שמי שלי (שם בדוי). אני זונה זה 12 שנה. זונה מבחירה ומרצון חופשי. לפני כשנתיים הקמתי עם חברותי למקצוע (כן, זה מקצוע כמו כל מקצוע אחר) את העמותה להסדרת הזנות בישראל, עמותה ששמה לה למטרה לקדם, בעצמנו, את האינטרסים שלנו, העובדות בענף הזנות. העמותה כוללת עשרות נשים עצמאיות, נורמטיביות, בגירות, מרביתנו בעלות משפחה וילדים, ומרביתנו עוסקות בזנות כהשלמת הכנסה לעבודות נוספות כמו הוראה, סיעוד, לימודים ומקצועות חופשיים אחרים.

ברצוני לפתוח בשלוש מחמאות. אמנם זה מאוד לא ישראלי לפתוח במשהו חיובי, אבל אעשה זאת בכל זאת. כמי שעוסקת בענף הזנות, מבחירה, ברצוני לשבח את פעילותם של שני גורמים מהותיים בכל הקשור להתייחסות לענף הזנות: משטרת ישראל והתקשורת הישראלית. כמו שציין גדי טאוב במאמרו ("תסמונת סטוקהולם", 27.6.13), משטרת ישראל הצליחה למגר, כמעט לחלוטין, את הסחר בנשים למטרות זנות. התופעה הבזויה הזו כמעט שאינה קיימת יותר, ועל כך מגיע "שאפו" גדול למשטרה.

בשנתיים שבהן העמותה פועלת, ובהן התחלנו להשמיע את קולנו באופן ישיר, גיליתי תקשורת אחרת. תקשורת בוגרת. תקשורת מקצועית. תקשורת אמיצה. אם בראשית הדרך חשבנו שהיחס אלינו יהיה "צהוב", במקרה הטוב, הרי שהתבדינו. בשנתיים האחרונות אמצעי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל ("7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "המגזין" של אושרת קוטלר בערוץ 10 ועוד ועוד) העניקו במה נרחבת לפעילות העמותה, ויותר מזה לעצם העניין שיש בישראל זנות אחרת, שונה מהזנות שמנסות להציג עמותות שונות הפועלות בתחום.

הסיקור היה תמיד ענייני ונתן במה נרחבת לקולות האחרים, שונים מהקולות ההגמוניים שנשמעו עד היום בתקשורת, שהוזנה על-ידי צד אחד בלבד, אינטרסנטי ומגמתי. לסיקור התקשורתי יש כבר השלכות גם בצד הפרלמנטרי. העמותה, וליתר דיוק הזונות החברות בה, הוזמנו לכמה דיונים מהותיים בכנסת, אחד מהם אפילו אצל ח"כ מיכל רוזין, מי שהגישה את הצעת החוק להפללת הלקוח, וגופים חוץ-פרלמנטרים נוספים פונים אלינו כחלק לגיטימי ומשמעותי בשיח הציבורי סביב ענף הזנות.

הדיון שהתפתח סביב מאמרו של גדי טאוב ב"העין השביעית" (שעל תרומתו להעלאת הנושא ברצוני לחלק את המחמאה השלישית) הוא דוגמה מצוינת לדיון המובל, עד כה, על-ידי הפמיניזם הרדיקלי ועל-ידי גופים שונים המתיימרים לדבר בשם העוסקות בזנות.

די לקרוא את מאמר התגובה לטאוב, של ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי, שבו היא טוענת ש"אין דבר כזה זונות 'סתם'" וש"זנות מביאה לאובדן צלם אדם". ובכן, צר לי שיש כאלו המתיימרות לדבר בשמי וטוענות שאיבדתי צלם אדם. אני לא. אני נורמטיבית בדיוק כמו כל אחת מהפעילות השונות המתיימרות לפעול למען הזונות. יש לי ילד קטן בן שלוש, שלו אני מכינה שוקו כל בוקר, בדיוק כמותן, אני הולכת לסרטים והצגות, בדיוק כמותן, לא משתמשת בסמים ונהנית לשתות כוסית יין פעם בשבוע, כנראה שבדיוק כמותן.

