אחד מכלי הנשק הכי מיידיים של אוהדי כדורגל שקצה נפשם ב"טאלנטים" שמתנכלים לקבוצתם מטעמים אישיים, או סתם מפגינים רמת בקיאות ירודה, הוא מתיחות ה-sms. טריק שקוף, שכל אדם אינטליגנטי שחצה את גיל ההתבגרות אמור לפענח כשמפעילים אותו נגדו, בוודאי מי שנושק למקצוע החשדני ביותר בעולם – עיתונאות.
לרוב תכיל המתיחה, לצד "מידע" הגיוני, פרפראה דחקאית קטנה, כמעט רמז לקורבן שעובדים עליו. הקורבן, תמיד זחוח, תמיד בטוח בעצמו, מקפיד שלא להירמז. המקרה הזכור הבוטה ביותר היה זה של שדרן השחייה הוותיק משה גרטל, שהזמין את הצופים לסמס לו שאלות בזמן השידורים באולימפיאדת 2012 בערוץ 1. גרטל הופצץ בשאלות מלעיגות של צופים שכינו עצמם "אבי רון", "שימחה ריף" ו"אסף לוץ", והקריא אותם בשידור בזה אחר זה בלי להבחין שהוא שחקן ראשי בבדיחה פרועה על חשבונו. אף עורך או מפיק לא מצא לנכון להפסיק את הפארסה שהלעיגה את השדר ואת הערוץ כולו.
הדוגמה הקיצונית הזו היתה אמורה להעמיד על המשמר כל עיתונאי או פרשן, בוודאי כאלה שקנו להם אויבים מרים שמחכים בפינה, אבל היא לא הופנמה בקרב השוורים המועדים. שוב ושוב נמצא הפתי שרטט הסלולרי והסיכוי להפציץ ב"סקופ" כיבה את כל האינסטינקטים המקצועיים שהיו אמורים להיות לו וגרם לו לדקלם כאידיוט את הדאחקה התורנית על חשבונו, ותמיד בשידור חי.
דקות אחר-כך יקשט הביוש התורן את כל הרשתות החברתיות, בתוספת כיתובים ותגובות נוטפי בוז ושמחה לאיד, הבצה תסער יום-יומיים, והאוהדים הנקמנים ייאלצו לחזות בעיניים כלות איך הקורבן שלהם ממשיך לחייך אליהם מן המסך, מרופד שביעות רצון עצמית, חסר בושה ומוגן מפני כל סנקציה.
המתיחה האחרונה הופעלה השבוע על אחד הפרשנים השנואים, ומי שהרוויח ביושר כמעט כל טענה נגדו, שלמה שרף. הפרשן קיבל אסמס במהלך שידור משחק גביע הטוטו בין מכבי נתניה להפועל באר-שבע ובישר בארשת חשיבות כי "פרימו שלח הודעה". ה-sms, שבעולם המקצועי המעוות של שרף שקול כנגד סוללה של תחקירנים, בישר לו כי ביציע נמצא סקאוט מניוקאסל, שהגיע כדי לעקוב אחר שחקן נתניה ירין חסן. גם כשהגיע אסמס נוסף עם מידע מגוחך שאמור אולי לרמוז שמדובר בבדיחה, שרף לא נתן לעובדות להעיר אותו: שעתיים לפני המשחק, דיווח אדון sms, אכל הסקאוט האנגלי, להלן "ריצ'ארד" ותו לא, קוסקוס ומפרום אצל אמו של השחקן. גם בזה הלעיט שרף את צופיו.
משה פרימו ושלמה שרף באולפן ערוץ הספורט (צילום מסך)
השדר לצדו, יונתן כהן, עוד לא חשד שמדובר בפברוק. להפך: הוא התפעל מהמידע, שיבח את שרף על "עבודה עיתונאית", לא פחות, ובכך הפך לספק קורבן-שותף למתיחה, ספק זה שהעצים אותה. כך או כך, נשמע שכהן בעיקר תיחזק את ז'אנר ה"תקשיב טוב מה אני אומר לך" – עיתונות האסמסים פרי יצירתו של משה פרימו, עוד קורבן-מתיחות גאה.
המתיחה שאליה נפל השבוע שרף בעיניים פקוחות ובדעה צלולה היתה נקמה של אוהד מכבי תל-אביב, "בודירוגה", שכבר הפיל בפח את פרימו באותה שיטה. האוהד זעם על הפרשנות החד-צדדית שסיפק המאמן לשעבר ערב קודם לכן במשחק אלוף האלופים בין מכבי תל-אביב לקריית-שמונה. שרף שפך שם מלל מלא טינה כלפי מכבי תל-אביב, במקום פרשנות מקצועית.
