הבורגנות מעולם לא אהבה את הזנות, מפני שהזנות עוקפת את האמנה החברתית שדואגת לקשור את המין עם אחריות – עם אהבה, עם הורות, עם משפחה. אבל מאחר שהאמנה הזאת אינה ניתנת לקיום במלואה, בורגנים בדרך כלל סובלים את הזנות בשוליים. סובלים, אבל ממררים את חיי הזונות כדי להזכיר להן את מקומן.

אל העוינות הבסיסית הזאת כלפי זונות הצטרף בהדרגה סוג מסוים של פמיניזם שתופס את יחסי המינים לא כאמנה, אלא כהסכם שביתת נשק במלחמה מתמשכת. והוא לא מוכן לסבול את הזנות גם בשוליים. מפני שבעיניו+הזונות הן פחות או יותר מי שחצו את הקווים אל מחנה האויב – אל הגברים. עבור הסוג הזה של פמיניזם מפתה לראות את הזונות כבוגדות, אבל בגרסתו המעודכנת הוא רואה אותן כקורבנות. ואז הן לא בוגדות, אלא שבויות מלחמה. תינוקות שנשבו, כמעט פשוטו כמשמעו: גם תינוקות, כלומר פחות מבני-אדם שלמים האחראים לגורלם, וגם שנשבו, בדרך כלל פיזית ממש. יש כמובן מי שבאמת נשבו. לזה אנחנו קוראים "סחר בבני-אדם". אלא שהסוג הזה של פמיניזם אינו מבדיל בין סחר לבין זנות סתם. בעיניו אין דבר כזה, זונות שהן לא תינוקות ולא נשבו.

התפיסה הזאת היא עמדה קיצונית ביחס לתופעת הזנות, אבל היא נעשתה אצלנו למין נארטיב הגמוני שאין עליו עוררין. זאת, מפני שיש לה לובי נמרץ ואפקטיבי שרכש מעמד של "מומחיות" בנושא, ובעצם כעין מונופול על האופן שבו נדבר עליו. המחוקקים קיבלו את עדותו על עצמו כקול המוסמך לדבר על ובשם הזונות, ואילו העיתונות התעצלה ובמקום למלא את תפקידה, שיננה כתלמידה טובה את כל מושגי השיח הזה ואת כל טיעוניו, ועזרה להפוך אותו לתקינות הפוליטית החדשה.

עד כדי כך בחריצות אימצה העיתונות את העמדה הזאת, שהיא הצליחה להתעלם כמעט לגמרי ממהפכה דרמטית שהתרחשה בישראל בתחום הזנות, ושרובנו לא שמענו עליה. המציאות השתנתה, אבל האג'נדה של הלובי הקיצוני נשארה. ובינתיים כלב השמירה של הדמוקרטיה הניח לשיירת האג'נדה לעבור מתחום התיאוריה לתחום החקיקה בלי להשמיע נביחה: בכנסת הקודמת עבר בקריאה טרומית, ויעלה שוב כנראה בכנסת הנוכחית, החוק שהלובי הזה מקדם – הטלת עונש מאסר על מי שרוכש שירותי מין.

הנארטיב התקין פוליטית על הזנות

אז מה בעצם אומר הנארטיב של הלובי הנמרץ שמאחורי החוק? יסודו בתפיסה שמין בתשלום הוא סוג של אלימות נגד נשים, גם אם למין עצמו אין מתלווה אלימות ממש. זאת אומרת שלא רק זנות בכפייה, אלא גם זנות שאינה בכפייה היא דבר דכאני במהותו, ובעצם סוג של עבדות. למעשה, לפי הגרסה הזאת, לא תיתכן בכלל זנות מבחירה. זאת פיקציה שהמציאו גברים.

גם כשנדמה לנו שמדובר בבחירה, מדובר בעצם בבחירה מדומה, שכן על-פי שיטתם של תומכי הנארטיב הזה, מי שחושבת שהיא בוחרת בזנות בעצם פועלת מכוחה של טראומה מינית שעברה, ככל הנראה בילדות. ואם הזנות כשלעצמה היא אלימות כלפי נשים, מין אונס בתשלום, צריך לטפל בה כמו באלימות, כלומר באמצעות החוק הפלילי: עונש מאסר למי שאונס בתשלום, כלומר הלקוח. מכוח ההיגיון הזה עבר בשנת 1999 חוק כזה בשבדיה. ההנחה מאחוריו היתה שאימת המאסר תחסל את הביקוש, ואז ישוחררו הזונות מן העבדות.

