אהוד אולמרט
"חייו החדשים של אהוד אולמרט הם מעתה חיי אסיר פוטנציאלי בהמתנה", מסכם יוסי ורטר ב"הארץ".
"אוליגרכיות המשפטים, העסקים הגדולים, האקדמיה והתקשורת מתייצבות לטובת אהוד אולמרט, שהורשע השבוע בלקיחת שוחד. אנשיהן רוצים אותו שוב בממשלה, והם יודעים למה", כותבת סטלה קורין-ליבר ב"גלובס". "[...] הם מטפחים את הקשרים ביניהם וכך צוברים עוצמה שמאפשרת להם לצבור קשרים נוספים שצוברים בתורם עוד עוצמה. מי שקשור לאליטות, הדלתות הנכונות נפתחות בפניו ביתר קלות".
"המלחמה בשחיתות חייבת לעבור גם דרך מאבק עיקש, בוטה ובלתי מתפשר בכלי תקשורת ובעיתונאים שמחפים עליה", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב", "כי המלחמה הזו היא במידה רבה גם קרב על התודעה. קרב על המותר והאסור. ובקרב הזה יוצא נקי מי שהתקשורת לצדו. מי שמשיג לגיטימציה למעשיו. אהוד אולמרט הצליח במידה רבה להגיע אל המקום הרע שבו שם אותו השבוע השופט דוד רוזן משום שבמשך יותר מדי שנים יותר מדי מחזיקי תעודת עיתונאי איפשרו לו את זה. אהוד אולמרט נהנה במשך שנות דור מחיבוק חם מצדם של מי שידעו בדיוק עם מי יש להם עסק, גם אם לא ראו בעיניהם כל העברה כספית. [...] נקודת האור, הראויה כאן לציון, חייבת להזכיר כי היו רבים שלא שחו עם הזרם הזה, ובראשם עיתון 'הארץ'. נקודת החושך לא תישכח כי דווקא החזקים, ובראשם אנשי 'ידיעות אחרונות', היו שם תמיד בשבילו, בכל תנאי ובכל מחיר".
נס ברחוב מוזס
"שופט נחרץ אחד טילטל השבוע מדינה שלמה כשהרשיע ראש ממשלה לשעבר בקבלת שוחד. אבל אהוד אולמרט נחוש לערער ולהוכיח שהמכה הקשה שספג היא עדיין לא נוק-אאוט", נכתב בכותרת המשנה של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כנראה העיתון היחיד במדינת ישראל שמהין עדיין לנטות חסד כלשהו לאיש שהמיט קלון כזה על עצמו, על בוחריו, על ידידיו ועל המדינה שהנהיג.
חסד, ותו לא. במוסף כבר מסוקר אולמרט כאחד האדם, וכבר מותר למתוח עליו ביקורת. רק לעורכים עוד קשה להסתגל לשינויים ברשימות הלבנות, והפרשנים הבכירים פוכרים ידיים בעצבנות.
"אין ויכוח על כך שהכרעת הדין בפרשת הולילנד היכתה בהלם לא רק את סביבתו הקרובה של אולמרט", טוענת סימה קדמון טענה שנויה במחלוקת: למי שנחשפו לתגובות בשעות ובימים שאחרי ההרשעה ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת מחוץ לקבוצת "ידיעות אחרונות" היה נדמה כי לא הלם הוא שהיכה את הציבור, אלא דווקא גל של אופטימיות ושמחה. ברם, אין חולק כי ב"ידיעות אחרונות" עצמו ניתן להבחין בתסמינים של הלם, אפילו טראומה.
מבחינה זו, הטקסט הבולט ביותר במוסף הוא זה שאינו מופיע בו: טורו של נחום ברנע, שיחד עם שמעון שיפר היה העיתונאי המקורב ביותר לאולמרט בתקופת היותו ראש ממשלה ומי ששימש עבורו אדבוקט ומאתרג מתוחכם (וגם, אפשר לנחש, מי שיהיה חתום על הראיון הבא של אולמרט, שיגיע בקרוב במסגרת הקרב על הערעור, מסע היחצנות לספר הזכרונות או המאבק על הטיעונים לעונש – מה שיבוא קודם).