מיד בתום השידור קראו אלפי אוהדים לפיטוריו. עלתה אף עצומה הקוראת לסיום תפקידו ולמען פרשנות נקייה. אלה שצהלו לאידו ביום שלמחרת, לאחר נקמת האסמס, כבר היו ממילא עם בטן מלאה. האסמס היה השבוע טריגר לגל גדול ועכור נגד שרף. גם בלעדיו הוא מקוטלג כבר שנים בעיני רבים כפרשן מוטה, אינטרסנט, מתלהם, גס רוח, נרגן ומיושן. אלמלא כל מגרעותיו היה אפשר היה להתייחס לדחאקת האסמס בחיוך סלחני ולהמשיך הלאה, אבל ההמונים נאחזו באירוע הביזארי הזה כהוכחה ניצחת לטענותיהם ולדרישתם רבת השנים לפטור אותם מעונשו.
באחרונה סיפק שרף עוד עילה למקטרגיו. במוצ"ש האחרון, במהלך פרשנותו במשחק אלוף האלופים, הוא נזף בשופט שהרחיק שחקן של קריית-שמונה, שהרי מדובר בסך-הכל במשחק סמלי. שרף שכח ששלושה שבועות קודם לכן היה זה הוא שאיפשר לשחקניו, חברי נבחרת ערוץ הספורט שהוא מאמנה, לפוצץ את המשחק החגיגי בעילה מטופשת ובזיונית. שרף אף הגן על שחקניו אחרי שירדו מהמגרש, תחת להפגין מנהיגות ולהחזיר אותם. לשדרית הקווים באותו משחק אומלל הסביר כי הקבוצה היריבה (נבחרת האמנים) שילבה בשורותיה שחקן מקצועי, בניגוד למוסכם, והחבר'ה כועסים. מעניין אילו גידופים היה מרעיף הפרשן שרף למשמע התירוצים הללו מפיו של מאמן אחר.
שרף, כמו פרימו, אבי נמני, אלי אוחנה ואחרים, הם תוצריה של תרבות הטאלנטים שהשתלטה על עיתונות הספורט והחליפה, לפחות מבחינת יחצני הערוצים, את שדרת העיתונאים הרציניים והמחויבים
ההמונים יכולים לטמון לשרף ולדומיו מתיחות דחקאיות עד מחר. שרף ימשיך לדבר ולפרשן באולפני ערוץ הספורט, שם סבורים כנראה שבוז וביקורות קבועות על אינטרסנטיות ופרשנות מיושנת ומתלהמת טובים לרייטינג.
"שליימה", הם קוראים לו באולפן ומכנים אותו בכתבות באתר. "שליימה", כאילו היה זה שוטה הכפר ולא מאמן נבחרת ישראל לשעבר ופרשן בר-סמכא. הסבא שנע בין חביבות לנרגנות, שמתעצבן על כל העולם, שחתום על פרשנות של משחק שלא ראה, שפולט אינספור משפטים הזויים לפנתיאון ושנופל בקלות למהתלות של הקהל. המונה דופק.
שרף, כמו פרימו, אבי נמני, אלי אוחנה ואחרים, הם תוצריה של תרבות הטאלנטים שהשתלטה על עיתונות הספורט והחליפה, לפחות מבחינת יחצני הערוצים, את שדרת העיתונאים הרציניים והמחויבים, אלה שלעולם לא יתייחסו ברצינות לאסמס שטוען שאיזה ריצ'ארד מאנגליה אכל מפרום בביתו של שחקן בנתניה.
לאחרונה קיבלתי מייל מאחד מעובדי ערוץ הספורט לשעבר, שביקש להישאר בעילום שם. המייל נשלח בעקבות הטור שפורסם ב"העין השביעית" על הטלטלה שעבר הערוץ. הכותב ביקש להציע נקודת מבט מעט שונה ביחס לטאלנטים:
אתה טועה, כמו רבים אחרים, ובהם כאלה שבתוך המערכת, לחשוב שאיכות המותג לטובה או לרעה תלויה בעיקר בהרכב הכוכבים המרכיבים אותו. לא ניכנס לתחושות האם אוהדי ברצלונה מעבירים ערוץ כששגיא כהן מפרשן את קבוצתם, או האם משה פרימו מושך יותר קהל מאשר מרחיק. אני כן רוצה לפתוח סוג של צוהר אל 'מעמד הביניים' – השדרה שמתחת לטאלנטים."הספורט עבור רבים הוא יותר ממקום עבודה, או לפחות היה כך במשך תקופה ארוכה. אינני יכול להעיד על עצמי, אבל אני כן יכול להעיד על חמישה אנשים שהועסקו על-ידי הערוץ, כולם לתקופה של יותר משנתיים, כולם מוכשרים מאוד, שבחרו להתפטר ומעידים בעיני שהאפשרות שאתה מציג בטורך על כך שהמנכ"ל המכהן יוכל לשפר את המצב לוקה בחסר. הסיבה פשוטה: ההתעסקות האובססיבית בטאלנטים לצד יצירת מצבי קיצון, לא בשעות עבודה, תנאים או שכר, אלא בדבר הבסיסי ביותר – יחס ראוי של הגורמים המנהלים, ובראשותם רוח המפקד שמנהיג המנכ"ל".
