אולמרט

"יש בעיתונות הישראלית שורה ארוכה של פרשנים וכתבים בכירים שניסו לשכנע אותנו שאולמרט יכול להיות ראש ממשלה מצוין, גם כאשר כל פרשיות השחיתות שלו כבר היו ידועות, גם כאשר כתב אישום על שוחד בתיק הולילנד ריחף מעל ראשו", כותב הבוקר קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "הם עשו את זה כי יותר משיש להם בעיה עם השחיתות, יש להם בעיה עם בנימין נתניהו, ואולמרט היה עבורם התקווה למישהו שיוכל להחליף אותו. הם היו מוכנים לצורך כך להוריד אותו מעמוד הקלון, עם השחיתות ועם השוחד ועם טובות ההנאה ועם המימון מאנשי עסקים ועם המעטפות מטלנסקי. ההרשעות של אולמרט, לכן, הן גם ההרשעות שלהם".

במדורו שבפתח מוסף החג של "ישראל היום" כותב דן מרגלית על אותה קבוצה של עיתונאים. רובם, הוא טוען, "אינם ראויים לשימת לב. אבל שניים ראויים: נחום ברנע, שלמחרת הזיכוי ב-2012 כתב מאמר נוקב נגד לדור; ובן כספית, שבהסתמך על לימודי המשפטים שלו המעיט וצימצם בהיקף עבירותיו של אולמרט. עתה היה עליהם ליידע את הציבור כי טעו, ומצטערים".

ברנע וכספית לא כתבו דבר בגליונות "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" שיצאו לאור למחרת ההרשעה האחרונה של אולמרט. מי שחשב שיתייחסו להרשעה בטורי סוף-השבוע הקבועים שלהם התבדה.

כספית, שטורו ב"מעריב" מתפרש בדרך כלל על פני כמה וכמה עמודים, מסתפק הבוקר בכפולה אחת בלבד המוקדשת לאייזנקוט, כחלון ונתניהו. העיתונאי, שכתב ב"מעריב" לאחר הזיכוי החלקי של ראש הממשלה כי "הדחת אולמרט היתה הפיכה משפטית", טרם מצא לנכון לספק לקוראי העיתון התייחסות כלשהי להפיכת הזיכוי החלקי להרשעה בנסיבות מחמירות.

ברנע, כרגיל, מתוחכם ואלגנטי יותר מכספית. אחרי הכרעת הדין בפרשת הולילנד לא כתב טור כלל. גם הבוקר הוא אינו מפרסם את הטור הקבוע שלו בפתח מוסף "ידיעות אחרונות". תחת זאת הוא מראיין, יחד עם טובה צימוקי, את איש השעה, פרקליט המדינה שי ניצן.

"זיכוי אולמרט הנחית מכה קשה על הפרקליטות", אומרים ברנע וצימוקי לניצן. "רבים, גם בתוך הקהילה המשפטית, האשימו אתכם שלקיתם בשכרון כוח".

ברנע וצימוקי אינם מזכירים מי עוד, מחוץ לקהילה המשפטית, האשים את הפרקליטות בשכרון כוח, אף כי אחד המאשימים היה עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר רפי גינת, שלמחרת הזיכוי החלקי כתב בעיתון כך: "לא יכול להיות שפרקליט מדינה פטפטן ושיכור כוח יפיל ראש ממשלה מכהן עם אישומים שבית-המשפט מוחק פה אחד".

ניצן, בתשובה, מכחיש כי הפרקליטות לקתה בשכרון כוח ומפנה את האצבע המאשימה חזרה למראיינים: "הזיכוי של אולמרט הפך את התובע במשפט, אורי קורב, לשק חבטות. תקפו אותו נציגיו של הנאשם ותקפו אותו בתקשורת". קוראים ותיקים של "ידיעות אחרונות" זוכרים כי מי שתקף את קורב בתקשורת היו עיתונאי העיתון, וכי ברנע עצמו כתב למחרת הזיכוי החלקי שקורב הוא "בעל ניסיון מוגבל, רקורד אישי מפוקפק והתנהגות יהירה, תוקפנית".

כמו ברנע וצימוקי, גם ניצן אינו נוקב במפורש בשמות העיתונאים וכלי התקשורת שהאשימו את הפרקליטות בשכרון כוח והפכו את התובע לשק חבטות – העיתונאים וכלי התקשורת שמראיינים אותו. הוא גם לא מציע להם להתאבד.

הראיון עם ניצן נראה כחלק מתהליך השיקום שעובר "ידיעות אחרונות" מאז התבוסה בבחירות וההרשעה של אולמרט. אולם כדי להשתקם, על העבריין קודם כל להודות בחטאו ולהביע חרטה.

