"שלדון אדלסון הוא מזה זמן רב אויבם של התיקון הראשון לחוקה והעיתונות. לאורך עשרות שנים הוא הגיש, אחת אחרי השנייה, עוד ועוד תביעות דיבה מופרכות וכושלות. המטרה שלו היתה תמיד ברורה: לצנן את חופש הביטוי ולהשתיק את אלה שהתבטאו נגדו".

במלים אלו נפתחת תביעה שהוגשה לאחרונה בארצות-הברית נגד איל הקזינו. את התביעה הגישה חברת לאס-וגאס סאן בע"מ, המוציאה לאור עיתון בשם זה בעיר ההימורים שבנבדה. מלבד ה"סאן", בלאס-וגאס יוצא לאור רק עוד מקומון יומי אחד – ה"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל". במרכז התביעה של ה"סאן" נגד אדלסון עומדת הטענה כי איל הקזינו, שהשתלט על ה"ריביו-ג'ורנל" לפני שנים אחדות, החליט לחסל את המתחרה היחיד בעיר כדי לשלוט לחלוטין בשוק העיתונות המקומית.

אפשר להבין מדוע שוק העיתונות המקומית של לאס-וגאס יקר במיוחד ללבו של אדלסון. זו העיר שבה עשה את הונו הראשוני מעסקי ההימורים, זו העיר שבה הקים את חברת לאס-וגאס סנדס, שבאמצעותה הפך לאחד האנשים העשירים בעולם, וזו גם העיר שבה הוא מתגורר עד היום. בתביעה נטען כי אדלסון החליט לייצר לעצמו שופר מקומי בדמות ה"ריביו-ג'ורנל", אך לא הסתפק בכך. כשראה כי בעירו קיים עיתון נוסף המביע עמדות מנוגדות לשלו, גמר אומר לחסלו ולהשתלט כליל על שוק הדעות המקומי.

ה"סאן" מעיד על עצמו כי הוא נחשב לעיתון שמאל, בשל מאמרי המערכת הליברליים וההמלצה לקוראיו להצביע למועמדים מהמפלגה הדמוקרטית. ה"ריביו-ג'ורנל", שנוסד בלאס-וגאס בשנת 1929, כעשרים שנה לפני ה"סאן", הוא מהעיתונים המקומיים הגדולים בארצות-הברית ועד לרכישתו בידי אדלסון נחשב לבעל נטייה ליברטריאנית. תחת אדלסון, ה"ריביו-ג'ורנל" היה אחד משני עיתונים בלבד מתוך מאה העיתונים הגדולים בארצות-הברית שהמליצו לקוראיהם בשנת 2016 לבחור בדונלד טראמפ לנשיאות. ההבדל האידיאולוגי הוא רק אחד הנדבכים במאבק בין שני העיתונים.

"אנחנו מקווים שמר אדלסון יבין שמה שהוא קנה אינו שלוחה של משרד יחסי-הציבור שלו". ציוץ של כתבת ה"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל" ג'ניפר רוביסון (צילום מסך)

"אנחנו מקווים שמר אדלסון יבין שמה שהוא קנה אינו שלוחה של משרד יחסי-הציבור שלו". ציוץ של כתבת ה"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל" ג'ניפר רוביסון (צילום מסך)

לפי התביעה של ה"סאן", בשנות השמונים נקלע העיתון לקשיים והפך להפסדי. כתוצאה מכך, בסוף אותו עשור נכנס ה"סאן" לשיתוף פעולה עם המתחרה הישיר שלו, ה"ריביו ג'ורנל", וזאת בהסתמך על חוק שימור העיתונים האמריקאי. החוק נועד להבטיח ריבוי דעות באמצעות החרגת התקשורת המודפסת מחוקי ההגבלים העסקיים, כך שעיתונים הורשו לשתף פעולה באופן מסחרי בשוק מסוים כל עוד הם שומרים על עצמאות מערכתית.

במסגרת ההסכם שנחתם בשנת 1989 בין ה"סאן" ל"ריביו-ג'ורנל" שילם ה"סאן" למתחרה שלו 25 מיליון דולר במניות, חיסל את בית-הדפוס שלו וכן כל פעילות עסקית אחרת שהיתה לו, למעט עבודת המערכת. מאותו הרגע ה"סאן" הודפס בבית-הדפוס של ה"ריביו-ג'ורנל", קוּדם בקרב הציבור באמצעות מערך השיווק של ה"ריביו-ג'ורנל" והופץ באמצעות מערך ההפצה של ה"ריביו-ג'ורנל" (תוך מעבר להפצה בשעות הערב במקום בשעות הבוקר). למעשה, מלבד התוכן המערכתי של ה"סאן", כל יתר השלבים בהפקת העיתון הועברו לשליטת יריבו העירוני.

