טרנד של מלים

"שוב אי-אפשר לפתוח עיתון בלי להיתקל ב'זליגה' וב'הדתה'", כותב מאיר שלו בפתח טורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". גליונות עיתוני הבוקר אכן עמוסים ב"הדתה". מעט פחות ב"זליגה", אולי משום שלקראת רדת הגליונות לדפוס זו שככה. השורש זל"ג, מציין שלו, הוא שורש ישן. "הדתה, לעומת זאת, היא מלה חדשה לגמרי, מהחידושים היותר מוצלחים ומצליחים של האקדמיה ללשון העברית", הוא מוסיף. "באתר 'הזירה הלשונית' של מורי ורבי רוביק רוזנטל מצאתי ש'הדתה' חודשה ב-2007, אחר-כך נשכחה מעט, עד ששבה לחיינו בעקבות זליגתם של רבני המתנחלים לצה"ל, ומצה"ל זלגה המלה גם למערכת החינוך יחד עם ההדתה עצמה".

סיום הפסקה לעיל מאת שלו היא שורש המחלוקת העכשווית. האם אכן יש הדתה במערכת החינוך, או לא.

"השבוע שמעתי בחדשות קול-ישראל דיווח על 'זליגה' של תכנים דתיים לחומרי הלימוד", כותב ידידיה מאיר בטורו שבמוסף "אתנחתא" של "בשבע". "אתם קולטים? זליגה. בכך חברו להם יחדיו שני האיומים הגדולים ביותר בימים אלה על מדינת ישראל: יש זליגה של ירי פצמ"רים מצבא סוריה, ויש זליגה של ערכים יהודיים שעלולים לפצוע את הנפשות הרכות של ילדינו, אם חלילה ייחשפו אליהם".

אם מאיר יקרא השבת את שלו, בוודאי יזדעזע מחדש מהשימוש בשורש זל"ג לתיאור מהלכי ההדתה. אבל אין צורך שירחיק עד ל"ידיעות אחרונות". בגליון "בשבע", שבמוספו מתפרסם הטור של מאיר, מופיעות גם השורות הבאות מפי ח"כ שולי מועלם: "מדי פעם יש בישראל טרנד של מלים שנכנסות ללקסיקון העברי, ועל-פי רוב מקורן בצבא. לאחרונה זלג מהצבא לאזרחות ביטוי חדש – הדתה".

מועלם כותבת את הדברים הללו במדור "שאלת השבוע" של "בשבע". מדי גיליון מועלית בו שאלה שעומדת על סדר היום הציבורי, ושלושה אנשים משיבים עליה בקצרה. בדרך כלל יש מקום לתשובות שונות, למחלוקת. השבוע אין. "מה עומד מאחורי קמפיין הטענות על הדתה בבתי-הספר?" היא שאלת השבוע, וכבר מנוסחה ניתן ללמוד על התשובות הצפויות.

ח"כ מועלם מזהירה כי "המאבק בהדתה הפך לטרנד ומנוהל על-ידי גורמים נטולי שמץ הבנה ביהדות ובזהות". לדבריה, המאבק נובע מאג'נדה פוליטית ורצון לתקוף את הבית-היהודי והעומד בראשה. הרב עמיטל בראלי, מנכ"ל ארגון חותם, מתאר את מה שמוגדר כ"מלחמה החדשה של הקרן החדשה" כנובעת מההבנה ש"עם ישראל מתרחק מטווח השפעתה". לדבריו, הקמפיין נועד להשפיע על שר החינוך נפתלי בנט בהחלטתו הצפויה על מינוי ראש אשכול מורשת החדש. ד"ר צבי צמרת טוען כי כיום בקושי לומדים תנ"ך והסטוריה יהודית בבתי-הספר, ומוסיף: "טועני ההדתה קוראים להמתה, להפיכתנו לסלע צחיח, לרצפת אספלט".

"הסיפור פה הוא על אליטה שהולכת ומאבדת את דרכה. של הגמוניה הולכת ונשחקת", קובע מתי טוכפלד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". לדבריו, "אולי כתוצאה מהקמפיין רחב ההיקף אכן יהיו בית-ספר או שניים שיסלקו את בנות השירות או העמותות הדתיות, אבל את הכיוון הכללי כבר לא יהיה אפשר כנראה לעצור. קרב המאסף של אלה המתנגדים לנשק מזוזה או שילדם ילמד על ירושלים כבר הוכרע. הם מבינים זאת. לכן הם צועקים".