היה היה

נפקדים נוספים מעמודי "ידיעות אחרונות" הבוקר – סימה קדמון ושמעון שיפר, שכמו ברנע, פירסמו טורים בוטים בעיתון לאחר הזיכוי החלקי של אולמרט.

מכל "בעלי הטורים" שב"ידיעות אחרונות", דווקא שלמה ארצי מוצא לנכון להתייחס ישירות להרשעה האחרונה של אולמרט, ובתוך כך מתמצת עבור קוראיו את הנארטיב של "ידיעות אחרונות":

היה היה רה"מ שמצד אחד הציע לנו אופציה מדינית עם הפלסטינים וקבר לפי מקורות זרים כור גרעיני בסוריה. ומצד שני הסתבך בהפרת אמוננו עם טלנסקי, מעטפות ושולה זקן הנוקמת מהמשרד. זה היה שבוע המרור שלו".

זהו. זו כל ההתייחסות של ארצי לאולמרט בטור. מיד לאחר השורות האלה הוא כותב: "ועכשיו במעבר חד הרשו לי לברך את המשורר הנהדר ארז ביטון [...]".

רכוש

עיתונאית "הארץ" ורד לי והצלמים תומר אפלבאום ואיליה מלינקוב מציגים לראווה עבור הקוראים את רכושם המלא של חמישה דרי רחוב מאזור התחנה המרכזית בתל-אביב.

למיכאל, יליד ברית-המועצות בן 33, יש דיאודורנט. "קשה לשמור על היגיינה אישית כשאתה ברחוב", הוא אומר. "לא תמיד אפשר להתקלח. בקיץ קל יותר להסתדר ולמצוא מקום להתקלח בו, אבל בחורף זה מורכב יותר וצריך למצוא פתרונות. לפעמים אני מחמם מים בקומקום, מוזג לדלי ומתקלח. לפעמים, כשאפשר, אני מתקלח אצל חברים, או במקלחת של מרכז יזה"ר להחלפת מזרקים".

לאדי, יליד ברית-המועצות בן 35, יש חפיסת כדורי מוקסיפן-פורטה. "מצאתי את הכדור הזה ברחוב במקרה", הוא אומר. "זה כדור מעולה, מאוד חזק. אם אני לא טועה, זאת אנטיביוטיקה לטיפול בזיהום. אני חושב שאם אבלע מזה זה יעזור לי עם הפצעים בגוף".

למוחמד, יליד באקה-אלגרבייה בן 31, יש פקק. "הפקק משמש להמסת החומר לפני ההזרקה", הוא מספר. "לפני ארבעה ימים התגלה לי שאני נשא HIV. אני לא מצליח לישון מאז. אני בחרדה גדולה ואין לי עם מי לדבר על זה. הבדידות זה הדבר הכי קשה כשאתה חי ברחוב. אני יכול להסתובב ימים שלמים בלי לדבר ובלי שיפנו אלי".

לנתנאל, יליד אתיופיה בן 31, יש קולה ולחם. "אני משתדל ש-30% מהכסף שלי יוקדשו לקנייה של מוצרי אוכל ושתייה בסיסיים, אבל יש ימים שבהם המכירות שלי משתבשות ואני חווה רעב", הוא אומר.

לאלכסנדר, יליד ברית-המועצות בן 41, יש עיתון ("ישראל פוסט"). "אני אוהב לקרוא עיתונים וספרים", הוא אומר. "מצאתי את העיתון הזה הבוקר זרוק בתחנת אוטובוס ולקחתי אותו. קראתי את כולו ואני יכול לספר לכם על כל מה שקורה במדינה".

הפריט היחיד שנמצא ברשות כל החמישה אינו תיק, חולצה או אוכל, אלא מזרקים להזרקת סמים.

דגל השוויון

הפרויקט העיתונאי המרכזי של "גלובס" לחג הפסח עוסק בשוק העבודה, אבל יש בעיתון גם סדרת כתבות על הנעשה בדרום המדינה. בין היתר מראיינת סטלה קורין-ליבר את ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון, ושומעת ממנו את המלים הבאות:

אני רוצה לשאול אותך, אתכם, תושבי מרכז הארץ, פקידי מדינה, שרים, חברי-הכנסת, עיתונאים, חברים, כמה זמן אתם חושבים שאפשר להמשיך כך? כמה זמן נדמה לכם שם בתל-אביב שתוכלו להמשיך לחיות את חייכם הטובים והמנותקים בעוד שפחות מ-150 ק"מ מכם תוחלת החיים קצרה בשנתיים? בעוד שילד ברעננה נולד עם שקל אחד של הממשלה, 3 שקלים של ההורים ו-5 שקלים של העירייה, אבל ילד באופקים נולד עם שקל אחד של הממשלה, שנושאת את דגל השוויון, אבל להורים יש רק 1/5 שקל ולעירייה יש שקל אחד בעבורו. איך ייתכן שבמדינה כל-כך לא ענקית, ילד אחד מתחיל את חייו עם 9 שקלים וילד אחר עם 2.5 שקלים? זה אומר שיש ילדים במעונות איכותיים ויש שבכלל לא במעון, שילדים נשארים בבית גם עם אמהות בסיכון. תגידי, אתם שם בתל-אביב חיים טוב עם האי-שוויון המשווע הזה?".