"לראשונה קיבלנו פריים אפל ומעיק של עולם שלא הכרנו: עולמם של יזמים ושל מאכערים, של בעלי הון ושל אנשי ציבור, של נותני שוחד ושל מקבליו", כותבת קדמון. השופט דוד רוזן, היא כותבת, "לקח אותנו לסיור בעולם שרובנו לא ידענו על קיומו". על המשפט הזה, שאולי מסכם את קו ההגנה של עוד עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שעבדו שעות נוספות כחומת מגן למושחת הבכיר בתולדות המשפט בישראל, אי-אפשר שלא להגיב בבוטות: או שסימה קדמון מטומטמת או שהיא חושבת שהקוראים שלה מטומטמים.
קדמון – ונחום ברנע ושמעון שיפר וטובה צימוקי והקולגות שלהם – הם מהעיתונאים הבכירים והוותיקים בישראל, הם מגישים לנו מדי יום ושבוע פרשנויות ודיווחים על בסיס ההנחה כי מדובר במי שמכירים היטב, לפני ולפנים, את העולמות שהם מסקרים, את האישים הפועלים בתוכם, את הסמוי מהעין ואת אחורי הקלעים. אבל קדמון מנסה כעת לשכנע אותנו כי לא שמעה, לא ראתה ולא ידעה דבר על השחיתות השיטתית בשדה הסיקור שלה. לא רמז, לא סימני עשן, לא צלליות. אם ההצהרה שלה אותנטית, לא ברור באיזו עילה היא מתיימרת לפעול בתור פרשנית פוליטית. ואם לא – לא ברור מדוע יש מי שעדיין קוראים את הפרשנויות שלה.
לפני שבע שנים ליגלג נחום ברנע על דן מרגלית, שהתפכח אז בראיון ל"הארץ" מחברותו עם אולמרט: "אין לי מושג, גם לאחר קריאת הראיון, למה רבו אולמרט ומרגלית. אולי מרגלית ציפה שהחבר יציע לו משהו, ותוחלתו נכזבה. ואולי אולמרט ציפה. בראיון מספר מרגלית שגילה, בזכות ידיעה באתר האינטרנט של יואב יצחק, ידיעה שאולמרט לא הגיש נגדה תביעת דיבה, שהחבר שלו זה 35 שנה נגוע בשחיתות. אם זה המצב, שומה עליו לברך ברכת הגומל: שנות דור חי במחיצת האיש הנגוע הזה, אכל מפתו ושתה מכוסו, ולא נדבק בו חיידק. אין ספק, קרה לו נס רפואי".
גם לברנע ולקדמון ולעוד כתבים ועורכים ב"ידיעות אחרונות" קרה נס. אותו נס בדיוק.
אופנת האתרוגים
חגי סגל כותב ב"מקור ראשון" על הזיגזג הקיצוני שהפגין אהוד אולמרט לפני כעשור – חצי שנה עברה בין ראיון שהעניק לסגל בערוץ 7 ובו הצהיר כי עקירת יישובים אינה עולה כלל על דעת הממשלה לבין "ראיון ההתנתקות המפורסם" לנחום ברנע ושמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות". "מה קרה בינתיים?", שואל סגל ועונה: אולמרט "גיבש בכוחות עצמו את ההשערה השרונית שפעילות למען השלום תחבב אותו על האליטות ותעניק לו חסינות מפני העמדה לדין". באותם ימים, אז היה אולמרט שר התמ"ת, "הושלמה עסקת השוחד בין שמואל דכנר ז"ל לבין האחים אולמרט יבל"א", כותב סגל, ואולמרט זיהה את "אופנת האתרוגים".
"פעם רווחה אצלנו התיזה שמערכות אכיפת החוק נוטות להקל על השמאלנים, רודפי השלום למיניהם, ובהם החוזרים בתשובה והעורקים מצד לצד", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "על אריאל שרון, מוביל הנסיגה מעזה, אמרו למשל: 'עומק החקירה כעומק העקירה', בהקשר של פרשת הכסף שקיבל מסיריל קרן. אין פוליטיקאי שהרחיק שמאלה יותר מאולמרט, במו"מ עם הפלסטינים שניהל כראש ממשלה. משמאלו היה רק הקיר. אלא שהתיאוריה המקושקשת הזאת, שקנתה לה מאמינים רבים, הופרכה: הפרקליטות לא הרפתה ממנו. השבוע היא זכתה לחגוג ניצחון מתוק אחרי סדרה של כשלונות צורבים".
עוד כותרת ראשית
"תחקיר 'הארץ': מבקשי מקלט נשלחים לרואנדה ולאוגנדה ללא מעמד או זכויות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" (אילן ליאור).