בשער "הארץ" צועקים, אבל באנדרסטייטמנט. טור צד בחלק העליון של השער נושא את הכותרת "בנט ולפיד אמרו שאין הדתה. אז אמרו". על הטור חתום אור קשתי, שמוביל בעיתון את סיקור התופעה, קיימת או בדיונית. לדברי קשתי, "בכל פעם שבנט ושותפיו התגייסו להגן על הנחת הבסיס – תוכן דתי-לאומי, שמשווקים בני גרעינים תורניים ובנות שירות לאומי, הוא הפתרון לעגלה החילונית הריקה – קיבל המאבק תנופה חדשה". כמעט והוסיף "וכאשר יענו אותו", אבל התאפק.

בעוד שבקרב מי שמבקרים את הטוענים להדתה יש המתמקדים במניעים הפסולים לקמפיין או ברגשות החיוביים שמעורר בהם החינוך ליהדות, עיקר הטור של קשתי מוקדש לנתונים: הכסף שעובר ממשרד החינוך לחיזוק הזהות היהודית בחינוך החילוני; עשרות העמותות שפועלות במאות בתי-ספר וגנים בחינוך הממלכתי "להעמקת הזהות היהודית"; עשרות מיליוני השקלים שזורמים מהרשויות המקומיות; השימוש הרב במקורות דתיים בספרי החינוך הלשוני שנלמדים מכיתה א' ואילך; הנוסחים החדשים בדפי העבודה שמחולקים לתלמידי היסודי; הפעילות הבלתי פורמלית של האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, שמשלימה את הנעשה בחינוך הרשמי; והתוכנית חדשה ללימודי "תרבות יהודית-ישראלית", שבה לפי קשתי "קשה למצוא [...] רמזים למלה המפורשת 'חילוני'".

חידון

בטורו של בן-דרור ימיני המתפרסם הבוקר ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב הפובליציסט כך: "אסור לזלזל בכוח ההרס שלה". מפני מי מזהיר ימיני?

א. המחזאית עינת ויצמן.
ב. מירי רגב.
ג. הקרן החדשה לישראל.
ד. תנועת האחים המוסלמים.

הכותרות הראשיות (ומפלגת העבודה)

היושר והשלום של מורשת ישראל. "חוק הלאום: 'ישראל – מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי'", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". מתי טוכפלד מדווח על הטיוטה החדשה של חוק הלאום, שאושרה בוועדת השרים והגיעה לידיו ("פרסום ראשון").

לפי טוכפלד, השינויים האחרונים שנעשו בחוק נבעו בעיקר מלחץ הסיעות החרדיות. כך, לדוגמה, החוק נפתח במלים "מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, שבו הוא מממש את שאיפתו להגדרה עצמית על-פי מורשתו התרבותית וההיסטורית. הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי".

בהמשך אמור היה להופיע משפט על ארץ ישראל כ"מקום כינונה של מדינת ישראל", אולם ביטוי זה הוסר לבקשת החרדים. לחץ נוסף של הסיעות החרדיות הביא לשינוי הסעיף המפרט את מטרת החוק. במקום הביטוי "מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", שהופיע במקור בסעיף זה, נכתב כעת "מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי".

היחסים בין היהדות למשטר הדמוקרטי מוזכרים גם בהמשך הידיעה של טוכפלד. לפי דיווחו, הסיעות החרדיות והבית-היהודי דרשו להכניס סעיף המעגן את מעמד המשפט העברי, וקורא: "ראה בית-המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, יכריע בה לאור עקרונות המשפט העברי, החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".

כפי שאפשר להבין מהכתוב לעיל, זכות ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל נשללת מכל מי שאינו חלק מהעם היהודי. אשר לביטול מעמדה של השפה הערבית, לפי הנוסח המעודכן של חוק הלאום "עברית היא שפת המדינה", אולם לקביעה זו יתווסף אחד משני הסייגים הבאים: "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה", או "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה, לדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה; הכל כפי שייקבע בחוק".

מלחמת 50 הק"מ. "ישראל דורשת שטח מפורז מעבר לגבול הסורי", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", על סמך דיווח ב"טיימס" הבריטי. בפנים העיתון מדווח ניסן צור כי הדרישה באה "בעקבות זליגת הירי לרמת הגולן". ב"טיימס" דווח כי הדרישה הישראלית היא ל"אזור מפורז באורך 50 ק"מ שיחצה את העיר דרעא, שעומדת כיום במרכז הדיונים בין ארה"ב ורוסיה".

מידע על אזורי החיץ אפשר למצוא גם בשער "הארץ", אם כי לא בכותרת הראשית. ברק רביד מדווח, בהסתמך על פקידים ישראלים בכירים ולא על ה"טיימס", כי הדיונים על אזורי החיץ אכן צוברים תאוצה וכי ישראל מסתייגת מהאפשרות שכוחות צבא רוסיים יפקחו עליהם.