משכורת טובה

מוסף "שוק ההון" של "גלובס" הוקדש אמש לסיכום שכר המנהלים בשוק ההון בשנת 2014. במקום הראשון התייצב ניר גלעד, מנכ"ל החברה-לישראל, עם עלות שכר של 43 מיליון שקל.

בשער "שוק ההון" משווים את שכרו של גלעד לשכר המינימום שהועלה השבוע (פי 750) וכן לשיאני שכר בולטים משנים קודמות. הוותיק שבהם, משנת 1995, אז החל "גלובס" לדרג את שכר המנהלים בשוק ההון, קיבל שישה מיליון שקל בשנה. שכר כזה מספיק היום רק למקום ה-48 ברשימת 100 בעלי השכר הגבוה ביותר. לעומת 43 מיליון שקל, שישה בלבד נראים מעט. אולם כשכ-50% מהציבור משתכרים פחות מ-6,000 שקל בחודש, שכר של שישה מיליון שקל בשנה מקומם בדיוק כמו שכר של 43 מיליון שקל בשנה, ולא חלקי שבע.

בשער המוסף "G" של "גלובס" נדפס תצלום של חיים כצמן, יו"ר חברת הנדל"ן גזית-גלוב, מקום עשירי בדירוג בעלי השכר הגבוה, עם 15.8 מיליון שקל בשנת 2014. בראיון לשולמית לן הוא מתייחס גם לשכר: "לא צורחים על יזם הייטק שמרוויח מאות מיליונים. מסיבה כלשהי זה בסדר בעיני האנשים. אבל אם לאדם יש הון אנושי והוא נורא מוכשר בניהול, ומישהו מוכן לשלם לו, זה לא בסדר".

בהמשך המוסף משוחחים מרב סריג וניר קיפניס עם שלום מחרובסקי, מייסד מסעדת היוקרה מול-ים. "נכון שיש בישראל כיום פי חמישים יותר עשירים ממה שהיו לפני עשרים שנה, אבל ספנדרס נשארו 5,000 איש. הכמות הזאת לא השתנתה, וכל עשר מסעדות היוקרה בארץ נלחמות על האנשים האלה", הוא אומר.

כתבת השער במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" היא ראיון שערכו נווית זומר ועופר פטרסבורג עם דנה עזריאלי, יורשת אימפריית הקניונים שהקים אביה דוד. בפתח הראיון נשאלת עזריאלי על ההחלטה של עיריית תל-אביב להסיר מהכניסה למרכז עזריאלי את פסל דמותו של אביה לצד דמויות ייצוגיות של הציונות. "זה מאכזב שאנשים לא ראו שהפסל הוא הסיפור של המסע הציוני, שבעצם הוא הסיפור של כולנו", היא אומרת. "את חושבת שזה קשור אולי לעובדה שלא מפרגנים פה לאנשים עם כסף?", שואלים פטרסבורג וזומר. "אני לא יודעת. חבל שלא מפרגנים. אני משתדלת לפרגן", משיבה עזריאלי.

"בשנים האחרונות יש אג'נדה קשה מאוד כלפי אנשים עשירים בארץ", טוענים פטרסבורג וזומר בהמשך הראיון. "אבא שלך ספג הרבה ביקורת על משכורת שנתית של 26 מיליון שקל שהוא משך מהחברה. את, לעומת זאת, מושכת הרבה פחות, בסביבות 4.5 מיליון שקל". "הגיע לאבא שלי כל סכום שהוא לקח, מפני שהוא יזם את החברה הזאת", היא משיבה ובהמשך מוסיפה: "יש אמירה בקביעת גובה השכר שלי. אני רוצה לשדר אחריות ודרך דוגמה אישית להיות הוגנת. מגיעה לי משכורת טובה ואני מרוצה ממה שיש לי".

לקראת סוף הראיון שואלים המראיינים את עזריאלי אם יש לה זיכרון אחד מיוחד מאביה. היא מספרת על הליכות משותפות שבהן שוחחו ארוכות ועד כמה התרשמה מחוכמת החיים שלו. "את זוכרת משהו ספציפי שהוא אמר לך באחת ההליכות?", הם שואלים. "הוא היה משדר שהצניעות חשובה נורא".

