הכותרות הראשיות

"אוגוסט אינו זמן, הוא מקום. חודש שהוא קיום פיזי, לא תאריך על לוח השנה. שלא כמו יולי או פברואר, אוגוסט אינו חולף, הוא מתנגש בך, משאיר שריטות וכתמי שמש. אוגוסט הוא ארץ רעה שאליה הולכות המחשבות היצירתיות כדי לקמול, התשוקות כדי להימחק, השאיפות כדי להצטמק למינימום. בארץ אוגוסט הנרקיס לא הופיע, היורה לא רקד והדקל לא נתן פרי שחום נחמד", כותב אמיר זיו בפתח "מוסף כלכליסט", שחולק אתמול למנויים.

"זה לא ששאר הזמן דבש", הוא ממשיך בהמשך. "במהלך השנה אנחנו בהחלט יודעים ימים רעים ואפילו עונות שלמות גרועות. אלא שהימים הרעים הללו יכולים להגיע, ויכולים גם לא. וכשהם כאן, ההתמודדות איתם מלווה בתקווה שהמצב ישתפר. באוגוסט, לעומת זאת, הקושי הוא אינהרנטי ובו בזמן חסר תוחלת. תמיד מחורבן, ולא מוביל לשום דבר".

בהתאם למצב הנפשי הקולקטיבי שמתאר זיו, עורכי הטבלואידים משתדלים היום שלא להכביד על קוראיהם – אם כי זו אבחנה שניתן היה להשמיע גם ביולי או פברואר. שלושה מתוך ארבעת היומונים הכלליים מקדישים את כותרותיהם הראשיות למציאתם של חיידקי סלמונלה (וחיידקים נוספים) בשורה של מוצרי מזון: טחינה, חומוס עם טחינה, חצילים בטחינה, כמו גם צ'יפס קפוא, דגני בוקר (למי ששכח) ואפילו חלב נאקות.

שאר הכותרות הבולטות (כולל כתבות השער של שני המוספים הפוליטיים הנפוצים במדינה) מוקדשות לביצועי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת ריו ולדוגמנית בר רפאלי, שילדה אתמול תינוקת.

ב"הארץ" וב"מקור ראשון" מתעקשים בכל זאת להציע סדר יום שונה. בשבועון הדתי-לאומי בחרו לעשות זאת דרך הזווית המגזרית. "הרב הראשי: הרפורמים והקונסרבטיבים אשמים בהתבוללות באמריקה", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", ציטוט מתוך ראיון שהעניק דוד לאו לצביקה קליין ומנדי גרוזמן.

ב"הארץ" מנצלים את הכותרת הראשית של מהדורת סוף השבוע כדי להבליט תחקיר עיתונאי. "תחקיר 'הארץ': עשרות תינוקות ממשפחות אשכנזיות נעלמו בבתי-חולים עם קום המדינה", מדווח עופר אדרת. "ל'הארץ' הגיעו לאחרונה עדויות על עשרות עולים ממזרח אירופה, חלקם ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם, אשר נאלצו להיפרד כאן מהתינוקות שלהם ואינם יודעים מה עלה בגורלם", כותב אדרת, ומציג בכתבה שורה של סיפורים אישיים.

"ילדים אשכנזים נעלמו באופן שמזכיר את היעלמותם של ילדי תימן", נמסר לקוראים. "גם להוריהם נאמר שהם מתו, וגם הם לא קיבלו הסברים על סיבת המוות ולא תעודות פטירה. במקרה אחד נדרשו ההורים לרשום את הילד המת במסמכי העלייה. אלה שניסו לשאול ולחקור קיבלו אותה תשובה: יהיו לכם עוד ילדים".

אדרת מציין כי אף שכבר תועדו בעבר תלונות על היעלמות של תינוקות להורים ממוצא אשכנזי, כולל בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית, עד כה לא נפרשו ממדיה המלאים של התופעה.