הדרכים הסבירות. "המדינה פועלת להפריד בין עובדים זרים שרקמו קשר זוגי" היא הכותרת הראשית של "הארץ". אילן ליאור מדווח, על סמך עדויות שהגיעו לעמותת קו-לעובד, כי "בחודשים האחרונים גבר הלחץ שמפעילה רשות האוכלוסין על עובדים זרים לדווח לה על קשרים רומנטיים, כדי למנוע מהם לנהל חיי זוגיות ומשפחה".

לפי הדיווח, "בהוראת הרשות החלו לשכות הסיעוד לדרוש מעובדות בהריון או לאחר לידה למסור פרטים על אבי התינוק. במקרים מסוימים הפעילה רשות האוכלוסין לחץ גם על המעסיקים, כדי שיספקו מידע על מערכות היחסים שמנהלים המטפלים הסיעודיים. אם נודע לרשות על קשרי זוגיות בין שני עובדים, היא דורשת שאחד מהם יעזוב את ישראל כתנאי להארכת אשרת העבודה של האחר".

ליאור מביא את עדויותיהם של כמה מהעובדים הזרים שנפגעו מהוראות רשות האוכלוסין (שמוצגים בפנים גלויות אך בשם בדוי), ומסיים כמובן בתגובת הרשות: "מאז ומתמיד מדיניות הרשות, שאינה מוסתרת, היתה כי בני זוג אינם יכולים לעבוד יחד בישראל במטרה למנוע השתקעות בישראל. עובדים המגיעים לעבוד בישראל מודעים לכך היטב. אנו פועלים בדרכים הסבירות לוודא כי מדיניות זו מיושמת, מבלי לפגוע בפרטיות בני הזוג".

ביסודי הוא לא בלט. "ראש בראש" היא הסטמפה שמוטבעת הבוקר בלב שער "ידיעות אחרונות". מימינה, אבי גבאי. משמאלה, עמיר פרץ. השניים העניקו ראיונות ל"מוסף לשבת" בעקבות עלייתם לשלב השני בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה.

פרץ אומר לנבו זיו: "כשאתה נמצא במקומות הרגישים בקבינט ברגעים המאוד לא פשוטים, הניסיון זה הדבר הכי חשוב". זיו מעיר לו: "לקחת את תיק הביטחון בלי שום ניסיון בתחום", ופרץ משיב: "לא צריך להיות רופא כדי להיות שר הבריאות ולא צריך להיות מורה כדי להיות שר החינוך. אתה בא עם תפיסת עולם".

"מתי הבנת שאתה עשיר?", שואלת נחמה דואק את גבאי, וזה, שבוודאי ידע שיישאל על כספו, משיב: "כשקנינו את הדירה הראשונה עם משכנתא של 70 אחוז הרגשתי איש עשיר. וזה מה שאני רוצה להחזיר לציבור הצעיר".

סימה קדמון, הפרשנית הפוליטית של "ידיעות אחרונות", שבאופן חריג מקבלת השבוע את הכפולה הפותחת של "המוסף לשבת" לפני מדור (קצר) של נחום ברנע, פותחת את טורה בהשוואה בין פרץ לגבאי, הישן והחדש. השורה התחתונה שלה די דומה לזו של פרץ: "הפוליטיקה החדשה, כפי שאוהבים לכנות אותה, היא לפעמים לא יותר מחוסר ניסיון".

בעמודי החדשות של "הארץ" מתפרסם פרופיל של גבאי, הפחות מוכר מבין שני המועמדים לראשות העבודה. חיים לוינסון, אמיר טייג ואלמוג בן-זכרי שוחחו עם "מספר רב של אנשים שליוו את גבאי לאורך הקריירה שלו, העסקית והפוליטית", החל במחנכת שלו מהיסודי ("לא ממש זוכרת אותו") וכלה בפוליטיקאים (כחלון רואה בו "בוגד שתקע סכין בגב"). התמונה המצטיירת, גם לפי עדותם של כותבי הפרופיל, היא מורכבת, רבת פנים. ובכל זאת, המלה המסיימת את הטקסט בוודאי תשמח את יועציו הפוליטיים של המועמד: "מקצוען".

הנחתום מעיד

תעשיית האנטי-דכדוכיות

במהלך השבוע האחרון התפרסמה ב"ישראל היום" סדרה בת שש כתבות במלאות שלוש שנים למבצע "צוק איתן". הכתבה הראשונה, מאת גדי גולן, היתה אופטימית. "חוזרים לעוטף עזה", קראה הכותרת שלה, ובכותרת המשנה נכתב: "עסקים נפתחים, התחלות הבנייה שוברות שיאים: הדרום שב לפרוח. מאיה ומרכוס ליברמן, קיבוץ נירים: 'זה מקום אידיאלי'".

