הכותרות הראשיות

כותרותיהם הראשיות של שלושה מארבעת היומונים הכלליים של ישראל מוקדשות היום להתבטאות שהשמיע אתמול יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), בעצרת הכללית של האו"ם. "האיום של אבו-מאזן: 'לא מחויבים להסכמים'", מודיעה הכותרת הראשית של "מעריב". "בנאומו בעצרת האו"ם, אבו-מאזן איים שאם ישראל לא מקיימת הסכמים – גם הפלסטינים רואים עצמם משוחררים", מסביר עורך השערים של "ידיעות אחרונות". "הנשיא הפלסטיני האשים את ישראל בהפרה שיטתית של ההסכמים", מוסיף מקבילו ב"הארץ".

כיצד בדיוק, לפי עבאס, נמנעת ישראל מלקיים את ההסכמים שחתמה עם הרשות הפלסטינית? אחת הדרכים, טען עבאס, היא הרחבה של ההתנחלויות בגדה המערבית. דרך אחרת, לטענתו, היא סירובה של ממשלת ישראל לשחרר קבוצה של אסירים פלסטינים, לכאורה בניגוד להתחייבות מפורשת. שלישית, טען, ישראל מטילה על רצועת עזה מגבלות ההופכות את חיי התושבים לבלתי נסבלים. המעשים האלה ואחרים, גרס, מובילים להפיכתה של הרשות הפלסטינית לגוף נטול סמכויות.

כל העיתונים מגישים לקוראיהם תמצות כלשהו של הטענות הללו, ולצדו גם את תגובתו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. לפי נתניהו, נאומו של עבאס הוא "נאום שקרי ומעודד הסתה ופורענות במזרח התיכון". "לשכת ראש הממשלה פירסמה תגובה כללית לנאומו של עבאס ולא התייחסה ישירות להכרזתו", מפרשן ברק רביד בידיעה הראשית של "הארץ". הפרטים, מסר גורם רשמי מטעמו של ראש הממשלה הישראלי, יובאו בנאום שיישא נתניהו בעצרת הכללית.

ב"ישראל היום", בטאונה של לשכת נתניהו, לא הצליחו להמתין בסבלנות לפירוט. "הנאום של אבו-מאזן – שקרי ומעודד פורענות", מכריזה כותרת גדולה הנפרשת לרוחב עמוד השער של החינמון, כהכנה לתשובה הניצחת שצפוי ראש ממשלת ישראל להשמיע הערב מעל אותה בימה – בחירה עריכתית קבועה בעיתון זה, השמורה למקרים שבהם כלי תקשורת אחרים מעלים אל ראש סדר היום החדשותי התבטאות או התפתחות העשויות לפגוע בצרכיו התדמיתיים של נתניהו.

בכפולה השלישית של "ישראל היום" מגישים העורכים לקוראים עוד שתי כותרות העוסקות ב"שקרים" של עבאס. האחת מהן, שעליה חתום הכתב המדיני שלמה צזנה, מביאה מדבריו של גורם אנונימי המכונה "ישראל" ("שקרן ומסית"). האחרת, גם היא מאת צזנה, מוקדשת לדבריו של אדם המכונה "אנשיו של נתניהו", שהבטיח כי נאום ראש הממשלה "יתקוף את שקרי יו"ר הרשות".

בידיעה הראשית, כמעין מחווה של פלורליזם, תוגבר הדיווח באמצעות הצהרות כמעט זהות, ונטולות פירוט גם הן, מפי חברי-הכנסת יצחק הרצוג ("אבו-מאזן מסלף") ויאיר לפיד ("מסכת של הכפשות מכוערות ושקריות").

אילו שקרים השמיע יו"ר הרשות, וכיצד בדיוק מתכוון נתניהו להפריך אותם? אם במקרה הטרידה התהייה הזאת את עורכי וכתבי "ישראל היום" אתמול בלילה, הבוקר אין לכך זכר בסיקור העיתונאי שבחרו להגיש לקוראים.

עוד כותרת

"המדינה חשפה בבג"ץ תוכנית להלבנת ארבעה מאחזים בלתי חוקיים במרכז הגדה", מדווח חיים לוינסון בכותרת בולטת המתפרסמת במחצית העליונה של שער "הארץ". על-פי דיווחו, המאחזים שיוכשרו הם עדי-עד, קידה, אש-קודש ואחיה. בעיתונים "ישראל היום" ו"מעריב" מחביאים את הגילוי בידיעות קצרצרות הכוללות מידע חלקי בלבד. ב"ידיעות אחרונות" לא טורחים לעשות אפילו את זה.