ביבי, המדיה והשוק החופשי

"עיתונאים שהשתתפו השבוע בתדרוכים שעורך ראש הממשלה נתניהו לנציגי התקשורת מעידים כי ראו מולם אדם כעוס מאוד", כותב ב"דה-מרקר" נתי טוקר. "חלק גדול מהשיחות שניהל עם אנשי חדשות 2, גל"צ ורשות השידור הוקדש לביקורת החריפה שיש לנתניהו על התקשורת. זה כבר לא רק 'ידיעות אחרונות', אלא כולם.

"כשנתניהו מתחיל לדבר על היחס התקשורתי אליו, הוא מרים את הקול ומאשים במלים בוטות את העיתונות כולה ביחס שלילי כלפיו. כך, כשהוא טעון ברגשות שליליים עזים כלפי התקשורת, שועט נתניהו לעבר רפורמות היסטוריות בענף – חלקן חשובות – שהוא מתכוון לבצע בקרוב, שישליכו על מצבם של הגופים המשמעותיים בשוק. העובדה שנתניהו מונע מאינטרסים אישיים בוטים מסוכנת לעתיד התקשורת".

סדרת המפגשים הסגורים עולה גם ב"מעריב", בטור השבועי של בן כספית, הקושר בין הניסיון של נתניהו להשפיע על התקשורת ובין הבדיקה המשטרתית בעניינו.

ככל שמתקדמת מלאכתם של החוקרים, כותב כספית, הולכת לשכת ראש הממשלה ומתרוקנת: "דוד שרן, מהנאמנים היעילים ביותר בסביבה, הושפל ועזב. [...] היועץ הפוליטי קובי צורף, כנ"ל. מזכיר ממשלה אין. ראש מטה לביטחון לאומי אין. מקשר ראש הממשלה עם הכנסת אין, מאז פרישתה של פרח לרנר. ראש אגף הסברה לאומי אין, אבל יש מי שמלקט את סמכויותיו (רן ברץ). בועז סטמבלר [הדובר] על סף עזיבה. מסביב סקנדלים, טריקות דלת, צרחות ותככים. הרוח החיה שם עכשיו, חוץ מהגברת, היא רוחה של רבקה פאלוך, החרדית שחזרה לבחוש בשלולית".

כל פקיד, פוליטיקאי ועסקן שנתניהו איכזב הוא מבחינת כספית מקור פוטנציאלי. "משהו רע מאוד קורה שם, ולא נעלם מעיניהם של שרי הליכוד המתלחשים והפעילים המתגודדים", הוא כותב. "אבל נתניהו ממשיך כרגיל, במלוא התנופה: עכשיו הוא שוקל לקדם חוק שיאסור על ישראלים להקליט שיחות שהם מנהלים עם זולתם (פרסום ראשון של עקיבא נוביק בערוץ 10). זה חוק שיפרוק את העיתונות מאחד מכלי העבודה החשובים ביותר שלה, אבל יש לו מטרות נעלות יותר: זה חוק שימנע מאנשים כמו מני נפתלי, מוניק בן-מלך או שעיה סגל להקליט 'שיחות' שאליהן הם נקלעים עם הגברת נתניהו. יש כבר מי שמכנים אותו 'חוק נפתלי'.

"למרבה המזל, לא יהיה אפשר לחוקק אותו רטרואקטיבית. הרי יש מספר מכובד של הקלטות כאלה שמסתובבות בחוץ. לסגל יש כמה, על שיחת הצרחות עם מוניק בן-מלך במהלך 'צוק איתן' שמעתם בעמודים הללו, מני נפתלי ניסה בזמנו להקליט את סבלותיו בבלפור, וישנה ההקלטה הנידחת ההיא, שהועלמה מהמסך, שהקליט שמשון דרעי את הגברת נתניהו בשנת 2000 ('שכל המדינה תישרף מצדי' וכו'). ובכן, לא עוד. היא תוכל לצווח כאוות נפשה. כדי להקליט אותה יהיה צורך לבקש את אישורה. בהצלחה למבקשים".