השלום
"ישראל: קיבלנו מהפלסטינים סטירת לחי" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ישראל: אבו-מאזן חייב לרדת מהעץ" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום".
כותרת המשנה של "ידיעות אחרונות": "בפגישה קשה בין לבני ועריקאת הדהימו הפלסטינים: 'תנו 1,200 אסירים והכרה בירושלים כבירתנו'. ישראל: פניית אבו-מאזן לאו"ם גרמה למשבר. הפלסטינים: מדוע ביטלתם פעימה רביעית? ישראל לארה"ב: שחררו את פולארד, איננו אשמים במשבר. הערכה: המו"מ לא אבוד".
כותרת המשנה של "ישראל היום": "למרות המשבר, מזכיר המדינה קרי לא מוותר: שוחח אמש עם נתניהו ואבו-מאזן. הפלשתינים דורשים: התחייבות בכתב לגבולות 67' ושחרור 1,200 אסירים. ישראל נוקטת צעדי ענישה, ובהם הקפאת פריסת תשתית הסלולר בעזה".
מפגינים נגד שחרור מחבלים מסירים כרזה לאחר שנודע על ביטול "הפעימה הרביעית" של שחרור האסירים, 3.4.14 (צילום: יונתן זינדל)
"יוזמת קרי קורסת; שחרור המחבלים בוטל", קובעת הכותרת הראשית של "מקור ראשון".
"לפלשתינים אין כור אטומי בדימונה כמו שיש לישראל, אבל יש להם נשק מפחיד פי כמה – ספטמבר. הו, ספטמבר. כבר שלוש-ארבע שנים הם מאיימים שבספטמבר הקרוב ידרשו מעצרת האו"ם להקים להם מדינה, ומיד אחר-כך יפנו לאנשי ההוצאה לפועל בבית-הדין הבינלאומי בהאג כדי לממש את ההחלטה", כותב חגי סגל בטורו במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון".
מותה של העמימות
בעל טור בכיר בעיתון "דתי לאומי" פותח את טורו בקביעה "כור אטומי בדימונה כמו שיש לישראל", בלי מקורות זרים, קריצה או התחכמות – סתם כך, כבדרך אגב, והצנזורה לא צועקת, המלמ"ב לא פותח בחקירה והשמים לא נופלים.
פח
לא מדדתי, אבל נראה שמהדורת סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" שוקלת היום כמו מהדורות "הארץ", "ישראל היום" ו"מעריב" גם יחד. זו אולי בשורה טובה לבתי-הדפוס של איש העסקים ארנון מוזס, אבל לפי החומרים שבוחר העורך רון ירון לקדמת הבמה של חלקי המהדורה, זו לאו דווקא בשורה טובה לעיתונות (שלא לדבר על כך שחלק ניכר מהמשקל האמור נזקף לזכותם של "אינסרטים" פרסומיים אלה ואחרים).
שלוש כתבות הדגל שמבליט העיתון (בשני חלקי מוסף "7 ימים" ובמוסף "7 לילות") הן ראיונות: עם הסלבריטאים-זמרים נינט טייב ואייל גולן ועם שר התקשורת גלעד ארדן. אין הרבה מה להגיד על הראיון עם טייב, מוצר עיתונאי מהסוג שאתם יכולים לדקלם את תוכנו גם בלי לקרוא ממנו ולו מלה אחת ("צפית את העיסוק החטטני בפרידה?", "כן"). צריך להגיד משהו על שני הראיונות האחרים.
"אני בא לשנות" היא כותרת מוסף "7 לילות", על רקע צילום סטודיו של השר גלעד ארדן, שמצטרף לשורה של שרי תקשורת שזכו לכבוד ויקר ב"ידיעות אחרונות". הטריגר לראיון הוא כמובן הכרזתו של ארדן על ביטול האגרה וסגירת רשות השידור ופתיחתה מחדש. מצבה העגום של רשות השידור, הנהלתה המושחתת והתנהלותה האבסורדית הם סוד גלוי מאז ייבש נתניהו את היו"ר הקודם של הרשות, שינה את חוק רשות השידור, מינה מקורב ליו"ר ופתח את הפתח לנערי בראל שינהלו בפועל את הרשות. בכל אותו הזמן בחרו ב"ידיעות אחרונות" לדבוק בדוקטרינת בית הזכוכית שלהם ולהימנע מעיסוק ביקורתי עקבי ורציני בכלי תקשורת אחר.
