הימים היו שלהי שנות ה-60 העליזות. בכיפה משלוּ החיפושיות, קליף ריצ'רד ולהקתה של דיאנה רוס - הסוּפּרימְס. הרדיו הממלכתי ועוד יותר מכך - גלי צה"ל - ירשו את התקליטייה העצומה של רדיו רמאללה המיתולוגי. תחנות אלו השתחררו מהרשמיות המעונבת שאפיינה אותן בשנותיה הראשונות של המדינה, והחלו לגייס אל שורותיהן מגישים ששוחחו עם מאזיניהם בגובה העיניים.

באותה תקופה ממש החליט התלמיד דני נישליס להקים תחנת שידור בבית ספרו, סניף אחוזה של התיכון הריאלי. התחנה אמורה היתה לנגן בהפסקות מוזיקה לריקודים ולשדר דרישות שלום. חבריו לספסל הלימודים, אורי גולדקורן ודן ארנון, הביאו תקליטים מהבית, והשלושה בילו את ההפסקות בהחלפתם ובפלרטוט עם המיקרופון. שנה מאוחר יותר הפקידה מועצת התלמידים של הריאלי את עריכת העיתון בידי נישליס. הוא התמיד בכך גם כשעבר ללמוד בבית בירם. המנהל הכול יכול, יצחק שפירא, העמיד לרשותו תקציב בלתי מוגבל להגשמת כל הפנטזיות הגרפיות והעיתונאיות שעלו בדעתו.

לקראת גיוסו לצה"ל קיווה הצעיר הנאה וגבה הקומה להתקבל לתחנת הרדיו הצבאית. הוא עבר את המבחנים בהצלחה, אבל אז התברר שהפרופיל הרפואי שלו גבוה מכדי שיוכל לשרת שם. בלית ברירה הלך אחר פנטזיה אחרת והתנדב לקורס טיס. אחרי חמישה חודשים הודח משם והוצב בחיל התותחנים. יוזמתו הראשונה ביחידה החדשה – הפקתו והוצאתו של עיתון הגדוד. משם היתה הדרך קצרה אל "במחנה" ובדלת האחורית – לגלי צה"ל.

השירות בכלי התקשורת הצבאיים בנה את בטחונו העצמי של נישליס, עד כדי כך שבאחד הימים אזר עוז והתקשר לענבל, שאותה פגש בשנות לימודיו בתיכון בתחנת אוטובוס שכונתית. היא נסעה לתיכון חוגים והוא לריאלי, ביישן מכדי לנסות להתחיל איתה. ענבל, נערה יפה, נעתרה לבקשתו של החייל הצעיר. השניים נפגשו, ומאוחר יותר אף נישאו.

לקראת השחרור קיבל נישליס שיחת טלפון ששינתה את מהלך חייו. המטלפן היה חיים ישראלביץ', מי שהיה באותם ימים מנהל קול-ישראל בחיפה. ההודעה שבפיו היתה קצרה ומשמחת: "בוא לעבוד אצלנו".

זו היתה התגשמות של חלום. השידור הראשון שהעביר נישליס ברשת הממלכתית התקיים בחגיגות שמחת תורה, שנערכו בבסיס צבאי במרכז הארץ. מאז עלה ופרח במחלקת החדשות ובמחלקת התוכניות, שבראשה עמדה אסתר ברזל. תוכניות שהפיק וערך שודרו בשעות השיא של השבת, בשתיים עשרה בצהריים.

במשך שנתיים כמעט שלא שודר "יומן השבוע" בלי כתבת תחקיר שיצר. תחת ניהולה של חביבה רוגר, שניהלה בסוף שנות השבעים את מחלקת החדשות בחיפה, כיסה את האירועים בדרום לבנון. יחד עם חברו הטוב, הטכנאי אקי פלקסר, בילה שעות רבות בדרום לבנון עם מפקד צד"ל דאז, סעד חדד, ועם יורם המזרחי, שהיה "הצ'יף של הצפון". יחד שידרו מאות כתבות מחדר ששׂכרו במלונו הקטן של ביאליק בלסקי במטולה.

גולת הכותרת של פעילותו בקול-ישראל – סדרת תוכניות תחקיר על אודות פעולותיו של דוד בן גוריון למען השלום עם מדינות ערב. את הניסיון שצבר כתחקירן, מפיק ושדרן העביר למאות בני נוער שנהרו ללמוד בקורסים לקריינות ועיתונאות לנוער. את הקורסים הללו יזם השופט אמנון כרמי, והוא שביקש מנישליס לנהלם במסגרת יחידה ללימודי חוץ באוניברסיטת חיפה. כמה מאותם בני נוער הפכו במרוצת הזמן לשמות מוכרים בתקשורת המקומית: אייל פרדיס, אלי דוקורסקי, יותם יקיר, מזל מועלם, דוד חיון, אמיר גילת ואחרים.

בשלהי שנות ה-70 פרש נישליס מקול-ישראל, לאחר שבקשתו לקבל קביעות נדחתה. הוא בחר לעבור לאגף המסחרי של עולם העיתונות: הפרסום. במשרד שפתח היו שותפים אחיו אריאל וחברם של השניים, דני דנקנר. במקביל חָבר נישליס ליאיר גרבר, בן למשפחת גרבר שעוסקת זה עשרות שנים ביזמות בתחום הבידור הקל, במכירת כרטיסים למופעים ובהפעלת משרד הפרסום מדיה במרכז הכרמל. גרבר ביקש מנישליס להצטרף אליו, כעורכו של מוסף לתרבות ובידור בן שמונה עמודים, "בימדור" שמו, שאמור היה לקום במסגרת העיתון "כלבו". נישליס הסכים.

