בניגוד לטענות של פרשנים רבים בתקשורת הישראלית והבינלאומית, אין מה להיות מופתע מאישור הקונגרס והסנאט בארה"ב של סיוע במיליארדי דולרים לישראל, מהמשך משלוחי הנשק לישראל, וכן מהתמיכה הבינלאומית האדירה שישראל קיבלה מול מתקפת הטילים והמל"טים חסרת התקדים של איראן בשטחה.
בחלוף שבעה חודשי מלחמה בעזה, ישראל מבוקרת יותר אך לא ממש מבודדת או נמצאת במצב בינלאומי ששונה מהותית ממצבה ב-6 באוקטובר. למרות ההפחדות בחלקים מהתקשורת הישראלית – שנוחות לראש הממשלה נתניהו שכבר שנים ניזון פוליטית מהשיח לפיו "כל העולם נגדנו" – מרבית המדינות מקוות שהמלחמה בעזה וממשלת הימין הקיצוני של נתניהו יסתיימו במהרה, אך לא מדינת ישראל בפני עצמה. אלא אם יקרו התפתחויות דרמטיות, הדבר לא צפוי להשתנות.
בעוד שמדינות המערב וגם מדינות אחרות בעולם מבקרות את ישראל, בעוצמה משתנה, על אופן ניהול המלחמה בעזה ועל מידתיות השימוש שלה בכוח, הדגש הוא בעיקר על ההשלכות שלהם על המצב ההומניטרי ולא על האשמת ישראל בפרוץ המלחמה או בהימשכותה.
נראה שהן מסכימות עם ישראל לגבי מורכבות המצב בשטח והאחריות של החמאס ליצירתו. כך יכולה ישראל לנהל את אחת המלחמות הארוכות בתולדותיה ללא לחץ ממשי לעצור לחלוטין. אלו ממדינות המערב הקוראות להפסקת אש, מתכוונות ברובן להפוגה זמנית שתקל על חומרת המצב ההומניטרי הקטסטרופלי אך עד כה לא דרשו או פעלו ברצינות לסיום המלחמה. זאת גם אם הן מקוות שהדבר יקרה בקרוב.
בנוסף, למרות שחמאס, איראן, חלק ממומחי האו"ם וגם מהפעילים למען אמברגו וחרם מוחלטים על ישראל, רואים במלחמה בעזה הזדמנות לצבור מומנטום לתמיכה בינלאומית – לא בשחרור השטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967 אלא גם לפירוק מדינת ישראל בגבולותיה המוכרים מ-1948 – עדיין אין לכך תמיכה בינלאומית משמעותית.
מעטות המדינות בעולם שתומכות בפירוק מדינת ישראל ובמקום זאת הרוב המכריע עדיין תומכות בפתרון שתי המדינות. אפילו ממשלות אירלנד, ספרד, ברזיל, קולומביה ורוסיה, שהן מהמבקרות החריפות ביותר של המלחמה בעזה, אינן תומכות בהכרה במדינה פלסטינית אחת על כל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון.
זו הסיבה שהסנקציות של ארה"ב, מדינות האיחוד האירופי ובריטניה מתמקדות במתנחלים אלימים הפוגעים באפשרות של פתרון שתי המדינות, והן שוקלות גם להרחיב אותן לגורמים ישראליים רשמיים.
למעשה, איראן והחמאס מוצאים עצמם תקועים באותן נעליים שבהן היו ברית המועצות ואש"ף במהלך מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. אז, למרות שרוב מדינות המערב גינו תחילה את הפלישה הישראלית ללבנון ואת הטבח בסברה ושתילה, בפועל, לאור הכישלון של סוריה ואש"ף שנתמכו על ידי ברית המועצות, הן ראו במלחמה הצלחה אסטרטגית המשרתת אותן במאמצים לבלימת חדירתה של האחרונה במזרח התיכון.
