תמנונים חובקי עולם
"בתחילת שנות ה-50 החלו להופיע על מסך הקולנוע סרטי מדע בדיוני אמריקאיים העוסקים בנחיתה של בני אדם במאדים, או בפלישה של יצורים שהגיעו משם בצלחות מעופפות", כותב עפרי אילני בפתח הטור הקבוע שהוא מפרסם ב"מוסף הארץ". "המבקר והתיאורטיקן רולאן בארת ניתח באופן מבריק את התופעה הקולנועית הזאת במאמר 'אנשי המאדים', הכלול בספרו 'מיתולוגיות'. לטענתו, אף שהסרטים מציגים כביכול עולם מוזר, הרי שלמעשה תושבי כוכב הלכת הרחוק שמוצג בהם חולקים את אותה ההיסטוריה והחברה, ואפילו את אותה הדת כמו אלו של תושבי כדור הארץ.
"את סוג הסרטים הזה הגדיר בארת בתור 'מיתולוגיה זעיר-בורגנית'. מה שמאפיין אותה הוא היעדר יכולת לדמיין צורת קיום אחרת באמת. כל מה שמיתולוגיה כזאת מסוגלת לו זה להציג, שוב ושוב, את אותו עולם מוגבל ומוכר שאנו פוגשים מדי יום בעיתונות – גם אם הוא מוקרן על פלנטה אחרת, בדמותם של יצורים ירוקים קטני קומה".
הטור של אילני עוסק בסדרת הפנטזיה "משחקי הכס", ששבה השבוע לעונתה השביעית (ובהקשר זה הוא מפספס את הפרשנות המתבקשת שלפיה העולם הדמיוני בסדרה הוא למעשה אלגוריה לעולמנו אנו, ולא ניסיון לדמיין עולם אחר), אך המסקנה של בארת יפה גם לתיאור הרחש-בחש הפוליטי-עסקי-צבאי-פלילי כפי שהוא משתקף בשבועות ובחודשים האחרונים מעל דפי העיתונים, בעמודים המוקדשים לרצף פרשיות השחיתות האחרונות.
אחד ממנסחי הבלבול הקולקטיבי הוא בן כספית, בכיר עיתונאי "מעריב" ומהאובססיבים שברודפי ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. השבוע מקדיש כספית את כל טורו – שלושה עמודים צפופים למדי – לתיאור השיטה המושחתת שלדבריו פשתה בסביבתו של ביבי. "כך מנהלים שני עורכי-דין פרטיים את המדינה שקרוב המשפחה שלהם משמש כראש ממשלתה", מבטיחה כותרת המשנה, שנדפסת לצד שלושה תצלומים: האחד של נתניהו, ושני האחרים של מקורביו, עורכי-הדין דוד שמרון ויצחק מולכו.
"הם התיישבו על השיבר ועל השאלטר ועל צומת קבלת ההחלטות ועל הסודות ועל המגעים החשאיים ועל העניינים הבטחוניים ביותר", מתריע כספית בהמשכה של כותרת המשנה. הוא מטעים: "אם נתניהו לא ידע על כך דבר, הוא לא כשיר לנהל כלום. בטח שלא מדינה". שמרון ומולכו, טוען כספית, "הם תמנונים שזרועותיהם חובקות עולם. שמרון ממונה על הפנים, מולכו הוא שר החוץ. פעילותם אינסופית".
מה בדיוק מפריע לכספית, העובדה שראש הממשלה עושה שימוש באנשי סוד פרטיים הסרים למרותו, או עצם הפקדת ענייני מדינה בידי פונקציונרים המתחזקים במקביל רשת אחרת של נאמנויות? האם ראשי ממשלה קודמים לא עשו שימוש נרחב באנשי סוד? "גם ראשי ממשלה אחרים הסתייעו בעורכי-דין. היה דובי ויסגלס אצל שרון, היה גלעד שר אצל רבין, היו עוד", מודה כספית, אך טוען: "עורכי-הדין הללו לקחו חופשה, הפסיקו לעשות לביתם ובאו לעשות למדינה. לא גם וגם".
באופן נוח למדי, כספית שוכח להתייחס לאולמרט. סטלה קורין-ליבר ב"גלובס" מזכירה לו אותו, ועוד כמה מנהיגים ועורכי-דין שלא משו מהם. "שמרון צמוד לראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא עורך-הדין הפרטי שלו, קרוב משפחתו, נאמן לו ולרעייתו", היא כותבת. "יחסיהם נבנו לעומק כמו היחסים בין עו"ד אורי מסר למי שהיה ראש הממשלה, אהוד אולמרט. מסר היה נאמנו ואיש סודו, ובמשך שנים שותפו למשרד עורכי-דין. לצד הפריחה העסקית של מסר בימי אולמרט העליזים בירושלים, בכנסת, בממשלה ובמשרד ראש הממשלה, פרח גם משרד עורכי-הדין של אלי זהר – חבר ותיק וקרוב של אולמרט, שלימים הוביל את ההגנה בתביעות השחיתות.
"לפניו חגג בגדול משרד עורך-הדין דב ויסגלס, האיש הקרוב והחבר של ראש הממשלה אריאל שרון המנוח ושני בניו, שמאז משמר את מעמדו כ'פרשן' פוליטי. עוד עורך-דין שפרץ באותם ימים ומאז הוא יורם ראב"ד, איש צוות החווה ההיא. לפניו היו ימי הפאר והפריחה של עו"ד דורון כהן, שהיה החבר, הגיס, איש אמונו של ראש הממשלה אהוד ברק.