מאז שהחליט ארדן להפוך את רשות השידור לכרטיס ה"כחלוניזציה" שלו, החלו להתפרסם ב"ידיעות אחרונות" ידיעות וכתבות ביקורתיות על הרשות (גם הפעם הקבלן היה רז שכניק, שגם חתום על הראיון עם השר). היו מי שהאשימו את ארדן שהטיפול שלו ברשות השידור נגוע בפופוליזם אופורטוניסטי ונועד לשרת אינטרסים של קידום עצמי בלבד. ההתעניינות הפתאומית של "ידיעות אחרונות" בשידור הציבורי מעוררת מחשבות נוגות דומות.
הראיון עם אייל גולן, הזוכה כמובן לחשיפה גדולה לאין שיעור בעיתון (כמוצר עיתונאי שאמור לעניין גם את הקוראים ולא בעיקר את המו"ל), מעורר מחשבות נוגות עוד יותר. וגם כעס גדול. ההופעה של גולן היום בגליון "ידיעות אחרונות" היא קודם כל קלישאה. את ראיון הרהביליטציה הזה אפשר היה להריח, לטעום ולמשש כבר בגליונות השמנוניים של "ידיעות אחרונות" שהקדישו עשרות עמודים לתיאור ההסתבכות של הזמר המזרחי בחשד לבעילת קטינות – פרשה שממנה חמק ללא כתב אישום.
"אייל גולן מדבר לראשונה על הפרשה שהסעירה את המדינה", נכתב על שער המוסף (גם כאן המראיין הוא רז שכניק, ללא ספק הכתב המרכזי במה שהוא היום "ידיעות אחרונות"). הכותרת הארוכה היא ציטוט של גולן הנפרש על פני מחצית עמוד השער, ובו הוא מתאר כיצד בחורה מצצה לו בסלון ביתו, בנוכחות אביו. עיקר הסיפור, מבחינתו של גולן – ומבחינתו של העיתון – הוא בכך שגולן לא ידע כי מדובר בקטינה.
"אני לא מכיר המון גברים שבחורה מבצעת בהם מין אוראלי והם בדיוק מבקשים ממנה תעודת זהות תוך כדי, וגם יעצרו אותה באמצע ויגידו לה די, מספיק, לכי", הוא המשך הציטוט. כתב "הארץ" חיים לוינסון כתב בדף הפייסבוק שלו: "היי אייל גולן, אני לא מכיר גברים שנשים פשוט מוצצות להם בלי שהם יודעים בת כמה היא או מה השם שלה או מאיפה היא באה ולאיפה היא הולכת. סתם, שתדע מה קורה בעולם שמחוץ לאגו שלך".
קו ההגנה השני שמקדם "ידיעות אחרונות" עבור גולן הוא הרכיבה על השד העדתי. כן, "התקשורת" הסתערה על החשד כי גולן בועל קטינות ומדיח אותן לשימוש בסמים כי היא אשכנזית, והוא מזרחי. "רוב אלה שרקדו ליד הדם לא היו מזרחים. התקשורת קרעה אותי ומי שקרע אותי בתקשורת היו יותר אשכנזים מאשר מזרחים" הוא אחד הציטוטים המודגשים בכתבה (שזכה לבולטות יתר במופעים האינטרנטיים שלה). בפעם הבאה שב"ידיעות אחרונות" יעזו להניף אצבע מצקצקת בנושאי עדתיות, תזכרו מי נתן במה נרחבת לשיסוי והסתה עדתיים בשביל בצע רייטינג.
מחלות ניווניות
"משרדי האוצר והחינוך מגבשים תוכנית אסטרטגית להכתבת אופיו של החינוך החרדי", מתריעה בפני הקוראים כותרת בראש שער היומון החרדי הקנאי "הפלס". "התוכנית כוללת החדרת לימודי ליבה, פיקוח חיצוני והכשרת מורים למטרה זו, וכן עידוד הקמת 'מסגרות תיכוניות חרדיות'", מזדעזעת כותרת המשנה. "בציבור החרדי אומרים כי הניסיון המחודש להתערב ולכפות דעות על סדרי החינוך החרדי יידחה על הסף, וכי תישמר עצמאותם המלאה של בתי-החינוך התורניים".
סמוך לכותרת מתפרסמות ארבע הפניות לכתבות נבחרות במוספי שישי של העיתון, אחת מהן מזמינה אותם קוראים שלפני רגע נדרשו להזדעזע מהאפשרות שילדיהם יוכרחו ללמוד דבר-מה שאינו דף גמרא – להתפעל מהכתבה "הגזע והמוח", "כשהגוף מטפל בעצמו: טיפול במחלות ניווניות באמצעות תאי גזע הופך מפריצת דרך לשיטה".