"בכירים במשטרה יוצאים נגד יוזמת נתניהו לאיסור על הקלטות סתר", מדווח ב"הארץ" כתב הפלילים יניב קובוביץ, ומעדכן את הקוראים כי אתמול דווח בחדשות ערוץ 2 שראש הממשלה כבר ניסה לקדם יוזמה מסוג זה לפני שנתיים.

"מקור בסביבת נתניהו אמר שלשום ל'הארץ' כי המשטרה עצמה תוחרג מהחוק, ובארגון לא מודאגים מפגיעה ביכולתו לבצע האזנות סתר, אך חוששים מכך שעדים לעבירות יירתעו ולא יקליטו ראיות", כותב קובוביץ. "המון חקירות, מהמובילות והידועות שניהלנו בשנים האחרונות, החלו בהקלטה שהגיעה לתחנת המשטרה", מצטט הכתב דברים שאמר לו קצין אנונימי בחטיבת המודיעין של המשטרה.

שלושה שמות של עבריינים שהופלו בסיוע הקלטות הם אהוד אולמרט, רונאל פישר ויונה מצגר, מציין קובוביץ בשם גורמי משטרה. במאמר המערכת של העיתון, העוסק גם הוא ביוזמה החדשה של ראש הממשלה, משווים את מאווייו של נתניהו לאלו של פוטין וארדואן.

ב"ישראל היום" יוצא דן מרגלית נגד היוזמה הבעייתית, שאותה הוא מגדיר כ"מכת מוות לעיתונאים החוקרים בארץ מוכת שחיתות". כרגיל במוסף "ישראל השבוע", דברי הביקורת אינם מובלטים בשום צורה: הם אינם מעפילים לכותרות, ולא מוצאים את דרכם לציטוטים המובלטים או לכיתובי התמונה. תצלומו של ראש הממשלה נחסך גם הוא מהקוראים. הכותרת מוקדשת למדליית הארד של הג'ודאית ירדן ג'רבי. מעניין יהיה לראות מה יקרה אם וכאשר יחליט מרגלית להקדיש טור שלם לביקורת על ראש הממשלה.

ב"גלובס" מדווח יונתן כיתאין על חזית תקשורתית נוספת שבה פועלים אנשיו של נתניהו. "משרד התקשורת מתנגד לרפורמה הפוגעת בבזק, ומאיים כי אם לא תוסר, יתנגד לרפורמות בתחום בחוק ההסדרים", נכתב בידיעה. "ברקע לטיעונים הענייניים לגבי הרפורמה בתחום התשתיות – שאמורה לפגוע בבזק – מרחפים כמובן היחסים בין ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו לבין בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ'", הוא מזכיר. ב"הארץ" מדווחים הבוקר מוטי בסוק ואמיתי זיו על ההתקפלות של משרד התקשורת.

"זה הפך לספורט משעשע, כמעט אולימפי, לראות איך הנחישות של נתניהו להכניס 'תחרות' בשוק התקשורת נסוגה לאחור כשזה נוגע לרפורמה בתשתיות התקשורת, המשפיעה באופן ישיר על בזק", כותב ב"גלובס" שי ניב. "כשהתקשורת טובה אל נתניהו, אין צורך בתחרות. כשהיא פחות טובה אליו, הוא חוזר להיות הסופר-טנקר של הרפורמטורים".

מלבד ההערה הלא ארוכה בטורו של דן מרגלית, ב"ישראל היום" נמנעים היום מלעסוק ביחסיו של ראש הממשלה עם התקשורת.