"במקביל פרח אז גם משרד הרצוג-פוקס-נאמן, שההרצוג שלו הוא ההרצוג של יצחק (בוז'י), שהיה מזכיר הממשלה של ברק. לפניהם עשה הון מהקרבה לברק עו"ד אלדד יניב, שהתמחה אצל ויסגלס ויישם בגדול את תורת הקשר שלו. בימי רה"מ יצחק רבין נעה הפריחה למשרדו של עו"ד אבי פילוסוף, אז בן זוגה של הבת דליה, שקיבל תמיכה מסיבית משפחתית מרעיית ראש הממשלה לאה רבין. מהצד, לאורך השנים, נהנה בשקט משרדו של עו"ד רם כספי, שהתחיל כחבר ומקורב לשמעון פרס המנוח, ומאז הוא ממשיך לטפח קשרים".
האם המאבק להרחקת נתניהו ומעגליו ממוקדי הכוח הוא מהלך לניקוי אורוות, או תמרון שבסופו תאייש את האורווה חבורה חדשה (או ישנה) של מושחתים? את השאלה הזאת (אם כי בניסוח אחר) מציב גיא רולניק בראש טורו השבועי ב"דה-מרקר". "העיתונים, הטלוויזיה ובעיקר הרשתות החברתיות התמלאו בשבועות האחרונים בקריאות הישנות, הזכורות לנו מתחילת שנות ה-90: 'מושחתים נמאסתם'. הפרשנים המדיניים והכלכליים ממהרים לקבוע שוב ושוב ש'מעולם לא היה לנו' רצף כזה של פרשיות שחיתות בשלטון, ושאלה הפרשיות 'החמורות ביותר'", כותב רולניק.
"האם הציבור הישראלי מתעורר? האם הפוליטיקאים, העיתונאים, מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל החליטו סוף-סוף שהגיעו מים עד נפש, שהמושחתים הגדישו את הסאה ושהגיע הזמן לצאת למאבק אמיתי? ייתכן, אבל הסיכוי קלוש. יש לנו נייר לקמוס ברור ליחס של הצמרת הפוליטית והתקשורת לשחיתות. זה אינו בנימין נתניהו והיחס אליו – זהו שר הביטחון שלנו", מוסיף רולניק, ומזכיר לקוראיו כי שר הביטחון ומקורביו קיבלו מיליוני שקלים מסתוריים ממקורות שאת טיבם מעולם לא טרחו להסביר לציבור.
בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן ואחרים בישיבת ממשלה בעין לבן, 2.6.16 (צילום: מארק ישראל סלם)
"היחס הסלחני של המערכת הפוליטית והתקשורת לפרשיות ליברמן מזכיר את היחס שלהן במשך עשור לאינספור פרשיות השחיתות שבהן היו מעורבים ראש הממשלה אריאל שרון ובניו, ולאחר מכן ראש הממשלה אהוד אולמרט, שזכו במשך שנים להגנה אקטיבית מצד חלקים גדולים בתקשורת", הוא כותב.
"עד להופעתם של תיקי 1000, 2000, 3000 ו-4000 אפשר היה לטעון שהמערכת הפוליטית וצמרת התקשורת פשוט אדישות לשחיתות פוליטית, משום שהן רואות בה תופעת שולית ביחס לעניינים מדיניים, בטחוניים, דתיים ולאומיים הרי גורל. אבל בחודשים האחרונים נרשם מפנה מרשים ביחס לשחיתות, ככל שהאש מתקרבת למשרד ראש הממשלה. מתברר שהפוליטיקאים והעיתונאים לפתע רואים את האור ו'מבינים' את ההשלכות החמורות של השחיתות על הממשלה, החברה והדמוקרטיה בישראל".
כדי לבדוק האם ההזדעקות העונתית מפני שחיתות שלטונית היא תגובה אותנטית או תמרון מושחת בפני עצמו מציע רולניק לבצע ניסוי פשוט: מצאתם לוחם שחיתות שאינכם בטוחים לגבי מניעיו? שאלו אותו אם אביגדור ליברמן הוא מבחינתו שחקן לגיטימי בשדה הפוליטי, כזה שראוי להרכיב עמו את הממשלה שתחליף את ממשלת נתניהו.
"אם לדידם ליברמן הוא שחקן לגיטימי", כותב רולניק, "אזי כדאי להצהיר שאנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של מלחמת כנופיות, ולא בפתחה של מערכה ציבורית מבורכת וחשובה נגד השחיתות. זאת מלחמה שמשרתת את המערכת הפוליטית, עמדות הכוח והכסף וחלקים מהעיתונות. אבל המלחמה הזאת היא בעיקר הונאה – איש לא נלחם את מלחמתו של הציבור הרחב, אלא רק מקדם את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של עמדות הכוח והכסף".
בן כספית ואביגדור ליברמן (צילום מסך)
בן כספית לא מחכה שרולניק ישאל אותו מה הוא חושב על ליברמן. טורו נחתם בבלון ניסוי שנראה כאילו יצא ישירות מבית-החרושת של שר הביטחון. "אם אני מכיר את איווט", כותב כספית על אחד הפוליטיקאים המקורבים אליו, "אז התוכנית שלו היא כזו: אם הבחירות יוקדמו ונתניהו ירוץ בראשות הליכוד (וזה לא מובן מאליו) – לאחד את ישראל-ביתנו עם הליכוד. הרשימה החדשה תהיה בסגנון 'ריצ'רץ', כפי שרצו יחד בבחירות 2013. תמורת הסכמתו להעניק לנתניהו את השלטון על מגש של כסף יבקש ליברמן דבר אחד קטן: תואר ממלא מקום ראש הממשלה. ואז, כשהחקירות יבשילו ונתניהו ייאלץ להתפטר, יהיה שר הביטחון ליברמן ראש הממשלה החדש בפועל. נראה מי יצליח לעקור אותו משם", הוא כותב, ומצליח להתאפק ולא להוסיף "לו יהי".