גולן פתח את הידיעה במשפט "שלוש שנים אחרי מבצע 'צוק איתן', אזור עוטף עזה חזר לפרוח". בין היתר דווח כי "אוכלוסיית [מועצת אשכול] גדלה מאז סיום המבצע ביותר מ-1,200 איש", כי "מעבר לצמיחה הדמוגרפית, גם בתחום הכלכלי נרשמו באשכול צמיחה והתאוששות", וכי גם במועצה האזורית שער-הנגב, המונה 11 יישובים, מחייכים מאז "צוק איתן". את משפט הסיום לידיעה העניק גולן לראש מועצת שדות-נגב, עידאן תמיר: "כפי שהנתונים מעידים, הצמיחה והשגשוג נראים ומורגשים בכל התחומים ביישובי שדות-נגב, ומבחינתנו זהו הניצחון האמיתי שלנו על הטרור".

הכתבה השנייה בסדרה, מאת חזי שטרנליכט, היתה גם היא אופטימית. הכותרת קראה "למרות עלויות המבצע: המשק התאושש מהר", ובכותרת המשנה הובהר כי "המחיר הכלכלי ותנועת החרמות לא הצליחו להשפיע על הכלכלה". מלבד ההתאוששות המרשימה מהמבצע בעזה, שטרנליכט התרשם ברשימתו גם מחולשתה של תנועת ה-BDS, וקבע כי זו "לא שינתה את ביצועי הכלכלה הישראלית".

הכתבה השלישית בסדרה, מאת דניאל סיריוטי, היתה הבעייתית מכל, שכן עסקה במצב ברצועת עזה. סיריוטי הזכיר בדיווחו את "המצור המתמשך על הרצועה, סגירת מעבר רפיח ברוב ימות השנה והמצוקה האזרחית ברצועת עזה מוכת האבטלה, הנאנקת תחת עול משבר האנרגיה ואספקת החשמל העומדת על שעות בודדות ביום", אך לא קישר בינם לבין מדיניות ממשלת ישראל. במקום זאת טען כי כל אלה "מעידים על דגל אדום שמניף הארגון".

כותרת הכתבה בישרה כי "חמאס לא יהסס לצאת לעימות נוסף", אולם כבר בכותרת המשנה דווח כי "ארגון הטרור סובל מנזק תדמיתי ומניכור ממדינות ערב המתונות", והדיווח עצמו נפתח בקביעה שלפיה "מבצע 'צוק איתן' לא היטיב עם תנועת חמאס, בלשון המעטה". עוד ציין סיריוטי כי "הארגון ספג מכה קשה, ומעבר לאבדות הרבות בנפש וברכוש – התנועה ספגה נזק תדמיתי עצום", וכי "הפופולריות של הארגון בקרב הציבור הפלשתיני בגדה נמצאת בירידה מתמדת".

הכתבה הרביעית בסדרה, מאת אילן גטניו, היתה אופטימית. "אחרי השפל – שיא חדש: התיירות בדרום התאוששה", נכתב בכותרתה. בכותרת המשנה הוסבר כי "התנהלות נכונה של הממשלה" סייעה להתאוששות ענף התיירות בכל המדינה ובדרום בפרט.

הכתבה החמישית בסדרה, מאת גדי גולן, היתה אופטימית גם היא. "בונים על המשך השקט בדרום", נכתב בכותרתה, ובכותרת המשנה ניתן פירוט: "שלוש שנות שקט בדרום הובילו לתנופת בנייה של ממש ביישובי עוטף עזה. שכונות חדשות קמות, חברות היי-טק מעתיקות את בסיסיהן לדרום, ומאזן ההגירה של תושבים לערים הגדולות ממשיך לטפס".

לפי גולן, "כפועל יוצא מהצמיחה הכלכלית של יישובי עוטף עזה, הצמיחה הכלכלית והדמוגרפית לא פסחה על הערים העוטפות את יישובי העוטף – שדרות, נתיבות ואשקלון". שדרות, הוא כתב, "נהנית משגשוג שלא חוותה כבר שנים רבות". נתיבות "היא אחת הערים הבודדות בנגב שרושמת מאזן הגירה חיובי של 5–6 אחוזים בשנה", ולסיום הוסיף כי "גם אשקלון פורחת מאז סיום 'צוק איתן'".