ה"ריביו-ג'ורנל" אפילו קבע מה יהיה מחיר המודעות והמינויים ב"סאן". שיתוף פעולה שכזה בין שני יריבים נשמע אולי מוזר, אך בזכות ההסכם מ-1989 הפך ה"סאן" מעיתון מפסיד לרווחי.

בשנת 2005 תוקן ההסכם בין שני העיתונים, כך שמאז מופץ ה"סאן" לא בנפרד מה"ריביו-ג'ורנל", אלא ממש בתוך דפי העיתון המתחרה. מוצר אחד, בעל שני מותגים. במסגרת ההסכם המתוקן נקבע כי ה"ריביו-ג'ורנל" יכלול מדי יום בשערו "אזכור בולט" של ה"סאן", כולל הלוגו וכותרת המפנה לכותרת הראשית של העיתון המתחרה.

"אדלסון רצה שבעירו ייצא לאור עיתון המשקף את עמדותיו הפוליטיות השמרניות, נוקט בעמדות חיוביות כלפי 'נושאי התשוקה' שלו"

בהסכם המתוקן נקבע גם כי ה"ריביו-ג'ורנל" חייב לדאוג כי בכל קמפיין פרסומי יקבל ה"סאן" את חלקו בפרסומים, וכי עליו להעביר ל"סאן" שיעור מוסכם מהרווחים, בהסתמך על ה-EBITDA (רווח לפני ריבית, מסים, פחת והפחתות) של המיזם המשותף. לפי הנתונים בתביעת ה"סאן", בשנים 2005–2015 תשלום זה הגיע עד ל-12 מיליון דולר בשנה, ומעולם לא פחות מ-1.3 מיליון דולר. ההסכם בין שני העיתונים נועד להימשך עד לסוף שנת 2040, אך לטענת ה"סאן" התנאים השתנו בשנת 2015, כשאדלסון השתלט על ה"ריביו-ג'ורנל".

"אדלסון רצה שבעירו ייצא לאור עיתון המשקף את עמדותיו הפוליטיות השמרניות, נוקט בעמדות חיוביות כלפי 'נושאי התשוקה' שלו (כלומר, התנגדותו ללגליזציה של מריחואנה, מתקפות על מתחרי חברת סנדס, קידום חקיקה ותיקונים לחוקת נבאדה לתועלת החברות שלו, הפעלת לחץ על שופטים הדנים בתיקים הקשורים לאדלסון, המעורבות שלו במעבר המתוכנן של קבוצת אוקלנד-ריידרס ללאס-וגאס והמתחרים שלו בעסקי הכנסים) ומפרסם סיקור מוטה לטובתו בכל הליך משפטי שבו הוא עשוי להיות מעורב", נכתב בתביעה.

כדי להשיג זאת רכש אדלסון את ה"ריביו-ג'ורנל" תוך הסתרת זהותו כרוכש. לפי ה"סאן", כוונת אדלסון היתה לעצב את תוכן העיתון לפי האינטרסים שלו בלי לאפשר לקוראים לדעת שהוא זה ששולט בו. אולם כתבי העיתון יצאו למשימה לגלות מיהו הרכוש המסתורי של כלי התקשורת שבו הם עובדים, ובסופו של דבר גרמו למשפחת אדלסון להודיע כי היא עומדת מאחורי הרכישה.

מיד לאחר מכן החל מסע פיטורים בעיתון. "לא רק שאדלסון נפטר מכל עיתונאי ב'ריביו-ג'ורנל' שהעז להתעמת עמו, הוא פצח בתוכנית מחושבת למונופוליזציה של שוק העיתונות המקומי באמצעות חניקת המתחרה והמתנגד היחיד שנותר – ה'לאס-וגאס סאן'", נטען בתביעה.

בתי-הקזינו של שלדון אדלסון בלאס-וגאס (צילום: מישל מריה, רישיון CC0 Public Domain)

בתי-הקזינו של שלדון אדלסון בלאס-וגאס (צילום: מישל מריה, רישיון CC0 Public Domain)

עוד לפני שעסקת הרכישה של ה"ריביו-ג'ורנל" הושלמה רשמית, טוען ה"סאן", אדלסון דאג להציב את כתבי עיתונו באולמה של השופטת אליזבת גונזלס, שדנה בתביעת ענק שהוגשה נגדו על-ידי אחד ממנהליו הקרובים ביותר ופסקה כנגדו בכמה בקשות ביניים. "המטרה של אדלסון היתה להפחיד את השופטת גונזלס באמצעות הושבת כתבים באולמה לאורך כל היום, כדי שיחפשו לכלוך", טוען ה"סאן".