עשו אהבה, לא מלחמה

במאמר רחב יריעה המתפרסם במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" חולק שר החינוך לשעבר שי פירון "כמה מחשבות לתיקון הרוח הלאומית של הפרט והכלל, לשינוי החיים במדינה של כולנו". פירון, המשווה את לומדי התורה של ימינו לתנועה הפמיניסטית של פעם, מנסה לשכנע את הקוראים כי עליהם להיות פחות ביקורתיים ויותר מכילים כלפי השלטונות. זוהי תפיסת עולם מדהימה, במיוחד כשהיא מגיעה מטעם פוליטיקאי לשעבר (שהסתיר את קיומם של תשלומים עבור רכישת כתבות באותו עיתון שבו הוא מפרסם כעת את הגיגיו).

"הציניות הפכה לאויב הגדול של תקומת ישראל", טוען פירון במאמרו, שזוכה להפניה בשער "ידיעות אחרונות" ונושא את הכותרת היאיר-לפידית "ישראל מחפשת משמעות". "במסווה של מלים נעלות כמו 'שקיפות' ו'ביקורת' הפכנו ל'ארץ אוכלת יושביה'. נהנים מחשיפת שערוריות ולא בהכרח ממניעים מוסריים. [...] המלים שלי יכולות להרוג אותי. הטכנולוגיה, שיכולה להפוך לכלי לתיקון חברתי, הפכה במקרה זה לכלי משחית – אפשר לחפש את מה שאמרתי לפני עשר שנים, ולהכות אותי".

כדי להסביר מדוע הוא צודק, פירון מרדד את תפיסות המציאות שהוא מייחס לכל היתר, שאותם הוא מחלק לקבוצות גסות: כך למשל דתיים מפחדים מחילונים סתם כך, בלי סיבה (ולא, נגיד, משום שאורח החיים החילוני עומד בניגוד לעקרונות הדת היהודית), חילונים מפחדים מדתיים גם כן בלי סיבה (ולא משום שהם חוששים מהשתלטות עוינת, למשל), עניים מפחדים מעשירים (מדוע? מה יש להם נגד עשירים לעזאזל?) וכן הלאה. ויש גם מי שאינם מפחדים, אלא פשוט "בזים" לרגשותיו של הקונצנזוס: אלו הם כמובן השמאל הקיצוני והימין הקיצוני, שאותם פירון אינו מחבב.

האם יכול להיות דתי שהוא גם עני? או חילוני שהוא גם ימני קיצוני? או אולי שמאלני קיצוני שדווקא מתחבר לדת? ומה לגבי הערבים, שבכלל לא מוזכרים בפסיפס החברתי הזה? והאם בחיים לא נתקל השר לשעבר באנשים בעלי עמדות ורקעים שונים המצליחים בכל זאת לקיים יחסי חברות או לעבוד יחד?

פירון עיוור לאפשרויות הללו, שכמובן מתממשות כל הזמן במציאות הישראלית – והתממשו יום-יום גם בכנסת, לפני, אחרי ותוך כדי תקופת כהונתו. מבחינתו, כל מאפיין מהסוג שציין הוא קו אישיות בלעדי, הכולא את המחזיק בו בתוך גטו סגור, בלי אפשרות להיכנס, לצאת או להזמין חברים.

מה הפתרון? מי שעוקב אחר פירון כבר יודע איזו סחורה הוא מציע: שיח, היכרות ואהבה, כהגדרתו. "אהבת אמת, לא דביקה, מלאכותית, פלקטית", הוא מבהיר, ומפרט: "אהבה היא לא הסכמה אלא הנכונות להקשבה. אהבה במהותה היא הסקרנות לגילוי מכמני הנפש של האחר. אהבה היא ההבנה שאני חסר בלעדיך, שחיי אינם חיים כשאני לבד עם בני קהילתי".

מעבר לניסוחים הערטילאיים ולראיית המציאות המשטיחה והמוגבלת, לתיזה של פירון יש בעיה עקרונית: כל הערכים שהוא טורח להשמיץ – ביקורת, ספקנות, שקיפות (והשימוש בטכנולוגיה לשם מימושן) – הם חלק מהותי ובסיסי מהאפשרות לקיים שיח. בלעדיהם, ההידברות היא רק פסאדה. בדיוק כמו הערכים האווריריים שעליהם הוא רוכב כעת, בדרך למי-יודע-איפה.