ב"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של ליברמן בשפה העברית, ממשיכים ללוש את הניסיון האחרון של שר הביטחון להיתפס כאחד ממנקי האורוות, ולא כאחד ממטנפיהן. "כפי שפורסם ב'ידיעות אחרונות', ועדה מיוחדת תקבע כללים ליוצאי צה"ל המעורבים בעסקאות בטחוניות", מדווח הכתב הצבאי יוסי יהושוע, שדיווח על הוועדה לראשונה לפני שבוע.
בציטוט ארוך ומכובס מפי ליברמן נכתב כי "פורשי צה"ל ומערכת הביטחון הם אנשים ערכיים, מסורים ומחויבים, שהקדישו את חייהם הבוגרים להגנה על בטחון המדינה. לכן, נוכח האירועים האחרונים וסימני השאלה שעולים, חשוב לבדוק את דרכי העבודה וההתנהלות, ואם יש צורך, לקבוע כללים ברורים".
מצע של רקב
עיתונאים אחרים דווקא לא סבורים שהנורמה השלטת בתעשיית הנשק הישראלית מתאפיינת בערכיות, מסירות ומחויבות. "הפרשה הזאת לא צצה יש מאין. היא גדלה על מצע של רקב, שאחראי לו בראש וראשונה משרד הביטחון, שהפך כבר מזמן למדינה בתוך מדינה", כותב יוסי מלמן בטורו ב"מעריב". "זה עשרות שנים מתפתחת במשרד הביטחון תרבות של דלת מסתובבת. היום אתה קצין בצה"ל, ומחר אתה מועסק בחברה לייצור נשק שעמה עבדת בתפקידך".
שוקי שדה וחגי עמית, בכתבת השער של "דה-מרקר", עוסקים גם הם בתעשיית הענק החסויה ברובה. מרואיין המכונה "יצרן אמצעי לחימה ישראלי" מוסר להם תיאור של מציאות מטרידה: "אני מכיר אנשים שמשמשים בעולם האזרחי נציגים של חברה שמתמודדת על פרויקט, ובשירות המילואים שלהם כותבים את המכרז על אותו פרויקט מטעם הצבא".
"בשני העשורים האחרונים נחשפו בחוץ-לארץ לא אחת פרשות שוחד או שערוריות משיקות – סרי-לנקה, הודו, פרו, קמבודיה וניגריה הן רק מקצת הדוגמאות – שבהן אנשי עסקים וחברות נשק ישראליות היו מעורבים במתן שוחד או נחשדו בכך", מזכיר יוסי מלמן. "לרוב, כשפרשות כאלה מתגלות, לא יוצא משרד הביטחון מגדרו כדי לבער את התופעה".
"לא משנה כיצד תסתיים פרשת הצוללות וכלי השיט: בין אם חשודיה יימצאו נגועים בשחיתות מכף רגל ועד ראש, ובין אם יתגלו כמלאכים עלי אדמות – מוטב שמערכת הביטחון תחשב מסלול מחדש ותתחיל לתת דין וחשבון לציבור על העסקאות הבטחוניות ועל האופן שבו היא מקיימת אותן", כותב יובל אזולאי, כתב התעשיות הבטחוניות של "גלובס". "מי יודע אילו תיבות פנדורה עוד ייפתחו בעקבות חקירת פרשת הצוללת וכלי השיט. השבוע כבר דווח כי המשטרה מתכוונת לבדוק את כשרותן של עסקאות בטחוניות נוספות שנעשו פה במהלך השנים האחרונות. מערכת הביטחון בסטרס, והיא הרוויחה אותו ביושר".
אלפים הפגינו, תשעה נעצרו
עמדת משרד הרווחה כפי שהוגשה השבוע לבית-המשפט, ולפיה לא ראוי שזוגות הומואים ולסביות יורשו לאמץ ילדים בישראל, הוציאה אתמול לרחובות תל-אביב אלפי מפגינים. את היחס החם ביותר הם מקבלים מ"ידיעות אחרונות", שמקצה להפגנה את הפניית השער השנייה במרכזיותה ועושה מאמץ כללי לאמץ את המחאה. "יחד בגאווה", מתמצתת כותרת השער, הנדפסת מתחת לתצלום של ילדה קטנה המניפה שלט שבו נכתב "יש לי 2 אבות ואני מאושרת".
ב"ידיעות אחרונות" העניקו להפגנה את כל השטח המערכתי בעמוד 3, והוסיפו הפניה לשני מאמרים, האחד של דנה ספקטור ("במשפחות הכי נורמליות") והאחר של ח"כ איציק שמולי, אחד מפוליטיקאי המחמד של העיתון, שיצא מהארון לפני כניסתו לפוליטיקה, ואז נכנס שוב, ואז שב ויצא משם מעל דפי "ידיעות אחרונות". בסופה של כותרת המשנה נמסר בקצרה כי תשעה מהמפגינים נעצרו. הרחבה קצרה ניתן למצוא בפסקה האחרונה של הידיעה, שעליה חתום תלם יהב.