הכתבה השישית והאחרונה בסדרה, מאת לילך שובל, מתפרסמת הבוקר תחת הכותרת "מוציאים את העוקץ מאיום המנהרות". לפי כותרת המשנה, "חמאס מנסה לשקם את מערך המנהרות. אולם צה"ל השקיע עשרות מיליונים בטכנולוגיות מתקדמות, בבניית מכשול קרקעי ובאימון חיילים המתמחים באיום. בצבא מבטיחים: המנהרות יהיו 'מלכודת מוות' למחבלים". לפי שובל, "שלוש שנים חלפו מאז מבצע 'צוק איתן' ברצועת עזה, וכיום כבר אפשר לומר ברמה גבוהה של ביטחון שצה"ל נמצא במקום אחר לחלוטין בכל הקשור לטיפול במנהרות חמאס".

התמונה שעולה מסדרת הכתבות של "ישראל היום" על מבצע "צוק איתן" היא שהיה זה מבצע מוצלח, שהותיר את חותמו על האויב המר שברצועת עזה ושכבר לא משפיע לרעה על תושבי אזור הדרום. להפך, העיירות והערים שסביב עזה בפרט ובנגב בכלל פורחים ותושביהם מאושרים. הכלכלה משגשגת וצה"ל מוכן מאי פעם. סדרת הכתבות התפרסמה פרק-פרק, בכל יום מימות השבוע. גלולת אנטי-דכדוך יומית (המחולקת חינם). לו היה ניתן, ממשלת ישראל היתה בוודאי ממצה מגליונות "ישראל היום" את האופטימיות שנושבת בהם ומחדירה אותה למי השתייה. למה שרק שליש מהאוכלוסייה יהנה ממצב רוח מרומם?

מכתב למערכת ("הארץ")

"לאחר שדן מרגלית פוטר מ'ישראל היום' החליט 'הארץ', למרבה הבושה, לקבלו לשורותיו", כותב עו"ד איתן פלג (פומרנץ) במדור המכתבים למערכת של "הארץ". "מרגלית אינו כשיר להיות חלק ממערך הכותבים של 'הארץ', ולכך שני טעמים עיקריים: הראשון – מה ל'הארץ' ולמי שהיה כותב בכיר, בשכר גבוה ביותר, בשופר התעמולה היומי המכנה עצמו עיתון? הטעם השני והעיקרי הוא העובדה שמרגלית כותב על אהוד אולמרט, כפי שעשה בעמוד הראשון של 'הארץ' (2.7). [...] כשהוא מפרסם את הגיגיו מעל דפי 'הארץ', עיתון מכובד שאני נמנה עם מינויו משחר ילדותי ורואה בו את ביתי התקשורתי, הדבר מנוגד לכללי ההגינות העיתונאית. עיתונאי חייב לא לעסוק כלל בעניינים שבהם יש לו נגיעה אישית".

גלויה מכיכר קרסינסקי

"בפולין של נאום טראמפ, לשנאת היהודים אין זכר", נכתב מעל טור מאת עופר אדרת שרואה אור ב"הארץ", בצמוד לדיווח על ביקורו של נשיא ארצות-הברית במדינה. "ממשלת פולין יכולה לרשום לעצמה ניצחון ענק בקרב על שמה הטוב ובמערכה על שכתוב ההיסטוריה ומחיקת הכתמים בעברה", כותב אדרת. לדבריו, טראמפ "אימץ במלואו את הנרטיב הפולני המתקרבן, המיתמם והחד-צדדי", והתעלם לחלוטין מ"אותו חלק בעם הפולני שרדף, הסגיר ורצח אלפי יהודים בכפרים, בעיירות ובערים ברחבי המדינה לפני, במהלך ואחרי הכיבוש הנאצי".

סבר פלוצקר נכח בוורשה ודיווח משם ל"ידיעות אחרונות" על נאום טראמפ. "כמה קטעים בנאומו היו מביכים", כותב פלוצקר. "הוא הסתבך באזכור השואה, תיאר באריכות קרבות בעייתיים – בעיני היסטוריונים פולניים – במרד ורשה, ומשום מה תירגם את שמה של השדרה המרכזית של ורשה, אלייה ירוזולימסקיה (Aleje Jerozolimskie), ל'שדרות ירושלים', Jerusalem Avenue, והותיר את הפולנים פעורי פה". עם זאת, פלוצקר לא הזדעזע כאדרת מניקוי המצפון הפולני. "לדרוש מנשיא ארה"ב בהופעה פומבית ראשונה בוורשה להטיף מוסר למארחיו על חטאי הוריהם לפני 75 שנה ביחסם ליהודים זה מגוחך ולא לעניין", הוא כותב.