רה"מ מנחם בגין עם ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, לונדון, 25.5.1979 (צילום: לע"מ)
כך למשל, ב-16.1.1980 יהודה מילוא, הנציג בשגרירות ישראל בלונדון, כתב במברק למשרד החוץ בירושלים, שעמדת בריטניה הינה ש"אש"ף משרת את האינטרס הסובייטי במזרח התיכון". בסיכום מיום 10.5.1983, שהכין ראש שגרירות ישראל בלונדון, יואב בירן, הוא הסביר שהמלחמה שנקראה בישראל מבצע "שלום הגליל" התקבלה בשלב הראשון במשרד החוץ הבריטי ב"ביקורת חריפה וקולנית שבתחילה אפילו ראשת הממשלה תאצ'ר נסחפה והשתתפה בה".
מבצע "שלום הגליל" הוגדר על ידי משרד החוץ הבריטי כפלישה בלתי חוקית וחסרת פרופורציה ללבנון והם "הפליגו והגזימו בתיאורי הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בלבנון". בירן תיאר כיצד בתגובה בריטניה הכריזה על אמברגו נשק על ישראל, ביטלה את הזמנת הנספח הצבאי הישראלי לתערוכת נשק וכן הקפיאה את המגעים בדרג של שרים. אך לדברי בירן, בשלב השני, ראשת הממשלה תאצ'ר ריסנה את משרד החוץ שלה לאור המידע שהגיע אליה, ההגזמות והיעדר הבסיס לחלק מהצהרותיו, ו"ההערכה כי למבצע שלום הגליל יש משמעויות פוליטיות אסטרטגיות נוחות למערב".
חמאס ואיראן עושים טעויות אסטרטגיות שרק מזכירות למדינות מערביות וערביות מדוע הן ממשיכות לתמוך במדינת ישראל, על אף שנמאס להן מהמלחמה בעזה והן מודאגות מהמצב ההומניטרי של האזרחים הפלסטינים שם. בין היתר, חטיפת 253 בני אדם על ידי החמאס והמשך סירובו לשחרר 133 בני ערובה לאחר שבעה חודשים, מהווים תזכורת מתמדת לכך שמדובר בארגון טרור אכזרי ובזוי, שרוב המדינות אינן רוצות שארגוני טרור אחרים יחקו.
איראן נותנת תזכורת מתמדת לא רק במתקפה הישירה האחרונה שלה על ישראל, אלא גם בהתקפות הבלתי פוסקות שמבוצעות על ידי ארגוני הפרוקסי שלה, החיזבאללה והחות'ים, כמו גם המיליציות השיעיות בעיראק.
עם כל האהדה העולמית לסבלם של האזרחים הפלסטינים, אין הרבה מדינות בעולם שהשתכנעו שעדיף להן לנתק את כל קשריהן עם ישראל ובמקום זאת להחליף אותה באיראן וברשת אזורית של ארגוני ג'יהאד שנתמכים על ידיה. כמובן שהמציאות אינה כל כך בינארית וישנן עוד אפשרויות, אך הן לא מוכנות לקחת את הסיכון שתוכניותיה של איראן יתממשו או יקודמו בהצלחה. האינטרס של בלימת איראן, משתלב עם שלל אינטרסים עולמיים ופנימיים אחרים של אותן המדינות.
בעולם של ריאל-פוליטיק שבו המציאות נקבעת בדרך כלל על פי האינטרסים העולמיים של מדינות וממשלותיהן ולא על ידי קבוצות של סטודנטים ואמנים רדיקליים או פרופסורים שחוקרים "קולוניאליזם-התיישבותי", סביר להניח שכאשר המלחמה בעזה תסתיים חלק מאלה יעברו למחות בנושאים אחרים. רק המשפחות הישראליות והפלסטיניות שאיבדו את יקיריהן מאז ה-7 באוקטובר, לא יוכלו פשוט להמשיך הלאה ויצטרכו להתמודד לנצח עם האובדן.
בנוסף, אותם אקטיביסטים – שפועלים כבר שנים למען שלום וזכויות אדם במזרח התיכון, לסיום משטר האפרטהייד של ישראל בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967 ולמען מדינת ישראל דמוקרטית ושוויונית יותר – ייאלצו להתמודד עם האתגרים הקשים שיצרו הן ממשלות נתניהו והן החמאס.