ב"הארץ", שמלווה את המאבק לשוויון מגדרי באופן קבוע, מקצים להפגנה תמונה גדולה בעמוד השער. "אנחנו לא סוג ב': אלפים הפגינו נגד אפליית להט"ב", נכתב מתחתיה, בכותרת. הכתבה עצמה, שעליה חתום הכתב אילן ליאור, היא המפורטת ביותר מבין אלו שמתפרסמות היום בעיתונים. כמו ב"ידיעות אחרונות", גם כאן המעצרים מוזכרים רק בסוף כותרת המשנה – אם כי בידיעה עצמה נמסר מידע זה כבר בהתחלה.
הטפל של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" הוא העיקר של "ישראל היום". "אלפים הפגינו, 9 נעצרו: עימותים בהפגנת הלהט"ב", נכתב בכותרתו של דיווח שעליו חתום נועם (דבול) דביר. הידיעה, שאורכה בינוני, נדפסת בעמוד 18 ואינה כוללת מידע רב על זה שבכותרת: החלק שמוקדש לעימותים ולמעצרים קצרצר, וכולל 16 מלים בלבד. רק בחינמון משבצים בדיווח על ההפגנה תצלום של שוטרים מתעמתים עם מפגין. תצלום נוסף מסוג זה נדפס בעמוד השער. הכותרת שם: "העימות על האימוץ".
מחוץ לבועה
אלוף בן, העורך הראשי של "הארץ", שב ומצליח לפרשן את מהלכיו האחרונים של ראש הממשלה נתניהו בלי להיסחף למשאלות לב או רגשי שנאה יוקדים – תופעה נדירה בקרב כותבי העיתון.
הודעת כניעה
"שלוש שנות מאסר נגזרו על הבלוגר הישראלי הכלוא באזרבייג'ן", מדווח ברק רביד על שער "הארץ". רביד מציין כי הבלוגר, אלכסנדר לפשין, נעצר בבלארוס לבקשת שלטונות אזרבייג'ן משום שנכנס באופן "לא חוקי" לנגורנו-קרבאך, חבל ארץ המצוי במחלוקת בין אזרבייג'ן לארמניה. "לפשין זוכה מהעלבת העם האזרי, סעיף שבו הואשם לאחר שכתב פוסטים ביקורתיים נגד משטרו של הנשיא, אילהם אלייב", מוסיף הכתב.
החלק המכמיר בידיעה הוא זה שבו מצטט רביד דברים שהשמיע לפשין בדיון המסכם בבית-המשפט, שמזכירים הצהרות של מי שעברו חינוך מחדש, או לחלופין מוחזקים בשבי ונדרשים להצטלם בווידיאו כדי להוכיח שהם עדיין חיים ונושמים.
לפי הדיווח, הבלוגר מצא לנכון להצהיר בבית-המשפט כי מאז מעצרו העניקו לו השלטונות באזרבייג'ן יחס אדיב. את העם האזרי הוא כינה "ידידותי", והוסיף: "אני מתחרט על כך שבדיווחים שכתבתי היו טענות לא מדויקות לגבי אזרבייג'ן, אני חוזר בי ומודה שזה בלתי מקובל להדביק תוויות למדינות או עמים. זה ברור שקיבלתי מידע חד-צדדי מהארמנים מבלי שהיה לי מושג על כיבוש נגורנו-קרבאך וסבלו של העם האזרי. אני מביע חרטה ומבקש שתסלחו לי על מעשי הפזיזים".
אדם המכונה "גורם המקורב ללפשין" אמר לכתב "הארץ" כי ההצהרה לא הושמעה כחלק מהסכם עם התביעה, אלא באופן וולונטרי, בהמלצת עורך-דינו של הבלוגר.
הרשות הפלסטינית
"השחתת איברי מין", "שבירת גפיים", "עקירת ושבירת שיניים", "כליאה בתאי ברזל לוהטים", "החדרת חפצים לגוף", "דחיפת נעליים וסמרטוט עם צואה לפיו של הנחקר" (כתב השטחים של "הארץ", יותם ברגר, מפרט כמה מדרכי העינוי שהפעילו חוקרי מערכת הביטחון הפלסטינית כדי לשבור פלסטינים, חלקם בעלי אזרחות ישראלית, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. העדויות נחשפו בפסק דין תקדימי שניתן השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים. בין היתר עולה מהן כי כמה מהנחקרים לא שרדו את העינויים ומתו בעודם במעצר).
יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן). רמאללה, 1.4.14 (צילום: עיסאם רימאווי)
רשומון
כיבוש הכפר הפלסטיני דיר-יאסין ב-1948 ממשיך להעסיק עיתונאים והיסטוריונים גם השבוע, כמעט שבעים שנה לאחר המעשה. ביום שישי שעבר, ב"הארץ", שוחח הכתב עופר אדרת עם נטע שושני, שאספה מסמכים ועדויות נדירות על כיבוש דיר-יאסין עבור סרט תיעודי חדש שיצרה, "נולד בדיר-יאסין": "נער שנקשר לעץ והועלה באש. אשה וזקן שנורו בעורף. נערות שהועמדו לקיר ונורו בתת-מקלע" וכן הלאה.
"ראיתי לא מעט גוויות", סיפר לה השר לשעבר יאיר צבן, שבהיותו בגדנ"ע נשלח לכפר לאחר סיום כיבושו כדי לקבור את גופות הפלסטינים. "אני לא זוכר שנתקלתי בגוויה של גבר לוחם. בשום אופן. אני זוכר בעיקר נשים וזקנים". צבן, נכתב בכתבה, העיד כי ראה תושבים שנורו בעורף ו"שלל את טענותיהם של חלק ממשתתפי הפעולה, שלפיהן ההרוגים נפגעו בחילופי האש. 'זקן ואשה, שיושבים בפינת החדר עם הפנים אל הקיר, ירויים בעורף' [...] זה לא יכול להיות סערת קרב. בשום אופן".