סדר חדש בגבול הצפון

כל העיתונים מדווחים על תקיפות שביצעו מטוסי קרב רוסיים שנשלחו לסוריה כדי לסייע לרודן בשאר אסד במלחמתו בשלל ארגוני המיליציה המאיימים להפיל את שלטונו. ב"ישראל היום", היחיד מבין העיתונים שהעניק לנעשה בסוריה את כותרתו הראשית (המשמשת למעשה מצע לניגוח הנמסיס הוותיק ברק אובמה), עושים זאת תוך התיישרות לימינו של מערך התעמולה האישית של ולדימיר פוטין, שאחת מתכליותיו היא קיבוע דמותו של נשיא רוסיה כגיבור רב-עוצמה ועשוי ללא חת, הנלחם באויבי האומה כפי שגיבור סרטי פעולה היה עושה זאת.

"אובמה מדבר, ופוטין מפציץ", חובטת כותרת השער. "פוטין מצפצף – ומפציץ", שבה ומהללת הכותרת המרכזית בכפולה הפותחת. "האגרוף של פוטין", גורס הסלוגן שנבחר ללוות את סיקור המעורבות הרוסית בסוריה, שנדפס לצד דיוקנו המחייך של המנהיג הכוחני ומתחת לתצלום של נוף סורי מעושן. "אפשר לחבב את פוטין, אפשר גם לסלוד מהאיש – אבל אי-אפשר להתעלם ממנו. כשפוטין אומר משהו – פוטין גם מתכוון", כותב בהתפעלות בועז ביסמוט.

בטור פרשנות אחר מפריח אהרון לפידות תיאוריית קונספירציה: בהתבסס על סקירת דגמי המטוסים ומערכות הנ"מ הרוסיות שהובאו לסוריה, הוא קובע כי רוסיה בעצם אינה מעוניינת רק להילחם בארגוני הטרור והשחרור המבקשים להפיל את שלטון אסד. "כוח מהסוג שהציבה רוסיה בסוריה מיועד לפעול נגד צבאות מסוג אחר לגמרי: כוחות מעצמתיים, כמו אלה של ארה"ב והקואליציה, וצבאות סדירים של מדינות חזקות, כמו ישראל", כותב לפידות.

"פוטין דרך אתמול על כל יבלת אפשרית של האמריקאים", כותבת סמדר פרי בטור פרשנות המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "שרירים של ברזל". "הוא גם הפציץ ארגונים שבהם תומכת וושינגטון וגם דרש מהאמריקאים לסלק את כל מטוסיהם משמי סוריה, שכן 'הם פועלים בניגוד לחוק הבינלאומי'", מרחיבה פרי.

"יחסי רוסיה-ארה"ב נכנסים לעידן קרח חדש שכמותו לא ראינו מאז המלחמה הקרה, אבל הרוסים יודעים שאובמה לא יפעל על אדמת סוריה", היא כותבת. "הרי האמריקאים עצמם הודו שסילוק אסד כבר אינו בראש מעייניהם, וכי נוכח החלופות לשלטונו לא ממש אכפת להם שהוא יישאר – קטן ומוחלש. וכך, בעוד ארצות-הברית מנהלת מדיניות מזגזגת בסוריה, מתקדם פוטין בהשגת מטרתו: להיות שחקן מרכזי במזרח התיכון. לפוטין של אחרי אוקראינה יש תיאבון גדול. חייבים לברר מה עוד הוא זומם באזור שלנו, ולאן הוא חותר".

בטור אחר המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" בוחר אלון פנקס לבחון את הסוגיה מזווית הפוכה. "מי שבשלושת הימים האחרונים מעצב את דעתו רק על-פי פרשנויות אינסטנט בתקשורת הבינלאומית יגיע למסקנה מהירה שוולדימיר פוטין הוא ילד האהבה של אלברט איינשטיין וג'ון רמבו, שגודל בידי ניקולו מקיאוולי", הוא כותב.

