ברשימת הרגעים ההיסטוריים שכל אחד זוכר היכן הוא היה כשהם התרחשו, איש כנראה לא ימנה את המצאת השלט-רחוק. אבל לשַׁלַּט-רַחַק – "מכשיר בעל לחיצים המפעיל מרחוק מכשירים אלקטרוניים" (כלשון האקדמיה ללשון העברית) יש תפקיד סימבולי ומכריע בגורלה של הטלוויזיה עוד לפני עידן השינויים הטקטוניים שלנו.

תפקיד סימבולי – משום שהאחיזה בשלט, סוג של שרביט קסמים, מציבה את הצופה במרכז ומעניקה לו תחושת כוח ושליטה; ותפקיד מכריע – מפני שתחושת הכוח והשליטה מושגת בקלות, אפילו בלי ההכרח לקום מהכורסה.

מ"ויקיפדיה" למדתי שהשלט-רחק להפעלה וכיבוי של מכשיר טלוויזיה הוצג לראשונה ב-1950 על-ידי חברת זניט, ובתחילה הוא נקרא Lazy Bones, עצמות עצלות. גם זה סימבולי. למה אפשר לצפות מבטטת כורסה עצלת עצמות עם תחושת שליטה?

הצרה השנייה של "הטלוויזיה" קשורה גם היא לטכנולוגיה, אבל לא זו של מארק צוקרברג. הרבה שנים לפניו זכתה בטטת הכורסה באפשרות הבחירה שנשאה בכנפיה הטלוויזיה הרב-ערוצית, שהיא סוג של בופה. מצד אחד צריך להתלבט מה לקחת, ומצד שני אפשר להעמיס על הצלחת מהכל (עד בחילה). ומה יוצא מחיבור של בופה עם כורסה ושלט-רחק?

תיזוז ופיזוז

הישיבה המאתיים שלושים ואחת (רל"א) של מליאת האקדמיה ללשון העברית, שהתקיימה ביום ו' בטבת התשנ"ז (16 בדצמבר 1996) בשעה 15:30 בבית האקדמיה בירושלים נפתחה בהודעה וברכות, ואחריהן נדרשו המשתתפים לדון בסדרה של מלים בשימוש כללי, ובהן גם שִׁלְטוּט (zapping).

"המונח", נכתב בפרוטוקול הישיבה, "מציין דילוג בין ערוצי הטלוויזיה באמצעות שַלַּט-רַחַֹק, למשל כדי לצפות בכמה תוכניות בעת ובעונה אחת או כדי להימנע מצפייה בפרסומות. במלה שִלְטוּט יש הד גם לשַׁלָּט וגם לשיטוט. הצעות אחרות שהועלו בוועדה: זִפְזוּף (הועלה החשש שהמלה תבוטא zipzup בהשפעת ההגייה הלועזית), תִּישְלוּט (אולם נטען כי המלה תובן כתליית שלטים ברחוב), תִּזוּז, פִּזוּז". בהצבעה שאחרי הדיון נבחר שִלְטוּט ברוב של 14 קולות.

"הטלוויזיה" הרגה את הטלוויזיה, עוד לפני עידן השינויים הטקטוניים

כעת בטטת הכורסה עצלת העצמות יכולה לא רק להדליק ולכבות את מכשיר הטלוויזיה אלא גם לשלטט, לנוע, לדלג, בישיבה או שכיבה, מכאן לשם ומשם לשם. אפשרות השלטוט, אני משוכנעת בזה בלי לבדוק, החדירה בחברות המשדרות טלוויזיה חשש, שלא לומר פחד, מבריחתו של הצופה. וממקום כזה אפשר רק לרדת.

לכן לא חוקרים ובודקים את מה שראוי להיחקר ולהיבדק, ועשוי להיות מורכב להבנה או קשה לעיכול, אלא מנעימים את זמנו של הלקוח שלא יברח. לכן גם מבשרים לו, גם במהלך מהדורת החדשות, מה עוד יוגש בבופה – מיד אחרי הראיון נספר על בתי-מלון, ומיד אחרי המלון נעבור למירוץ למיליון. המסך התמלא בעוד ועוד מנות, בעוד ועוד פיתויים "להישאר עמנו". וכך, גם החשוב בעניינים והדרמטי באירועים הופך לפירור בזרם. ופירורים יש לצופה המפונק גם במקומות אחרים. במובן זה, "הטלוויזיה" הרגה את הטלוויזיה, עוד לפני עידן השינויים הטקטוניים.

הנבל הוא גיבור התרבות

אבל בתרבות הלפנק-לפנק-לפנק חייבים לדבר גם על המפונק. למזלנו הטוב, או שאולי זה הרע, בעידן השפע שלנו יש לכל אחד אפשרות לבחור מה להכניס לפה ולראש. והרוב, מתברר, בוחר בדרך כלל בסוכר; בסם הממכר בידור.