כתב "הארץ" גם פרסם מכתב שנפל לידי הבמאית, ובו פעיל הלח"י יהודה פדר ("גיורא") מספר כיצד הכניע שתי נערות מקומיות כבנות 16–17 שסייעו לפלסטיני חמוש, העמיד אותן אל הקיר וריסס אותן בתת-מקלע מסוג טומי-גאן. "תכשיטי זהב וכסף נפלו בידינו", הוסיף במכתבו.
שרגא פלד, איש שירות המודיעין של ארגון ההגנה, הוסיף בראיון לשושני: "כשהגעתי לדיר-יאסין, הדבר הראשון שראיתי היה עץ גדול שאליו היה קשור בחור ערבי. והעץ הזה היה אחרי שריפה. קשרו אותו ושרפו. צילמתי את זה". בנוסף, כתב אדרת, פלד טוען כי צילם מרחוק "מה שנראה כעשרות הרוגים נוספים שרוכזו במחצבה ליד הכפר", אך מסר את סרט הצילום לממונים עליו ומאז לא ראה את התמונות. המדינה, נכתב שם, מונעת עד היום את מסירת התיעוד שמצוי בידה.
כתב "הארץ" והבמאית שושני קובעים כעובדה כי במהלך כיבוש הכפר ביצעו המיליציות הישראליות טבח. "אני לא חושבת שלמישהו שם היתה כוונה לבוא ולרצוח ילדים", אומרת שושני בכתבה. "זה לא היה קרב מול כוח לוחמים, אלא כיבוש פתאומי של כפר, מול תושבים שהגנו על ביתם באמצעים דלים. [...] היו גם מקרים, כנראה בודדים, של חיסול תושבים, 'הוצאה להורג', לאחר סיום הקרב, לצורך הרתעה וכנראה מתוך פחד".
השבוע, במוסף "אתנחתא" המצורף לחינמון השבועי "בשבע", מציבים נרטיב הפוך. לכאורה. גדעון דוקוב, כתב "מקור ראשון" שעבר לפני חודשים אחדים ל"בשבע", מגיש את מה שמוגדר בכותרת כ"דיר-יאסין – גרסת העובדות". "פרופ' אליעזר טאובר השיג בדרך לא דרך חומרים מירדן ומהרשות הפלשתינית, בנה עצי משפחה, מיפה את הבתים על יושביהם ובדק היכן ובאיזה אופן מתו כל אחד מהרוגי הכפר ב-1948. המסקנה שלו ברורה: 'זה לא היה טבח, זה היה קרב'", נכתב בכותרת המשנה.
מבחינת דוקוב והמרואיין שלו, הטבח בדיר-יאסין הוא מיתוס הנשען על מניעים אינטרסנטיים של הפלסטינים והשמאל. "הנרטיב שהופץ, ולמעשה נפוץ ברחבי העולם עד היום, היה מבוסס בעיקר על הגרסה הערבית, שאומצה בידי הבריטים, ולא פחות מכך על גרסתו של הממסד הישראלי, ובראשו מי שנחשב עד היום בצד הישראלי לאחראי על מיתוס 'טבח דיר-יאסין' – מאיר פעיל", כותב דוקוב.
"פעיל, שהיה ההיסטוריון של הפלמ"ח, הגיע לדיר-יאסין אחרי סוף הקרב ולאחר מכן חיבר דו"ח על 'פעולות הפורשים' ובו טען כי מדובר בפוגרום עם מעשי ביזה ורצח. לאור המתח שהיה באותם ימים בין ההגנה לאצ"ל והלח"י, ששיאו בפרשת אלטלנה, די ברור שלדו"ח של פעיל היו מטרות פוליטיות, ואכן גם נעשה בו שימוש פוליטי. אפשר לומר שהעובדה היחידה שיש עליה הסכמה היא עצם קיומו של האירוע, כאשר אפילו על מטרות ההתקפה והשאלה האם הפלמ"ח נטל או לא נטל בה חלק יש מי שמתווכחים".
פרופ' טאובר (שמשוחח עם העיתונאי לרגל צאת ספרו "דיר-יאסין – סוף המיתוס") ביסס את מחקרו על "אלפי מסמכים של עדויות, התכתבויות ומפות, חומרים מישראל, ירדן, הרשות הפלשתינית, אנגליה, ארצות-הברית ושווייץ". הוא מצהיר כי "יש בספר גם מידע מהחומרים של אצ"ל ולח"י ברמה שלא היתה עד היום. אבל החוזקה המרכזית שלו היא שלפחות 50 אחוזים מהחומר הוא חומר ערבי, כולל כמויות ענקיות של עדויות ערבים מדיר-יאסין. [...] לומר שכל פסקה בספר מבוססת על מקור או אפילו על עשרה מקורות זה להמעיט בעבודה שעשיתי. אני אומר לך שכל משפט ומשפט בספר הזה מבוסס על עשרה מקורות, אם לא יותר מכך".
"עבודת הנמלים שערך פרופ' טאובר כללה קודם כל הכרה של הכפר, כולל בניית עצי משפחה (עצים גניאולוגיים) של התושבים, מציאת תצלום אוויר של הכפר וזיהוי היכן התגוררה כל משפחה וחמולה. לאחר מכן קריאה של המוני עדויות, ערביות ויהודיות, תוך התאמה שלהן למבנה הכפר ושמות התושבים, ולבסוף כתוצאה מכל אלו – יצירת רשימה שמית מפורטת של כל אחד ואחד מההרוגים בכפר, ותיאור של הנסיבות שבהן מצא את מותו", כותב דוקוב.
