תמונת הניצחון הישראלי במלחמת ששת-הימים היתה ספונטנית: שר הביטחון משה דיין, משמאלו הרמטכ"ל יצחק רבין, מימינו אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות. ההנהגה הישראלית של אותם ימים לא התאמצה כדי להיאחז בתמונת ניצחון. היא נולדה מעצמה.
אופס. לא מדויק: זו היתה, במידה מסוימת, תמונה מבוימת: דיין הממולח הגיע למבואות העיר העתיקה כדי לבקר לראשונה בכותל ששוחרר זה עתה כשהוא מלווה בשיירה של צלמים, שהובלו בידי משה (מויש) פרלמן, עוזרו המיוחד לענייני הסברה. ראשונים חצו את השער הצלמים שהסתובבו לאחור כדי להנציח את דיין בא בשערי העיר העתיקה, אך הוא נעצר, קרא לרבין ולנרקיס להתייצב לצדו, ואז צעדו השלושה, כתף אל כתף, ויצרו בכך את התמונה המסמלת מאז את תוצאות מלחמת ששת-ימים.
למרות מרכיב הבימוי שהיה בתמונת הניצחון ההיא, היא ייצגה מציאות חד-משמעית: תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת-הימים היתה כה ברורה, העליונות הצבאית הישראלית היתה כה מוחשית, הדימוי של דוד היהודי המתוחכם והזריז המכריע את גוליית הערבי הקם עליו להשמידו היה כה חד – שמנהיגי ישראל ומערכת ההסברה שלהם לא נזקקו לגימיקים ויזואליים כדי לשכנע בצדקת דרכם ובהצלחתה המופלאה.
להבדיל מישראל של 1967, כאשר התייצבו אמש ביבי נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן מול הצלמים והעיתונאים כדי לבשר להם על סיום מבצע "עמוד ענן", לא ליוותה אותם הילה הירואית ולא הקיפה אותם תפאורה עירונית רבת הוד.
משה דיין (במרכז), יצחק רבין (מימין) ועוזי נרקיס נכנסים משער האריות אל העיר העתיקה בירושלים, 7.6.67 (צילום: אילן ברונר, לע"מ)
המסגור של המעמד לא היה שדה קרב או אתר היסטורי נחשק אלא חדר ישיבות, חמישה דגלי לאום, שולחן משרדי עטוף בווילונות כחול-לבן ובימת נאומים קטנה. תמונת הניצחון היתה המעמד עצמו: שלושת מנהיגי ישראל בישרו שהצליחו לנהל את המבצע הצבאי בהרמוניה, חילקו מחמאות איש לעמיתו ומנו את הישגי המלחמה מול יעדיה המוצהרים כמי שמסמנים V ליד סעיפים בחוזה.
אין למבצע "עמוד ענן" תמונת ניצחון בצד הישראלי. שום גבעה נכספת לא נכבשה, שום עיר שבויה לא שוחררה, שום חטוף לא חולץ במבצע גבורה. ישנה רק הרגיעה שהשתררה בתום שמונה ימים של מטחי רקטות וטילים שמיררו את חייהם של תושבי הדרום ומרטו קצת את עצביהם של תושבי המרכז.
כיפת-ברזל היתה יכולה, אולי, למלא את התפקיד, אבל תצלומי הטיל הישראלי המשוכלל הפוגש את הנשק שמשגר האויב המרושע לא רק שמילאו את המסכים בלי הרף – ולכן אינם יכולים לקבל מעמד של נכס ויזואלי מכונן – אלא יש בהם הודאה בתבוסה (על-פי התפיסה הרווחת בישראל עד כה): ההצלחה גלומה במגננה, לא בכיבוש, לא בהדיפת האויב.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, אתמול במסיבת העיתונאים שבה הודיעו על הפסקת האש במבצע "עמוד ענן" (צילום: מרים אלסטר)
הצורך בתמונת ניצחון ויהי מה נולד במוחותיהם של המנהיגים המדיניים ו/או הצבאיים של ישראל כאשר סיומם של עימותים צבאיים לא היה חד-משמעי. ואם נשיא ארה"ב קיבל עצה, בימים הקשים של מלחמת וייטנם, להודיע "ניצחנו" ולסלק את הכוחות משם – היינו, להסתפק בקביעה מילולית (כוזבת) ולוותר על המחשה חזותית (שממילא לא היתה ניתנת להשגה בנסיבות ההן) – הרי הרמטכ"ל דן חלוץ חיפש ראיה צילומית כדי לשכנע את הציבור בהישגיה של מלחמת לבנון השנייה.