גרעין

כל הכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר מוקדשות להסכם הגרעין שנחתם בין המעצמות לאיראן. הכותרות של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" קורקטיות: "הסכם הגרעין" ו"איראן והמעצמות הגיעו להסכם מסגרת על תוכנית הגרעין". הכותרת ב"מעריב" מתמקדת בדברי נשיא ארה"ב ברק אובמה, שאמר: "ההסכם עם איראן טוב, העולם יהפוך לבטוח יותר". הכותרת ב"מקור ראשון" מבליטה את התמורה שתקבל איראן – "הסכם גרעין בין המערב לאיראן: כל העיצומים יוסרו". הכותרת ב"ישראל היום" היא ציטוט מפי גורמים בכירים בממשלת ישראל שהגיבו להודעה על חתימת הסכם: "העסקה עם איראן – טעות היסטורית".

הדעה הרווחת בקרב הפרשנים היא כי ההסכם מבשר רעות למדינת ישראל, שכן הוא יאפשר לאיראנים לפתח בסופו של דבר פצצה גרעינית.

"ידידינו בוושינגטון מכרו אותנו, ואת בעלות בריתם האחרות במזרח התיכון, בנזיד עדשים", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". עמיתו לעיתון, איתן הבר, כותב על "תבוסה מפוארת לנשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, ולמדיניותו המתפייסת והנכונה לוויתורים, כל עוד אלה לא מתקיימים במשמרת שלו".

"כיוון שאנחנו נמצאים בערב ליל הסדר, מתבקש כאן דימוי של הקשחת לב פרעה, אבל אובמה לא משה רבנו וג'ון קרי אינו אהרון", כותב חגי סגל במדורו שבפתח המוסף "יומן" של "מקור ראשון". "הם אפילו לא ביל והילרי קלינטון. רכרוכיותם לנוכח פני האויב ניתנת להשוואה רק עם ההתנהלות הבריטית הקדם-צ'רצ'יליאנית מול היטלר".

"מלת המפתח היא אמון, ואין אמון באיראנים", כותב בועז ביסמוט ב"ישראל היום". "[...] משטר האייתוללות משמר לעצמו את המתקנים בפורדו ובאראק, שבנה בהיחבא ובמרמה. המטרה היתה להעשיר אורניום ולהפיק מים כבדים לפלוטוניום. לא צריך להיות מומחה גרעין כדי לדעת שפלוטוניום מייצרים למטרה אחת – והיא פצצת אטום" (אגב, לא מדויק).

בהמשך מוסיף ביסמוט כי "אובאמה הוא ללא ספק איש מכירות", ולכן גם בנאום שלו אמש הוא נשמע משכנע מאוד, אף כי דווקא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הוא שעבד בעבר כאיש מכירות. עוד ב"ישראל היום", ידיעה מאת "כתב 'ישראל היום'" שממנה אפשר להבין כי מדינת ישראל עדיין שומרת לעצמה את הזכות לתקוף מתקני גרעין באיראן.

יש גם מעט קולות אחרים.

"אף שעדיף היה שלא היה נחתם ההסכם, המציאות מבחינת ישראל אינה כל-כך נוראה", טוען יוסי מלמן ב"מעריב". לדבריו, ישראל היא אימפריה אזורית, ואילו מצבה של איראן "לא ממש מזהיר".

לישראל אין אופציה לתקיפה צבאית באיראן, קובע נחום ברנע בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", ו"בנסיבות האלה, הפרטים שפורסמו אתמול מפתיעים לטובה. אם שר החוץ האמריקאי קרי צודק, ההסכם מסיג את תוכנית הגרעין האיראנית לאחור – מפרק זמן של חודשיים-שלושה עד לפצצה הראשונה, לפרק זמן של שנה בערך. איראן נכנסת לתקופת מבחן שתימשך בין עשר ל-25 שנה. חלק מתוכנית הגרעין יושמד, חלק יוקפא. זה הרבה יותר טוב ממה שרואי שחורות בישראל העריכו".

"בניגוד לנאומו של נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי, לקו הפומבי של ממשלת ישראל בשנתיים האחרונות ולתגובה הפבלובית שיצאה מירושלים אמש, לא מדובר בהסכם רע כלל וכלל", טוען ברק רביד ב"הארץ". "כשמתעמקים בפרטים רואים שיש בהסכם נקודות חיוביות רבות שמשרתות את האינטרס הבטחוני הישראלי ונותנות מענה לדאגות בירושלים".