פריפריה
בכתבת השער של המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" ושל המוסף "סופשבוע" של "מעריב" (שזה להם, ככל הנראה, סוף-השבוע האחרון שבו הם מופקים יחדיו) עוסקת יפעת ארליך בטענות של פונקציונרים בבת-ים על חלוקת קרקעות מקפחת בינה לבין הערים השכנות, אך מידרדרת מהר מדי להצגה יחצנית של פועלו של ראש העיר המושעה שלומי לחיאני, העומד בפני משפט שחיתות. המרואיינת המרכזית היא אבירמה גולן, לשעבר עיתונאית "הארץ", העומדת בראש "מרכז לעירוניות ותרבות ים-תיכונית בבת-ים" (שעד לא מזמן פעל בתל-אביב). הכתבה האינפורמטיבית והקצרה בהרבה של שי אלבלינג במקומון "ידיעות בת-ים" עושה את העבודה טוב יותר.
ענייני תקשורת: "מקור ראשון"
"שלמה בן-צבי, הבעלים והעורך היוצא של 'מקור ראשון', אגרת פרדה", נכתב בשער העיתון. "הגיע הזמן להתקדם לאתגרים נוספים. אני מאחל לבעלים החדשים לצוות הממשיך הרבה הצלחה. כולי תפילה שיזכו לנחת מהעיתון לא פחות ממה שזכיתי אני". בטור הקצר עצמו מציין בן-צבי כי הוא מקווה להגשמתם עד לשנה הבאה של "שני חלומות שקידמנו מעל דפי עיתון זה: שחרורו של יונתן פולארד מהכלא, ונוכחות מסודרת ומכובדת של יהודים בהר-הבית".
"על הסיבות שהביאו את 'מקור ראשון' למצבו נאמר ועוד ייאמר רבות, וגם על מצבה הכלכלי הבכי-רע של התקשורת הכתובה בישראל ומאבקה הנואש מול אוקיאנוס האינטרנט ובצת הטלוויזיה. אבל את ההזדמנות היום אני רוצה לנצל להערת שוליים על הממשק שבין ערכים לכסף", כותב יהודה יפרח בטורו במוסף "צדק" של "מקור ראשון" שבעריכתו. הערת השוליים, התופסת כמחצית מעמוד הטור (חציו האחר מוקדש למחזור של טור שהתפרסם בעיתון ביום רביעי), היא הטפת מוסר ("שמו"ס", בלשונו המגזרית של הכותב) "למאות הרבות של בתי-האב מקדומים ומעפרה ומתקוע שאינם מנויים על העיתון", ולאזהרה כי אם לא ירכשו מנוי כזה, הם עתידים להיות מגורשים מבתיהם ("את גוש קטיף מישהו זוכר?") ואחר-כך לאבד את "הזהות היהודית של מדינת ישראל שכל-כך חשובה לכם". "אתם באמת רוצים שהשחקן היחידי שיישאר בזירה יהיה עיתון 'הארץ'?", מסכם יפרח.
גם בגיליון הנוכחי של "שבת", "מוסף לתורה, הגות, ספרות ואמנות" (עורך: אלחנן ניר), מתפרסם מאמר תגובה מפורט ונלהב, הממשיך את אחד מהפולמוסים המתנהלים תדיר מעל גבי המוסף בסוגיות היום והנצח. פולמוסים כאלה, דהיינו דיון ציבורי ערני ואכפתי של קהילת קוראים וכותבים, היו נפוצים פעם בעיתונות. בהמשך הצטמצמה נוכחותם בעיקר לעיתון "הארץ". כיום "מקור ראשון" הוא הזירה היחידה בעיתונות המרכזית שתופעה זו מתרחשת בה באופן קבוע.
ענייני תקשורת
במוסף "הארץ" מוקדשת כתבת השער של נעמי דרום וירדן סקופ ל"שיחות עם בני נוער על מין, סמארטפונים וגבולות" ("יש בעיר שלנו קבוצת ווטסאפ של בנות ששולחות אחת לשנייה תמונות של הציצי ושואלות, גדל לי? בכל בית-ספר בעיר יש תמונות עירום של ילדות, בכל שכבה יש. זה כמו קלפים, ילדים מחליפים ביניהם: אני אעביר לך, ואתה תעביר לי", היא הכותרת הראשית").