"ובכל זאת, ברשימת ההרוגים הזאת נמצאים גם נשים וילדים. איך זה קרה?", שואל המראיין בהמשך הכתבה.
"בוא ואתן לך מקרה שהוא בערך הציור הכללי של מה שקרה בדיר-יאסין", משיב טאובר. "אחת ההרוגות בדיר-יאסין היא תינוקת בת שמונה חודשים שנשרפה בעריסה שלה. מה שקרה שם, וזה תיאור שאני מביא מהאבא של הילדה, זה שהסבא עמד בחלון וירה על הלוחמים, כשלא רחוק ממנו שוכבת הנכדה בעריסה. כדי לשתק את האש עליהם, אחד מאנשי המחתרת זרק רימון לתוך החלון, הרימון התפוצץ, הרג את הסבא ושרף את העריסה עם הילדה. כשהם זרקו את הרימון הם לא ידעו מי נמצא בפנים, אלא רק שיורים עליהם, והם צריכים לשתק את האש. זה חלק מתנאי הקרב, ובוודאי שזה לא טבח. אם יבוא מישהו ויגיד שמבחינתו מוות של תינוקת בת שמונה חודשים זה בהגדרה טבח – אין לי איך להתווכח איתו, אבל על העובדות של האופן שבו היא נהרגה לא יכול להיות ויכוח".
גם פרופ' טאובר, חרף היומרה להפריך סופית מיתוס שקרי, מודה שהמציאות יותר מורכבת מאשר הסיסמאות שבאמצעותן מתווכים אותה לציבור. "היה לי ברור שאם אני רוצה לפצח את החידה של טבח או לא טבח, אני צריך לדעת על כל אחד איפה ואיך הוא מת", הוא מספר. "מתוך רשימת 101 ההרוגים, 61 בוודאות מתו בתנאי קרב, מתוכם 24 לוחמים חמושים והשאר הם בני משפחה ששהו לידם. 18 אנשים לא הצלחתי לאתר איך נהרגו, כ-10 אנשים נמצאים בתחום האפור שאפשר לדון על ההגדרות שלו, ועוד 11 בני משפחה שנהרגו על-ידי לוחם אצ"ל, בסיפור שהוא אולי הבסיס לכל המיתוס".
סיפור זה, מציין הכתב, מבוסס על מקרה נפילתו של יהודה סגל, מקלען של האצ"ל שבמהלך הקרב נפגע מירי וכעבור כמה ימים מת מפצעיו. "לקח המון זמן עד שהצליחו לפנות משם את סגל", אומר טאובר, "אנשי האצ"ל צעקו ליושבי הבית שהם יפוצצו אותו על יושביו. המשפחות שהיו בפנים החליטו להיכנע, ואז כשהם יצאו החוצה אחד מלוחמי האצ"ל הרים את המקלע של סגל וקצר אותם. מרדכי קאופמן, מפקד האצ"ל בירושלים שהיה באותו רגע במקום, מיד צרח עליו, 'מה עשית? מה אתה עושה? תפסיק!'. הלוחם בתגובה טען ששלפו מולו רובה, וכמה מחבריו מאשרים את זה, אבל יש לי בעיה עם התיאור הזה כי בזמן שהוא ירה בהם הוא אמר 'זה בשביל יפתח', שזה היה הכינוי של סגל באצ"ל".
האם הספר החדש ישים קץ למיתוס הטבח? טאובר ספקן. "יש 10% מהאנשים מהצד של אצ"ל ולח"י שלא צריכים את הספר, כי מבחינתם אין מצב שהיה טבח", הוא אומר לדוקוב. "מהצד השני יש 10% שלא יסכימו להיפרד מתזת הטבח בשום מקרה, כי חשובה להם התפיסה שהיהודים טובחים. ויש 80% שבשבילם אני פה. קבוצות הקיצון לא מתעניינות בעובדות, אבל רוב האנשים בארץ ובחו"ל שרוצים לקרוא ולדעת, יקבלו תמונה נאמנה של מה שקרה – לא טבח. קרב".
תעמולה
"מדובר בעליית מדרגה בכל הקשור לתעמולת גיוס", כותב רענן שקד בטור קצר המתפרסם ב"7 לילות". במה מדובר? ביוזמה צה"לית לצייד חיילים במצלמות וידיאו כדי שידווחו לעולם על שירותם הצבאי מנקודת מבטם האישית. "החומרים, מן הסתם, יעברו סינון, עריכה והתפלה, והתוצאה המשודרת לא תוריד לאף תיכוניסט את החשק להתגייס ליחידות הקרביות שמהן ייצאו גיבורי הריאליטי הזה; להפך", גורס שקד.
חיילים שיצלמו את עצמם בסגנון "מחוברים" הם כנראה אכן חידוש עכשווי, אם כי טיבה של תעמולה לא נקבע רק על-ידי הגורם שמייצר אותה. שקד מזכיר בטורו גם סדרה בשם "גולני טירונות" שעלתה באתר ynet של קבוצת "ידיעות אחרונות" וצולמה בפיקוח צה"לי, מעין תשדיר שירות מתמשך לשירות בחטיבה. "בפיקוח" זה אמנם לא "בהפקת", אך באתר החדשות של קבוצת מוזס עלו גם פרויקטים שצולמו על-ידי דובר צה"ל תוך ויתור גם על מראית עין של עצמאות מערכתית.