הכותב מנה חמישה מעובדי הערוץ שעזבו אותו, שמות שמוכרים הרבה פחות מברקוביץ', נמני, שרף ואוחנה:
ניצן פלד – עורך, מגיש ואיש מגזין. גאון משוגע. מומחה לספורט אמריקאי וכדורגל אירופי. איש תוכן מרתק גם בשיחה וגם בכתיבה, התחיל והיה יכול לייצר את המגזין שאתר האינטרנט ראוי לו. עידן פורטמן – עורך מוביל של וידיאו וכתבות עומק, יוצר נהדר ומקורי בעולם מונוטוני, מסוג העורכים שאתה רוצה לסגור את הדלת בחדר העריכה ולא לצאת כשאתה איתם. עידו שצקין – מנהל צוות ניו-מדיה. היה הפנים של מחלקה, שכמו המוסד, אף אחד לא יודע מה היא עושה, אבל יודעים שהיא חשובה. דני פורת – עורך תוכן ועורך תוכניות. מעטים האנשים שמבינים וחיים כדורגל כמוהו. היה מהיוזמים של 'פוטבולרוס' – מהפעמים הבודדות שתוכנית כדורגל בערוץ התיימרה וגם הצליחה לתת ערך מוסף. דור הופמן – שדרן, מגיש ועורך תוכן. אולי העזיבה שהתקבלה הכי קשה ופגעה מקצועית. מספיק להסתכל בעמוד הפייסבוק של דור כדי להבין איך יוצרים קשר אותנטי עם צופה בעידן הדיגיטלי. מגיש רהוט ומקצוען ואולי המודל לטאלנט הרצוי."אני מכיר בעובדה שלא פשוט לנהל ערוץ גדול ומורכב כמו ערוץ הספורט. קל מאוד להתבשם בניחוחות הכוכבים ולשכוח את האנשים בדרגים הנמוכים. את הסיבות שבגללן הם בחרו להתפטר לא אציין או שאינני יודע, אבל אלו אנשים שנתנו ויכלו להמשיך לתת את הערך המוסף, למשוך אנשים שלא צופים או גולשים מתוך הרגל – שמחפשים את הדבר שאי-אפשר לתאר במלים, שכל אוהד מכיר, וחסר כל-כך בערוץ. אני גם מכיר באפשרות שהמותג מספיק חזק, ולא משנה מי יעמוד בראשו או מה ישודר בו. הטקסט הזה לא נכתב בגלל המקום שבו ערוץ הספורט נמצא עכשיו או היכן הוא יהיה, הוא נכתב בגלל מה שערוץ הספורט היה יכול להיות, בגלל האנשים המצוינים בחלקם שעדיין נוכחים בו, אבל גם אלו שלא".
מעמד הטאלנטים בערוץ הספורט, כאילו הם חזות הכל, הוא אכן אחת הבעיות הקשות של ערוץ הספורט, בעיה שמשחיתה חלקות טובות רבות בתקשורת הספורט כולה. הטאלנטים נבחרים לא בגלל האיכויות המקצועיות שלהם, אלא בגלל התדמית והמוניטין שצברו כשחקנים או מאמנים. כשמתברר שמדובר באנשים מוטים, אינטרסנטיים, המשתמשים בערוץ כמנוף לענייניהם, שמציגים דמויות עילגות, נלעגות ואלימות – דומה שבמקום שתידלק נורה אדומה, נדלק בעיניהם של פרנסי הערוץ סימן הדולר.
בין הטיפוסים הללו לפרשנות מקצועית יש קשר קלוש אם בכלל, אבל הם הופכים לפנים המייצגות של תקשורת הספורט, בעוד שעשרות עיתונאים וכותבים מצוינים בכל אתר ועיתון, שעושים את עבודתם נאמנה, נדחקים לקו השני ונאלצים לראות בצער איך עיסוקם הולך ומאבד אמון ויוקרה. בו בזמן ציבור הצופים מאולף לחשוב שכל הספורט הזה הוא לא יותר מפרומו לחיקוי המגניב הבא ב"בובה של לילה".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il