מאז חידוש המלחמה של ישראל וארה"ב באיראן, קיים "מסך מפוצל" בין התקשורת האמריקאית והישראלית. בעוד שאצל הראשונה – חלקים נרחבים מבקרים בחריפות את היציאה של הנשיא טראמפ למלחמה וטוענים לאחריות של נתניהו לגרירתו אליה, אצל השנייה – קיימת תמיכה כמעט גורפת.

בישראל, איים ביקורתיים של עיתונאים מקצועיים, ותיקי מלחמות ועתירי ידע, מוצפים בים של דוברי צה"ל ונתניהו בתקשורת, מטעמם או מטעם עצמם. הביקורת על המלחמה מופיעה בעיקר במדורי דעות – וכך מוצגת לציבור היררכיה בין העיתונאים שתומכים במלחמה ומדברים לכאורה רק על "עובדות", לבין המתנגדים לה שלכאורה רק מביעים "דעות אישיות".

הטענה שאין להתלונן על התקשורת כי זו רק משקפת את עמדות רוב הציבור הישראלי הינה מופרכת, שכן יש לה אחריות משמעותית בגיבוש אותן עמדות. מהיכן הציבור יוכל לקבל מידע ביקורתי אם לא מהתקשורת? הדבר נכון במיוחד במצב החריג בישראל שבו למעט המפלגות הערביות, כמעט כל חברי הכנסת מהאופוזיציה תומכים במלחמה.

באותו האופן, לא מפתיע כי בהינתן שחלקים נרחבים מהתקשורת בארה"ב מבקרים ומתנגדים למלחמה כבר מיומה הראשון – בין היתר כהפקת לקחים מהתנהלות התקשורת במלחמות הקטסטרופליות בעיראק ואפגניסטן – מדובר הפעם באחת המלחמות הכי פחות פופולריות בקרב הציבור האמריקאי. סביר להניח שאם התקשורת שם הייתה תומכת ברובה במלחמה, גם התמיכה הציבורית הייתה גבוהה משמעותית.

לנתניהו נוח השקט התקשורתי בישראל, אבל הוא גם יודע שלמלחמה באיראן יש תאריך תפוגה: ברגע שהנשיא טראמפ יחליט על כך. לאחר שהמלחמה עם איראן תסתיים, נתניהו יתקשה לשמור על ה"מסך המפוצל": התקשורת האמריקאית והמתמודדים בבחירות האמצע משתי המפלגות יעוטו בהתלהבות על ההתנהלות של טראמפ ונתניהו במלחמה, והסוגייה של יחסי ארה"ב וישראל תעמוד במוקד. התקשורת הישראלית לא תוכל להימנע מלדווח על הסערה הישראלית בארה"ב, וגם תיאלץ לשוב לעסוק בבעיות המקומיות בישראל.

הדבר יהווה בעיה לנתניהו והפתרון יהיה עוד מאותו דבר: מלחמת ברירה בעצימות גבוהה בלבנון נוחה לנתניהו ויכולה לסדר לו "גשר" עד ליום הבחירות: תקופת בחירות תחת אזעקות עם מגבלות חמורות על הפגנות ואסיפות, תקשורת מגויסת, ואופוזיציה מפוצלת שתתקשה לנהל קמפיין רציני וגם להזכיר לציבור את ה-7.10 בעוד מלחמה מתנהלת בצפון – סיוט עבור אזרחי ישראל אבל חלום עבור נתניהו.

קשה לחשוב על הסבר אלטרנטיבי מדוע נתניהו שוקל לסבך עוד יותר את ישראל, לכבוש קרקעית את דרום לבנון ולהציב שם "נקודות שליטה". כמו בסוגיות הגרעין האיראני והחות'ים בתימן, גם לגבי החיזבאללה אין ולא יהיה פתרון קסם צבאי. ההפצצות המסיביות של צה"ל מאז ה-7.10 ברחבי לבנון ובפרט בבירה ביירות, שיטחו עשרות יישובים ושכונות והפרו את החוק הבינלאומי אך לא מנעו את הצטרפות החיזבאללה לצד איראן עם ירי מסיבי לישראל.

אמנם הציבור הישראלי ברובו אינו מתעניין בחיי האזרחים הלבנונים או בחוק הבינלאומי, אבל עדיין אכפת לו מחיי אזרחים וחיילים ישראלים. לכן, אסור לו לשכוח את כישלון הכיבוש הישראלי של דרום לבנון במשך 18 שנים ועד לסיומו בשנת 2000. בנוסף, בוודאי שהדבר לא רלוונטי לטכנולוגיה הקיימת בשנת 2026: הטילים והכטב"מים, שמשתכללים במהירות, פשוט ישוגרו ויעופו מעל ראשי החיילים ועמדות צה"ל לעבר שטח ישראל. "נקודות השליטה" הסטטיות ושיירות האספקה של כוח האדם והמזון אליהן יהפכו שוב לברווזים במטווח.

מעולם לא היה ראש ממשלה בישראל שהאינטרס האישי שלו עמד בניגוד כל כך חריף לאינטרס של הציבור הישראלי. יש לעצור את מצעד האיוולת של נתניהו והתקשורת לתוך איראן ולבנון.