"מה לא נאמר על תעוזתו, תחכומו, מדיניות החוץ קובעת-סדר-יום שלו והערמומיות שבה תימרן את אובמה למצב שבו רוסיה היא זו שתסתבך בסוריה. פוטין פועל מתוך חולשה. הקרנת העוצמה כביכול, בקרים, במזרח אוקראינה ובסוריה מוּנעת מהסטת תשומת הלב לקריסתה של כלכלת רוסיה", טוען פנקס, ומזכיר: "ערך החברות בבורסה הרוסית נחתך במחצית, השקעות אינן מגיעות, והון – כולל ממעגל האוליגרכים הניזון ממנו – בורח".

ב"הארץ" מפרסם אנשיל פפר טור פרשנות הנושא את הכותרת "פוטין בוחן את סבלנות ארה"ב". "למרות עמדתו התקיפה כלפי ארה"ב, פוטין אינו מעוניין בעימות ישיר עם המערב, אין לו את המשאבים הכלכליים הדרושים לכך, והוא יודע שהפופולריות שלו בבית תצלול ברגע שארונות קבורה של חיילים רוסים יתחילו לחזור מסוריה", הוא כותב. "על הרקע הזה ומעמדה של חולשה פוטין בוחן את גבולות הסבלנות של ממשל אובמה".

רק יוסי מלמן, בטור פרשנות המתפרסם ב"מעריב", מקדיש מלים לטענה כי המעורבות הרוסית הגוברת בסוריה עלולה להשפיע לרעה על מרחב התמרון של ישראל. "חופש הפעולה של ישראל בשמי סוריה מצטמצם", הוא כותב. "אין זה אומר שצה"ל לא יגיב יותר על ירי משם או אפילו על ירי בשוגג – כפי שהיה בראשית השבוע – אך האצבע על ההדק תהיה זהירה עוד יותר", קובע מלמן, ומוסיף: "נשיא רוסיה פוטין כבר הבהיר השבוע שאינו רואה בעין יפה את התקיפות האוויריות של ישראל במדינה".

שנאה

"בגיל 12, אולי 13, שנאתי, כמו הורי, את דוד בן-גוריון", מתוודה איתן הבר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון במדינת ישראל, למעשה אבי המדינה, היה בעיני ובעיני משפחתי וחברי סמל הרוע ואיש שרדף אותנו עד כלות. הוא היה בעינינו אחראי לכל דבר רע שקרה לנו, וקרו לנו הרבה דברים רעים. למעשה, חיינו מיום ליום בתקווה שניפטר ממנו במהרה. המדריכים שלנו אז בתנועת הנוער הקטנטנה, בית"ר, מרים תעסה ועזריאל קרן, תלו בו האשמות מבוקר עד ערב.

"נערים בוגרים יותר מהסביבה שלנו, לא ננקוב בשמותיהם, נתפסו זמן מה קודם לכן כחשודים בכינון מחתרת יהודית. אני שואל את עצמי עד היום איך הצליחו לטפטף למוחותינו את האיבה מהסוג הזה, שאיימה להפוך שמים וארץ. לבוז לממלכתיות שהיתה האבן הראשה במדיניותו של ראש התנועה, מנחם בגין, לראות את כללי הדמוקרטיה כמיותרים לחלוטין, ולהגיב על כל אמירה אידיוטית ומעשה בצדה".

"האמת שיש לי תשובה על השאלה איך קורה שאנשי הימין תקיפים וארסיים יותר מיריביהם בשמאל", כותב הבר בהמשך המאמר. "התשובה שלי אמנם חלקית, אבל אי-אפשר לומר שאין בה משהו: אנשי הימין יודעים היטב בסתר לבם שתורתם ואמונתם בלתי ניתנות ליישום".

דוד שאין, עסקן ליכוד הנוהג לפרסם מאמרים ב"ישראל היום", מנצל את מדור הדעות של החינמון להשמעת האשמה הופכית. לדידו, שנאה היא רגש שמתאים יותר לשמאל. "כשאין לשמאל הישראלי דרך להתמודד עם התפוגגות חלומות השלום והפניית העורף של הציבור לאג'נדה שהשמאל מציע, הוא עובר לפסים אחרים: השחרת הציבור הימני ומסע דה-לגיטימציה, המנסה לבסס בתת-המודע הציבורי את השאלה, 'האם אתה רוצה להשתייך לציבור ששונא השכלה ותרבות?'".

שאין אינו מתייחס לאפשרות שייתכן כי אכן יש גורמים ב"ציבור הימני" שבאמת ובתמים שונאים השכלה ותרבות. לשם המחשה, מאמרו מתפרסם בבטאון שתכליתו היא הפצה של תעמולה שלטונית, מלאכה שלעתים קרובות מתבצעת באמצעות הטמעה של מידע מסולף והעלמה או הצנעה רבתי של מידע לא נוח. הגיליון של הבוקר מספק לכך ביטוי מוחשי.