ביומו הראשון כעורך "בימדור", הופיע בבוטיק הבגדים ההודיים של ציפי רום והציע לה: "את הרי יודעת כל מה שמתרחש בעיר הזאת. למה שלא תכתבי לנו טור רכילות כמו 'רחל המרחלת' ב'העולם הזה'?".

באותה תקופה סגרה רום את הדיסקוטק שבבעלותה, בשכונת דניה, ובכך נפרדה גם מעשר שנים של חיי לילה סוערים ומכדורגלן מכבי חיפה, דני שמילוביץ-רום. היא השתעממה עד מוות בבוטיק שלה. הצעתו של נישליס פתחה בפניה את הדלת אל מקצוע, שבו עסקה שנים רבות אחר-כך.

טור ראשון שכתבה, לדוגמה, הודפס עוד באותו שבוע. מיד התברר שמדובר בהצלחה עצומה, לא מעט בזכות תצלום של נערה הרוכבת עירומה על סוס בחוף הכרמל. הנערה היתה אחת מחברותיה של רום, שהתנדבה לסייע לה.

מתוך רשימה של שמות אפשריים בחרו רום ונישליס את הכותרת "סנובה" והצמידו אותה למדור. במשך כמה חודשים העבירה רום לנישליס פתקאות קמוטות שבהן רשמה בכתב יד נורא את החדשות האחרונות בתחום הרכילות החיפאית. נישליס שִיכתב אותן ורום, שבינתיים גם למדה לכתוב בצורה מסודרת יותר, הפכה לכותבת המסקרנת ביותר בעיר. כשנה אחר-כך החליטו בעלי "כלבו", שלמה תל ועמוס שוקן, שמה שטוב ל"בימדור" טוב גם לעיתונם ורכשו את שירותיה. רום העיתונאית הפכה למוסד.

באמצע שנות ה-80 יצא דני עם רעייתו, ענבל, ושני ילדיו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית במערב קנדה. גם בתפקידו זה לא זנח את השידור. מיד עם כניסתו לתפקיד יזם והפיק תוכנית טלוויזיה באנגלית, שאותה ערך והגיש. הכוונה: לשווק את ישראל כמדינה שניתן לבקר בה כתייר, להירשם למוסדות להשכלה גבוהה, וגם לעבור לגור בה.

הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, ובתחנות הטלוויזיה שודרו תמונות זוועה מן הנעשה בארץ. נישליס הביא בתוכניתו תמונות אחרות, ובכך ניסה לאזן במשהו את היחס העוין ששׂרר כלפי ישראל. במקביל פתח תחנת רדיו ששידרה חדשות על אודות הנעשה בישראל. מדי בוקר הקליט מהדורת חדשות בעברית ובאנגלית, בהסתמך על חומר שהובטח לו מן השגרירות באוטווה.

היו אלה הימים שלפני הפקס והאינטרנט, והידיעות ששודרו על אודות הנעשה בארץ היו מגמתיות ומועטות. התחנה העבירה את שידוריה למאזינים ברחבי קנדה וצפון ארצות-הברית בעיקר באמצעות טלפון. זאת, בזכות מחווה של מי שהיה אז שר התרבות של מערב קנדה, שהעמיד לרשות נישליס קו טלפון שאליו ניתן היה להתקשר ללא תשלום.

עם שובו של נישליס לישראל היה המשך דרכו לוט בערפל. רק בדבר אחד היה בטוח: ברצונו להישאר בחיפה. חיים ישראלביץ', האדם שהביא אותו לרדיו עשר שנים קודם לכן, טילפן שוב והפעם הזמין אותו בהתלהבות לפגוש את הפרויקט החדש של קול-ישראל – תחנת הגל-הבטוח, שנועדה לשדר לנהגים בדרכים. נישליס הגיע לשם אחוז סקרנות ועניין, אך נתקל בצינה שנשבה מצד הממונים על התחנה, שראו בו איום על מעמדם.

באותו יום שבו שב מתוסכל מהמפגש בגל הבטוח, טילפן אליו יעקב שחם. זה הציע לו לפגוש את גיורא איזק כדי להצטרף אל רדיו 1, תחנת רדיו אזורית ראשונה בישראל. התחנה אמורה היתה לשדר מעל סיפונה של ספינה בים, כפי שפעלו שתי תחנות רדיו בלתי רשמיות אחרות: קול השלום של אייבי נתן וערוץ 7 הדתי.

נישליס השיב בחיוב. עוד בעת שהותו בקנדה החליט שרדיו אזורי הוא "הדבר הבא" בתקשורת הישראלית. כבר בשנת 1988 שלח מכתב ובו תוכנית עבודה מפורטת למנהל הרדיו אמנון נדב. המכתב לא זכה לתשובה עד היום...

עתה התנהלו העניינים ביעילות ובמהירות. לבקשתו של שחם הוזמן נישליס לפגישה עם גיורא איזק, היזם שמאחרי הפרויקט. הפגישה נערכה במשרדי מנו-ספנות. ביום שבו פרצה מלחמת המפרץ – 21 בינואר 1991 – התעוררו תושבי חיפה והקריות ומצאו על גבי הסקאלה במקלט הרדיו שלהם תחנה חדשה. התחנה דיברה אליהם בשפתם, שידרה דיווחי תנועה מן האזור שבו גרו, דיווחה על קבוצות הספורט המקומיות, סיפרה אילו אירועים עתידים להתרחש אצלם הערב, ושוחחה עם ראשי ערים ומנהיגים מקומיים.

