מעשה בעיתונאי שנשכר לכתוב ביוגרפיה על חברו כאח־לו. באמצע מלאכת הקודש הלך החבר הנערץ לעולמו, והביוגרפיה שינתה כיוון: גאון הרוח היה לסוטה מין. לביוגרף ולגיבור שלו היו חברים משותפים, כולם בעלי מקצועות סובבי עיתונות. בכעסם על חברם הביוגרף נזכרו פתאום במעשים קשים ביותר, מזעזעים ממש, שעשה בעבר אבל הם לא טרחו ליידע בהם את הציבור. וחוזר חלילה. חברות, כתבתי פעם, היא ענף של העיתונות החוקרת. לעיתונאי החוקר נדרשים ימים, לפעמים שבועות או חודשים, לחשוף את כל פשעיו של פלוני. החבר הטוב מקדיש לכך שנים.
נזכרתי בהשוואה הזאת כשקראתי ראיון שהעניק העיתונאי והשדר דן מרגלית לדורית קרן־צבי, כתבת מוסף "הארץ". בראיון מתוודה מרגלית על פשעיו של חברו האהוב אהוד אולמרט. בייסורים גדולים הוא חובט בו וחובט בו, וכמו שנוהגות אמהות פולניות לומר, לו זה כואב יותר.
לפני שהדברים יהפכו, בדרך הטבע, לפרק בסדרה "בטיפול", עם המרואיין בהופעת אורח, הם מבקשים עיון מהצד התקשורתי. האם אפשרית חברות אינטימית בין עיתונאי לבין פוליטיקאי? האם חברות כזאת לגיטימית? התשובה שלי לשתי השאלות האלה היא לא, ועוד פעם לא. אתה טועה, תאמרו. היו מקרים שבהם חברות כזאת, אמיצה ואוהבת, היתה וגם שגשגה. נכון, אשיב לכם. היו מקרים. אלא שבמקרים האלה העיתונאי חדל להיות עיתונאי.
ההסתבכות המפורסמת ביותר היא של בן בראדלי, מי שהיה עורך "וושינגטון פוסט" בשנות השבעים, שנות פרשת ווטרגייט. בראדלי זכה לתהילה על אומץ הלב ורוח הקרב שגילה במהלך הפרשה. 10 ו־15 שנה קודם לכן הוא היה כתב השבועון "ניוזוויק" בוושינגטון ואחד מחבריו הקרובים של ג'ק קנדי. הוא ידע על כל הרגליו של קנדי ובחלק גדול מהם היה שותף: מסיבות האלכוהול, הרפתקאות הסקס, הקשרים המפוקפקים. ידע ושתק. ידע וסיפר לקוראיו סיפור אחר לגמרי, זך וטהור וזוהר, על חברו הפוליטיקאי. כאשר, לאחר שנות דור, ניגש בראדלי לכתיבת זכרונותיו, הוא התפצל לשניים: מצד אחד תירץ והסביר והתחרט במקצת, ומצד שני התרפק על כל מגע שהיה לו עם הנשיא המת. כך הסתדר גם עם מבקרי העיתונות וגם עם חובבי הנוסטלגיה.
עיתונאים ופוליטיקאים מקיימים יחסים של תן־וקח. אין כאן אפילו שמץ של פגם אתי, שלא לדבר על שחיתות: לפוליטיקאי יש מידע; לעיתונאי יש עיתון או ערוץ או אתר שערוך לפרסם את המידע הזה. המפגש תורם להשכלת הציבור.
תן־וקח לחוד, וחברות אינטימית לחוד. במקום שבו יש ציפיות לתמורה, משני הצדדים, רק יחידי סגולה יכולים לקיים חברות אינטימית. בקצה הקשר אורבות האכזבה, הבגידה, הכרוניקה של גירושין ידועים מראש. אין כמעט סוף אחר.
קשה להבין פוליטיקאים שמכניסים למיטתם עיתונאים (זאת לא מטאפורה, זה סיפור מהחיים, ממקומותינו, ולא מדובר בסקס), וקשה לא פחות להבין את העיתונאים. טפח מהאינטימיות הזאת צץ באחרונה בפרשת רמון, כאשר קומץ עיתונאים ועיתונאיות שאוהב את רמון באמת, התגייס לעזור לו. זה היה הירואי. זה הוציא את השופטים מכליהם ותרם להרשעתו. "השבוע אני לא עובד", אמר לי עיתונאי מוערך לאחר הקראת פסק־הדין. "השבוע אני בניחום אבלים".
