הפרומו של ערוץ 1 לקראת המשחק המרכזי בין בני-סכנין לבית"ר ירושלים, ששודר במוצאי שמחת תורה, הבטיח "חגיגה של כדורגל". אלא שהבחירה במשחק הזה כמרכזי לא היתה בגלל דברים שקשורים לכדורגל, אלא בזכות חגיגה צפויה של יצרים, שנאה והתלהמות. הפעם נוספו לרקע הקבוע גם רוחות אינתיפאדה בירושלים והפגנות של ערבים בצפון. אבל לא רק: פציעתו הקשה של אוהד הפועל תל-אביב יומיים קודם, לאחר שגרזן ננעץ בראשו, מיקדה את תשומת הלב בלה-פמיליה, הארגון הקיצוני של אוהדי בית"ר ירושלים, שחבריו הם החשודים בתקיפה לאחר מארב מתוכנן.
כבר אי-אפשר לספור את הפעמים שבהן המשטרה, ההתאחדות, הרשויות, פוליטיקאים וכל מיני קופצים מקצועיים על עגלת הפופוליזם הבטיחו לבער את האלימות בכדורגל, להעיף גזענים ומסיתים, לחסל את לה-פמיליה ולהפוך את הכדורגל לשבתרבות. אצטדיונים חדשים שנבנו שיפרו את חוויית הצפייה, אבל ההתלהמות והאלימות לא הורידו ראש.
מכל ארגוני האולטראס של אוהדי הקבוצות הגדולות, בולט כזרקור הארגון המתועב בצהוב-שחור, שאוהדיו-בריוניו צמחו פרא ביציע המזרחי בטדי. במקום להילחם בהם עוד כשהיו קטנים, נתנו להם לגיטימציה. שרת הספורט מירי רגב חיבקה אותם. הבעלים אלי טביב התרפס בפניהם בתחילה, ושינה את טעמו רק לאחר שגרמו לו נזק כספי כבד כשהשליכו רימוני עשן במשחק בליגה האירופית.
הטיפול החלוש באלימות המילולית ביציעים, הטלת "אחריות שילוחית" על הקבוצות בבית-הדין המגוחך של ההתאחדות לכדורגל, הבטחות המשטרה לטפל באלימות שאינן נפרעות ועונשים קלים על מתפרעים בבתי-המשפט הפכו את החיים ביציעי הכדורגל, בסמטאות הסמוכות וליד מחסן אביזרי עידוד – להפקר.
המחדל תקף גם בתקשורת. ספורט "הארץ" עם "עד שישחק ערבי בבית"ר" עשו ניסיון מעניין וחשוב, אם כי רפה, להגיד "עד כאן". היוזמה שלהם נותרה בגבולות שכנוע המשוכנעים. בינתיים הפרויקט יצא להפסקה, ואולי מלכתחילה לא נשען על תוכנית ארוכת טווח. בכל מקרה, ממתי לאוהדי בית"ר ולה-פמיליה אכפת מה כותבים ב"הארץ"?
שער ספורט "ידיעות אחרונות" על לה-פמיליה, נובמבר 2009
מי שהיה צריך לעשות פרויקט כזה הוא "ידיעות אחרונות", בעל מדור הספורט המשפיע ביותר בעיתונות המודפסת. ב"ידיעות" פירסמו בשנים האחרונות לפחות פעמיים "הצצה מבפנים" אל עולמו של לה-פמיליה. הצגתו כארגון חשאי עם היררכיה וסדר הוסיפה לו נפח, ובעיקר העניקה לגיטימציה ורוח גבית להמשך התנהלותו. בכל פעם שמתרחשת תקרית אלימה, לא חסרים מיזמים בתקשורת שמוקדשים לגינויים וחרפות, שערים צעקניים שמזהירים שזה עוד יסתיים ברצח וש"הכתובת על הקיר", אבל בימי שגרה תקשורת הספורט בכללותה דווקא נותנת במה לחוליגניזם על תופעותיו, תחת הכותרת מבטיחת הרייטינג "הצצה נדירה".
במשך יומיים ציפו אוהדים רבים לגינוי של השרה מירי רגב. ב-ynet אף עמדו ומדדו עם סטופר ("36 שעות חלפו מאז האירוע החמור"...), כאילו מה שחשוב באמת זה אם הגינוי בא אחרי שעה או אחרי יומיים. זאת, במקום להדגיש שהעיקר כאן הוא שרגב תפעיל את מערכת האכיפה והמשפט כדי לפרק את הארגון שעם חבריו-בוחריה התחבקה והגנה עליהם בוועדת הכנסת, בטענה שהם אינם מזיקים. זה המבחן הגדול שלה, לא המהירות שבה הדובר שלה הוציא הודעה.