ב"הארץ" כותב אדרת כי "הקהילה היהודית המקומית" כעסה על שטראמפ ביקר רק באנדרטה לזכר "מרד ורשה" הפולני, ונמנע מלבקר באנדרטה לזכר המרד היהודי של גטו ורשה. "בהודעת מחאה שפרסמה", מציין אדרת, "נכתב כי טראמפ הוא הנשיא האמריקאי הראשון מאז נפילת הקומוניזם ב-1989 שפוסח על ביקור באנדרטה הזו". גם מזה פלוצקר לא מתרשם. "גורמים שמתיימרים לדבר בשם 'יהודי פולין'", הוא כותב ב"ידיעות אחרונות", "הודיעו שהם מאוכזבים מכך שטראמפ לא ביקר באתרי שואה בוורשה. אותם גורמים שכחו שהיה זה ביקור עבודה, ולכן נשיא ארה"ב נמנע מלבקר גם באתרים פולניים לאומיים כלשהם. אין טעם להיעלב כשאין ממה".

נראה שפלוצקר לא מחשיב את האנדרטה לזכר מרד ורשה כאתר פולני לאומי. אולי בכלל לא הבחין בה, למרות שניצבה ממש מאחורי נשיא ארצות-הברית לאורך כל נאומו. בטורו מתאר פלוצקר את טראמפ כמי שנשא את נאומו "על רקע מבנה השיש הירוק של בית-המשפט העליון הפולני", שאף הוא נמצא בכיכר קרסינסקי.

ב"ישראל היום", לעומת זאת, מדלגים על מבוכות הקשורות בטראמפ. לטענות הקהילה היהודית, או "גורמים שמתיימרים לדבר בשם 'יהודי פולין'", אין זכר. גם לא לתרגום שמה של השדרה המרכזית של העיר ורשה. אלדד בק, שליח העיתון באירופה, מדווח על הנאום, שנישא "מול האנדרטה הראשית שהוקמה לזכר המרד של תושבי העיר נגד הכיבוש הנאצי", ומדגיש כי בתו של הנשיא ביקרה באנדרטה לזכר מרד גטו ורשה ואף במוזיאון היהודי.

בהמת משא

אביעד רוזנבוים, העורך המוזיקלי הראשי של תאגיד השידור הישראלי, חתום על רשימה קצרה שנדפסת בפתח מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ובה הוא מגיב לביקורת על השינויים בתחנת 88FM.

"'כאן 88' צריכה להיות אלטרנטיבה", הוא כותב. "היא היתה בעבר תחנה טובה, ולדעתי היא יכולה עוד להשתפר. תחנת רדיו, כמו מערכת עיתון, או חברת חדשות, לא יכולה לעבוד בלי עורכים, בלי קו מנחה ותיאום. אנחנו שואפים לפנות לעוד אוכלוסיות, לדור הבא של מאזיני הרדיו. [...] מילת המפתח היא תמהיל – ישן ואהוב לצד חדש ולא מוכר. כדי לחשוף אנשים למשהו אחר, אתה פונה אליהם גם עם השירים שהם אוהבים ומכירים".

עוד כותב רוזנבוים כי "הקהל הנאמן של 88 ימשיך לקבל את השדרנים והעורכים שהוא אוהב. העורכים שלנו בוחרים את המוזיקה בתוכניות שלהם, כחלק מעבודת המערכת המשותפת ובמחשבה על הדי-אן-איי האיכותי של התחנה. המחאה סביב התחנה מזהירה שנהפוך ל'גלגלצ'. גלגלצ היא תחנה מצוינת, אבל שונה לחלוטין מ'כאן 88', שמציעה מוזיקה אחרת ואג'נדות שונות".

כתבת השער של מוסף "גלריה" היא ראיון שערך בן שלו עם בועז כהן בעקבות התפטרותו מכאן 88. התמונה שעולה מדברי כהן שונה מאוד מזו שמצייר רוזנבוים. כהן מספר על הרגע שבו נשבר והחליט לעזוב. תחילה נדרש להעביר מראש את רשימת השירים לרוזנבוים. "נגמרה המציאות שבה הייתי קם בבוקר ואומר לעצמי: 'וואו, אפרורי היום. בוא נעשה תוכנית ברוח הזאת'", אומר כהן בראיון לשלו. "או 'מאוד ג'ון לנון לי היום'. או 'היום נראה לי יום סקוטי'. או 'בא לי 1979'. הכל צריך להיות מוכן מראש כדי להיות תחת הפיקוח הזה".