חקירה במשרד ראש הממשלה

"חקירה נגד יועצת בכירה של נתניהו", מודיעה כותרת בינונית הנדפסת בתחתית שער "ידיעות אחרונות". "יועצת במשרד ראש הממשלה נחקרה אתמול באזהרה במשך שמונה שעות ביחידה הארצית לחקירות הונאה", מדווחים אלי סניור, איתמר אייכנר וטובה צימוקי. "החשדות נגד היועצת של נתניהו: מרמה והפרת אמונים", נכתב בכותרת המשנה.

להפניית השער ולידיעה ב"ידיעות אחרונות" מצורפים שני תצלומים של נתניהו עם היועצת החשודה, המופיעה ללא שמה ובפרצוף מטושטש. באחת מהן ניתן להבחין בסרט שנקשר על ראשה, ובאחרת היא לובשת חולצה ארוכת שרוולים.

"היועצת, שנחשבת למקורבת מאוד לראש הממשלה, לא דיווחה – על-פי החשד – על כך שקידמה מטעמו של ראש הממשלה סדרה של חוקים ושל החלטות בשתי הקדנציות האחרונות בשעה שבעלה היה יועץ תקשורת או יועץ אסטרטגי של גופים שקידמו את החוקים ואת ההחלטות האלה, או שהיה להם אינטרס מובהק שיעברו", מציינים הכתבים, ובהמשך מוסיפים כי היועצת החשודה היתה בעבר מועמדת לתפקיד מנכ"לית משרד העלייה והקליטה, אך לא מונתה לתפקיד "על רקע טענות של חוסר ניסיון ניהולי".

"הבעל שימש, בין השאר, יועץ לראש עיריית ירושלים ניר ברקת, יועץ לראש הממשלה נתניהו לציבור הדתי בשתי מערכות הבחירות האחרונות ועוד", מוסיפים ורומזים ב"ידיעות אחרונות". אלון חכמון, המדווח על החקירה ב"מעריב", מציין כי בעלה של החשודה "משמש בין השאר כאיש יחסי-הציבור של אחד מכלי התקשורת".

ב"ישראל היום" מחביאים את העדכון בדבר חקירתה של היועצת החשודה בידיעת טור קצרצרה הנדחקת לשולי כפולת הכלכלה של החינמון, בעמ' 20. בידיעה היבשה והמבזקית מכונה היועצת הקרובה "עובדת במשרד ראש הממשלה", ובעלה מכונה "קרוב משפחתה".

כפי שקורה לא פעם בידיעות העשויות לעורר מבוכה בקרב סביבתו האנושית של נתניהו, המלה "נתניהו" נעדרת כליל ומוחלפת בתיבה "ראש הממשלה". באופן טבעי, העורכים נמנעים גם משיבוץ תצלום כלשהו. הכתב, איציק סבן, מקפיד שלא לציין פרטים כלשהם העשויים להוביל לזיהוי החשודה או בעלה.

"הארץ"

באופן מוזר, ב"הארץ" לא מופיעה הבוקר ידיעה על החשדות נגד היועצת הבכירה, וזאת חרף העובדה שבאתר היומון דווקא דווח אמש על החקירה.

תעמולה

בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסמת גם היום פינה בלתי חתומה הנושאת את הכותרת "המומלצים של צה"ל". היום ממליצה בה חיילת בשם הילי על שני מסלולי טיול בצפון הארץ שהמשותף להם הוא שבשניהם הוקמו מצפורים לזכרם של חיילים שנהרגו במהלך שירותם הצבאי. לפינה מצורף תצלום (בלתי חתום גם הוא) ובו נראים שני חיילים בכובעי טמבל משקיפים על הר.

במציאות הישראלית, פינות תעמולה מסוג זה אינן מעוררות בהכרח צרימה. ובכל זאת, ראוי להצביע על התכלית החברתית שהן מקדמות, המונחלת באמצעות טכניקה שהושאלה מעולם הפרסום והשיווק: השקעה של מאמץ הפקתי מיוחד לשם זיהויו של ארגון צבאי עם ערכים מופשטים כמו אהבת הארץ ואחוות חיילים, לצד הטמעת המסר שלפיו אלו שנהרגים בקרב זוכים להנצחה ואינם נשכחים.

