו בקריאה טרומית", כותב קם. "ואז הסתכלו שם על התנאים שנלוו לאישור החוק בוועדת השרים".

לפחות חמישה משרדי ממשלה אמורים להסכים ביניהם על נוסח החוק: משרד המשפטים, בטחון הפנים, האוצר, החינוך והרווחה, כותב קם. לדבריו, "תיאום והסכמה בין חמישה משרדי ממשלה נחשבים למשימה קשה במיוחד גם בימי שגרה. בעיצומם של ימי התקציב העמוסים והסוערים היא כבר הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית". בסיעות החרדיות, מציין קם, העריכו שהצעת החוק עשויה להגיע לקבורה שקטה, ועל כן נמנעו מלצאת השבוע למלחמה.

מה (לא) לשאול בראיונות

בכפולה הפותחת של "גלובס" מנתח עמירם ברקת את מצב התעסוקה בישראל, על רקע משבר הקורונה המתמשך. "פתרון מוסדר למובטלים? באוצר מעדיפים לעבוד בשיטת טלאי על טלאי", נכתב בכותרת. "באוגוסט תסתיים הזכאות של מאות אלפים לדמי אבטלה, אבל באוצר מעדיפים להמשיך ולעדכן בכל פעם מחדש על שינויים ברשת הביטחון הסוציאלית. מדוע מתעקשים באוצר שלא להעניק ודאות למובטלים כמו שעשו במדינות אחרות, לאור העובדה שהסכום ששולם עד כה נמוך משמעותית מזה שהוקצה לכך בתוכנית החילוץ".

לפי ברקת, כבר החודש פגה זכאותם של יותר מרבע מיליון מובטלים לדמי אבטלה, בחודש יולי יעלה מספרם ל-372 אלף מובטלים, ובחודש אוגוסט יהיו כבר 469 אלף מובטלים שלא יהיו זכאים עוד לדמי אבטלה. שר הרווחה איציק שמולי הציע להאריך את מתן דמי האבטלה עד סוף אוגוסט לכל הדורשים (בקנדה ובהולנד עשו כך, מציין ברקת, בניו-זילנד ובאוסטרליה כבר האריכו את התקופה עד ספטמבר, באנגליה עד אוקטובר, בארצות-הברית עד נובמבר ובסינגפור עד דצמבר).

השר ישראל כץ, אוקטובר 2019 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

השר ישראל כץ, אוקטובר 2019 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

"מחדל דמי האבטלה", נכתב הבוקר בשער "ידיעות אחרונות". גד ליאור מדווח בכפולה הפותחת כי "בסוף החודש יסתיים תוקף ההוראה להעניק דמי אבטלה גם לעובדים שהוצאו לחל"ת בשל הקורונה – ומאות אלפי ישראלים לא יודעים איך ימשיכו מכאן. באוצר מתכוונים להאריך את תקופת הזכאות בחודש ולא יותר, אך כמה ימים לפני התאריך הקובע והצעד טרם בוצע".

לצד הדיווח מביא איתן גליקמן את הפנים האנושיות של המשבר. האזרח אורי אריה, בן 29, שבתחילת המשבר הוצא לחל"ת מהמסעדה שבה עבד. "מ-1 ביולי אני לא זכאי יותר לקבל [דמי אבטלה]. מה יהיה איתי?", הוא שואל. "אין לי איך לשלם דמי שכירות. אני לא מצליח לשכנע את בעל הדירה שיוריד לי בשכירות, קשה לו גם. ממה אחיה בשבוע הבא? אין לי ממה לקנות אוכל, זה הגיוני מה שקורה כאן? המצב שלי חמור, ומה יאמרו אנשים עם משפחות? בשבועות הקרובים המצב רק יחמיר. נראה לי שהסיוט הגדול רק מתחיל".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערך מתי טוכפלד עם השר כץ. המראיין לא שואל את השר כץ מה צפוי לעלות בגורלם של המובטלים שיאבדו את זכאותם לדמי אבטלה.