הנחת היסוד מאחורי טיעוני המבקרים, כמו גם התומכים בהסכם, היא כי אם תהיה בידי האיראנים פצצה גרעינית, הם עלולים להטיל אותה על מדינת ישראל, או, למצער, כי מאזן אימה גרעיני במזרח התיכון לא ישרת את האינטרסים של המדינה באופן שמיטיב עימה המונופול האזורי שיש לה כיום על נשק גרעיני. על הנחת היסוד הראשונה יש דיון בשולי השוליים של התקשורת. על הנחת היסוד השנייה אין אפילו את המעט הזה.

בתזמון מוצלח מתפרסמים במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" רשמיה של אורלי אזולאי מביקור שערכה לאחרונה באיראן, במסגרת סיור שאירגן ה"ניו-יורק טיימס" (אל דאגה, תצלומה של אזולאי בשער המוסף כשצעיף לראשה נדחק לפינת העמוד. התצלום הגדול הוא של אסתי גינזבורג בגופייה). נוסף לביקור במה שמכונה בעיתון "קבר אסתר המלכה", בלי כל אזכור לכך שאין כל ראיה היסטורית שזהו אכן קברה של אסתר המלכה או שבכלל היתה בממלכת פרס מלכה בשם אסתר, שוחחה אזולאי גם עם איראני בשם ס', לשעבר כתב של סוכנות ידיעות איראנית, ושאלה אותו ישירות: "למה אתם רוצים למחוק את מדינת ישראל מהמפה?".

האיראני ס' השיב לה: "הקריאה למחוק את ישראל מהמפה היא מטופשת, ומי שאמר אותה הוא אידיוט. אחמדינג'אד אידיוט. אני מנהל קשר רצוף עם האנשים הקרובים ביותר למנהיג העליון חמינאי. הוא מעולם לא אמר דבר כזה. מה שהוא כן אמר זה שיש על האדמה שלכם אנשים בני שלוש הדתות, והם צריכים לעשות משאל עם ולהחליט מי יהיה בשלטון המדינה המשותפת. אף אחד לא מתכוון להשמיד את ישראל. יש לנו בעיה עם המשטר הציוני, כמו שלכם יש בעיה עם הממשל שלנו".

פרופ' חגי רם מעלה טענה דומה בפני איילת שני, במסגרת ראיון למוסף "הארץ". "ההצהרות הרשמיות בימי אחמדינג'אד היו שמדינת ישראל או המשטר הציוני גורלם להיעלם מן העולם כפי שמשטרים קודמים, למשל המשטר הסובייטי או הדרום-אפריקאי, נעלמו. לא נאמר שם שזה יקרה באמצעות פעולה אקטיבית של איראן, אלא שזה סוג של דטרמיניזם היסטורי", אומר רם. "בה בעת המנהיגים שלנו מדברים במונחים של להעיף את המשטר האסלאמי הדתי שם, להפיל אותו. יש פה בעצם מאזן אימה רטורי, שבו משחקים שני צדדים ולא אחד".

לדעת רם, אם וכאשר תהיה לאיראן פצצה גרעינית, היא לא תשתמש בה להשמדת מדינת ישראל. "אם את שואלת אותי או את מרבית החוקרים האחרים בעולם, ההיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית איראן מאז 1979 מצביעה על כך שהמדיניות האיראנית לא נקבעת על-ידי שיקולים משיחיים או דתיים, אלא על-ידי שיקולים פרגמטיים, שמתבססים על טובת המדינה. יותר מזה, איראן מעולם לא תקפה, מיוזמתה מדינה שכנה ובטח לא מדינה רחוקה", הוא טוען, ובהמשך מוסיף: "הגרעין הפקיסטני, למשל, מדאיג אותי באופן אישי הרבה יותר מהגרעין האיראני. פקיסטן אינה מדינה יציבה, היא מהווה כר פורה לצמיחה של קיצונים אסלאמיסטים, ואם הגרעין שלה ייפול לידיים אלה, יהיה רע ומר".

בעמודי החדשות של "הארץ" מביא אמיר אורן תמליל מפגישה שנערכה בשנת 1965 בין דוד בן-גוריון לעיתונאי אי-איי ביין, נציג הספרייה הנשיאותית לזכר נשיא ארה"ב ג'ון קנדי.

"האם הצלחת להרגיע אותו בעניין היכולת האטומית של ישראל?", שאל ביין, ובן-גוריון השיב: "הו, כן. הו, כן. (צוחק) סיפרתי לו שאנחנו זקוקים לכוח אטומי להתפלת מי ים. זאת הבעיה הכלכלית הכי גדולה שלנו כאן, זה יקר מאוד. בתוך שש עד שמונה שנים נוכל להתפיל מים בכוח אטומי. לכן הוא רצה לעזור".