אלא שאני, ונשים רבות כמוני, פמיניסטיות בדיוק כמו אותן אלו המטיפות לנו מוסר. החלטנו לקחת אחריות על גורלנו, על משפחותינו ועל עתידנו, ולהתפרנס מעבודה בזנות. נכון, זה אולי לא המקצוע האידיאלי שיש, אבל זה מקצוע כמו כל מקצוע אחר. זה מקצוע שבו אני עצמאית לחלוטין, אני קובעת מה מותר ומה אסור, אני מחליטה מתי ואיפה לעבוד ואני מחליטה כמה אתוגמל עבורו. מה כל-כך מרתיח את אותן "פמיניסטיות" בעובדה שאני לוקחת אחריות על גורלי? בשם איזו זכות הן מעיזות להטיף לי מוסר? זהו פטרנליזם במיטבו.

הניסיון להפוך את צרכני הזנות לעבריינים ולכאלה החייבים "חינוך מחדש" מתאים למשטרים שבהם אני לא הייתי רוצה לחיות. זכותה של כל אשה, כל עוד הדבר נעשה מרצונה החופשי, לעסוק בכל מקצוע שבו היא בוחרת, גם אם הוא לא נראה "מוסרי" למישהי אחרת. מי אמר שלשבת שמונה שעות ביום, עם הפסקות מינימליות, על כיסא בקופה בסופרמרקט ולשמש מעין מסוע לסחורות זה עדיף? אחת מחברותי העובדת כמוכרת סיפרה לי שהעלבונות שהיא סופגת מדי יום מלקוחות החנות שבה היא עובדת גורמים לה לתחושת אפסיות, או בלשונה של ד"ר לדרמן-דניאלי, ל"אובדן צלם אדם", תחושה שאינה קיימת כאשר בעבודתה השנייה בזנות היא "המלכה", היא הקובעת והיא המחליטה.

אני לא רוצה להיכנס לעצם הדיון על נושא הזנות. זו לא הבמה. אני כן רוצה להתייחס להצעות החוק השונות העולות בהקשר זה ובנסיונות להכחיד את תופעת הזנות.

ראשית, זה לא ילך. אין אפשרות מעשית להכחיד את תופעת הזנות. יכול להיות שהפמיניסטיות הרדיקליות לא יסכימו איתי, אבל זו עובדה. אני גם לא חושבת שצריך לעשות זאת. אבל גם אני מסכימה שיש לסייע לאותן אומללות, אלו שעברו התעללויות ואלו המכורות לסמים הרוצות לצאת מהענף. תעזבו בשקט ותאפשרו תנאי עבודה הולמים לאלו שכן רוצות להמשיך להתפרנס מזנות. אין לאף אחד, ולאף אחת, זכות לקבוע מה מוסרי ומה טוב עבורי. החלטות כאלה קיימות במדינות "נאורות" סביבנו שבהן תולים הומואים כי "זה לא מוסרי".

בהיסטוריה הלא רחוקה נעשו נסיונות למגר שתי תופעות חברתיות: האלכוהול והסיגריות. "חוק היובש" בארה"ב (בדומה להצעת חוק הפללת הלקוח) נועד לשים סוף מיידי וקיצוני לשתיית אלכוהול. התוצאה היתה היווצרותה של המאפיה בארה"ב, הפשע המאורגן. בסופו של דבר האלכוהול הותר לשימוש, אבל הפשע נשאר. להבדיל, כדי להפחית את תופעת העישון הוטלו מגבלות רבות על מעשנים, אבל לא הפכו אותם לעבריינים ולא ניסו למגר באבחת חרב את התופעה. התוצאה היתה ירידה דרמטית בהיקף המעשנים בארץ, ללא אף תופעת לוואי כתוצאה מכך.

עניין הזנות זהה. יש להסדיר אותו, ולא למגר אותו. אנו רוצות פיקוח על הענף, על התנאים שבהם עובדות הנשים בתחום, רוצות לעבור בדיקות תקופתיות, רוצות לשלם מסים, והכי אנו רוצות שיפסיקו לדבר בשמנו.

שלי (שם בדוי) היא יו"ר העמותה להסדרת הזנות בישראל