הערכים הללו (ואחרים) הם חומר גלם חיוני בהבניית תדמיתו הכל-ישראלית, העממית והשוחרת-טוב של גוף זה, המסייעת לו לשמר את כוחו ומקומו המרכזי בחברה הישראלית, בכלכלתה, ובכלל – בקונסנזוס.

מונופול (1)

"השנה היתה 1286 והמקום היה ונציה, אז עיר עשירה להפליא, אולי העשירה ביותר בעולם", כותב אורי פסובסקי בכתבת השער של "מוסף כלכליסט", שהיא השבוע ראיון מעניין שקיים עם הכלכלן דרון אסמוגלו. "בנקודה מסוימת", אומר לו המרואיין, "האנשים העשירים, מהמשפחות המבוססות, אמרו: 'אנחנו יכולים להחזיק ביותר כוח פוליטי כי אנחנו המשפחות המשפיעות ביותר בחברה. אנחנו צריכים לשלוט בפרלמנט ואנחנו צריכים לקבל את ההחלטות לגבי המדיניות הכלכלית'. וזה הצליח להם".

"בעיר של אותה תקופה היה אפשר לחלום, ובגדול", כותב פסובסקי. "בבסיס החלום הוונציאני עמדה ה'קומנדה', שותפות שבה בעל הון עשיר נשאר על החוף בעיר, מממן את הצי וחולק את הרווחים שלו עם היזם הצעיר שיוצא עם הספינות אל הים. זה היה הנתיב שבאמצעותו יכלו יזמים רעבים להתעשר, וזה גם היה המפתח, במשך מאות שנים, להתרחבות האדירה של ונציה".

אבל ככל שהתחרות החריפה, אומר אסמוגלו, "ככה ירדה הרווחיות של הסוחרים העשירים", שרצו לשמור על מעמדם מפני היזמים חובבי הסיכון. "קו המחשבה הזה הוביל למהפך של 1286", כותב פסובסקי (על בסיס ניתוחו של אסמוגלו). "בחודש זה אושרה בפרלמנט סדרת תקנות, בזו אחר זו, שהניחו את היסוד למחטף פוליטי. המועצה הגדולה של ונציה, הגוף שמשל בעיר, הוכפפה בפועל ל'מועצת ה-40', שנשלטה בידי המשפחות העשירות. המטרה היתה למנוע מהמתעשרים החדשים כוח פוליטי.

"בתוך 30 שנה המחטף הפוליטי תורגם לכוח כלכלי. ונציה שינתה את פניה: חוזי הקומנדה הוצאו מחוץ לחוק, האצולה זכתה למונופול בתחום המסחר הימי ולא אוימה עוד בידי מתחילים. היתה רק בעיה אחת, אומר אסמוגלו: 'היזמים היו המקור להצלחה הכלכלית של ונציה'. האצילים נהפכו לחזקים יותר, אבל העיר שלהם החלה לדעוך. במקום אימפריה כלכלית היא נהפכה למוזיאון עתיר אנדרטאות לתקופה הגדולה שחלפה".

כחלון, מימון וחיסיון

"כחלון: 'אני יודע שקובי מימון עומד בראש קבוצה של הרבה חברות גדולות. הוא חושב שהמדינה גורמת נזקים למשק בנושא הגז'", קוראת הכותרת הראשית של "גלובס", המוקדשת לשר האוצר ולחברו הקרוב, טייקון חשאי המכחיש באופן סדרתי טענות על אחזקותיו המתפרסמות בכלי התקשורת, ובכלל זה, בין היתר, נתח ממונופול הגז וחברת נדל"ן מניב מהגדולות בארץ.

העדות האישית של כחלון, שהושמעה במסגרת סכסוך משפטי בין הטייקון לזוגתו לשעבר, היתה חסויה עד אתמול – אז התיר בית-המשפט לפרסם חלקים ממנה בעקבות עתירות שהגישו כלי תקשורת, ובהם "גלובס" ו"כלכליסט".

אף שעורכי-דינו של מימון טוענים כי ההתבטאות של כחלון אינה מוכיחה כי מימון אכן מחזיק בחברות שבהן יוחסה לו בעלות, תיעוד הדברים שמסר השר לבית-המשפט הוא חומר קריאה מעורר עניין, שזוכה הבוקר לסיקור נרחב ומובלט בכל העיתונים (למעט "ישראל היום", המספק לקוראיו ידיעה בינונית שרק כמחציתה מוקדשת למידע החדש).