הכותרות הראשיות (והסיפוח)

כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", מקדישים את כותרתם הראשית להתפרצות המחודשת של מגפת הקורונה. "הגל השני כאן", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ההגבלות חוזרות: בדרך – צמצום משמעותי בהקלות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "מחפשים שליטה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "אמ"ן מתריע: גם עקומת התחלואה הקשה מזנקת", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". ב"הארץ" מקדישים את הכותרת המרכזית (אין ממש ראשית הבוקר) לסיפוח: "פחות משבוע לפני המועד המתוכנן מסתמן שנתניהו חותר לסיפוח סמלי בגדה".

זו לא ההתייחסות היחידה בשער "הארץ" לסיפוח. מודעה מטעם "פרלמנט השלום הישראלי" מתריעה כי "סיפוח משמעותו פגיעה אנושה בסיכוי לשלום ויסוד מדינת אפרטהייד". מודעה בעמוד 3, מטעם "הארגונים הפלסטינים בקואליציית שתי המדינות של יוזמת ז'נבה", קובעת כי "הסיפוח רק יגביר את הייאוש, הקיצוניות והסכסוך".

מודעה נפרדת, בעמוד 5 של קונטרס החדשות, נדפסת מטעם עמותת זולת וקובעת אף היא כי סיפוח=אפרטהייד. על פני כל עמוד 7 של "הארץ" נדפסת מודעה מטעם תנועת "מפקדים למען בטחון ישראל" שטוענת כי "סיפוח חד-צדדי מסוכן לישראל". עמדה מנוגדת אפשר למצוא בצד עמוד 10, שם מופיעה מודעה קטנה יחסית מטעם "קונגרס הרבנים למען השלום" המזהירה מפני "הכרזת ריבונות על אחוז קטן משטח יהודה ושומרון" שתוביל "להקמת מדינה פלסטינית על כל המשתמע מכך".

כפי שניתן לראות, הטרמינולוגיה משחקת תפקיד בדיון על הסיפוח/ריבונות/אפרטהייד. למעשה, המודעה מטעם עמותת זולת מקדמת דו"ח שמנתח כיצד המשטר בישראל, בשיתוף פעולה עם התקשורת, הביא להחבאת המושג "אפרטהייד", נטישת המונח "סיפוח" ושימוש גובר ב"החלת ריבונות". זהבה גלאון, שעומדת בראש עמותת זולת, היא גם המרואיינת הראשונה בסדרת ראיונות חדשה של "הארץ" תחת הכותרת "האם ולמה השמאל הפסיד במאבק בכיבוש". התשובה שלה, אגב, היא שהשמאל מפונק ואינו מוכן לשלם את המחיר של מאבק אמיתי בכיבוש.

את המאבק של זולת וארגונים אחרים בשמאל נגד תוכנית הסיפוח של נתניהו מלווה מאבק מקביל מצד ימין של המפה הפוליטית. המודעה מטעם "קונגרס הרבנים למען השלום" שמופיעה בקטן ב"הארץ" תופסת הבוקר עמוד שלם בקונטרס החדשות של "מקור ראשון". בשער "מקור ראשון" מתפרסמת מודעה מטעם עמותת רגבים, המציבה את נתניהו בין דוד בן-גוריון ("כן לריבונות") לאריאל שרון ("לא למדינה פלסטינית").

בשער האחורי של "מקור ראשון" נדפסת מודעה שלישית, הפעם מטעם האיחוד-הלאומי, שבמרכזה איחוד של דיוקנאות נתניהו ושרון לפרצוף אחד. "כבר הלכנו אחרי ראש ממשלה חזק בעיניים עצומות", נכתב במודעה, "הפעם זה ייגמר במדינה פלשתינית" (גרסה שונה של המודעה רואה אור ב"בשבע").