אם כך, האם שקד צבוע? אכן כן, אבל לא בגלל הטור הזה. את הסדרה הצה"לית העתידית הוא אמנם מכנה "תעמולה", אבל נראה שמבחינתו זו לא מילת גנאי. "לו אני מתגייס היום שוב, אני הולך ישר לקצין המיון בבקו"ם ואומר לו: אחי, אין מצב אני מתפנה מפה אם אתה לא משבץ אותי ליחידת מחוברים. אני, רק מחוברים. מורעל מחוברים. כל החיים התכוננתי למחוברים", הוא כותב.
שקד, טוראי חובב איפכא-מסתברא, אולי חושב שהוא מיוחד, אך למעשה קשה לצפות לעמדה אחרת ממי שכותב בעיתון שאחד מאפיקי ההכנסה הצומחים שלו הוא פרסום תעמולה שלטונית מוסווית באמצעות מכירת כתבות מערכתיות לגורמים ממשלתיים.
הלוליין
אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)
אמנון לורד, הפובליציסט הכבר-לא-כל-כך חדש של "ישראל היום", מספק השבוע הזדמנות להתרשם ממערכת ההיקשים הייחודית שלו, המתאפיינת בקפיצות לוגיות למרחקים ארוכים. טורו השבועי, שנדפס בכפולה הפותחת של המוסף הפוליטי במקום הטור של דן מרגלית, הוא במידה מסוימת שינוי מרענן: את העבשות הפאסיב-אגרסיבית של מרגלית אכול החשיבות והצנזורה העצמית החליף טור לולייני, המדלג מנושא לנושא כשהחוט המקשר הוא התעקשותו של הכותב להפתיע את קוראיו, לסחרר אותם, לומר להם שמסתירים מהם את האמת, ואז לחשוף בפניהם את תיאוריית הקשר התורנית. או אז ישחיל לורד מסקנה שבדרך כלל תאשרר אג'נדה שלטונית כלשהי.
השבוע, למשל, נפתח הטור בהתייחסות לפיגוע הטרור שביצעו שלושה ישראלים ערבים בהר הבית, שבו נהרגו שני שוטרים דרוזים. לורד מצביע על כך שערבים ישראלים ביצעו כמה וכמה פיגועים בשנים האחרונות, וגם מונה אותם בשמותיהם. כעת הוא מוכן לביצוע הקפיצה הראשונה.
"המציאות היא כזאת", כותב לורד, "ההתנגשויות הקשות בחזית הישראלית-פלשתינית בשנה וחצי האחרונות היו עם ערביי ישראל. לא עם הפלשתינים ביהודה ושומרון". למה אף אחד לא אומר את זה? כי התקשורת, "ויחד איתה פוליטיקאים רבים", מנסה להסוות את המציאות על-ידי "הסחת דעת וגינויים לעבר הגורמים הלא נכונים".
זוהי דוגמה אחת לדרך ההיקש הלורדי: ערבים ישראלים ביצעו פיגועים, ולכן זוהי אינתיפאדה ערבית ישראלית, ולא פלסטינית. מה לגבי הפיגועים הרבים שביצעו פלסטינים, והפיגועים העוד-יותר-רבים שפלסטינים ניסו לבצע אך נכשלו? האם ייתכן שזוהי אינתיפאדה פלסטינית הכוללת פלסטינים תושבי ישראל וגם פלסטינים תושבי השטחים? מדוע להקשות על הפובליציסט. הדדליין דוחק, ובכלל – למה להגיד משהו שמישהו אחר כבר אמר בעבר? זה הרבה פחות מעניין.
הקפיצה הלוגית הראשונה של לורד היא רק ניתור מקדים לקפיצה הגדולה, זו שהוא מבצע כדי להעביר את המסר המרכזי שלו. אם האינתיפאדה היא אינתיפאדה ערבית ישראלית, למה שלא נדביק אותה לכל החברה הערבית בישראל? באמת למה לא. איזה ערבים ישראלים לורד מכיר? אחמד טיבי, איימן עודה. "העימות הקשה בשנה האחרונה הוא עם ערביי אחמד טיבי ואיימן עודה ולא עם ערביי אבו-מאזן", הוא כותב, "עם ערביי כפר-שמריהו, כפי ששרו פעם הבילויים, ולא עם ערביי איסמעיל הנייה. כדאי להפנים את זה".
האם הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום" מאשים את חברי-הכנסת הערבים בסייענות לטרור? התשובה חיובית. "הרשימה המשותפת בהנהגת איימן עודה, ג'מאל זחאלקה, אחמד טיבי וחבריהם מעניקה מעטפת של הגנה ציבורית ולגיטימציה למאבק הפלשתיני, שערביי ישראל הפכו לגורם המוביל שלו", קובע לורד. ולמה כולם מפחדים להגיד זאת? "מעטפת ההגנה הזאת מקבלת גיבוי פוליטי ציבורי שמגיע עד מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ'", חורץ בעל הטור שכותב בעיתון הנפוץ בישראל (לפי סקר חשיפה).
כעת ניתן לשרטט את מסלול ההיקשים המרהיב של הפובליציסט הקופצני: עובדות חלקיות (גם ערבים ישראלים ביצעו פיגועים) מובילות למסקנת ביניים גורפת (זוהי אינתיפאדה ערבית ישראלית, ולא פלסטינית), שבתורה מובילה למסקנה נוספת, המאשררת הלך רוח שלטוני: חברי-הכנסת הערבים מסכנים את המדינה. וכל מי שיגיד לכם אחרת, יש להניח, הוא חלק מהמזימה הגדולה.