אבל את הנארטיב הזה לא המציאו בשבדיה בסוף המאה ה-20, ושורשיו אינם, כפי שנוהגים השבדים להכריז, בענף הליברלי והפרוגרסיבי של התנועה הפמיניסטית. האגף הליברלי, עוד במאה ה-19, ביקש לשחרר נשים ממוסרנות שהכחישה את מיניותן ולתבוע חופש לעשות בגופן כרצונן. אחדות אף ביקשו למסד את הזנות. אבל בקוטב הנגדי, השמרני, עמד ארגון הנשים הגדול ביותר בארצות-הברית אז, WCTU, ה-Women's Christian Temperance Union, ושם מקורותיו הרוחניים של החוק השבדי.

פעילות של ארגון WCTU, סידני, אוסטרליה, 1966 (צילום: Tasmanian Archive and Heritage Office, רשיון cc-by-nc)

בראש האג'נדה של ארגון זה היה האיסור על צריכת אלכוהול. הוא ראה בגברים, ובעיקר במהגרים ובני מיעוטים, פוטנציאל מתמיד לפריעת הסדר המוסרי, ושאף לקדם את זכותן של נשים להצביע כדי שיהיה להן כוח פוליטי למגר את חטאיהם של הגברים: שתיית האלכוהול, ההימורים, העישון וצריכת הזנות. שותפיהן האמיתיים של נשות ה-WCTU היו אנשי הימין הדתי, והברית הזאת שרירה וקיימת עד היום, במערב כולו, וגם אצלנו.

היו לשיתוף הפעולה הזה גם תוצאות חיוביות. שני צדדיו התגייסו בעשורים האחרונים נגד סחר בנשים, ובנושא הזה חבר אליהם גם גורם שלישי: הפמיניזם הליברלי. אבל במעבר ממאבק בסחר לטיפול בזנות נפרדו שוב דרכיהן של הפמיניסטיות הליברליות מזה והשמרניות מזה. הליברליות עמדו על ההבדל בין סחר לבין זנות ודגלו בבחירה אישית, והשמרניות גרסו שכל זנות, גם זו שאינה בכפייה, היא אלימות נגד נשים.

הוויכוח הזה אינו רק עניין תיאורטי. ההצלחה הישראלית במיגור הסחר בנשים התבססה בעצם על ההבחנה בין כפייה לאי-כפייה, וויתור עליה עלול להחזיר את הסחר. לכן כדאי לדעת, קודם כל, מה קרה בארץ.

זנות לעומת סחר בנשים

מאז שנות ה-90 של המאה שעברה ועד הלום עברה הזנות בארץ מהפכה דרמטית. ישראל היתה פעם מרכז סחר בנשים, והיום, על-פי דוברות משטרת ישראל, הסחר בנשים "מוגר". על שום פשע אחר, כך הדוברות, אי-אפשר לומר שהוא מוגר. זה קרה לא כל-כך מיוזמתנו כמו בגלל לחץ אמריקאי. אבל זה בהחלט הצליח.

בשיאה הקיפה תופעת הסחר בישראל, להערכת המשטרה, כ-3,000 נשים בשנה. המספר הזה אינו נותן תמונה לגמרי בהירה, כי תחת הקטיגוריה "סחר" מסווגות יחד שלוש תופעות נפרדות: האחת היא נשים שמגיעות לישראל כתיירות במטרה לעבוד בזנות ועובדות באופן עצמאי. השנייה היא נשים שידעו שהן באות לעבוד בזנות ועשו זאת באמצעות קבלן. כמו שיכול לקרות גם בענפים חוקיים - בבנייה, בחקלאות, בעבודות סיעודיות - לעתים קרובות מעסיקיהן ניצלו אותן בדרכים מחפירות: דרכוניהן נלקחו מהן, החופש נשלל מהן, והן הועסקו בתנאי ניצול קשים.

שני סוגים אלה הם בפועל הגירת עבודה לא חוקית. הסוג השלישי שונה מהם ונופל תחת ההגדרה המקורית של "סחר": נשים שנחטפו או פותו במרמה, הוברחו והוכרחו לקבל לקוחות בתנאי כליאה. אבל זנות מקומית שאינה בכפייה אינה נכללת בהגדרת המשטרה לסחר, וזה לב העניין.