מודעה מטעם האיחוד-הלאומי, "בשבע", 26.6.2020

מודעה מטעם האיחוד-הלאומי, "בשבע", 26.6.2020

קרדיט: בנימין נתניהו

גם ב"ישראל היום" מתחילה הבוקר סדרת כתבות, וזאת לרגל 15 שנה לנסיגת ישראל מרצועת עזה ("ההתנתקות"). בנימין נתניהו, שתמך פעמיים בכנסת בתוכנית ההתנתקות, אך התפטר במחאה זמן קצר לפני יישום הנסיגה, מקבל קרדיט בכתבה מאת לילך שובל, אבל לא בשל התמיכה שלו בתוכנית עד למועד ביצועה. בכתבה מצוטט האלוף במיל' גרשון הכהן, הממונה מטעם צה"ל על פינוי רצועת עזה, שנותן לנתניהו קרדיט על כך שניצל את הניתוק בין עזה לרשות הפלסטינית, שבא בעקבות נסיגת ישראל מהרצועה, כדי למנוע נסיגה של ישראל לקווי 67' בתקופת הנשיא אובמה (ובשפה הישראל-היומית: "אובאמה").

בשולי החדשות

ליברמן. שוב אביגדור ליברמן, שוב "מעריב", שוב בן כספית. הפוליטיקאי החביב על העיתונים של אלי עזור מקבל במה בכפולה הפותחת של גליון סוף השבוע של "מעריב" לראיון אצל הדובר הלא רשמי שלו בתקשורת.

אידר. למי שהתגעגע, ב"מקור ראשון" מתפרסם על פני כפולת עמודים נאום שנשא ד"ר דרור אידר, שגריר ישראל באיטליה, בפני ועדת החוץ של הסנאט האיטלקי. הכותרת: "תנו לנו להסתדר לבד".

בלון. סימה קדמון מדווחת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על רעיון שעלה בכנסת השבוע: להריץ את בני גנץ לנשיאות ולהותיר את ראשות הממשלה בידי נתניהו.

ניגודי עניינים. קלמן ליבסקינד ממשיך לפצח בטורו שב"מעריב" את ניגודי העניינים בבית-המשפט העליון. הפעם במוקד: השופט עוזי פוגלמן, שהוציא מרשימת המניעויות שלו את העוזרת המשפטית שלו לשעבר כדי שיוכל לדון בעתירה שבה היא מייצגת.

סימניה

מורן שריר נכח בדיון בתביעת דיבה שהגיש פרופ' אמיר חצרוני נגד שידורי קשת ואמירה בוזגלו. את רשמיו פרסם ב"הארץ".

דו"ח אמון

"יגיע היום בו לא נסכים לקבל שימוש בתודעה שלנו לצורך קידום אינטרסים עסקיים ופוליטיים סמויים, או אג'נדות אישיות של מו"לים, מפרסמים ועיתונאים", כותבת מו"לית "גלובס" אלונה בר-און בשער העיתון, ומפנה את הקוראים לעיין בדו"ח האמון המצורף לגיליון, השלישי מאז רכשה יחד עם ענת אגמון את העיתון.

לפני הביקורת, חובה וזכות להחמיא לבר-און ושותפותיה להבראת "גלובס" על כברת הדרך שהלכו כדי להפוך עיתון ששימש כלי בידי מו"ל לשירות ההון על חשבון האינטרס הציבורי לעיתון שמקדם במרץ סטנדרט חדש של שקיפות עיתונאית ואף ניסח לעצמו קוד אתי מחמיר, גם אם לא תמיד מצליח לעמוד בסטנדרטים שהציב לעצמו.

אלונה בר-און, יו"ר "גלובס" ומבעלות השליטה בעיתון (צילום מסך)

אלונה ר-און, יו"ר "גלובס" ומבעלות השליטה בעיתון (צילום מסך)

בפתח הדו"ח מצוטט סעיף 15ב' בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות ולפיו "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שפורסמו במסמך רשמי, שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו". סעיף זה, יש לדעת, עומד במוקד מאבק בשנים האחרונות במועצת העיתונות.