מסחרה
עונת הדיונים על הרכב סל התרופות מתקרבת. השבוע דווח כי שר הבריאות, יעקב ליצמן, מעוניין להעביר נוהל שלפיו במהלך הדיונים ייאסר על כלי התקשורת לכתוב על תרופות שהוועדה דנה על הכללתן בסל. "לצערי, כולנו עדים לתופעה שבתקופת דיוני הוועדה מופיעות פתאום ידיעות 'תמימות' על תרופה X שנמצאה מסייעת לחולים מסוימים, כאשר המטרה היא להשפיע על דעת הקהל ובאמצעותה על חברי הוועדה", כתב ליצמן במכתב ששלח לעורכי העיתונים (ופורסם על-ידי יערה שפירא, כתבת הבריאות של תאגיד השידור). לדבריו, מדובר בתופעה פסולה.
המכתב של ליצמן (לחצו להגדלה)
ב"ידיעות אחרונות", כך נראה, לא קיבלו את המכתב. ואולי קיבלו ולא התרשמו. כתב הבריאות של העיתון, רותם אליזרע, מדווח הבוקר על ילד קטן ש"נלחם על תרופה למחלתו הסופנית – אך היא אינה בסל הבריאות".
אחרי תיאור מעציב של הידרדרות מצבו של הילד מפי אמו ("הוא מאוד אוהב חיבוקים, אבל בין החדר שלי לשלו מפרידות ארבע מדרגות") מסביר הכתב ששריריו של הילד עוברים תהליך מהיר של התנוונות, וכי בעוד שנים לא רבות, בשנות העשרים לחייו, הוא צפוי למות – אלא אם כן תינתן לו התרופה החדשה, ש"מצליחה לעצור את ההידרדרות אצל רבים מהילדים שטופלו בה".
צעיר ומוזר
במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מראיין יהודה נוריאל את אריאל וייסמן, יואב רבינוביץ' וניב מג'ר, שלושת מנחי "טלוויזיה מהעתיד" בערוץ 2 – תוכנית קומית חדשה ובאופן שאינו מובן מאליו גם מצחיקה. "יש הרבה פחד, מאוד לא מוצדק, מנונסנס. כי הקהל בארץ מאוד פתוח ולא מפחד מהומור 'מוזר'. והרבה דברים שנראו מאוד מוזרים, מהחמישייה הקאמרית ו'חלומות בהקיציס' ועד לאילן פלד הצליחו כשנתנו להם צ'אנס – ופעם גם היו יותר אכסניות לזה", אומר וייסמן.
"בהרבה מקומות מפחדים, ונכנסו לרוטינה", מוסיף המרואיין. "בכל תוכנית שכתבתי בה יש תבנית, תכניס את הבדיחה פה ופה. אני יכול לעבוד אצל שליין, אצל מולי ('ארץ נהדרת'), ווטאבר – הם באמת לא יודעים מי אני. אני האדם הצעיר והמוזר שיושב בקצה החדר, שמציע 50 רעיונות משוגעים שלא ייקחו 49 מתוכם".
ענייני תקשורת
מתקנים. בעמודי החדשות של "הארץ" מתפרסמת בוקסה קטנה שכותרתה "תיקון בעניין נתן לוי", בעקבות תביעת דיבה שהוגשה נגד העיתון לפני ארבע שנים והגיעה השבוע אל קו הסיום שלה.
האפילוג של האפילוג. ב"מוסף הארץ" מראיין הילו גלזר את אבי שילון, כותב טורים (ב"הארץ") והיסטוריון, בעקבות תביעה שהגיש נגד יריב מוזר, במאי הסרט "בן-גוריון: אפילוג". לטענת שילון, מוזר גזל את יצירתו (הספר "בן-גוריון, אפילוג") וגרם לו עוול. מוזר משיב שיגיב בבית-המשפט.
עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון (צילום: הדס פרוש)
"ידיעות אחרונות". במדור "עניין אישי" של העיתון "בשבע" מראיינת עפרה לקס את העיתונאי זאב גלילי, איש "ידיעות אחרונות" לשעבר, לרגל צאת ספרו "בריחה מצפת". בחלק שבו הוא מתבקש להתייחס לפאזה הנוכחית של העיתון שבו עבד הוא מתבטא במלים חריפות: "פח זבל. עורך העיתון הוא רון ירון, בוגר קורס עורכים שהעברתי, אבל הוא לא באמת העורך. הוא רק המוציא לפועל של נוני מוזס. אין לי שום אמון בשום ידיעה שמופיעה בעיתון".
חשופה. "זה הראיון הכי חשוף של אופירה אסייג שקראתם", מפתה עורך עמוד השער של "ידיעות אחרונות" את קוראיו, ומפנה אותם ל"7 לילות" כדי לקרוא עוד פיסת יחצנות למגישה שבעלה, גיל מנקין, הוא שותף עסקי של המו"ל, ארנון (נוני) מוזס. "מה הרגע הכי מביך שהיה לך?", שואל אותה המראיין, רז שכניק, ואסייג עונה: "אייל הרים לי את החצאית בגן וכל ההורים ראו לי את התחתונים. חשבתי שאני מתה". מקריאת שאר הראיון עולה כי היא מתייחסת לבנה, ולא לשותפה להגשה אייל ברקוביץ'.
חשיפה. ב"גלובס" מדווח יונתן כיתאין כי לפי סקר (האפרטהייד) TGI שתוצאותיו פורסמו אתמול, שיעור החשיפה של "ישראל היום" בסוף השבוע עלה לראשונה על זה של "ידיעות אחרונות". "לא מפתיע לגלות, במבט-על על שוק העיתונות המודפסת, כי מגמת הירידה נמשכת וכי מדובר במגמה מובהקת", מציין הכתב.