בתוכנית "יומן" של ערוץ 1 שודרה בערב שבת (4.10.13) כתבת "תחקיר" של יפעת גליק שבמוקדה העמותה להסדרת הזנות. שמתי מרכאות מסביב למלה "תחקיר" כיוון שזה לא היה תחקיר, אלא מנשר תעמולה חד-צדדי. ה"תחקיר" הוביל אותנו למסקנה שהעמותה להסדרת הזנות אינה אלא עמותת קש שמאחוריה מסתתרים כנראה "בעלי אינטרסים כלכליים" וסרסורים. עוד סיפרו לנו שהסדרת הזנות בהולנד היא כישלון שהולנד מתחרטת עליו, וכן שבשבדיה מצאו פתרון נפלא לבעיה – חוק להפללת לקוחות הזנות, ושעל ישראל למהר לאמץ אותו. לנציגי העמותה הוקצו רק כמה מלים בתגובה. הם יצאו לא משכנעים.

הכתבה התחילה מקצת רקע "עובדתי". יש בישראל, אמרו לנו, 10,000 נשים העובדות בזנות, ו-90% מהן "נשלטות על-ידי סרסורים". ראוי להבהיר: אין שום מחקר המתקרב למהימנות בנושא, ועל אף שהמספרים הוצגו כעובדות, איש אינו יודע כמה זונות יש בישראל ועוד פחות מכך אם ועל-ידי מי הן "נשלטות" (מושג עמום בפני עצמו. האם נערת ליווי השוכרת לעצמה נהג "נשלטת" על-ידי הנהג? החוק נוטה לומר שכן, מפני שעצם שותפותו ברווחיה הופכת אותו, על-פי החוק, ל"סרסור").

אבל לא רק שהכתבה מתחילה מ"עובדות" שאינן ידועות לנו, היא גם מסתירה את העובדות שכן ידועות לנו: שישראל חיסלה כמעט לגמרי את הסחר בנשים שפרח כאן לפני עשור (בשנת 2010, למשל, לא נפתח אפילו תיק אחד על סחר בנשים, ובשנים שאחריה נפתחו רק תיקים אחדים). רטורית, המונח המעורפל "נשלטות" רומז לצופה שהן נסחרות, כלומר הובאו בכפייה או מוחזקות בכוח. וכך הכתבה בונה תמונת מציאות שנשענת לא רק על ניחושים המובאים כעובדות, אלא על הטעיה ממש.

אחרי שהעמדנו את יסודות הבניין על המספרים חסרי השחר האלה, נוצרת קרקע פורייה למסקנה שאליה מתכוון התחקיר להוליך אותנו, ברוח הנארטיב של חסידי חוק הפללת הלקוחות: שכל הסדרה בחוק של נושא הזנות פירושה מיסוד שלטון הסרסורים.

ועכשיו, אחרי כמה סיפורי זוועה (אמיתיים כנראה, ובל נטעה, יש כאלה בעולם הזנות), מגיע העיקר: הטענה שהעמותה להסדרת הזנות היא בעצם איש קש של אותם סרסורים. המסמר התחקירי שאמור "להוכיח" זאת – קומפלט עם צילום מסמכים ממורקרים בצהוב – הוא שנגד מייסדת העמותה הוגשו כתבי אישום על החזקת מקום לעיסוק בזנות והעסקת עובדות שעסקו בזנות. ועל כן אמרה לה הכתבת שהיא בעצם "מדאם", לא זונה. כלומר סרסורית.

מהמעט שהראו קשה היה לקבל תמונה מהימנה. איני מכיר את כתבי האישום, אולי מסתתרים שם דברים איומים. אבל מה שהובא בכתבה, כפי שיודע כל מי שמכיר את התחום, כשלעצמו אינו "הוכחה" לשום דבר. שכן החוק בישראל אמנם מתיר את הזנות, אבל אוסר על החזקת מקום לצורך עיסוק בזנות. למעשה די בכך ששתי נשים ישכרו מקום כדי לעבוד בו יחד כדי שהן ייחשבו למעסיקות זו של זו, כלומר לסרסוריות זו של זו. החוק, אם כן, מונע מזונות לעבוד תחת קורת גג, ושולח אותן לרחוב.

אולי יש בכתבי האישום יותר מזה. אם יש, ה"תחקיר" לא סיפר לנו. אבל תחקיר ראוי היה מבהיר את הסוגיה הזאת, ומגלה לנו שכמעט כל מי שעובדת בתחום לאורך זמן, יש לה בקורות חייה מעצרים וכתבי אישום. הוא גם היה מגלה את אוזנינו שזאת בדיוק הבעיה שהעמותה, לפי גרסת אנשיה, קמה בגללה: היא שמה לה למטרה לשנות בדיוק את החוקים האלה, שמאפשרים לרשויות האכיפה להפוך את הזונה לסרסורית של עצמה ולמשטרה לרדוף אותה ככזאת, ולהשליך אותה לרחוב.

למייסדת העמותה ניתנה הבמה לומר רק מלים אחדות בכתבה ב"יומן". חוכמת העריכה ידעה לצמצם את דבריה לכלל מלמולי מחאה. ובין כמה ציטוטים מח"כ זהבה גלאון, שיזמה את הצעת החוק לאימוץ המודל השבדי, לבין דבריהן המלומדים של מומחיות אחרות, כולן תומכות של אותו רעיון, ובשילוב כמה סיפורי זוועה, יוצרת העריכה את הרושם שהעמותה אינה אלא משרד יחסי-ציבור להלבנת אלימות נגד נשים.