ניצחון

"'צוק איתן' היה ניצחון", אומר אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן בראיון ליוסי יהושוע, שמתפרסם במוסף החג של "ידיעות אחרונות". "לחמאס היו תוכניות והוא הוציא אותן לפועל מתוך כוונה לפגוע באזרחים ובחיילים. הוא לא הצליח לממש את זה, כי אנחנו נערכנו מול היכולת הזאת והצלחנו לנטרל את הרעיון שלו, לפגוע באזרחים. 45 מחבלים חדרו במהלך 'צוק איתן' דרך המנהרות, אבל אף אחד מהם לא ראה אזרח, לא פגש באזרח, לא איים על אזרח. הם נתקלו בכוחות לוחמים".

הציטוט הזה נשאב גם לכותרת הראיון. יהושוע אינו מקשה על תורג'מן בשאלה בנוגע לאפשרות שלוחמי חמאס שהגיחו מן המנהרות חיפשו במכוון עימות עם חיילים ולא אזרחים.

עפר שלח מגיע בראיון עם עמוס הראל במוסף "הארץ" למסקנות שונות מאלו של תורג'מן: "למרות שזו היתה מלחמה ידועה מראש, ששום דבר בה לא הפתיע, ישראל וצה"ל לא באו אליה מוכנים, לא מדינית ולא צבאית. ראש ממשלה שמתחמק מכל דיון ממשי ושרי ביטחון שעוצבו בצבא ודבקים בפרדיגמות שחלפו מן העולם אחראים ישירות לכך שצה"ל לא היה מוכן ל'צוק איתן' וישראל לא השיגה במבצע שום הישגים. ומכיוון שכולם טומנים ראש בחול, זה יקרה בהכרח עוד פעם".

בהמשך מוסיף שלח: "נתגלו בעיות חמורות בקבלת ההחלטות, בתחום בניין הכוח, בהפעלתו, בהתכוננות, בביצוע. יש כאן כשלים מתמשכים, שבר עמוק בקונספציה שאיש לא מתמודד עימו. מאז הבעיות טואטאו מתחת לשטיח. הכתובת היתה על הקיר, ועדיין מתעלמים ממנה גם אחרי המלחמה בעזה. המלחמה חשפה שאיננו מוכנים לעימות הבא העומד לפנינו, בעזה או בלבנון – וכל האלמנטים שהיו בעזה בקיץ יהיו גם בו".

קונדס

"מעריב" ו"מקור ראשון" לא הספיקו לעדכן את שעריהם ולדווח לקוראיהם כי החשש לגורלו של צעיר שנעדר באזור חברון התחלף בזעם על מי שביצע "מעשה קונדס" ובדה יחד עם חברו היעדרות. ב"הארץ" הספיקו לשנות את הכותרת בשער ולהוסיף משפט אחד שלפיו הוא נמצא חי, לא יותר מכך. "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מספקים מידע מעודכן.

המיזם הזה

את מדורו ב"מעריב" פותח הבוקר קלמן ליבסקינד בהתייחסות לסיקור מות תינוקות של מבקשי מקלט במה שמכונה ברוב כלי התקשורת "מחסני הילדים" של דרום תל-אביב וב"ישראל היום" "גני הילדים הפיראטיים".

"מישהו מנסה לנצל את העלאת הנושא לכותרות כדי להוציא ממנו משהו רחב הרבה יותר", מתריע ליבסקינד, תוך שהוא מתעלם מהעובדה כי על התינוק שמת במהלך סוף-השבוע האחרון איש כמעט לא דיווח.

"כמו מקהלה מתורגלת, שכבר מזמן לא צריכה מנצח שינופף מולה בשרביט, שרה התקשורת כולה את הלהיט 'המדינה אשמה, המדינה אשמה'", כותב ליבסקינד. "[...] ראיתי את הדיווחים, עצמתי את עיני, וניסיתי להיזכר כיצד פעלה התקשורת אחרי אסונות מאותה משפחה, שילדים יהודים נפטרו בהם. ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם אירוע כזה היה מתרחש בגן ילדים דחוס וצפוף בנתיבות או ברמת-גן. האם גם אז היינו מאשימים את המדינה? קדחת. אם ילד ישראלי יהודי היה מוצא את מותו במחסן צפוף כזה, שבו שומרת מטפלת אחת על 40 ילדים במקביל, היינו רואים את כתבי החדשות מסתערים על בעלת הפעוטון, דורשים לעצור אותה לחקירה, תוקעים לה מיקרופון באולם המעצרים כשראשה מכוסה במעיל, ושואלים אותה מה יש לה להגיד להגנתה".