עיתונות אובייקטיבית

מי שירצה דוגמה להשלכות של תפיסות עולם מהסוג שמייחצן פירון יוכל לדפדף גם היום בעיתון "ישראל היום". "נתניהו: 'אני דואג לפלשתינים יותר מהמנהיגים שלהם'", נמסר ברצינות בכותרת המתפרסמת בעמודי החדשות של החינמון (שלמה צזנה). ידיעה אחרת, מאת "ארז לין וסוכנויות הידיעות", נושאת את הכותרת "טראמפ: 'אובאמה הוא המייסד של דעא"ש'". בתוככי הידיעה נמסר כי טראמפ גם כינה את יריבתו הילרי קלינטון "שותפה לייסוד דעא"ש" וכיוצא בזה.

מתוך הסרט "הקמפיין"

בניגוד לנוהג שאימצו לעצמם כמה מכלי התקשורת בארצות-הברית – להביא את ציטוטיו המופרכים של טראמפ לצד הסבר סימולטני שלפיו מדובר בהצהרות חסרות בסיס – ב"ישראל היום" לא טורחים לעשות דבר מעין זה. לא בדיווחים על טראמפ, ובטח שלא באלו המקדמים את מסריו של נתניהו. הם מקפידים להקשיב להצהרות, ולהביא אותן כפשוטן.

וכי מה הבעיה? נתניהו וגם טראמפ אכן אמרו את הדברים המיוחסים להם, זו עובדה. ב"ישראל היום" העתיקו, הדביקו ופירסמו. אם היה מי שחשב שראוי להסביר לקוראים דבר מה נוסף, קולו הושתק בדרך לירידת הגיליון לדפוס. מה הטעם להטיל ספק אם זה עלול לפגוע בקמפיין?

דת וצבא

ב"הארץ", תחת הכותרת "לאן נושבת רוח צה"ל", כותבים בהרחבה עמוס הראל וגילי כהן על קמפיין שמנהל בעת האחרונה ארגון ימין בשם לביא בניסיון לנתק את הקשר בין צה"ל ו"שני מוסדות ליברליים המקבלים מהקרן החדשה [לישראל] סיוע כספי: מכון הרטמן, מרכז חינוך ומחקר יהודי הפועל בירושלים, ותנועת בינ"ה, המפעילה 'ישיבה חילונית' ומכינה קדם-צבאית בתל-אביב".

האמצעי הוא סרטון ש"עוצב, צולם ונוסח על-פי מיטב המסורת הקלוגהפטית", שהופץ בנקודת זמן קריטית: לפני פרסומו של מכרז שבו ייבחרו הגופים שיעבירו שני קורסים לקצינים. "בגיבוי מוזיקה דרמטית ועריכה קצבית יוצר הסרטון חיבור מרשיע בין אמירות של בכירים בבינ"ה ובמכון הרטמן לגילויי מבוכה וחולשה של צה"ל מול האויב", כותבים הראל וכהן.

"הקלטות מדברי פרופסורים מהרטמן, הקובעים שעל הצבא מוטלת חובת זהירות, עד כדי נטילת סיכון של חייליו, כדי למנוע פגיעה באזרחי אויב משתלבות בכתבות מערוץ 2. באחת הכתבות מדווח על לוחם מג"ב שחשש לירות על צעירים פלסטינים שהציתו את העמדה שבה שהה באמצעות בקבוקי תבערה.