אחר-כך הגדילו עוד ב"הוכחות" לתיזה הזאת. התקשרו לכמה נשים הרשומות כמייסדות של העמותה ועימתו אותן עם עמותתן. הן הכחישו מכל וכל שותפות לעמותה וניתקו את הטלפון. ומכאן למדנו, לכאורה, שהעמותה היא לא רק כיסוי לניצול, אלא גם פיקציה. אני לא מכיר את הנשים המסוימות שאליהן התקשרו, אבל – כפי שאמרה תגובה של העמותה שנשלחה בכתב, והוקראה בסיום הכתבה – נשים העוסקות בזנות, ודאי אלה שיש להן משפחה (באחת משיחות הטלפון נשמע קול של ילד או ילדה ברקע), אינן נוטות להצהיר על עיסוקן בפני זר שמתקשר במפתיע ונוקב בשמן ובמספר תעודת הזהות שלהן (הפרטים המזהים הושמטו בסופו של דבר מן הכתבה באמצעות צפצוף), ועוד פחות כשהזר הזה הוא מהטלוויזיה. כשהסטיגמה על זנות כה קשה – סטיגמה שהכתבה תרמה לחיזוקה – אני לא מתאר לעצמי שיש מי שרוצה שהוריה והחברים של ילדיה יידעו שהיא זונה.

אחר-כך למדנו שהולנד מתחרטת על הסדרת הזנות. לא ברור מה הבסיס לטענה זו. בהולנד התקיים דיון סוער לפני ההסדרה החוקית, בשנת 2000, והוא ממשיך להתקיים מאז. אבל ההסדרה שרירה ועומדת. מה שהולנד כן עשתה בעשור האחרון הוא החמרה הדרגתית של החוקים והאכיפה נגד סחר בבני-אדם ונגד חדירה של אלמנטים פליליים לשוק הזנות. התיקונים האלה התבססו על ההבנה שהסדרה חוקית כשלעצמה אינה פתרון קסם, ושדרושים בצדה צעדים יזומים נגד הסחר. מגמה זו תואמת, לא סותרת, את הכוונה המקורית של מיסוד והסדרת הזנות: היא מבקשת לחדד את ההבדל ואת כלי ההבחנה בין זנות בכפייה לזנות מבחירה. להילחם בראשונה, כדי לאפשר לשנייה להתקיים בתנאים נוחים ובטוחים ככל האפשר.

מתנגדי המיסוד בארץ מכריזים שוב ושוב, כפי שנעשה בכתבה ב"יומן", שבעיות הניצול, האלימות והסחר רק התגברו מאז שהזנות הוסדרה בהולנד. גם לטענה הזאת אין כל בסיס במחקר. ראשית, אין שום נתונים מהימנים על סחר בנשים לצורכי זנות לפני שנת 2000, כך שאי-אפשר לומר אם ההסדרה עצמה הגדילה או הקטינה את הבעיה. שנית, מתנגדי ההסדרה מתבססים על שימוש לא אחראי בנתונים שכן קיימים, בעיקר, כנראה, בדו"חות של הנציבות ההולנדית נגד סחר בבני-אדם, גוף סטטוטורי שהוקם באותה שנה שבה הוסדרה הזנות בחוק (שנת 2000).

נתונים אלה מצביעים על עלייה במספר כתבי האישום על סחר מאז הוקם הגוף הזה ועד היום. אבל עלייה זו מעידה קודם כל על התגברות האכיפה ושכלולה. שנית, הולנד החריפה בהדרגה גם את האכיפה נגד סחר בבני-אדם בענפים אחרים, כמו חקלאות ומשק בית, ואת הנתונים האלה אפשר להציג כמובן כאילו כולם מעידים על גידול בסחר לצורכי זנות. מכל מקום, לא כך פירשו אותם ההולנדים, והם לא הובילו את הולנד להכות על חטא ההסדרה, ודאי שלא להכריז על כשלונה, כפי שניסתה הכתבה לרמוז.

ואחרון, המודל השבדי של הפללת הלקוחות, שאותו הילל ה"תחקיר". מי שמכיר את ספרות המחקר יודע שהמודל הזה נכשל כישלון חרוץ: אין שום עדות ממשית שהוא הקטין את נפח הזנות, ולעומת זאת הוא ככל הנראה מגביר את מצוקת הזונות ומגדיל את חשיפתן לאלימות, לניצול ולהצקה משטרתית. זה לא הפריע ל"תחקיר" להמליץ על המודל הזה כפתרון פלא, בלי לומר לנו דבר על כשלונו ועל מבקריו.

לסיום התנהל "דיון" באולפן. בדיון היתה רק משתתפת אחת: עו"ד גילי ורון, מהמטה למאבק בסחר בנשים, שאישררה את טענות ה"תחקיר" ותמכה, כמובן, בהפללת הלקוחות.

מותר לכתבת ולעורכי התוכנית שתהיה להם דעה על הזנות – אבל לא להציג מנשר תעמולה, המבוסס רובו ככולו על בעלי דעה אחת, חצאי אמיתות, אגדות המוצגות כעובדות ועריכה מניפולטיבית. ואולי ראוי שיהיה בהזדמנות איזה תחקיר על תחקירים מסוג זה. כי ראוי לשאול איך עובד המנגנון העיתונאי-התעמולתי הזה, שתחת חסות הכותרת המכובדת "תחקיר" בעצם מבקש לעשות דה-לגיטימציה אישית למי שמתנגד לקו המפלגתי של חסידי הפללת לקוחות הזנות. במקרה הזה, לזונה שהעזה, ברוב חוצפתה, לחלוק על הנשים המשכילות והמבוססות המבקשות לדבר בשמה. ההאשמות שהושמעו נגדה הן חמורות ביותר, ואם יש בהן ממש, עיתונות אחראית צריכה להביא ראיות מוצקות, לא רמזים והשערות.