ליבסקינד טוען כי השאלה הבסיסית שצריכה לעמוד לדיון בכל הקשור למבקשי המקלט ("זרים" ו"מסתננים", בלשונו) היא שאלת הזהות היהודית של מדינת ישראל. "בערב הפסח הזה חייב כל יהודי לשאול את עצמו אם יש לו עניין להמשיך את המיזם הזה של המדינה היהודית, כן או לא. כי מי שחשוב לו שישראל תישאר מדינה יהודית, חייב לחפש כל דרך אפשרית כדי להחזיר את עשרות אלפי המסתננים לארצותיהם".

"דקה לפני פסח אנחנו מתעסקים בקניות ובמרק קניידלך – שזה חשוב, אבל לא העיקר", כותבת ג'ניפר איסקוב במדור הדעות של "הארץ". "שכחנו שהיינו עבדים. שכחנו שהיינו פליטים. שכחנו שהיינו זרים. ויותר גרוע מזה, שכחנו שאנחנו בני חורין. שאנחנו לא זרים. ושבמדינה שלנו מוטלת עלינו החובה לא לשתוק כאשר בני אדם זרים מתדפקים על דלתנו".

גם מאמר המערכת של "הארץ" מוקדש לעמדה דומה (בכלל, נראה שעקב מות התינוקות בימים האחרונים, המוטיב החוזר בסדרי הפסח של קוראי "הארץ" יהיה הערב מצוקתם של פליטים ומבקשי מקלט, ולא של פלסטינים החיים תחת כיבוש). במאמר חוזר העיתון על טענה שהעלה בעיתון לפני ימים אחדים אילן ליאור: "אין ולו מדינה אחת בכל העולם הדמוקרטי שכך נוהגת. אוסטרליה ואיטליה ניסו, אך מיד חזרו בהן במצוות בתי-המשפט שלהן".

איתמר מן פירסם אתמול ב"העוקץ" מאמר המפריך טענה זו: "הקביעה שלגירוש מבקשי מקלט ממדינה מערבית אין תקדים היא פשוט לא נכונה. [...] כשמגרדים אפילו קצת את הקליפה שמכסה את התקדימים שבתי-המשפט ב'מדינות מתוקנות' אוהבים להתהדר בהם, מתגלים פצעים שותתי דם בכל מקום. המציאות, מסתבר, היא מורכבת ורבת פנים הרבה יותר ממה שרואים בפסקי הדין. במציאות הזו, המדיניות שישראל נוקטת נראית דומה לזו של הרבה מקומות אחרים שממוקמים בשוליהן של מדינות עשירות".

במקום להיתלות במשפט הבינלאומי ובבית-המשפט העליון בישראל, מן מציע לפעול פוליטית למען יצירת ציבור שיהיה מוכן "לקבל שותפים חדשים לתוך החברה".

בשולי החדשות

השרוף. יוסי ורטר מצטט בטורו שב"הארץ" משירים שהפיץ הזמר עמיר בניון במהלך השבועות האחרונים, לקראת הבחירות לכנסת ("אם מוחה של לבני יוכנס לראשו של כבש, הוא ירוץ לסטקייה", "יש מי שמעדיפים לקפוץ לבריכה של צואה").

"אגב", כותב ורטר, "מי שתהה במרוצת מסע הבחירות מה מניע את בניון לטרוח ולחבר פנינים מוזיקליות שכאלה (מלבד אידיאולוגיה צרופה) קיבל מענה לתהייתו בדברי הברכה שנשא מנחה האירוע, ניר חפץ, שהיה ראש מטה ההסברה של הליכוד: 'בכל פעם שביקשנו, נענית בחפץ לב לפניותינו, והתגייסת לעזור', אמר חפץ על-פי עדות כמה מהנוכחים. 'שרפת אותי עכשיו', סינן לעברו הזמר, כשעלה לשיר לגברת את 'ניצחת איתי הכל'".

כתבת השער במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" היא ראיון שהעניק בניון לכתבת ריקי רט, ובו הוא מדבר בחופשיות על שיתוף הפעולה שלו עם קמפיין הליכוד. לדבריו, כחודש לפני הבחירות הוזמן יחד עם רעייתו מרים לבית ראש הממשלה והתבקש לסייע. הוא מסביר את הסכמתו כך: "הזדעזעתי מהרעיון שמושקע פה כוח חיצוני, מיליוני דולרים שמגיעים מחו"ל כדי לקדם משהו נגד רצונם של רוב הישראלים. לכן עשיתי מה שאני יכול בלי להתבייש, מתוך שליחות נקייה לחלוטין, בלי לקבל כסף או להקליט ג'ינגל. רק למען העתיד של הילדים שלי".