היתה זו הצלחה של ממש. רדיו 1 זכתה לאחוזי האזנה מרשימים ועוררה הדים שחרגו בהרבה משטח הכיסוי הגיאוגרפי שלה. עם זאת, ההתחלה היתה מלווה בקשיים. תוכניתם הכלכלית של הוגי הרעיון לא היתה מגובשת דיה, והפרסום שממנו קיוו להזין את התחנה לא הושג. בתוך כמה חודשים פרשו המייסדים ונישליס, שרכש את חלקם, מצא עצמו בודד במערכה, נתון בסיכון כלכלי אישי גדול ובחובות של למעלה מרבע מיליון שקל.

ושוב, התמזל מזלו. הצוות הנאמן שהתאסף סביבו לא נטש, על אף השכר הנמוך יחסית. כמה מן האנשים שהלכו עימו נמנים היום עם השורה הראשונה של השדרים והצוותים הטכניים בתקשורת המשודרת בישראל: נתיב רובינזון, אייל ליאון, ערן ובר, ארז יעקובי, שמוליק טיאר, לימור דהאן ואחרים. אל החבורה הצטרף גם חברו מנוער של נישליס, דן ארנון, ששב לישראל אחרי כמה שנים של פעילות בארצות-הברית. ארנון, איש כספים ומחשבים, נדבק בחיידק הרדיו והבטיח להקדיש יומיים בשבוע לסיוע בצד הכלכלי. הוא העתיק את משכנה של חברת הנדל"ן שלו אל משרדי רדיו 1, והחל להקים את מערך המכירות המקומי והארצי.

התנאים הפיזיים היו קשים, כמעט בלתי אפשריים. האונייה פולריס, שממנה שידרו, עלתה על שרטון בחוף קריית-חיים, והתחנה עברה לשדר מן הקומה העליונה של משרדי מנו. שטח האולפן היה שמונה מטרים, ואת ההקלטות ביצעו במטבח. מלבד זאת כללה התחנה רק שני משרדים קטנטנים. האחד שירת את נישליס והאחר את כל שאר העובדים. בתנאים לא תנאים נוצר רדיו חדש ומרתק, הראשון בארץ להודיע מדי פעם את התדר שבו הוא משדר. נוסף לכך הלחין לעצמו ג'ינגל והקליט קדימונים.

באחד הימים, כשביקר במערכת "נמר של נייר", בטאון ענף הפרסום, פגש נישליס בצעיר שנראה לו תוסס ומבטיח – רן גפן. נישליס פנה אליו והציע שיטפל במכירת שירותי התחנה לחברות ארציות הזקוקות לפרסום בחיפה. גפן הסכים. זו היתה תחילתה של הצלחה. בתוך פחות מחצי שנה חוסלו החובות, השדרים הצעירים הפכו לסלבריטאים בקנה מידה מקומי, ונישליס היה לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים והבולטים בעיר.

כשנבחר עמרם מצנע לראש העירייה, החל לשדר ברדיו 1 תוכנית שבועית אישית. כמוהו עשו גם אישים ופוליטיקאים אחרים, שראו בתחנה אמצעי להגיע לציבור בחיפה. התחנה הפכה למוסד ולקחה חלק משמעותי בפעילות התרבותית, הספורטיבית, החברתית והכלכלית בחיפה והצפון.

אלא שאז ספג נישליס שתי מכות קשות: בדצמבר 1994 נהרגה אמו בתאונת דרכים. באותם ימים ממש נסגרה התחנה, לפי דרישתו של חוק הרשות השנייה. חוק זה דרש כי המתמודדים במכרז על תחנת רדיו אזורית יסגרו תחילה את תחנות הרדיו שבבעלותם. נישליס נאלץ להתמודד עם בעיות חדשות, שלא היה מורגל בהן: כיצד יתפרנסו העובדים המסורים במהלך חצי השנה שבה ימתינו לתוצאות המכרז? כיצד להגיש את ההצעה הטובה ביותר שגם תהיה משתלמת לו ולמשקיעים?

ליל הסגירה היה אחד הלילות העצובים בחייו של דני. בחצות הצטופפו כל העובדים באולפן הצר ובעיניהם דמעות. נישליס הבטיח בשידור אחרון: "לכל אלה שאוהבים אותנו ולכל אלו שמאמינים בנו, אנחנו עוד נחזור! להתראות בעוד חצי שנה". בפעם האחרונה הושמע הג'ינגל ששימש אות התחנה: "רדיו 1 – צפוני חזק". ערן ובר, המנהל הטכני הוותיק והטוב, כיבה את המשדרים, וחייו של רדיו 1 תמו.

מיד למחרת בבוקר נרכשו ספרי המכרז, והצוות החל לגבש הצעה להקמתה של תחנה חדשה. נישליס וארנון גיבשו גוף שזכה ליכולת כלכלית מרשימה, מרגע שחברוּ, בתיווכו של איש העסקים ישראל סביון, לאיש העסקים גד זאבי, שבימים ההם נחשב עדיין ל"איש מסתורין". בחודש אפריל 1995 נמסרו התוצאות. רדיו 1 לא רק זכה במכרז, הוא ניצח את קבוצתם של יעקב שחם, יעקב שחר, אייל רונית, עובד ניר ושלמה טיסר, וגם צבר את מספר הנקודות הרב ביותר מבין כל המתמודדים ברחבי הארץ. החבורה הישנה התאחדה מחדש. כבר באותו ערב חגגה את הזכייה בפאב באחוזה.