עוד במוסף "הארץ": דליה קרפל מראיינת את אורי אבנרי והילו גלזר את הדס שטייף. קרפל משוחחת עם אבנרי על האוטוביוגרפיה שאת כתיבתה הוא מתעתד לסיים בקרוב. גלזר משוחח עם שטייף על ההתמקדות שלה בעבירות מין.
"אני לא הולכת עם פנס ברחובות וקוראת למתלוננות להגיע אלי. אני באה ממקום שבו ציבור שלם של נשים בחר בי כדי לספר את הסיפורים שלהן. סיפורים קשים, מזעזעים. אז מה אם חל חוק התיישנות? זה אומר שהמקרים האלה לא קרו? אשה שנאנסת או מוטרדת תמיד תסחב את זה איתה, לא משנה כמה שנים עברו. יש אנשים, בעיקר גברים, שמאוימים מכך שדברים שנעשו פעם לא נשכחו, ויש נשים שלא אוהבות את זה כי אולי זה מזכיר להן דברים. ויש גם כאלה שיש להם אינטרס מובהק. היום השאירה לי הודעה בפייסבוק מישהי שהזדהתה כחברת ליכוד, ואיחלה לי למות ולהישרף בגיהנום בגלל מה שאני עושה לסילבן לכאורה", אומרת שטייף לגלזר.
"לאורך השנים ניהלה ספירה קפדנית של מספר עברייני המין ש'הכנסתי לבתי-הסוהר' ובראיונות בתקשורת דיקלמה את שמותיהם כצייד המונה את גולגולותיו", כותב גלזר עצמו. "'אני מביאה למשטרה תיקים סגורים', היא נוהגת לומר, אבל באותה נשימה תמיד מדגישה שאת פעולות החקירה יש להשאיר בידי הגורמים המוסמכים לכך. אלא שבפרשת עמנואל רוזן נראה היה שהחיץ הזה התמוסס. 'במקרה שלו מספר העדויות היה כל-כך גדול, עד שלא היה ספק שמשהו לא בסדר, ועובדה שאחרי יומיים באמת נפתחה חקירה', היא מסבירה. 'למה קראתי לו אנס בכזה ביטחון? כי אני מכירה את הנאנסות, שמעתי את הסיפורים שלהן, והן ילכו איתי עד הסוף אם יהיה בזה צורך. מעציב אותי שלמרות שהזמנים משתנים, הגשת התלונה במשטרה היא עדיין חסם עבור נשים, גם הנאורות והחזקות והמרשימות ביותר'.
"'התיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות, לא מחוסר אשמה. האיש לא זכאי, ותא העיתונאיות נלחם כדי שאנשים יבינו את זה. סגירת התיק נגד אייל גולן, במקביל לביקורת שנמתחה עליו באספקט המוסרי, מאוד חידדה את זה. הנשים מתחילות להתעורר, אבל אנחנו עדיין בתחילת התהליך. רק למעט יש את האומץ לעשות את הצעד הנוסף, אבל גם אם זה לא מבשיל לכתב אישום, מבחינה ציבורית עשינו את שלנו. אני לא רציתי להכניס את עמנואל לכלא, גם לא את שרון גל או את סילבן. אם גברים יתחילו להיזהר – דיינו". גברים שלא קוראים "ידיעות אחרונות", כמובן.
ב"סופשבוע" כותב אלקנה שור על "המשך המהפכה בענף התקשורת: כתבים ופרשנים מסרבים להיכנע למגבלות המערכת, בתי-המשפט והצנזורה, ומפרסמים את הדברים בחשבונות הטוויטר ובבלוגים הפרטיים שלהם". "הרי איך זה עבד פעם?", מצטט שור את עמית סגל לסיכום הכתבה, "אם היית פוליטיקאי או איל הון וחשבת שעושים לך עוול ורצית להשתיק פרשה, היית מתקשר לעורך ההוא ולמנכ"ל הזה, ובאותו רגע זה היה נגמר. היום זה אפילו לא לנסות לייבש את הים בכפית: אתה מנסה לכבות שריפה בדלק. עדיין יש כלי תקשורת חשובים, אבל בגלל ההפרטה של השיח, החשיבות שלנו יורדת. היכולת להעלות דברים על סדר היום גבוהה מאוד, אבל היכולת להשתיק דברים כבר לא קיימת". אשרי המאמין. שבת שלום.