אחד התירוצים ששולפים עיתונאים כדי ליישב את הסתירה הוא מה שמכונה "גילוי נאות". "למען הגילוי הנאות אני מודיע שאני חברו של השר", מצהיר העיתונאי, ובטוח שהוא צדיק גדול. הוא טועה. אם המעשה לא נאות, הגילוי לא עושה אותו נאות. הוא רק עוטף אותו בצמר־גפן.
יש עוד תירוץ: אישי ציבור מסוימים ועיתונאים מסוימים הם צדיקים, שוחרי טוב, נקיים מאוון. עם אלה, ורק עם אלה, מותר לקשור קשרים חברתיים. התירוץ הזה הוא מאסכולת "לרבי מותר". הוא מקיף את הקשרים בין עיתונאים לשופטים (ראו בעניין הזה את ספרה המרתק של נעמי לויצקי, "העליונים"), ולפקידי מדינה ופוליטיקאים שנמנים עם בני המעלה, אם בשל מתינותם המדינית, אם בשל מלחמתם הנמרצת בשחיתותם של אחרים.
בהקשר הזה היה עניין בדברים שאמר, בראיון בגיליון אחר של מוסף "הארץ", החשב הכללי ירון זליכה. זליכה לא מסתפק בעבודתו החשובה כחשב כללי. הוא נטל לעצמו משימה נוספת: לנהל מלחמת חורמה בכל גילוי שנתפס בעיניו כשחיתות. הוא רותם למלחמתו עיתונאים מעיתונאים שונים. גם אותי רתמו פעם לאחת ממלחמותיו, עד שנוכחתי, לצערי, שאני מגויס למלחמה שאין בה הבחנה בין עיקר לטפל, בין נוכל למסכן, בין אפור בהיר לאפור כהה. הכל שחור, חוץ מזליכה. אנשים כמוהו מבריחים משירות המדינה מושחתים ונקיים כאחד. בסוף יישארו שם רק הטמבלים.
באותו ראיון הטיח זליכה בעיתונאים שמסתייגים ממנו שתי האשמות. אחת, אין להם אופי. שנייה, הם עיתונאי חצר. ואני חשבתי שדווקא למי שנסחף כעיוור אחר כל גל אופנתי יש בעיה של אופי, ומי שמשרת ללא שיקול דעת פקיד יהיר, צמא כוח, הוא עיתונאי חצר.
קשה, לכן, להתפעל מהמעבר של עיתונאים מהחצר של אולמרט לחצר של זליכה.
עיתונאות חצר היא עיתונאות חצר. הלב דוחף למצוא חבר שאפשר להישען עליו, גורו שאפשר להאמין בו, אבל הדף הריק בעיתון של מחר דורש סיפור, ידיעה שטרם ראתה אור, שערורייה אמיתית, דעה שתעורר ויכוח.
לרני רהב יש 5,000 חברים קרובים, מהנשיא וראש הממשלה ומטה, הוא מאושר בהם והם בו. רהב הוא בעלים של משרד ליחסי־ציבור, ולכן מותר לו. גם אני מכיר כמה אישי מדינה, לא במספרים האלה, לצערי, שהייתי מאושר להתיידד איתם באמת, ליהנות מעצתם הטובה, להכיר מקרוב את משפחותיהם, לארח אותם בביתי. בכל זאת, אני מעדיף להתאפק. לא בגלל מגבלות אתיות, אלא מפני שבעבודה הזאת, מול האנשים האלה, החברה היחידה של העיתונאי היא המקלדת, והיא חברה קנאית עד מאוד.
אין לי מושג, גם לאחר קריאת הראיון, למה רבו אולמרט ומרגלית. אולי מרגלית ציפה שהחבר יציע לו משהו, ותוחלתו נכזבה. ואולי אולמרט ציפה. בראיון מספר מרגלית שגילה, בזכות ידיעה באתר האינטרנט של יואב יצחק, ידיעה שאולמרט לא הגיש נגדה תביעת דיבה, שהחבר שלו מזה 35 שנה נגוע בשחיתות. אם זה המצב, שומה עליו לברך ברכת הגומל: שנות דור חי במחיצת האיש הנגוע הזה, אכל מפתו ושתה מכוסו, ולא נדבק בו חיידק. אין ספק, קרה לו נס רפואי.
יהושע בן פרחיה היה אחד מחכמי המשנה. הוא שיעץ, במסכת אבות, "עשה לך רב וקנה לך חבר". כוחה של העצה הזאת לא בהכרח יפה ליחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים. פוליטיקאי שמבקש לקנות לו חבר־עיתונאי, ילמד במוקדם או במאוחר שעיתונאים לא קונים: עיתונאים שוכרים. יום אחד השכירות נגמרת, ואיתה נגמרת החברות.
גיליון 67, מרץ 2007