* * *

ב 15 באוגוסט 1995, קצת לפני שעה שמונה בבוקר, ניצבו דני נישליס וערן ובר בקומה העליונה של מלון דן-פנורמה, מול משדר חדש שהובא מגרמניה. ערן ובר חיבר אליו רשמקול ובו אות התחנה הישן, שחל בו רק שינוי קטן. שם התחנה היה מעתה רדיו חיפה. בשמונה בדיוק הרים ערן את המתג והצליל המתוק נשמע שוב באוויר, בתדר 107.5FM. נישליס הנרגש שלח הודעת ביפר לחבריו הטובים דן ארנון, נמרוד שיין, פיני קרן ועופר ברעם: "מזל טוב. מהיום רדיו חיפה באוויר ולתמיד!". ב-1 בספטמבר חנכה התחנה את אולפניה החדשים בקניון חוצות-המפרץ, ולאחר כחצי שנה שבה אל דרך המלך הכלכלית.

במקביל לניהול רדיו חיפה התגייס נישליס להקמתה של התאחדות תחנות הרדיו בישראל. גוף זה אמור לרכז את פעילותן של כל 14 התחנות הקיימות ולנסות להתמודד מול רשויות שונות ככוח מאוחד בעל עוצמה. למרות התנגדותם של כמה מבעלי התחנות, הגוף החל לקרום עור וגידים. נישליס נבחר לתפקיד היו"ר הראשון והחזיק בתפקידו במשך ארבע שנים. פעולתו הראשונה: ליזום את הכנס השנתי הקבוע של תחנות הרדיו האזורי. בכנס נפגשו עובדי התחנות עם מפרסמים בכירים במשק לשלושה ימי דיונים ושיחות. בכנס הראשון נכחו רק 60 משתתפים ספקנים. בכנס של שנת 2001 השתתפו למעלה מ-500 משתתפים, יותר ממחציתם מפרסמים ופרסומאים.

הפרויקט הבא שאליו ניגש נישליס – הקמתה של חברת חדשות לרדיו האזורי. כבר בתחילת פעילותו של רדיו חיפה זיהה את הבעייתיות שבשידור מהדורות החדשות מקול-ישראל. במשך שלוש שנים ניסה לטוות את קווי המִתאר של חברה שתרכוש חדשות מאותה חברה ותשדר מהדורות חדשות ברדיו האזורי. להכנת הפרויקט היה שותף שלום קיטל, מנהל חברת החדשות של ערוץ 2. לבסוף הצליח נישליס בתוכניתו. שותפים לו: שׂרת התקשורת דאז, לימור לבנת, שאיפשרה את שינוי החקיקה בנושא זה; נאווה בת-צור, סמנכ"ל לרדיו ברשות השנייה; ויוחנן צנגן, מנכ"ל רשת. נישליס הצליח להקים חברת חדשות לרדיו האזורי, שעמדה להתחיל את דרכה באביב 2001 ולשדר מנווה-אילן, צמוד לשידורי חברת החדשות של ערוץ 2.

מסיבות שונות, החברה לא קמה. במקומה נוסדה חברה מקבילה, בשותפות עם ערוץ 10, המשדרת היום מאולפני ערוץ 10 בגבעתיים. בכך חולל נישליס מהפך בהאזנה המסורתית, בת למעלה מ-50 שנה, למהדורות החדשות של קול-ישראל.

על אף עיסוקיו הציבוריים ועבודת הניהול הקשה, לא ויתר נישליס על השידור. הוא ממשיך לערוך ולהגיש בקביעות את תוכנית האקטואליה של סוף-השבוע, "זירה חופשית", זה 17 שנה. "עבודת המיקרופון עדיין גורמת לי אושר רב והתרגשות", אמר פעם בראיון. את סוד ההצלחה של התחנה הוא תולה בכך שחברו ושותפו, דן ארנון, נטל על עצמו את הטיפול בחלק הכלכלי של הפעילות ובכך אִיפשר לו להתפנות לתחום שהוא אוהב ומכיר מכל – הרדיו.

רדיו חיפה צבר ניסיון, כוח והשפעה והיה לכלי תקשורת אלקטרוני מוביל באזור. לאחר שש שנות פעילות בחוצות-המפרץ, הועתקו אולפני הרדיו לגרנד קניון, שפתח ב-2001 את שעריו והפך לקניון הגדול ביותר בישראל. בטקס חנוכת הבית החדש אמר שר התקשורת דאז, בנימין בן-אליעזר, "תחנת רדיו כל-כך יפה לא ראיתי בישראל".

במקביל התבקש נישליס לנהל את תחנת הרדיו רדיו-צפון, ששכנה בתוך יער קסום במעלות. דן ארנון לקח על עצמו תפקידי ניהול נוספים ברדיו חיפה, ואילו נישליס, עם מנהל התוכניות שמינה לרדיו בצפון, ארז יעקובי, נסעו כמעט כל יום למעלות. במשך שלוש שנים ניהל נישליס את התחנה הצפונית, שם התגלו בין השאר כוכבי רדיו כמו ריקי קיטרו, איריס בראון ורינה בן-עיון. זו האחרונה שידרה במשך שנים רבות את התוכנית "ברקאי לנשים בלבד", עם כוכב הרדיו אייל ברקאי.