שרת התרבות והספורט מירי רגב מגנה על לה-פמיליה בישיבת ועדת הכנסת בעניינם, 22.7.15 (צילום: הדס פרוש)
השאלה היסודית באשר לחלקה של התקשורת נוגעת להגדרת תפקידה: האם רק לשלהב יצרים בכל פעם שבית"ר ירושלים פוגשת את בני-סכנין, או כשאוהדים צועקים "מוות לערבים", או סתם כשאיזה מאמן מפסיד משחק? ואולי הגיע הזמן לנצל את כוח השלהוב שלה כדי לייצר, בעוצמה ובהתלהבות, סדר יום חדש, ברור, שמצהיר בלי למצמץ איפה עובר הגבול בין ספורט לרצחנות?
אחד המאפיינים של תקשורת הספורט הוא האובדן הגמור של הגבול בין דעה לידיעה. אז בבקשה: זה הרגע הנכון להפוך דעה לידיעה, ובגדול, ועד הסוף: במקום להטיף לכל הרשויות מה לעשות ולהשתמש בקלישאות "הכתובת היתה על הקיר" – לקום ולעשות מעשה. עיתונים ואתרים צריכים לפעול במשותף להפסקת הסיקור של בית"ר ירושלים, עד שלה-פמיליה יפורק, יתאדה ויחלוף מן העולם.
הרעל פיעפע מזמן מקומץ אוהדים והתפשט בגוף הקבוצה וביציעיה. אין מנוס מצעד דרסטי. בואו נראה את התקשורת מוותרת על הרייטינג הגדול שמספקים אוהדי בית"ר, ולא מדווחת יותר על הנעשה בקבוצה. כך אפשר יהיה ליצור תנופה שתסחוף את המחוקקים, את מערכת המשפט, את המשטרה ואת כל מי שיכול להדביר ארגון אוהדים אלים שמבצע חיסול ממוקד באוהד יריב והופך את הכדורגל במדינה לאזור אסון.
איפה הם נמצאים
איך מצ'פרים מקור באתר אחד, ואיך שולחים לו מסר מאיים באתר המתחרה? בידיעות של מוטי פשכצקי על בית"ר ירושלים באתר ערוץ הספורט הוא מזכיר מפעם לפעם את עוזר המאמן בזו הלשון: "הקבוצה של סלובודן דראפיץ' (המאמן) ושי ברדה תחזור להתאמן היום", או "מבחינה מקצועית, דראפיץ' ועוזרו שי ברדה הדגישו בפני השחקנים", וכו'.
עוזר מאמן נותר בדרך כלל בצל. לא נהוג להעניק לו קרדיט מהסוג הזה. מי שיחפש, למשל, את שם עוזר המאמן של מכבי נתניה, קבוצה אחרת שפשכצקי מסקר, לא כל-כך ימצא.
הקרדיט שברדה זוכה לו לא נעלם מעיניהם של אנשי האתר המתחרה. בידיעה מאת גיא בן-זיו, שפורסמה לפני כחודשיים ב-one, היה אפשר למצוא את הדברים הבאים: "בבית"ר ירושלים קיימת ביקורת נוקבת על התנהלותו של עוזר המאמן של סלובודן דראפיץ', שי ברדה. במועדון לא אוהבים את התנהלותו של עוזר המאמן, שמרבה לדבר על דברים שקורים בקבוצה עם מאמנים אחרים בליגת-העל, עם גורמים בכדורגל ועם כל מי שרק מתעניין בקבוצה אליה הצטרף לפני פחות מחודשיים".
לידיעה נלוותה נימת איום שיוחסה לגורם בקבוצה, אבל היא משקפת בהחלט גם את הצד של one ביחס למי שמעדיף את המתחרים: "ברדה משחק באש, הוא לא מבין כנראה איפה הוא נמצא. בית"ר ירושלים זה לא בית"ר תל-אביב. כדאי שדראפיץ' יעשה לזה סוף וכמה שיותר מהר, ברדה אוהב לדבר וזה פוגע בנו. הבעלים אלי טביב מודע לבעיה ועשוי לטפל בנושא באופן אישי".
לא ידוע מיהו הגורם שגרם לטביב להיות מודע ל"בעיה", אבל שי ברדה ממשיך לככב באתר ערוץ הספורט.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il