חשודה בסחר בנשים מובאת לבית-המשפט, אוקטובר 2012 (צילום: אורן נחשון)

ישראל הצליחה לחסל את כל מה שהיא קראה לו "סחר" על-ידי שילוב של שלושה אמצעים: הראשון הוא מדיניות הגירה קשוחה – נשים צעירות ממזרח אירופה מתקשות מאוד לקבל ויזה לישראל, גם לא כתיירות. השני הוא רדיפה שיטתית של הסוחרים. והשלישי – וכאן נעוצה ההבחנה בין זנות לסחר – פשיטות קבועות על בתי-זונות. בתי-זונות ("מכוני ליווי" או "דירות דיסקרטיות" בז'רגון המכובס) אינם חוקיים בישראל, אבל המשטרה הניחה להם להתקיים בתחום האפור, כדי שלא יירדו למחתרת. כך אפשר היה לערוך בהם בדיקות שגרתיות של תעודות זהות ולוודא שאין בין העובדות בעלות דרכון זר או קטינות.

כתוצאה מכל זה נעשה הסחר לבלתי משתלם, ולא רק משום שהוא נרדף ישירות, אלא גם מפני שנוצרה מציאות כלכלית חדשה. חוקי ההיצע והביקוש כשלעצמם אדישים לשאלות מוסריות, אבל הם הפכו את הסחר ללא כלכלי. הברחה והחזקה בכוח של נשים דורשת כוח אדם והוצאות, והיא יקרה ביחס לבתי-הזונות המקומיים. הסחר נוצח לא רק משום שהוא הפסיד בקרב עם החוק, אלא גם מפני שהפסיד לזנות המקומית בתחרות הכלכלית. התוצאה היא שלמעט עשרות בודדות (שוב, לפי הערכת המשטרה), אין בארץ זנות בכפייה.

כפייה ובחירה

אז כאן נתקל הנארטיב הדומיננטי על הזנות בבעיה. איך אפשר לטעון שאין זנות מבחירה במציאות שבה אין, או כמעט אין, זנות בכפייה? התשובה היא, כאמור, שהבחירה אינה באמת בחירה. שכן, כך אומרים לנו, הזונות כולן, או כמעט כולן, נפגעו בילדותן פגיעה מינית, כגון גילוי עריות ואונס. ולכן גם אם בתודעתן העצמית הן בוחרות בזנות, בפועל זו תוצאה של סינדרום סטוקהולם: הן מזדהות עם האויב. או בלשון פסיכיאטרית: ה"בחירה" היא תוצר של תסמונת פוסט-טראומטית.

הטענה הגורפת הזאת, שגם אותה קנו משפטנים, מחוקקים ועיתונאים כפשוטה, היא בעייתית ביותר ממובן אחד. ראשית אין שום סטטיסטיקה מהימנה על נפח הזנות בישראל, לא כל שכן על הרקע הפסיכולוגי של כל העוסקות (והעוסקים) בה. זה אינו אומר שהטענה על הקשר בין זנות לטראומה מינית מופרכת תמיד. בכלל לא. אבל כדי לבסס את הנארטיב שאין ולא יכולה להיות זנות מבחירה צריך לומר הרבה יותר. צריך לומר שכל, אבל כל הזונות כולן, הן פוסט-טראומטיות במידה קיצונית. וכאן הנתונים המובאים בשם המחקר – "רוב", "98%", "כמעט כל" – אינם משכנעים.

ראשית, כמה מן המחקרים הללו כה להוטים להוכיח את הטענה, שהם מכופפים את המתודולוגיה לטובת המסקנה המבוקשת. שנית, הם נוטים לבחור מדגם מתוך אוכלוסייה קיצונית – זונות רחוב בסאו-פאולו, או מרכז גמילה מסמים בסאן-פרנסיסקו – ואז להתייחס לנתונים כאילו הם נכונים לכלל הזונות, כולל בישראל. אבל הזנות היא הרבה דברים; מנערות ליווי שמקבלות מאות או אלפי שקלים לשעה, או "מלכות" בתשלום, דרך עובדות עצמאיות בדירות, או בתי-זונות שעובדים במשמרות, ועד זנות רחוב החיה מן היד לפה, או מן היד למזרק. מן הקבוצה האחרונה אי-אפשר להשליך על כל האחרות.