באמצע שנות האלפיים החליט רדיו חיפה להרחיב את שליטתו בתחום הרדיו האזורי. במהלך שנמשך כמה שנים הצליח חבר הדירקטוריון איציק אריאל לרכוש מניות ברדיו תל-אביב 102. בכך הפך רדיו חיפה לכוח רדיופוני משפיע גם מחוץ לגבולות חיפה. שנים לאחר מכן נפסק הקשר בין רדיו צפון לרדיו חיפה.

שיא פעילותו והצלחתו של רדיו חיפה נרשם בקיץ 2006, כשמלחמת לבנון השנייה פרצה וטילים נחתו לתוך לבה של חיפה. נישליס החליט לקחת על עצמו את כל שידורי הבוקר והצהריים, ולהעביר את המיקרופון בשעות אחר הצהריים והערב למנהל מחלקת החדשות, יוסי פישר. בתום 33 יום, שבהם לא הלך פישר לביתו אפילו לא יום אחד, התברר שלמעלה מ-80% מתושבי האזור – על-פי סקר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו – האזינו לדיווחי רדיו חיפה בקביעות. הם קיבלו מידע מהימן ואמין על נפילות טילים, כניסה ויציאה ממקלטים, ואפילו הדרכה כיצד להשיג תרופות, מזון ומים.

על פעילותו זו זכה רדיו חיפה בפרס רדיו עולמי. היה זה בכנס הרדיו העולמי שנערך באפריל 2007 בלאס-וגאס. צרוד מהתרגשות, אמר נישליס בטקס קבלת הפרס: "אני מקבל היום את הפרס היוקרתי הזה בשם כל תושבי חיפה, שעמדו בגבורה ובנחישות 33 יום תחת מתקפות טילים ולא נטשו את העיר. אני עומד כאן בשם עובדי רדיו חיפה, שסיכנו את חייהם, כשבזמן נפילות טילים המשיכו לשדר כדי לתת למאזינים מידע חשוב בזמן אמיתי".

כשירד מהבמה וגביע הבדולח בידו, התחבקו דן ארנון השותף ובנו שי, יוסי פישר ובניו של נישליס – עידן ודולב. דמעות התרגשות זלגו מעיניהם. הם ידעו שייצגו את הצד היפה של התקשורת הישראלית האזורית ו"הביאו כבוד" לתעשיית הרדיו בישראל.

במקביל לעבודתו הרדיופונית, ערך נישליס ושידר – במשך שלוש שנים – את תוכנית הטלוויזיה של סוף-השבוע בערוץ 3 בהוט, "שישי על הבר". שמוליק שם-טוב, שניהל אז את "חדשות הוט", הציע לו להגיש את התוכנית. בעזרת המפיקה סיגל פגי ומנהל "חדשות הוט" זוהר רום, הופקה מדי יום חמישי מהדורה בת חצי שעה שאירחה שרים, חברי-כנסת וראשי ערים והביאה סיפורים מהאזור. התוכנית זכתה לצפייה גבוהה. עד היום זוכרים הצופים את כוס היין שהשיק נישליס עם כל אורח שבא אליו לבר.

את שנת 2008 לא ישכח נישליס שנים רבות. השנה היתה "שנת מכרז", שנה שבה החליטה הרשות השנייה להוציא מכרזים חדשים לרדיו האזורי, לאחר 12 שנות פעילות רצופות ללא מכרז. לכולם היה ברור שזהו מכרז אחרון בארץ לרדיו האזורי, וכי המכרז יינתן ל-16 שנים ויהפוך ברבות השנים לרישיון.
בלב כל המובילים בתעשייה לא היה ספק: רדיו חיפה ימשיך במלאכה, והוא אכן ראוי לה בזכות עבודה קהילתית מצוינת שעשה למען הציבור בשנים האחרונות: מבצעי התרמה למען בתי-חולים, סיוע לעמותות ציבוריות, פעילות בעתות חירום כמו מלחמת לבנון השנייה ועוד. מסיבה זו, אף קבוצה אחרת לא ניגשה להתמודדות.

ההפתעה ניחתה על נישליס יום אחד מכיווּן מפתיע: יריב בלתי צפוי. תוך עלעול בעיתון קרא כי חברו מתקופת רדיו 1, משה מנו, הבעלים של מנו-ספנות, החליט לצאת נגדו ולהתמודד על מכרז הרדיו בחיפה. היה זה אותו חבר שנישליס מינה לשבת לצדו בדירקטוריון של תיאטרון חיפה, כאשר הוא עצמו כיהן כיו"ר הדירקטוריון; היה זה אותו מנו שלטענת נישליס, בתחילת שנות האלפיים סירב להצטרף להשקעה ולשותפות ברדיו חיפה.

ואמנם, הפתעה של ממש. בתוך זמן קצר אסף נישליס את כל העובדים והודיע שתהיה כאן מלחמת עולם, או במלים אחרות: "הקרב על הבית". נישליס ידע שהוא יוצא לקרב על חייו, על חיי החברה שהוביל בבטחה 12 שנים. הוא עבר לגור בירושלים, שם חיבר את המכרז "הטוב ביותר" יחד עם מומחי רדיו בתקופה ההיא. במקביל נותר ארנון לנהל את חיי היום-יום של הרדיו ולכתוב את הפרקים הכלכליים של המכרז. נישליס עצמו הקים מחלקה אסטרטגית שכל מטרתה לקעקע מהלכים שנעשו על-ידי קבוצת מנו.