במשך שנים ארוכות לא היה חבר אחד במועצה שמילא אחר הסעיף. תלונה על אי-קיום הסעיף שהגישה עמותת הצלחה נגד 31 כלי תקשורת מסחריים, בהם כאלה החברים במועצה וכאלה שלא, הובילה בשנת 2017 לתיקון הסעיף וצמצום חובת השקיפות (התלונה הוגשה באמצעות עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", שהוא גם יו"ר עמותת "העין השביעית"). בהמשך ביקשה המועצה לבטל כליל את הסעיף המחייב את המו"לים לשקיפות, אולם טרם סיימה את הדיון בכך.

"גלובס" הוא כלי התקשורת היחיד בישראל שטורח להתייחס לסעיף 15ב' בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, אולם למרות שההתייחסות שלו לסעיף נושאת את הכותרת "גילוי מלא", הגילוי של "גלובס" רחוק מלהיות מלא.

כך, לדוגמה, בעמוד דו"ח האמון המפרט את הקשרים המהותיים ונוסחי הגילויים מוזכרים מו"לים מתחרים כמו ארנון מוזס ועמוס שוקן, אבל לא אלי עזור; מוזכר אורי שנער כחבר בדירקטוריון "גלובס", אבל לא מוזכר שהוא גם חבר בדירקטוריון רשת (בדיווחים על רשת לא מוצמד "גילוי מלא" על הקשר הזה לעיתון); מוזכר מריוס נכט, בן זוגה שלעבר של ענת אגמון, הנמצא בסכסוך עמה, אבל לא מוזכרים בני זוג בהווה ובעבר של בר-און אף שגם הם עומדים, מדי פעם, במוקד הסיקור העיתונאי של "גלובס".

האם חוצפה לבוא בתלונות דווקא לכלי התקשורת המרכזי היחיד שבכלל טורח לנסות? אולי. אבל "גלובס" הוא שהחליט לקחת על עצמו את משימת השקיפות העיתונאית. בכך כמו ביקש שיעמידו אותו במבחן קשה הרבה יותר מכל מתחריו.

רוב עמודי דו"ח האמון מוקדשים לסיכום השנה העיתונאית של "גלובס", תוך התוויית הדרך לעתיד. הסיכום לא מסתפק במחמאות עצמיות (מהפך מגדרי ראוי לשבח), אלא מזכיר גם מקרים פחות נעימים, כמו המשך העסקתו של אלי ציפורי גם אחרי שינוי הבעלות על העיתון, עד שפוטר לבסוף.

אחד הנתונים המעניינים שמוזכרים בדו"ח עוסק בהטיה הפוליטית של מאמרי מדור הדעות. ברבעון הראשון של 2019, רק 3% ממאמרי הדעה נטו ימינה, לעומת 24% שנטו שמאלה (ו-73% שלא נטו לאף צד). ברבעון הראשון של 2020 התמונה התאזנה. 13% מאמרים שנוטים ימינה ו-15% שנוטים שמאלה (ועוד 72% ללא הטיה מובהקת).

איזון וריבוי קולות הם ערכים ראויים, אולם גם לעמדה עצמאית יש ערך. במיוחד כשקול דומיננטי פועל בעקביות כדי להרוס את התשתית הדמוקרטית של המדינה. "אני חושב שיש מקום לשאול אם עיתון ליברלי צריך להעמיד את עצמו לרשות אויבים מוצהרים של השקפות עולם ליברליות", כותב יואב קרני במוסף "G" של "גלובס", על רקע פיטורי עורך הדעות ב"ניו-יורק טיימס". "אני אגב אינני יודע את התשובה", הוא מוסיף.

זעקת הגזען הקורבן

בטורו שבמוסף "יומן" של "מקור ראשון" יוצא רן ברץ נגד "הצנזורה החדשה" של הפוליטיקלי קורקט. "משפט אחד מספיק כדי שההמון הפרוגרסיבי ייצא בלינץ' ציבורי מתוקשר נגד מי שחרג מהשורה", טוען ברץ, וכדוגמה נותן בין היתר את המקרה של אברי גלעד מהשבוע האחרון. "גלעד העיר השבוע על 'זעם ערבי' אוטומטי בעקבות תגובת הירדנים לאפשרות הסיפוח, ומיד עבר שיימינג פרוגרסיבי, כולל עצומות לפטר את ה'גזען'".