בהמשך נדרש להתמקד שוב ושוב בלהיטים הגדולים, ולוותר על הלהיטים הפחות מוכרים של אותם המבצעים. "הרצף הזה לא מספיק להיטי. הרצף הזה לא מספיק מוּכר", מצטט כהן את דברי הממונים עליו בתחנה. "זאת הקונספציה החדשה של 88: לעשות רדיו שיש בו עדיפות גבוהה מאוד ללהיטים, העצמה גדולה מאוד של להיטים. השאלה היא מה זה להיט. על זה היו הוויכוחים. רציתי להשמיע את 'Beast of Burden' של הרולינג-סטונס. לא מספיק להיט. 'ג'אמפינג ג'ק פלאש' – לא שיר פתיחה. 'One of these nights' של האיגלס – לא מספיק להיט. ואתה אומר: 'רגע, מי קובע?' כשאמרתי: 'אבל במצעד הבילבורד זה היה במקומות הראשונים', אמרו לי: 'הבילבורד לא קובע לגבי ישראל'. אמרתי: 'אוקיי. אבל בישראל זה היה במצעד השנתי'. יש לי את הנתונים. עבדתי איתם כל השנים. אז אמרו: 'היה במצעד השנתי בשנות השבעים, אבל לא שודר ב-20 השנים האחרונות'. שאלתי: 'איפה לא שודר?' אמרו: 'בגלגלצ הוא לא שודר'. זה כבר עולם מושגים שאני לא מכיר. אז מה אם הוא לא שודר בגלגלצ? זה אומר שאני לא יכול להשמיע אותו?".

לדברי כהן, גם אחרי שהגיע להסכמות על השירים שישמיע, התנהל בכל פעם מחדש ויכוח על סדר ההשמעה. לפני שבועיים רצה לשדר את השיר "אוהב את הטבע" של להקת אחד חלקי אחד בפתח השעה השנייה של התוכנית, אך התבקש לדחוק אותו לאמצע. במהלך התוכנית נמלך בדעתו ("זה התאים באותו רגע") והשמיע את השיר בפתחה של השעה השנייה. מיד קיבל מסר מרוזנבוים: "זה לא כפי שסיכמנו, כנס אלי".

תאגיד השידור יוצא רע מאוד מהראיון עם כהן. אם אי-אפשר להשמיע בתוכנית רוק מרכזית של השידור הציבורי את "Beast of Burden" של הרולינג-סטונס כי הוא לא מספיק להיט, איפה ניתן יהיה להשמיע את השיר? כל הרעיון של תחנת רדיו מבוססת מוזיקה בשידור ציבורי הוא שהיא יכולה לחרוג מהמרדף אחר מאזינים שמאפיין תחנות מסחריות (ואת החיה המוזרה שנקראת גלגלצ).

עושים לביתם

התופעה המדאיגה שהתגלתה בשבוע שעבר בין דפי "בשבע", פרסום סמוי המתחזה לידיעות מערכתיות בלי כל גילוי נאות לגבי מקור המימון וסיבת הפרסום, ממשיכה גם השבוע. עמוד שלם, בפתח הגיליון, מוקדש לקידום קופת חולים מכבי ורופאי אסותא בירושלים. הטקסט חתום על-ידי מירי בן-דוד ליוי, שבעבר חתמה על תכנים פרסומיים סמויים גם ב"ידיעות אחרונות", אלא שב"בשבע" אין כל רמז לכך שהטקסט פרסומי

במוסף "מעריב" מתפרסם עמוד "תזונה נכונה" ובו שתי רשימות "בשיתוף" חברת אסם. דורית שאלתיאל-יערי, דיאטנית קלינית מקבוצת אסם-נסטלה, מספקת בטור צד טיפים לקניות נכונות בסופר. הרשימה המרכזית חתומה על ידי עיתונאית "מעריב" טליה לוין. כמה עמודים אחר כך מופיע הטור הקבוע של לוין, ובו היא כותבת על יום הולדתה ה-40. במדור "תזונה נכונה" אפשר למצוא את אותה לוין, עם אותו סגנון כתיבה, בשירות תאגיד המזון אסם-נסטלה.

מבזק אדלסון

שקד אורבך מדווחת ב"מוסף הארץ" כי בני הזוג שלדון ומרים אדלסון ערכו לפני כשבועיים ביקור פרטי בבסיס חטיבת כפיר בבקעת הירדן, לכבוד טקס הוקרה על תרומתם לארגון ידידי צה"ל. ליאורה גולדנברג-שטרן מדווחת במוסף "מעריב" כי בשבוע שעבר נערכה מסיבה חשאית למשפחה ולחברים הקרובים של בני הזוג על סיפון היאכטה החדשה שלהם, "קווין מירי".