"ידעתי שהמכרז שלנו הרבה יותר טוב, כי אנחנו אנשי רדיו ולא אנשי ספנות", אמר לעובדיו. ביום שבו עלו הקבוצות לירושלים, להציג את המכרז בפני מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, העריך נישליס שקבוצתו עברה את ההצעה של קבוצת מנו. לחדר הדיונים נכנסו גדי ססובר, יו"ר הדירקטוריון של רדיו חיפה; אפי נצר, מוזיקאי ושדר ותיק ברדיו חיפה; וואפה זועבי, חברת דירקטוריון; דן ארנון ודני נישליס. השניים ידעו שמדובר בקרב מכריע. נישליס ענה בביטחון על שאלות מקצועיות שנשאלו.

השאלה האחרונה נשאלה על-ידי יו"ר מועצת הרשות דאז, נורית דאבוש: "למה אתם חושבים שאתם צריכים לזכות, ולא המתחרים שלכם?". התשובה היתה מהירה, חדה וקצרה. "אצלם הרדיו הוא השקעה, כלי לשימוש לצרכים אחרים. אצלנו, הרדיו הוא החיים שלנו". כשהתיישב על הכיסא, סיפר אחרי שנים, היתה בו התחושה שניצח.

כשיצאה החבורה מחדר הדיונים, צעד נישליס לחבר היריב משה מנו, נתן לו חיבוק ואמר: "נתתם קרב יפה, אבל אנחנו מנצחים". מנו ענה לו: "שום דבר לא אישי".

עוד בדרך חזרה לחיפה קיבל נישליס טלפון מדאבוש, שאמרה לו: "מזל טוב, ניצחתם".

נישליס ביקש לעצור לרגע בתחנת דלק סמוכה כדי להתקשר לאחיו אריאל ולאביו אלברט, שהיה אז עדיין בחיים. רק אחר-כך התפנה להתקשר למשפחתו ולצוות עובדי רדיו חיפה. אלו המתינו לו עם מטר סוכריות בכניסה לגרנד קניון. יש לציין כי הראשונים שהתקשרו לברכו על הזכייה היו משה מנו, דן שילון ואמיר גילת, שעמדו בראש הקבוצה שהתמודדה נגדו. רדיו חיפה פתח פרק חדש בתולדותיו.

חודשים חלפו. בפברואר 2009 התעוררו ברדיו תל-אביב בעיות ניהול קשות. נישליס הציע כי יעבור לכמה חודשים לנהל את רדיו תל-אביב, עד שיימצא לו מנכ"ל חדש. הוא החל בנסיעות יומיומיות לתל-אביב. למעשה העביר את הניהול על רדיו חיפה לידידו דן ארנון. במהלך החודשים הראשונים התברר כי על רדיו תל-אביב לעזוב את משכנו הישן בנמל תל-אביב ולעבור למקום אחר. פרויקט זה, בצד ניהול שוטף של הרדיו, השאיר את נישליס בתל-אביב למשך תקופה ארוכה משתיכנן. רדיו תל-אביב עבר לבניין מפואר ברמת-החייל, ודני המשיך לנהל את התחנה במשך למעלה משנתיים.

ומשהו על אופן פעולתה של התחנה. רדיו חיפה מתנהל אמנם כעסק מקצועי, אך נישליס העדיף כי בסביבתו יעבדו בני משפחה. אביו אלברט ז"ל שימש מנהל החשבונות של הרדיו מיומו הראשון. אחיו אריאל ניהל את מערך מכירות החוץ. בנו דולב, שהחל לשדר כבר מגיל שבע את תוכנית הילדים "שוקו חם", בשבת בבוקר, מלווה אותו עד היום בריכוז משדרי הספורט של שתי התחנות ואחראי לשידורי הצעירים ברדיו חיפה. מעבר לכך היה דולב אחראי לשידורי אולימפיאדת 2012 מלונדון ואף מונה למנהל התוכניות של הרדיו. בניו האחרים של נישליס, דידי ועידן, פנו לעסקים אחרים שאינם קשורים ברדיו.

הגל-הבטוח, תחנת הרדיו החיפאית השנייה, גם היא לא קפאה על שמריה. כמו רדיו 1 בשעתה, פעלו משרדיה מדירת מגורים בקומת קרקע, בבניין מגורים ברחוב בצלאל שבשכונת הדר. בחדר צפוף וחם ישבה עדנה נתיב-גרינברג וניהלה את התחנה. החלון שפנה אל הרחוב היה סגור, אך לא בלם את קולות הילדים המשחקים בחוץ. כשרצתה לפגוש מישהו לשיחה אישית, היה על עדנה לבקש מן המזכירה לצאת להתאוורר בחוץ לשעה קלה.

גם חדר ישיבות לא היה בנמצא. כאשר רצתה לכנס את עובדי התחנה לשיחה, הושיבה אותם על מדרגת אבן בגינה האחורית. באחת הפעמים הגיעה ישיבה כזו לקִצה בטרם עת, כאשר שכנה שפכה מים על המשתתפים. התחנה עצמה שכנה במרחק שלושה בתים מהמשרד המאולתר, מצהירה על נוכחותה באמצעות אנטנה שהֵצלה על הרחוב.