אולם גלעד לא רק העיר על "זעם". הוא גם קבע שבפלטת הצבעים של "הערבים" יש רק "זעם" ו"כעס". "אין בארגז הכלים הרגשי שמה שום דבר אחר חוץ מכעס וזעם", אמר לפעיל החברתי אחסן חלאילה שהתארח באולפנו. "ראית פעם הומור? חיוך? אהבה? נתינה? קבלה? משהו?".

גלעד עצמו מתייחס להתבטאות הגזענית שלו בטור הקבוע שלו במוסף "שישבת" של "ישראל היום". אחרי הכחשה ("אמרתי משהו בתוכנית הבוקר שנשמע לאוזניהם של מי שמחפשים לחסל יריבים פוליטיים כדבר גזענות. לא הפעם הראשונה שבה תופרים לי תיק גזענות. התרגלתי. המשכתי להיות האיש הבלתי גזען שאני ולשים קצוץ על תופרי התיקים ועל הנהלת המתפרה") מגיע שלב ההתקרבנות.

"בריון רשת פרסם את הטלפון שלי בפייסבוק", כותב גלעד, "וגם הכין נוסח הודעה קבוע למבול ההודעות שהתחילו להציף לי את הטלפון. כמה עשרות פעמים בדקה קיבלתי את המלים 'חייך – אתה גזען'". גלעד תוהה, "מדוע תקיפה באמצעות שליחת הודעות אינה פשע? למה זה שפרסם את המספר שלי מוגן בביתו?", ומדמה את החוויה שעבר ל"תקיפה של להקת דגי פיראניה בעת שחייה בנהר".

עושים לביתם

ב"מעריב", מיד אחרי המדור הכלכלי של יהודה שרוני, מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים. במוסף "מעריב" מתפרסמת כפולת עמודים במימון מפעל הפיס.

"מעריב", 26.6.2020

"מעריב", 26.6.2020

ב"דה-מרקר" מופיעים הבוקר תשעה עמודים של פרסום סמוי תחת הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי". "מוסף הארץ" מוסיף עוד שישה עמודים למניין.

ענייני תקשורת

תאגיד השידור הישראלי. רז שכניק מראיין את מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי, אלדד קובלנץ, למדור "פינג פונג" במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". בתשובה לשאלה על הורדת התוכנית "קלמן וסג"ל" אומר קובלנץ: "מדובר במכלול של הרבה שיקולים, שחלקם איכותניים וחלקם כמותיים. חלקם מדידים, אחרים לא. זו היתה החלטה שלי אחרי התייעצות עם מנהלת חטיבת הטלוויזיה טל פרייפלד, שהיתה ניטרלית, ומנהל חטיבת החדשות ברוך שי, שהתנגד למהלך.

"אבל אם מזקקים את כל גבב הניתוחים, התוכנית פשוט לא היתה מספיק טובה. הפורטה של קלמן וסג"ל הוא ברדיו ולא בטלוויזיה. מדובר בשני עיתונאים מצוינים שמפזרים את פעילותם ביותר מדי גופי תקשורת, וכתוצאה לא נוצר הבידול שהכרחי לגוף צעיר כמו התאגיד. עלות התוכנית היתה גבוהה מאוד יחסית לתוכניות דומות, ובנוסף לא הצליחה להביא צפייה, לא בדיגיטל ולא בטלוויזיה".