אלה לוי-וינריב, החתומה יחד עם מענית על הכתבה ב"גלובס" ועל טור פרשנות בנושא, סבורה שעורכי-הדין של מימון שוגים. "יותר ברור מזה משה כחלון כבר לא יכול היה להיות. הדבר היחיד ששר האוצר לא סיפק הם מסמכים כתובים המוכיחים את בעלותו של חברו הקרוב, קובי מימון, בכל עסקיו ברחבי הארץ והעולם. חוץ מאלה כחלון סיפק הכל. קשר חזק של מימון לקונצרן הענק, תסכול כאשר הממשל פוגע בחברות בקונצרן, ונטישת הארץ בעקבות הרגולציה המכבידה", היא כותבת בשער העיתון.

"למקרא העדות של חברו השר, קשה להתנער מהתחושה כי מדובר במסמר האחרון בארון הקבורה של הכחשותיו של מימון את בעלותו על עסקים חובקי עולם ועתירי נכסים", היא מוסיפה. "מימון מאוד התאמץ. שנים על גבי שנים לא נחשף פרט משמעותי על עסקיו וגם לא עליו באופן אישי. את חבריו הקרובים שמר קרוב מאוד, כשהוא מבהיר להם מה גבולות הגזרה – מה מותר לחשוף ומה אסור ביחסים עימו. והכל היה אסור".

"רשות המסים חושדת כבר שנים כי קובי מימון מסתיר את היקף נכסיו האמיתי כשהוא טוען שהוא רק שכיר בקבוצת אקויטל, אך לא מצליחה להוכיח זאת. דבריו של שר האוצר בבית-המשפט יכולים לדחוף את החקירה קדימה גם ברשות ניירות ערך", נכתב בכותרת המשנה לטור הפרשנות של תומר גנון ב"כלכליסט".

"עד היום סמכה הרשות את ידיה על דיווחי החברות ולפיהם צוף הוא בעל השליטה. והנה כחלון זורק לה אולי 'ליד' מודיעיני, אף שמימון ממשיך להכחיש בתוקף שהוא בעל השליטה בחברות הקבוצה", כותב גנון.

"התפיסה הבסיסית של רשות ניירות ערך היא לתת אמון בדיווחי החברות, כל עוד לא הוכח אחרת. ומעבר לכך – בניגוד למשטרה, הרשות גם אינה מחויבת לחקור כל נושא שמתגלגל לפתחה. היא צריכה להחליט אם יש אינטרס למשקיעים שהיא תפנה משאבים כדי לחקור ולבדוק אם מימון הוא בעל השליטה בישראמקו ובנצבא. אם היא תחליט לעשות כך, נראה שהצעד הראשון יהיה לזמן את כחלון למסור עדות על פועלו של חברו ב-15 השנים האחרונות".

מונופול (2)

"המשחק האהוב עלי היה מונופול, וכשלא ניצחתי הייתי מאוד מתעצבן, ולפעמים אפילו הופך את לוח המשחק" (דייוויד גילה, עד לאחרונה הממונה על ההגבלים העסקיים, "מוסף כלכליסט").

עדות מבפנים

יוסי קליין מגיש לקוראיו ניתוח פסיכולוגי של תפיסת העולם המקצועית העומדת מאחורי התנהלותם של כותבי ועורכי המאמרים הפובליציסטיים באתר "הארץ", במסווה של טור אישי רצוף חיבוטים.

ענייני תקשורת

רשות השידור. אופיר דור מציג בפני קוראי "כלכליסט" נתונים על היקף השעות הנוספות ושעות הכוננות שנרשמו לזכות עובדי רשות השידור בשבעת החודשים הראשונים של 2015, בהתבסס על נתונים פנימיים שנמסרו לעמותת "הצלחה". מניתוח הנתונים עולה כי בחודש יולי, למשל, הועסקו בגוף המתפרק 238 עובדים שקיבלו למעלה ממאה שעות נוספות.

"מאה שעות נוספות בחודש פירושן שלעובד נרשמו כ-4.5 שעות נוספות בכל יום עבודה", מציין דור, ומוסיף כי השיאן באותו חודש הוא עובד מחטיבת עריכת הסרטים, שקיבל תשלום עבור 196 שעות נוספות ועוד 60 שעות כוננות.