שנית, המושג פוסט-טראומטי, שהפך אופנתי בשיח הפופולרי על פסיכיאטריה, נמתח מעבר למשמעותו המקצועית כדי לתמוך בטענה שאין בחירה. הנזקים הפוסט-טראומטיים של גילוי עריות ואונס בילדות יכולים להיות מזעזעים לא פחות מאלה שמהם סובלים חיילים הלומי קרב היושבים בבתיהם בתריסים מוגפים. אבל לא כל מה שמכנים בשפת דיבור "טראומה" מתאים לסיווג הזה. דברים קיצוניים פחות יכולים להשפיע על בחירותיו של אדם.

נטלי מקלנן בראיון קידום מכירות לסרטה האוטוביוגרפי (צילום מסך: "מונטריאול גאזט")

הפסיכולוגים של נטלי מקלנן (נערת ליווי שעמדה במרכז שערורייה ציבורית בניו-יורק בעשור הקודם) חשבו, למשל, שיש קשר ישיר בין העובדה שאביה עזב את הבית כשהיתה זאטוטה לבין רצונה הכפייתי לוודא שכל הגברים כולם חושקים בה. גם זו טראומה, במובן היומיומי של המלה, אבל לא פוסט-טראומה במובן של הלם קרב. ואי-אפשר לומר על מקלנן – שבהמשך הידרדרה לסמים והגיעה לכלא (היום היא מדריכת יוגה בעיר הולדתה, מונטריאול) – שזאת לא היתה בחירה שלה. מדויק יותר לומר שזאת היתה בחירה שהתבררה כרעה מאוד.

אבל הנארטיב השמרני אינו מדבר על בחירה רעה, אלא על העדר בחירה. וכדי לומר שמישהו אינו בוחר צריך בעצם לומר שהוא לא שפוי, לא מתפקד, לא אחראי למעשיו. בחוק הפלילי זאת הגדרה מאוד קיצונית: כדי לפטור מישהו מאחריות פלילית צריך להראות אי-שפיות ממש. האם אכן כל אלפי הזונות עומדות בהגדרה כזאת של אי-שפיות? אפילו על ניצולי שואה אנחנו לא אומרים שהם אינם יכולים לבחור את דרכם בעצמם, והם בהחלט פוסט-טראומטיים.

גם הטענה על אי-שפיותן של זונות אינה חדשה. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 הניחה הספרות הפסיכיאטרית שזונות אינן שפויות בדעתן ולכן צריך לרפא אותן. מה השתנה? הנארטיב הקיצוני של תומכי מיגור הזנות גם הוא אומר שהן לא שפויות, אלא שהוא מוסיף שאין זה באשמתן. הן לא שפויות משום שגברים פגעו בהן, ולכן צריך לאשפז את הגברים – לחינוך מחדש בתוכניות גמילה מזנות, או בכלא. שתי האופציות קיימות בהצעת החוק הישראלית.

זונות רבות לא אהבו את ההגדרה הישנה, ואינן אוהבות את החדשה. כי בעצם אומרים להן שאף אחת מהן היא לא סובייקט אנושי מלא, הזכאי להחליט על גורלו. במקום זה יש קבוצה נאורה שהיא האפוטרופוסית הזמנית של רצונן החופשי. כך בדיוק זה קרה בשבדיה: זונות ניסו להתאגד נגד החוק, אבל ההסתדרות השבדית סירבה לקבל אותן כאיגוד מקצועי, והפרלמנט סירב לשמוע אותן. אחרים מונו לדבר בשמן.

אחת הסיבות שהענקנו ללובי למיגור הזנות בישראל את הסמכות לדבר בשם הזונות היא שיש ביניהן מפעילות של מעונות לזונות רחוב. זה דבר מבורך ומעורר כבוד. צריך לתמוך בו ציבורית ולממן אותו מכספי מסים. אבל מעבר לפעילות צדקה חשובה זו, זונות הרחוב החוסות שם הפכו לייצוג הבלעדי של הזנות. חברי-כנסת ועיתונאים מובאים לסיורים שם, ונשים מן המעונות האלה באות לוועדות הכנסת לספר את סיפוריהן, שהם אכן קשים ולא פעם מסמרי שיער. עד כאן זה בסדר גמור. זה מפסיק להיות בסדר רק כאשר כל מי שאינה כזאת מושתקת בטענת "התודעה הכוזבת". וגם זה קורה בוועדות של הכנסת ובעיתונות.