עד להוצאת המכרזים לתחנות רדיו מקומיות, היתה הגל-הבטוח תחנה מקומית יחידה שפעלה באופן חוקי. לקראת הוצאת המכרזים נהרו אליה כמעט כל כתבי המקומונים באזור, נמשכים אל ההילה שיוחסה למדיום הרדיופוני. רובם הסתלקו משם כלעומת שבאו, לאחר שהתבררו להם תנאי העבודה.

הכתבים החרוצים וגדושי המוטיבציה גילו כי הם מועסקים בשלוחה מנומנמת של התחנה הירושלמית. הם הבינו כי הטכנאים, שהורגלו בעבודה אטית ולא תובענית, יעשו הכול כדי לא לשנות את המצב. כך, למשל, התנגדו לצייד את הכתבים בטלפונים סלולריים. אלה מצאו עצמם מחכים בתור, ליד טלפונים ציבוריים, כדי להעביר ידיעות. גם הסעות לא היו. הכתבים נאלצו להשתמש ברכביהם הפרטיים, להישחק במאבקי כוח שהתנהלו בין קבוצות העובדים השונות.

עדנה נתיב-גרינברג, אשה אופטימית מטבעה, מעדיפה להצביע על הצד החיובי שבמצב: "נכון, מדובר באנשים שלא באו מרקע של תקשורת ולמדו הכול מההתחלה, תוך כדי עבודה בשטח", אישרה בראיון. "כדי לעשות רדיו טוב יש צורך באנשים טובים ומקצועיים. בשבילי 'מקצועיים' הם לא רק כאלה שיודעים לעשות תוכנית, אלא גם כאלה שיודעים להסתדר עם החברים האחרים, לתת כתף ולעבוד בתנאים הלא נוחים שלנו...".

את מה שכינתה "תנאים לא נוחים" אפשר אולי לייחס לתנאי לידתה של התחנה. היא עלתה לאוויר בסוף אוגוסט 1990 ונחשבה ל"בייבי" של אמנון נדב. השותפים האחרים בתחנה – רשות השידור, משרד התחבורה, מִינהל הבטיחות בדרכים והמשטרה – לא היו מוכנים ללידה מזורזת כל-כך. הללו קבעו עמדה כלפי הרך הנולד רק כשכבר החל לצרוח. הראשון שהתעשת היה שר התקשורת מטעם ש"ס, רפאל פנחסי. השר הבטיח כי התחנה הצפונית היא נחשון לתחנות רדיו מקומיות דומות, שיכסו את הארץ כולה.

* * *

נבואת השר, שהתגאה בכך שהיה שר תקשורת יחיד שבביתו לא היתה טלוויזיה, התגשמה רק באופן חלקי. הרדיו המקומי אכן התפתח ומילא את הארץ, אך הגל-הבטוח נותרה תחנה ייחודית שגדלה בתנאים קבועים של תת-תזונה וקיפוח מצד המרכז בירושלים. תוכניות המוזיקה, למשל, נערכו מראש על-ידי טכנאים בירושלים, ופעם בשבוע נשלחה לחיפה מונית עם שקיות גדושות בתקליטים. רק מאוחר יותר אושרה לתחנה הפקה עצמית של תוכניות מוזיקליות, שעליהן הופקד העורך חיים א-דור, תושב חיפה שעד אז חילק את זמנו בין חיפה וירושלים.

לתנאי הפתיחה הקשים היו גם צדדים חיוביים. הגל-הבטוח היתה תחנה מאלתרת, לא מכופתרת, שהצמיחה כשרונות ייחודיים. היא היתה בתחרות מתמדת עם רדיו 1, וכמה מכוכביה של האחרונה, כמו אייל ליאון ויאיר כחל, רכשו את נסיונם בגל-הבטוח. אך על אף הקשיים, התחנה הממלכתית הקטנה "נתנה פַייט" של ממש לתחנה הפרטית. גם כאשר נסגרה לתקופת מה, בשל איחוד רשתות במהלך מלחמת המפרץ, וכמה שדרים פופולריים אף ערקו אל התחנה המתחרה – גילתה כושר התאוששות מרשים. כששבה לשדר, זינקו חזרה אחוזי ההאזנה והתייצבו ברמתם הרגילה.

במהלך השנים התמקצע כוח האדם הבלתי מיומן. בתחנה פעלו שדרים, עורכים, מפיקים וטכנאים כמו ריקי ארגוב, קובי ליבר, כרמל בן-אפרים, חיים א-דור, דוד זיו, ברכה בריל, יואב אביב, תמר גלאון, ציפי אדמוני, מושיק שי ולימור שיין. אלו הפכו מאוחר יותר למובילים בתחומם. עד שהתמקצעו, עמדה המנהלת על המשמר, מוכנה לתגובה מיידית. מספרת עדנה נתיב-גרינברג: "אם המגיש קרא הודעה מסוימת באופן נמהר מדי, התקשרתי וביקשתי שיקרא אותה שוב. אם העלו לשידור אדם שתקף גוף כלשהו או אדם אחר, ביקשתי מיד לדאוג לתגובה של הצד השני. אם הִרבו במלל ונסחפו, ביקשתי להפסיק את הברברת ולהכניס מוזיקה".

אף על פי כן, היא נזכרת באותן שנים כשדוק געגועים מכסה את עיניה. "זה לא היה קל, כי עסקתי בבעיות ניהול ובמקביל גידלתי בבית שלושה ילדים. אבל למרות הכול, מדובר היה בחוויה נפלאה. אנשים היו מוכנים לעשות הכול בשביל התחנה – הן העובדים והן המאזינים הקבועים, שעם הזמן הידקו קשרים ונוצר איתם הווי משותף".