לפי ה"סאן", "כמו בנכסי חברת סנדס, למר אדלסון יש השפעה משמעותית על המדיניות העסקית של הריביו-ג'ורנל, כולל התוכן המערכתי". ברגע שאדלסון השתלט על ה"ריביו-ג'ורנל", נטען בתביעה, אדלסון החל לקחת תפקיד פעיל בקביעת העמדה המערכתית של העיתון, זאת באמצעות בחינת הפרסומים לפני רדת העיתון לדפוס וקשר מתמיד עם המו"ל.

"רק דבר אחד, או עיתון אחד, עומד בפני אדלסון והחזון שלו, שבו ה'ריביו-ג'ורנל' הוא שופרו והקול היחיד באזור לאס-וגאס – ה'סאן'", נטען בתביעה.

לפי ה"סאן", כבר בזמן המשא-ומתן על רכישת ה"ריביו-ג'ורנל" החל אדלסון לבחון דרכים לבטל את ההסכם בין שני העיתונים. אדלסון וחתנו פטריק דומונט (באופן רשמי, דומונט הוא שרכש את ה"ריביו-ג'ורנל" ולא אדלסון) פנו למו"ל ה"ריביו-ג'ורנל" בזמן הרכישה ושאלו כיצד יוכלו לחסל את ההסכם או לרכוש את ה"סאן". באחת הפגישות, כך נטען, אדלסון ביקש לברר מה יקרה אם למיזם המשותף של שני העיתונים לא יהיה שום רווח.

"כך תושלם מזימתו של אדלסון להשיג מונופול של 100% בשוק העיתונות המקומית של לאס-וגאס ולחנוק כל דעה המנוגדת לשלו"

"הדיונים הללו הזניקו הלאה את המזימה הטורפנית והאנטי-תחרותית של הנתבעים", נטען בתביעה. לצורך זאת, לפי התביעה, נפטרו אדלסון ודומונט מהמו"ל של ה"ריביו-ג'ורנל", אף שהשיג כאמור רווחים למיזם המשותף; ניצלו לרעה את השליטה של ה"ריביו-ג'ורנל" בפרסום ושיווק העיתונים, כך שהפרסום ל"סאן" צומצם בניגוד להסכם בין העיתונים; ועיצבו מחדש את שער ה"ריביו-ג'ורנל" כדי לצמצם בו ככל הניתן את הנוכחות של ה"סאן", אף זאת בניגוד להסכם.

בתחילת שנת 2017 נערכה פגישה בין המו"ל החדש שאדלסון הביא ל"ריביו-ג'ורנל" לבין נציגי ה"סאן". בפגישה זו נודע ל"סאן" כי בניגוד לתחזיות של המו"ל הקודם, למיזם המשותף שלהם לא צפוי כל רווח באותה שנה. ה"סאן" אף טוען כי כדי להבטיח שכך יהיה הורה המו"ל החדש זמן קצר לאחר מכן למחלקת הנהלת החשבונות ב"ריביו-ג'ורנל" למחוק מאות אלפי דולרים מהמאזן כדי שה"סאן" לא יקבל כל הכנסה.

ה"סאן" נאלץ לעבור קיצוצים כדי להתמודד עם המצב החדש, אך למרות זאת, מעיד העיתון על עצמו בכתב התביעה שהגיש, נותר זקוף וגאה, כשעמוד המאמרים שלו אינו חושש להביע עמדות המנוגדות לאלו של אדלסון ואף ביקורת ישירה עליו.

לפי ה"סאן", בעקבות ההבנה של אדלסון כי אינו מצליח להכניע את העיתון המתחרה הגיש לאחרונה בקשה למדינת נבאדה לביטול הסכם שיתוף הפעולה בין העיתונים. באופן רשמי, ה"ריביו-ג'ורנל" טוען כי יש לבטל את ההסכם משום שה"סאן" חדל לייצר עיתונות איכותית. ב"סאן" כמובן מכחישים זאת מכל וכל, וטוענים כי ממילא אין בכך כדי להצדיק את ביטול ההסכם.

כך או אחרת, אם ההסכם אכן יבוטל, ה"סאן" יאבד את הנגישות לבית-הדפוס שבו הוא מודפס, כמו גם את מערך ההפצה והשיווק שלו, ולמעשה יחדל להתקיים. "כך תושלם מזימתו של אדלסון להשיג מונופול של 100% בשוק העיתונות המקומית של לאס-וגאס ולחנוק כל דעה המנוגדת לשלו", טוען ה"סאן".

אשר על כן מבקש ה"סאן" מבית-המשפט להוציא צו שימנע מה"ריביו-ג'ורנל" לבטל את ההסכם, וכן ישלול מאדלסון כל שליטה ב"ריביו-ג'ורנל".

טרם הוגש כתב הגנה.