בידיעה שהתפרסמה אמש ב"גלובס" דיווח לי-אור אברבך כי כ-300 מעובדי רשות השידור צפויים לפרוש ממנה עד סוף חודש זה, בהתאם ליעד שהציב משרד האוצר. עם זאת, הוא מציין, "מתברר כי אם יבחרו העובדים להישאר עד למארס 2016, אז אמורה הרשות להיסגר ותאגיד השידור לקום, הם יפוטרו ויזכו לאותם תנאי פרישה מיטביים. גם עובדים שיפוטרו בשל התייעלות במהלך התקופה עד אז יזכו לתנאים זהים".

פרסום ושיווק. כתבת השער של מוסף "הערב" של "גלובס" עוסקת בחוסמי פרסומות ובהשפעתם על מקורות ההכנסה של אמצעי התקשורת המקוונים. "לתעשיית הפרסום אין אסטרטגיה קוהרנטית מול החוסמים", נכתב בציטוט מובלט מתוך הכתבה, שפורסמה לראשונה לפני כשבועיים וחצי במגזין "Advertising Age". "זה נובע בין היתר מכך שהפופולריות של חוסמי הפרסומות משקפת את רצון הצרכנים. כפיית פרסומות היא כנראה לא המהלך החכם ביותר", מוסבר בהמשך.

כתב "גלובס" רועי גולדנברג חתום על טור קצר המוקדש לנעשה בישראל. "דרך אחרת שאינה ברמת האסטרטגיה נגד חוסמי הפרסומות, אלא אמצעי ליצירת אפיק הכנסות נוסף, היא השימוש בתוכן שיווקי – בין אם גלוי, סמוי, או דרך אמצעים טכנולוגיים דוגמת אאוטבריין וטאבולה", כותב גולדנברג. "מדובר בהכנסה נאה, אך בטווח הארוך היא לא בהיקף שיצליח להחזיק אתרים שלמים באוויר", הוא מציין. יש גם מי שחושב אחרת.

רגולציה. "מינהלת הליגה בכדורגל פנתה למועצת הכבלים והלוויין בנוגע להקמת ערוץ טלוויזיה", מדווח לי-אור אברבך בהמשך המוסף היומי של "גלובס". לפי דיווחו, במינהלת מעוניינים להפעיל ערוץ שבו ישודרו כל משחקי הליגה, כחלק מ"ניסיון למתג מחדש את הכדורגל הישראלי". בחלק אחר של המוסף מדווח אברבך כי מועצת הרשות השנייה הורתה לתחנת הרדיו החרדית קול-ברמה "למצוא בעלים תוך עשרה ימים", כלומר להסדיר סופית את רכישתה בידי אריה צרפתי (או כל אדם אחר שיזכה לאישור הרגולטור).

נתניהו יאסדר. מאמר המערכת של "הארץ" נושא הבוקר את הכותרת "לחלץ את התקשורת מנתניהו". "ראש הממשלה טרם השיב לשאלה הפשוטה – האם נפגש עם החברות המפוקחות בשוק התקשורת ובעלי המניות שלהן? אם כן, מתי, מי נכח בפגישה, על מה נסובה, והאם נרשמו פרוטוקולים", נכתב במאמר. "אין מניעה ששר התקשורת יפגוש את נציגי החברות בשוק, רק שאין זה עניין פרטי אלא ציבורי", מעיר הכותב האלמוני, שבחלק אחר של המאמר גורס כי "וואלה" הוא אתר ש"נחשב למי שמעניק לנתניהו סיקור אוהד יחסית" – קביעה ששוכפלה מרשימה שהתפרסמה אתמול ב"דה-מרקר". בשני המקרים הובאה הקביעה ללא תימוכין, ולא ברור על מה היא מתבססת.

מנויים. בעקבות "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", גם ב"גלובס" מודיעים לקוראים מעל גבי עמוד השער כי אף שהיום ירד שיעור המע"מ מ-18% ל-17%, מחיר המנוי יישאר על כנו. גם בשער "ישראל היום" מתפרסמת הודעה למנויים. על-פי הודעה זו, הבוקר יירד תעריף דמי המנוי ללקוחות המקבלים את החינמון עד סף ביתם בכמה עשרות אגורות, בהתאם לירידה בנטל המס.

כותרת. הכותרת שנתנו עורכי "גלריה" לביקורת של אורי קליין על הסרט "באבא ג'ון" היא "באבא ג'ון". מה שנכון.