"בדיווחים אחרים, ממבצע 'צוק איתן', מסופר על צנחנים שנהרגו ממטען חבלה שהונח במרפאה ועל טייסים שנאסר עליהם לירות אש לחילוץ כוח על הקרקע כדי לא לפגוע באזרחים פלסטינים שהיו בסמוך. הסרטון, ללא דברי קריינות, מסתיים במסר כתוב: 'בשבועות הבאים צפויים לצאת מכרזים לחינוך אלפי קציני צה"ל. האם גם הפעם הקרן החדשה תזכה במכרז לחנך את הבנים שלנו איך להילחם בשדה הקרב?'".

בצה"ל, כותבים הראל וכהן, מתרחשת בימים אלה "מלחמת תרבות, שבה הפך הצבא לא רק לשדה קרב לגיטימי, אלא למאחז אסטרטגי המחייב כיבוש". הצד התוקף הוא לדבריהם הימין החרדי-לאומי. "חלקים ממסמך רוח צה"ל נתפסים שם כערכי אליטה מתבוללת שחטפה את הצבא והשליטה עליו את האתוס שלה, בזמן שבניה נעדרים ברובם מהיחידות הלוחמות, שאליהן מתנדבים קצינים וחיילים דתיים בשיעור גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסייה", הם כותבים.

הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, מנהל בימים אלה "קרב בלימה להגנת הערכים הישנים, בעודו מזהיר שהאיום הגדול ביותר על צה"ל טמון באובדן אמון מצד הציבור הישראלי", כהגדרתם. "הסקרים התקופתיים אינם מצביעים לפי שעה על ירידה באמון. אולם קצין בכיר במטכ"ל אומר שיחסי הצבא והחברה הם כיום 'האירוע המרכזי שמעסיק את הרמטכ"ל. הוא לא עוזב לרגע את המוכנות והכוננות למלחמה אפשרית בצפון או בשטחים, אבל הסיפור הזה הוא הדבר הכי אסטרטגי בעיניו'".

אם אכן מנהל הרמטכ"ל קרב בלימה שכזה, קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מצא אינדיקציה. החלק הפותח את טורו השבועי עוסק בראיון שפורסם בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" (שרי מקובר-בליקוב), שבו דיברו שלושה חיילים טרנסג'נדרים על שירותם הצבאי. ליבסקינד מתלונן על כך שבדובר צה"ל איפשרו ל"ידיעות אחרונות" לצטט בראיון דברי ביקורת שאמרו החיילים על הרב הצבאי הראשי החדש, אייל קרים, ועל הרב יגאל לוינשטיין מהמכינה בעלי.

ליבסקינד סבור שיש כאן יד מכוונת, ומסביר: נציג מטעם דובר צה"ל בדרך כלל נוכח בעת ראיונות מסוג זה, כדי למנוע "מצב שבו העיתונאי מוציא תחת ידיו מוצר עיתונאי שדובר צה"ל לא התכוון שייצא". לפיכך, יש להניח שהמסרים הושמעו על דעתו של מישהו בדובר צה"ל.

העמדה המובעת בטורו של ליבסקינד היא עמדה משונה עבור עיתונאי, ובוודאי עבור עיתונאי המפרסם טור ביקורת תקשורת. במקום להתרעם על הפרקטיקה הפגומה שמשליט צה"ל על מסקריו, הוא כועס על כך שבדוברות הצבאית נמנעו מלצנזר את הביקורת.

צנזורה ומשפטנים

כתבת השער של "7 ימים" היא ראיון עם פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, שמקבלת הזדמנות להציג בהרחבה את הרקע להחלטתה על צנזור פרצופה המצויר של השרה איילת שקד (או של בחורה הדומה לה מאוד) שחובר לגוף עירום של אשה. "שש שנים אני מכהנת כנשיאת שנקר ובמהלכן שום מסר לא שונה, אף עבודה לא צונזרה", היא מצהירה באוזני המראיינת, אמירה לם.