הפגנה מחוץ לכנסת, פברואר 2012 (צילום: אורי לנץ)

וכך הגענו למצב המוזר הזה: קיבלנו על עצמנו את הרעיון שקבוצה קטנה, משכילה ומיליטנטית, זכאית לדבר בשם אלפים שהוכרזו, בניגוד לרצונם, כבלתי כשירים לדבר בשם עצמם. מספיק חיפוש קטן באינטרנט כדי לראות כמה התאגדויות של העובדים והעובדות בזנות בעולם מוחות נגד הדבר הזה.

היינו יכולים להימנע מכל זה אם במקום שהמדינה תתעקש לומר, כגרסת חסידי החוק, שזנות אינה יכולה להיות בחירה, היא היתה אומרת שבעיניה – בעיני המדינה – הזנות היא בדרך כלל בחירה לא טובה. זאת עמדה שונה מאוד, ונגזרת ממנה מדיניות שונה מאוד. ואז הרבה ממה שנראה סתום היה מתבהר. למשל, שלא דרוש נימוק פסיכולוגי מפוקפק, הגוזל מהזונות את השפיות, כשדי בנימוק הכלכלי כדי לבסס בחירה שפויה (גם כשהיא אינה משמחת): הזנות היא דרך להתפרנס, לא עבדות שאין עימה שכר. ואם כך, אז היינו רואים, למשל, שכל עוד מתקיימים פערי שכר עצומים כמו בישראל, הפיתוי להרוויח כסף רב בזמן מועט בזנות על פני כסף מועט בזמן רב בעבודות נקיון, למשל, יישאר גדול.

אבל עד שיצומצמו הפערים – חזון רחוק כנראה – יש מה לעשות גם בטווח הקצר. אפשר להציע אלטרנטיבות כלכליות, למשל בדמות הכשרה מקצועית. אפשר להציע גישה לשירותי הרווחה הקיימים. לנרקומניות אפשר להציע גמילה ותחליפי סם. כך או כך, הניסיון של חסידי "מיגור הזנות" לסתום את אפיקי פרנסתן של הזונות בלי להציע להן אלטרנטיבה כלכלית הוא ודאי אינו פתרון. דווקא מי שסבור שהחוק ימגר את הביקוש למין בתשלום היה צריך להציע פתרון לזונות ביום שאחרי. אבל החוק המוצע אינו כולל אלטרנטיבות כאלה. הוא עוסק רק בשיקום המוסרי של הלקוחות. ובתוך כך הרטוריקה על "עבדות" ו"אי-בחירה" יוצרת את הרושם שדי ב"שחרור".

הניסיון השבדי

אבל על מה נסמכת ההנחה שהחוק אכן ימגר את הביקוש? ההוכחה לכך, אומרים לנו, נמצאת בהצלחה של החוק בשבדיה, שם הוא בתוקף כמעט עשור וחצי. גם את זה בלעה העיתונות בלי לבדוק.

טענת ההצלחה מתבססת על הכרזות חוזרות ונשנות של ממשלת שבדיה, המתגאה בחוק כמהלך פרוגרסיבי והומניטרי. הדוגמה האחרונה היא דו"ח שהגישה ב-2010 הוועדה בראשות אנה סקרהד (הממלאת תפקיד משפטי דומה למבקר מדינה אצלנו), ושביקש להעריך את תוצאות החוק במלאות לו עשור. בהתחלה פורסם באנגלית רק סיכום קצר של המסקנות. אתר של ממשלת שבדיה, גם הוא באנגלית, ידע לספר שהדו"ח הראה ש"לחוק היו התוצאות המקוות". הדו"ח קובע, נאמר שם, שנפח הזנות בשבדיה, בהשוואה לארצות אחרות, "לפחות לא גדל". זנות הרחוב ככל הנראה הצטמצמה, אבל לא ידוע כמה ממנה עבר אל מאחורי דלתיים סגורות, בזכות הטלפונים הניידים והאינטרנט.