ענייני תקשורת

הטור של יגאל סרנה, שנעלם לאחר פסק הדין בתביעת בני הזוג נתניהו, עדיין לא שב ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". הטור של סייד קשוע, לעומת זאת, שב ל"מוסף הארץ" לאחר היעדרות בת קרוב לחודשיים.

ב"דה-מרקר" מראיינים רותם שטרקמן וצבי זרחיה את ח"כ איתן כבל. בין היתר הם מדברים איתו על תקשורת. כבל מתגאה כי כשהיה חבר-כנסת צעיר לא היסס לצאת נגד "ערוץ 7" והביא לסגירתו. "'ערוץ 7' היה בלתי חוקי", הוא מסביר. "אני לא אמא תרזה, אבל הייתי במילואים ביישוב פסגות שמעל רמאללה, ניסיתי להאזין לרדיו, ואפשר היה לשמוע רק את 'ערוץ 7'. בסופו של דבר סגירת הערוץ יצרה אסדרה בכל השוק".

את "ישראל היום" כבל מכחיש שרצה לסגור, ומדגיש שרק ביקש שיגבו מחיר על העיתון, "אפילו שקל אחד" (אגב, זו טענה לא מדויקת. לפי הצעת החוק, על כל עיתון יומי בעל תפוצה רחבה חייב לגבות לפחות 70% ממחיר העיתון היומי הזול ביותר מבין העיתונים היומיים בעלי התפוצה הרחבה. במלים אחרות, אם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" גובים חמישה שקלים לגיליון שנמכר בקיוסק, "ישראל היום" היה מתבקש לגבות לפחות 3.5 שקלים).

סגן עורך "גלובס" ועורך עמודי החדשות בעיתון, אלי ציפורי, שהתבשר השבוע כי ייאלץ להיפרד מתפקידו, מקדיש משבצת בטורו הקבוע להצעה להפריט חלקים מתאגיד השידור הישראלי. בהמשך העיתון כותב ציפורי יחד עם כתב המדיה יונתן כיתאין על הסימנים לשבירת דואופול השידורים הרב ערוציים בישראל. במוסף "כלכליסט" כתב על כך בקצרה אמיר זיו. בעוד ציפורי וכיתאין טוענים שהטכנולוגיה מצליחה היכן שגם הרגולציה הכבדה ביותר לא הצליחה, זיו טוען כי הממשלה כלל לא ניסתה לרסן את כוח הדואופול, אלא להפך.

יובל דרור, חבר עמותת "העין השביעית", כותב על מה שגורם לפייסבוק למחוק פוסטים של ישראלים, מה שהוביל למחיקת פוסט ישן שלו, ומחשבותיו על היחסים בין החברה למשתמשיה בישראל. התוצאה היא טור ב"מוסף הארץ" שהשורה התחתונה שלו היא "המשתמשים בישראל אינם מבינים את טיב מערכת היחסים בינם ובין פייסבוק או את מהותה של החברה".

לדברי דרור, "פייסבוק לא חייבת לכם שום דבר. ממש כלום. לא טוב לכם? אל תשתמשו. מחקו את החשבון שלכם וחזרו לתקשר עם החברים שלכם בטלפון או במייל". בניגוד לקולות שנשמעים לאחרונה להטיל על פייסבוק חובות משפטיות מוגברות בשל כוחה ומעמדה, דרור מבהיר כי "פייסבוק היא ארגון שמטרתו להניב רווח לבעליו".

ב"דה-מרקר" ממשיך נתי טוקר לשרטט את מפת שוק הטלוויזיה לקראת הפיצול הצפוי של ערוץ 2. ב"גלובס" כותב יונתן כיתאין על הרייטינג הנמוך של ערוץ הטלוויזיה כאן 11, נמוך עוד יותר מזה שהשיגה רשות השידור.

חנוך דאום מקדיש טור נרחב בפתח מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לביקורת על עיתון "הארץ". קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו ב"מעריב" להמשך הפולמוס בינו לבין ח"כ מיקי רוזנטל.

במוסף "ספרים" נפטרו בשבוע שעבר מטבלת המכירות, ובמקומה מתפרסמת מדי שבוע טבלת ציונים של המבקרים השונים.

במוסף "מעריב" כותב רון מיברג על מגזין "רולינג סטון", במלאות יובל להקמתו. בין היתר כותב מיברג: "עיתון מצליח חייב עימות פנים-מערכתי בין עורך דעתן ומבין עניין ובין הכותב האנרכיסטי והמושחז ביותר שלו, שלא מזיק אם הוא גם שיכור או מסומם או שניהם. זה כמעט החוק הראשון לעיתונאות טובה ומסביר מדוע אין הרבה עיתונים טובים".