לכן הורה לכבוש את העיירה בינת-ג'בל ולהניף בה דגל כחול-לבן כדי להגחיך בכך את מנהיג החיזבאללה נסראללה, שנשא נאום באותו מקום שש שנים קודם לכן, ובו הגדיר את ישראל כמדינה של קורי עכביש. אלא שגם מטרה צנועה זו לא הושגה במלחמה.
מלחמת לבנון השנייה היא המחשה מובהקת לפער בין התדמית שמקבלת מערכה צבאית לבין תוצאותיה הממשיות – פער שמוליד את הרצון להשיג "תמונת ניצחון". המלחמה נתפסה ככישלון ישראלי צורב, ואכן היתה רצופה במחדלים ובבזיונות שממדיהם החמורים נחשפו בוועדת וינוגרד. ובכל זאת, במבט לאחור, היא מצטיירת כמהלך צבאי שהביא רגיעה של שש שנים (עד כה) לגבול הצפון.
גם מבצע "עופרת יצוקה" הסתיים ברגשות מעורבים, וגם מבצע "עמוד ענן". בעוד שנתניהו, ברק וליברמן מנו אמש את הישגי המלחמה, פירסם ערוץ 2 תוצאות של סקר דעת קהל שנערך כמה שעות קודם לכן, שבו דרש רוב עצום (70%) לא להפסיק את הלחימה. 88% סברו שההסכם לא יחזיק מעמד או שיחזיק מעמד זמן קצר בלבד. הערב (22 בנובמבר 2012) פירסם אותו ערוץ סקר נוסף המעיד עד כמה הציבור ספקן בנוגע לתוצאות המבצע: 40% הצהירו שאינם יודעים מי ניצח בו, 29% סבורים שחמאס ניצח, ורק 20% מאמינים שישראל היא שיצאה וידה על העליונה.
היממה הראשונה שלאחר ההסכמה על הפסקת האש מלמדת שאת העדרה של תמונת ניצחון מבקשת הנהגת המדינה למלא במלל – פומבי ונסתר מן העין. סקירות ופרשנויות שהופיעו היום בכלי התקשורת, מודפסים ואלקטרוניים, הביאו לידי ביטוי נרחב את גרסתה של הממשלה שחמאס הוכה קשות בעזה.
ניכר היה שהמסר הזה מושפע מתדרוכים שקיבלו עיתונאים מגורמים בדרג המדיני, בעיקר מכיוונו של שר הביטחון. המאמץ הזה נמשך בפרשנויות שהושמעו ברדיו ובהופעות גלויות של שרי הממשלה הערב במשדרי החדשות בטלוויזיה. מחר, מן הסתם, יגיע לשיא, בעיתונים ובמשדרי האקטואליה של סוף-השבוע, התחליף המילולי לתמונה שאיננה.
לכאורה הסיומת של מבצע "עמוד ענן" מספקת סיבה טובה לתהות אם המוסכמה שמלחמות מוכרעות בתקשורת לא פחות מאשר בשדה הקרב אכן תקפה. שהרי הצהלה בחוצות עזה על הישגיו המדומים של חמאס עומדת בניגוד כל-כך משווע למציאות, שיש בה כדי להפריך את התפיסה המקובלת, המייחסת חשיבות עצומה לדימוי שמקבלת ההתרחשות בתקשורת.
אלא שלא זו בלבד שמה שקובע, כנראה, הוא תודעתם של תושבי עזה על תוצאות העימות, לאו דווקא העובדות בשטח, אלא שגם אזרחים בישראל (ובמדינות הערביות השכנות) מושפעים מהחגיגות שמארגן חמאס, הספקות מכרסמים בלבם והם שואלים את עצמם אם אין לפלסטינים הנלהבים סיבה ממשית לשמוח בתוצאות המלחמה.