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי (צילום: יונתן זינדל)

מי שמעוניין בתמונה מורכבת יותר של נסיבות הורדת התוכנית מוזמן לקרוא את הכתבה שפרסמה מאיה פולק ב"מקור ראשון". פולק שוחחה עם כל הגורמים הנוגעים בדבר, כולל מנהל חטיבת החדשות ברוך שי, סמנכ"ל הדיגיטל אלעד טנא, חברי מועצה בהווה ובעבר, וקובלנץ עצמו. "יש בעיה קשה מאוד מבחינת גיוון המגישים ברדיו ובטלוויזיה", אמר לפולק חבר מועצה שנותר בעילום שם. "הערנו כי זה בניגוד למדיניות שלנו, אבל קובלנץ לא סופר אותנו. מבחינתו הוא התאגיד, ומועצה זה דבר מיותר. חלקנו מצטערים שמינינו אותו למנכ"ל קבוע של התאגיד, כי מאז הוא רק יותר מתפרע. הוא פשוט שכח שיש מועצה וגופים מפקחים".

"אני מנהל ריכוזי", אומר לה קובלנץ בתגובה. "יש כל מיני סגנונות ניהול, וזה סגנון ניהול לגיטימי ונדרש בגוף צעיר ומורכב כמו התאגיד. אני חושב שלמרות שאני ריכוזי, אני כן נותן המון חופש למנהלים שלי. אני מאוד תובעני, אבל לא מסכים לטענה שאני כוחני. אני כן לוקח ברצינות את תפקידי כמנכ"ל וכעורך הראשי של התאגיד, וזה לא סותר את העובדה שאני חושב שאני כן נותן מקום לקולות ולמנהלים חזקים מסביבי".

בתשובה לשאלה מה בכל זאת יעשה כמנכ"ל כדי לתת ביטוי בתאגיד לקולות ימניים שמרניים אומר קובלנץ: "יש לי בעיה מאוד קשה: נתח גדול מדי מהקול הימני שנשמע היום נשלט בבלעדיות בידי חמישה גברים לבנים: עמית סגל, אראל סג"ל, קלמן ליבסקינד, שמעון ריקלין וינון מגל. אנשים אלה נוכחים בשלל פלטפורמות ושולטים בשוק הדעות בימין. בימים אלה אנו מחפשים את האנשים החדשים שייצגו את התמה ואת החשיבה השמרנית-ימנית. אם מדברים על גיוון, צריך לדבר עליו גם בתוך הקול הימני. זה האתגר של כלל התקשורת הישראלית".

ערוץ הכנסת. אמנון לורד כותב בפתח מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" על הקטע שדלף מערוץ הכנסת, ובו נראה ח"כ עפר שלח צועק על העיתונאי משה גלסנר בעקבות שאלה לא נוחה (שקרית, לטענת שלח). לדברי לורד, "במושגים של שלטון חוק, הצילומים חושפים איום אלים כלפי אזרח". כמו כן קובע לורד כי "מה שערן טיפנברון [מנכ"ל ערוץ הכנסת] היה צריך לעשות, לפני ההשעיות והפוליגרפים, הוא להגיש תלונה במשטרה נגד המתפרע באולפן".

לא ייתכן, מבהיר לורד, שמרואיין יגיב כך לשאלת מראיין, ונותן דוגמה הפוכה. הדוגמה של לורד, כיצד ראוי לפוליטיקאי להתייחס לתקשורת ביקורתית, כוללת שניים: הוא עצמו בתפקיד העיתונאי המתגרה, וראש הממשלה נתניהו בתפקיד הפוליטיקאי שמשיב בשיקול דעת ובענייניות.

באותו המוסף ממש מתפרסמת כתבה נרחבת מאת יהודה שלזינגר על פרשת ההדלפה מערוץ הכנסת. "פיטורי העובדות פתחו השבוע תיבת פנדורה שהיתה נעולה בערוץ בחודשים האחרונים – חקירות סביב תלונות על הטרדה מינית של שתי עובדות הערוץ. מדובר בשתי תלונות שונות במקרים שונים שלטענת עובדי הערוץ הושתקו אך לטענת ראשי הערוץ נבדקו בקפידה", כותב שלזינגר. ב"ישראל היום" לא מכריעים מי צודק או מספקים עובדות או ראיות מחוץ לטענות הצדדים.