אם כך, מה השתנה? במקרה הזה, מספרת תמיר, קיבלה חוות דעת משפטית נחרצת מהיועץ המשפטי של המוסד האקדמי, עו"ד גלעד שר, ש"כתב במפורש שמוטב להתמודד עם טענות הסטודנט על הגבלת חירותו האמנותית מאשר להיחשף משפטית, כי הסיכון המשפטי להפרת חוק לשון הרע והחוק נגד הטרדה מינית בהחלט קיים". בהמשך היא מוסיפה: "הבנתי שזה לוז-לוז סיטיואיישן, שכל דבר שנעשה – יפגע בנו כבית-ספר".

"את מדברת על העניין המשפטי. כמה הפריע לך העניין הסקסיסטי?", שואלת לם.

"אני לא תומכת בביקורת סקסיסטית על נשים בפוליטיקה, אבל אלמלא חוות הדעת המשפטית, לא היה דיון. חד-משמעית, למרות העניין הסקסיסטי. יש פה הרבה עבודות שאני לא אוהבת. אז מה? קיבלתי את ההחלטה בגלל העמדה של גלעד שר", משיבה תמיר.

לנוכח דבריה על הרקע להחלטה להסתיר את פניה של הדמות העירומה (היוצר, ים עמרני, החליט בהמשך להסיר את הציור לגמרי מהתצוגה), מעניין לבחון את ההשלכות המשפטיות של הפרשה. למעשה, לא היו כאלה. בהתאם לכללי אפקט ברברה סטרייסנד, בעקבות הצנזורה הופץ הדימוי באינטנסיביות בתקשורת וברשתות החברתיות (גם בראיון של "7 ימים" הוא מופיע, עם המסקינג-טייפ השחור על פרצופה של השרה), וזכה לפי כמה וכמה צפיות מאלו שהיה זוכה להן אילו נותר כפי שהוא, במקומו המקורי. אף על-פי כן, החששות המשפטיים התבדו. נכון להיום, אחרי שוך הפרשה, לא הוגשה תביעה נגד אף כלי תקשורת או גולש שפרסמו את הדימוי, והמשטרה ככל הידוע לא פתחה בחקירה בחשד המופרך של הטרדה מינית. למעשה, תמיר מודה שאף ששוחחה עם שקד, אין לה מושג אם השרה בכלל נפגעה מהיצירה.

סימנייה

כתבת השער של מוסף "גלריה" של "הארץ" היא ראיון שערכה נירית אנדרמן עם אמן הקומיקס אסף חנוכה לרגל זכייתו בפרס ע"ש ויל אייזנר.

ענייני תקשורת

מירי רגב. ב"7 לילות" מראיין יהודה נוריאל את ניב רסקין לרגל צאתו לסקר את האולימפיאדה בברזיל. "האדמה ביפו רועדת? ליברמן עוד יסגור הכל?", שואל נוריאל. ורסקין משיב: "אני מרגיש שאנחנו לבד בסיפור הזה. תמיד היו אנשים שידעו לצאת להגנת גל"צ. אני לא רואה אותם היום".

"אישית, כשרגב מונתה היתה לי תקווה גדולה. היא בולדוזרית, מטלטלת, משנה דברים", הוא אומר על שרת התרבות, אך מוסיף: "ככל שעובר הזמן אתה מבין שאלה רק נסיונות לעשות סיבוב, וזה מאכזב אותי. ציפיתי להרבה ובסוף זה מגיע לפוסטים בפייסבוק ולפרובוקציות. חבל. וראוי היה, בטח למי שביקשה להתמנות בעבר למפקדת גל"צ, שתבוא לביקור בתחנה, ותדבר גם עם השדרים. ובעיקר היה ראוי שהיא תדע שיש שר ביטחון שאחראי על התחנה, והיא – עם כל הכבוד – לא".

בראיון למוסף "שישבת" של "ישראל היום" (ניר וולף), בתשובה לשאלה על מירי רגב, מספק קובי אוז אבחנה צלולה: "הדרך הלא מקובלת שלה להתבטא הצליחה להביא הישגים בלי שהיא תעשה שום שינוי משמעותי. היא כאילו הפחידה את האליטות, והאליטות השתנו לכבודה רק מהפחד ומהכותרות. היא רק אמרה כמה דברים – וכולם זזו".