פשיטה של משטרת ההגירה על בית-זונות סמוך לחיפה (צילום: משה שי)

אי-גידול בנפח הזנות זה לא בדיוק "התוצאות המקוות" מחוק שהתיימר למגר את תופעת הזנות. אבל גם המסקנות הצנועות האלה התבררו כלקויות – יותר אידיאולוגיה מעובדות. חוקרים קוראי שבדית מיהרו להצביע על כך שהנתונים בדו"ח המלא אינם תומכים במסקנות שפורסמו באנגלית. על סמך מחקרים אלה מסכמת אן ג'ורדן מהמרכז לזכויות אדם וחקיקה הומניטרית באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון, ש"ב-13 השנים מאז נכנס החוק לתוקף, לא הצליחה ממשלת שבדיה להוכיח שהחוק הוריד את מספר הקונים או המוכרים או עצר את הסחר בבני-אדם". דו"ח אחר, של האו"ם, קובע ש"יש מעט עדויות לכך שחוקים פליליים הנוגים לתעשיית המין מפסיקים את הביקוש או מורידים את מספר העובדים במין. לעומת זאת, כולם יוצרים אווירה של פחד ודוחקים את עובדי המין לשוליים [...] כפי שכבר ידוע, הגישה של הפללת הלקוחות פוגעת בסופו של דבר בעובדי המין".

אל מול חוסר היכולת לבסס אפילו את הטענה שנפח הזנות לא גדל, הספרות המקצועית וההתארגנויות של עובדי המין עצמם ברחבי העולם שופעות אזהרות לגבי סכנותיו הרבות של החוק. החוק דוחק את הזנות למחתרת. הוא הופך את הזונות חשופות יותר לאלימות וניצול. הוא מגביר את תלותן במתווכים וסרסורים ומרחיק אותן מעזרה משטרתית, רפואית וסוציאלית. הוא מפחית את השימוש באמצעי מניעה, שכן נשיאה והחזקה של אמצעי מניעה הופכות לראיה לעבירה פלילית. נוסף על כך, מאחר שהזונות עצמן הן בדרך כלל העדות היחידות לקיומה של העבירה, הן הופכות מטרה להטרדה משטרתית. ולא פחות מדאיג, בדומה לחוקי היובש באמריקה, דחיקת ענף שלם לידי גורמים עברייניים מגדילה את נפחו וכוחו של הפשע המאורגן.

אשר לסחר בבני-אדם, כפי שראינו מן הניסיון הישראלי, החוק עלול לפגוע קשות במאבק נגדו. ככל שהזנות תידחק מן הצללים למחשכים, כך יהיה קשה יותר לפקח על מה שקורה שם. גם לזה יש צדדים נוספים, מזהירה הספרות המקצועית: הלקוחות, שהם לעתים קרובות מקור האינפורמציה על סחר, יירתעו מלדווח עליו אם בכך יפלילו את עצמם.

זונת רחוב בדרום תל-אביב, ינואר 2013 (צילום: פלאש 90)

כל הדברים האלה כמעט שאינם מגיעים אצלנו לדיון ציבורי. הם היו יכולים לעלות לדיון אם היתה העיתונות עושה אפילו רק את הדבר הפשוט הזה: להקשיב לזונות, לא רק לדוברות במינוי עצמי בשמן. אז היינו לומדים קצת על מה מטריד אותן – ויש הרבה, גם מעבר להצעת החוק להפללת הלקוחות. בישראל יש שורה של חוקים שאמנם אינם מפלילים את הזנות עצמה, אבל מאפשרים לרשויות למרר את חיי הזונות.

האיסור על השכרת מקום לצורכי זנות מאפשר למשטרה לזרוק אותן מדירות שהן שוכרות ישר לרחוב. החוק האוסר על צד שלישי ליהנות מרווחי זנות – במקור חוק נגד סרסרות – אינו מאפשר להן לשכור שמירה, או לעבוד יחד (שכן אז, לפי החוק, השומר הוא סרסור, או שהן מסרסרות זו בזו), או אפילו לחיות עם בן זוג (שכן אז חשבון בנק משותף הופך את בן הזוג לסרסור).

שבדיה אינה המדינה היחידה שמחוקקת בענייני זנות, ואם היינו פוקחים עיניים ואוזניים ומתעניינים קצת, היינו מגלים שיש הרבה שינויים אחרים בחקיקה סביב זנות בעולם – כאלה שנותנים מענה לבעיותיהן של זונות, לא רק סיפוק מוסרני. אז אולי הגיע הזמן שניקח דוגמה גם ממקומות כאלה, לא רק מהמקורות שהלובי למיגור הזנות מפנה אותנו אליהם.