תחתית כפולה. אמנון לורד כותב במוסף "יומן" של "מקור ראשון" על היחס ליהודי ארה"ב. "מי ששם אוזן על הקרקע האמריקנית מרגיש ויברציות לא טובות כלפי היהודים", מתריע לורד. "זהו האקלים שמאפשר ללינה דנהאם (היהודייה) להשוות ב'ניו-יורקר' בין הכלב שלה לחבר היהודי שלה". בהמשך מוסיף לורד: "רק עכשיו נחשף שסגן הנשיא ביידן אמר לקבוצת יהודים שהמדינה היחידה שתגן עליהם היא ישראל. זה יפה. אבל צריך לעכל מה מסתתר בתחתית הכפולה של האמירה הזאת. איום חד וברור".

נוסח זה, אף יותר מהנוסח החלקי שפירסם אתמול עמיתו לעיתון אראל סג"ל, מעוות את האמירה של ביידן עד כדי העמדתה על ראשה. מיד לאחר שסגן נשיא ארה"ב טען כי ליהודים יש רק ערובה אחת אבסולוטית, מדינת ישראל, הוא הוסיף: "ואני רק רוצה להבטיח לכם, שלמרות כל הדיבורים, ואני יודע שלפעמים הבחור שלי [אובמה] חוטף קצת מכות, אבל אני ערב לכם: הוא חולק אותה המחויבות לבטחונה של ישראל" (עמד על כך יוסי גורביץ).

עושים לביתם

מודעה הנחזית לידיעה מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" במטרה לקדם מופע של בעל הטור בעיתון, הזמר שלמה ארצי. על החתום: רז שכניק.

מודעה נוספת הנחזית לידיעה, הפעם בלי שיימצא מי שיחתום על הטקסט, מקדמת את מיזם המחזור של חברת קוקה-קולה, חלק משיתוף פעולה מתמשך בין העיתון למשווקי המשקה הלא בריא.

ענייני תקשורת

בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה בת שורה אחת ולפיה ינון אנגל, משנה למנכ"ל "ידיעות אחרונות", מונה לתפקיד מנכ"ל הקבוצה. שקיפות נוסח מוזס.

"גלובס" מקדיש, כאמור, כמה וכמה עמודים מגליונו ל"עתיד שוק העבודה". בין היתר הוא מדווח על המקצועות המבוקשים והפחות מבוקשים לפי הערכת משרד העבודה האמריקאי. בין הפחות מבוקשים – כתבי עיתונות.

חיים אתגר, בעל טור במדריך הבידור של "מעריב", כותב השבוע על יאיר לפיד ומכנה אותו, ככל הנראה בשל בלבול בסדר התווים, "הצבר הישראלי גרסה 0.2".

מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, מבקר בחריפות מערכון גנוז מתוכנית הסאטירה של ערוץ 1, "הכל שפיט". לדבריו, מדובר ב"הסתה מבישה".

דן מירון כותב במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" על ספרו האחרון של יצחק לאור. לפני שהוא מתחיל בניתוח ובסופרלטיבים, מעיר מירון הערת פתיחה על מה שהוא מכנה "פרשת פרס לנדאו הידועה": "הדברים שלהלן נכתבים על סמך ההנחה שהגיעה העת להפרדה מלאה ככל האפשר בין פרשה זו – יהא יחסו של כל אחד מאיתנו אליה אשר יהיה – לבין הערכים הספרותיים והרעיוניים הבלתי מוטלים בספק הגלומים ביצירת לאור בכללה וברומן החדש הזה בפרט".

אלון עידן לועג במוסף "הארץ" לראיון ההישגי הגנרי של "ידיעות אחרונות", הפעם על רקע הראיון שמתפרסם בעיתון זה הבוקר עם הזמרת ריקי גל.

העיתונאי צבי יחזקאלי מעניק "ראיון אישי-רוחני" לרחלי מלק-בודה, הרואה אור במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון". בין היתר הוא נשאל על מקום עבודתו העיקרי – חברת החדשות של ערוץ 10: "רביב דרוקר הוא עיתונאי ראוי בעיניך?"; "מה לגבי לונדון וקירשנבאום?"; "לא מפריע לך שדעתם מוטה לשמאל?"; "המקום שבו אתה עובד היה שותף למסע ההכפשה נגד נתניהו. זה לא הפריע לך?". מלבד זאת שואלת מלק-בודה את יחזקאלי על הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל: "יכול להיות ששורש הסכסוך הוא קנאה פשוטה בעם מוצלח?". על כך משיב יחזקאלי: "אבסולוטלי". חג שמח לכל בני העם המוצלח.