השתקה. ב"גלובס" מדווח יונתן כיתאין כי אייל גולן ימחק את תביעת הדיבה שהגיש נגד עמית סגל בעקבות התבטאותו בגלי-צה"ל על פרשת המין של הזמר. פרטי הפשרה חסויים; עורך-דינו של גולן, המצוטט בידיעה, מוסר שהתביעה תימחק "רק אחרי שנראה שכל התנאים שעליהם סיכמנו התקיימו".

חלטורה. משה ליכטמן, כתב "גלובס", מפרסם פולואו-אפ לתחקיר קודם שלו שעסק באיש התקשורת והעסקים שמעון ריקלין. תקציר העובדות: ריקלין מפעיל אולם אירועים באזור התעשייה שער-בנימין שמעבר לקו הירוק, אך אינו מחזיק בהיתרים הנדרשים.

במקור טען כי בכוונתו להשתמש בשטח לשם הפעלת מפעל יודאיקה. כעת מדווח ליכטמן כי ריקלין קיבל ממשרד הכלכלה מעין אישור לשינוי ייעוד השטח – אך ברשות מקרקעי ישראל ובמינהל האזרחי מסרבים להכיר במסמך, ובמינהל אף שוקדים על תביעה שתוגש נגדו בגין השימוש הלא חוקי בשטח. "ריקלין ביקש לא להגיב לעמדת המינהל האזרחי ורמ"י, והודיע כי יגיש תביעת דיבה נגד העיתון", מציין ליכטמן במשפט החותם את הידיעה.

תעמולה. עוד ב"גלובס": כתבת הפרסום ענת ביין-לובוביץ' מגישה את דירוג המפרסמים הממשלתיים הגדולים ביותר. בראש הטבלה עומד שר התחבורה ישראל כץ, שלפי ביין-לובוביץ' כבר הספיק להשקיע בפרסום 19.5 מיליון שקל מתחילת הקדנציה הנוכחית (שכידוע החלה לפני מעט יותר משנה). אחריו בדירוג: איילת שקד ומשרד המשפטים (14 מיליון), נפתלי בנט ומשרד החינוך (11.9 מיליון) ומשה כחלון ומשרד האוצר (9.1 מיליון).

בהמשך העשירייה הפותחת ניתן למצוא את משרדי הפנים והבריאות (אריה דרעי ויעקב ליצמן, 8.7 מיליון כ"א), פיקוד העורף (6.4 מיליון), המוסד לביטוח לאומי (5.3 מיליון), משרד התרבות (מירי רגב, 3.5 מיליון) וגם, בגלל טעות מוזרה, "משה כחלון, משרד התחבורה".

"לאחר חמש שנים שבהן שימש כמנכ"ל לפ"מ, מתבקש לשאול את [גדי] מרגלית כיצד הוא חושב שתשפיע העברת האחריות על הארגון לידי רגב", כותבת ביין-לובוביץ' לקראת סוף הכתבה. "מרגלית אינו ממהר להתרגש: 'בחמש שנותי בלפ"מ לא קיבלתי טלפון מאף אחד שאומר 'תקנה כאן' או 'אל תקנה שם'. בגלל שזאת יחידה מקצועית ואין בה משרות אמון לאייש, הארגון לא מהווה מנוף". השרה רגב כבר חתומה על כמה וכמה תקדימים בתחום התרבות הפוליטית. נחכה ונראה אם תרשום כמה נוספים בלשכת הפרסום הממשלתית.

שידור ציבורי. במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מקדישים השבוע ישי פלג ודב כריש את המדור "פוקוס" לתאגיד השידור הציבורי של ארצות-הברית, ה-CPB. העיון מומלץ.