הבחירה במה לצפות בטלוויזיה לא קריטית כמו ההחלטה למי להצביע בבחירות. ואכן, בקלפי העסק מסתבך. למיטב ידיעתי, מיטב החוקרים לא הגיעו עדיין למסקנה איך בני האדם מקבלים החלטות, ומדוע שוב ושוב אין מתאם בין תוצאות הסקרים לתוצאות האמת של הבחירות. אבל לא יהיה חסר אחריות לטעון שההחלטה הפרטית בקלפי לא תמיד רציונלית, ולא תמיד מבוססת על בחינה ושקילה של מידע מהימן.

יש "מפונקים" שהלכו לקלפי בלי לדעת על מה בעצם מצביעים. לזה לא אחראית "הטלוויזיה"

לאחר התוצאות המפתיעות של משאל העם בבריטניה, ביוני השנה, שהכריע בניגוד למצופה על פרישה מהאיחוד האירופי, דיווח אתר "אנשים ומחשבים" כי היסטוריית החיפושים בגוגל מצביעה על תופעה די מדהימה: "כשמונה שעות לאחר סגירת הקלפיות, דיווחה החברה כי חלק מהשאלות הנפוצות שעלו מבריטניה בלבד, במנוע החיפוש, כללו תהיות כגון 'מהו האיחוד האירופי'? ו'מה קורה אם אנחנו עוזבים את האיחוד האירופי'? והציגו עלייה של יותר מ-250% באותן שאילתות לאחר סגירת הקלפיות".

בלה שוסטר של חנוך לוין, ב"אורזי מזוודות", מודיעה לאלחנן שהיא עומדת לנסוע ללונדון. את החלטתה היא מנמקת בין השאר במלים: "אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה...".

ואכן, ממעט הטלוויזיה האנגלית שאני רואה, די ברור שהתנהלו בה דיונים בנושא הפרישה מהאיחוד האירופי. ובכל זאת, יש "מפונקים" שהלכו לקלפי בלי לדעת על מה בעצם מצביעים. לזה לא אחראית "הטלוויזיה".

גם בחירתו הבלתי צפויה (על-ידי הסקרים והתקשורת) של דונלד טראמפ לנשיא ארצות-הברית מוסברת בחלקה לפחות כהצבעת מחאה, תולדה של זעם ותסכול. לנסיבות ותנאי החיים שמולידים זעם כזה לא אחראית הטלוויזיה, גם כשהיא משרתת את האינטרסים של בעלי הממון.

ואן ג'ונס, פרשן שהופיע בליל הבחירות ב-CNN, הציע הסבר מעניין ולפיו ניצול נכון של המדיום הנפוץ בכל תקופה משפיע על תוצאת הבחירות: אצל קנדי זו היתה ההופעה בטלוויזיה, אצל אובמה – הניצול המושכל של פייסבוק לגיוס תרומות קטנות; ואילו טראמפ נהנה, לדבריו, מכך שבעידן הריאליטי הנבל הוא גיבור התרבות.

אז אפשר להאשים את הטלוויזיה בהמצאה ובטיפוח של הריאליטי, שאחראי לבחירת נבלים לתפקידי מפתח. אבל מדוע ציבור גדול כל-כך, שיש לו שפע של תוכניות בקצה השלט-רחק, צופה בריאליטי ונהנה להתמכר לאשליית החיים האמיתיים שיש בו?

זה לא הטכנולוגיה, זו החברה

השינוי הטקטוני המטלטל את הטלוויזיה אינו טכנולוגי, גם אם ה-# והלייק ניצחו את השלט-רחק. בשיטוט אקראי ברשת נפלתי על קטע מהתוכנית "פופוליטיקה" ששודרה בערוץ הראשון ב-1992, בעקבות החלטת ממשלת רבין לגרש 450 פלסטינים ללבנון. מי שיש בידיו 20 דקות ויצפה בקטע יתקשה להאמין למה שרואות עיניו ושומעות אזניו.

התשובה לשאלה מדוע היום לא מתנהל, ולא יכול להתנהל, דיון כזה בערוץ הראשון, או בכל ערוץ טלוויזיה ישראלי אחר, לא קשורה למצב הטלוויזיה, אלא למצבה האנוש של החברה הישראלית ולחרפת הנהגתה. זה השינוי הטקטוני.

ואת השאלה מדוע נעלמו הכיבוש ועוולותיו מהשיח הישראלי צריך להפנות לבנימין נתניהו ונפתלי בנט, ולא לאבי ניר.

*   *   *

המאמר מתפרסם במסגרת פרויקט משותף של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", תחת הכותרת "שוק הטלוויזיה בישראל בעידן של שינויים טקטוניים", במימון מפעל הפיס. הכתבות והמאמרים במסגרת הפרויקט יתמקדו בתפקיד ובאופי של הטלוויזיה ובסוגיות של חופש הביטוי והיצירה, על רקע השינויים במבנה וברגולציה של שוק התקשורת בישראל והשינויים העולמיים בצריכת המדיה