קצת מאותו הווי ניסו אנשי התחנה להעביר למאושפזים בבתי-החולים בסביבה, ובמיוחד למחלקת ילדים. נתיב-גרינברג עשתה לה מנהג: בכל ערב חג שלחה נציגים מהתחנה אל בתי-החולים. שותפים לכך היו אנשי תנועות הנוער. המטרה: לשדר מהמחלקה תוכניות ולחלק למאושפזים מתנות שהשיגה כתרומות מגופים שונים.

בשנים הראשונות לפעולתה עסקה הגל-הבטוח בעיקר בענייני תנועה. כך, למשל, הועלתה לשידור ראש מערכת החינוך בעיריית חיפה. היא אמורה היתה להסביר מדוע טרם הוצבו פסי האטה ליד בית-ספר זה או אחר. וגם: נהג התריע בטלפון כי בשדרות מוריה גלש אל הכביש מתקן לאיסוף אשפה ומפריע לתנועה. בכל מחצית השעה הושמע עדכון תנועה. לנהגים שהתעכבו בפקקים הוצעו מסלולים אלטרנטיביים. המידע שהזרימו המאזינים נבדק בדרך כלל סמוך לשידורו, אך במשך הזמן התגבשה סביב התחנה רשת של מדווחים מתנדבים קבועים שדיווחיהם זכו לאמון מוחלט.

באביב 1995 החליף שמוליק טל את עדנה נתיב-גרינברג בתפקיד מנהל התחנה. טל שימש, במשך שנים, כתב לענייני מפלגות של קול-ישראל ומונה בהמשך לכתב הצבאי. בתפקידו החדש הכניס יותר אקטואליה בתוכן השידורים, הנהיג מבזקי חדשות והוסיף תוכניות פוליטיקה, ספורט ובידור.

נושא התנועה נשאר מרכזי, אבל נתח הזמן שהוקדש לו ירד. דיווחי התנועה פוזרו לאורך שעות השידור כולן וניזונו ממדווחים מתנדבים חדשים ורבים, החל מבעלי קיוסקים וכלה באנשים שהתגוררו או עבדו לאורך צירי תנועה ראשיים ויכלו להשקיף מחלונותיהם על המתרחש. נוסף על חדשות קול-ישראל ששודרו בכל שעה עגולה, הנהיג טל מהדורת חדשות מקומיות ששודרה כמבזקי חצי.

עובדי התחנה הפכו לאנשי חדשות. הם למדו לתמצת, להתרכז בעיקר ולהתנסח במקצועיות. כל אחד מהם גם טיפח ספר טלפונים משלו, ובו מספריהם של אנשים רלבנטיים, למקרה שיהיה צורך בתגובה מהירה על אירוע זה או אחר.

כתבי רשת ב' בצפון שולבו גם הם במערכת. כך החלו להישמע בשידורי התחנה שמות כמו שולה שמרלינג, חביבה רוגר, אילן רועה, יואל דר ושולי שיינוולד. אלו הצטרפו לכתבים אחרים שהיוו רכש מקורי של התחנה: יוסי פישר, מאירה שחם, ריקי ארגוב, רחל צ'רבינסקי ואחרים. במקביל החלה לצמוח מערכת ספורט ובה כתבים כמו אורלי אלקלעי, ברק רום, משה רז ועוד.

כמו בתקופתה של נתיב-גרינברג, גם בימיו של טל היו התחנה ואנשיה מעורבים בקהילה. ניידת שידור נשלחה לכל אירוע רלבנטי, החל בשידור שגרתי מחופי הים ועד לפסטיבל הסרטים. אחד ממוקדי העניין הבולטים שנוצרו בעקבות פעילות זו – התוכנית "שישי פוליטי", ששודרה מתוך קפה הגלריה הלבנה או קפה הבנק, בהשתתפות צוות קבוע שאליו הצטרפו פוליטיקאים ואורחים נוספים.

במרץ 1998 פרש טל מניהול התחנה. במקומו התמנה יוסי פישר, שצמח מבין שורותיה ושימש לאחר מכן ראש דסק חדשות ברדיו חיפה. התחנה החיפאית נותרה בן חורג אך מיוחד של התחנה האם, כפופה לחוקיה, אך מנהלת מדיניות תכנון עצמאית ורבגונית.

בשנת 2003, באופן בלתי מוסבר ולמרות מחאותיהם של שרים וחברי-כנסת, החליט מנכ"ל רשות השידור דאז, יוסף בראל, לסגור את התחנה. רבים כעסו על שחם, שבהיותו חבר מליאת הרשות באותה שנה, לא התנגד לסגירת התחנה – על אף שאשתו מאירה עבדה בה.

התחנות האחיות – שהובטח כי יקומו בירושלים, בבאר-שבע ובתל-אביב – לא זכו לעלות לאוויר.

הספר "שחם וחברים" יצא בהוצאת ידיעות-ספרים, 2013. קטע זה, הלקוח מתוך פרק 12, "נישליס, הרדיו האזורי והגל-הבטוח", מובא כאן באדיבות ההוצאה

סקירת ספרות

טריומף ספיטפייר / איתמר ב"ז
המנצחים כותבים את ההיסטוריה, אבל לא תמיד לוקחים קרדיט. רשמים מקריאת הספר "שחם וחברים", שמחברו עלום השם מסכם את סיפורה של התקשורת בחיפה מימי קום המדינה ועד ימינו