ניר ברקת השקיע כסף, זמן והון פוליטי במלחמה ב"דיבה 12", ונדחק למקום ה-24 ברשימת הליכוד. גילה גמליאל, שהצטרפה לחרם על חדשות 12 ואף דרשה להטיל סנקציות על גיא פלג, נמצאת מקום אחד אחריו. מאי גולן, שכינתה את חדשות 12 "אל־ג'זירה 12" ו"מפעלי הרעל" ואיחלה לערוץ להגיע ל"פרפורי גסיסה", הידרדרה עד למקום ה-40.

בטורים קודמים הצבענו על כך ששרים שחשבו שהסתה נגד התקשורת היא קרדום פוליטי במרכז הליכוד, התרסקו בפריימריז. כמוהם התרסקו גם חברי כנסת מהליכוד שהתגייסו לחקיקה האנטי-תקשורתית (והכושלת בפני עצמה) שהובילו יו"ר הליכוד ושר התקשורת שמינה. מאביחי בוארון וחנוך מילביצקי עד לניסים ואטורי ואושר שקלים (יש חבר כנסת כזה).

אלא שאחרי שהמתפקדים סיימו את מלאכתם, הגיע תורו של בנימין נתניהו לשבץ את המשוריינים שלו ברשימת הליכוד. כאן הסיפור כבר היה אחר. כאן אין צורך לשכנע אלפי מתפקדים או לבנות מערך שטח, אלא רק לזכות בחיבתו של אדם אחד (ואשתו, והבן שלו). אם אצל הליכודניקים המתקפה על התקשורת לא היתרגמה לתמיכה, אצל נתניהו מדובר בקלף מנצח.

אבל נראה שיותר משיש כאן עדות לחשיבות של ההסתה נגד התקשורת בדוקטרינה של נתניהו, יש כאן הסבר מדוע היא חשובה לו כל כך. לא התקשורת מעניינת את נתניהו, נתניהו מעניין את נתניהו.

כשמדובר בשריונים, נתניהו בוחר בעצמו את המועמדים והקריטריונים שלו, כך מסתבר, שונים מאלו של חברי מפלגתו. חמישה מתוך שבעת השמות שבחר הם שדרנים, פאנליסטים או אורחים קבועים בערוץ 14 המשרת אותו (ובערוץ 15, המנסה להידמות לו): יעקב ברדוגו, דוד פטר, אלי גולדשמידט, איציק בונצל ואמיר אביבי (שוויתר בהמשך).

לכל אחד מהמשוריינים רקע שהביא אותם לאולפנים, אבל כל או רוב הנוכחות הציבורית שלהם נבנתה מול המצלמות, בפאנלים שבהם הם מגינים על נתניהו ועל ממשלתו, מתעמתים עם מתנגדיו ותוקפים את כלי התקשורת שהוא עצמו מציג כבר במשך שנים כיריבים פוליטיים לכל דבר.

כפי שתיארה זאת בערוץ 14 השדרנית יערה זרד: "זה לא סוד שחלק מהמשוריינים, ובראשם יעקב ברדוגו, צמחו אצלנו בערוץ 14", שם הם "יום יום, נלחמים על העמדות שלהם מול המצלמות" (זרד, שבעצמה קיבלה הצעת שריון, הזכירה שנתניהו פנה גם ליסכה בינה, פאנליסטית אחרת בערוץ).

זרד ממחישה היטב מה יש באותה נוכחות תקשורתית שנתניהו מחפש כל-כך, מעבר לעצם החשיפה. באוגוסט תיארה את ערוצים 11, 12 ו-13 כ"שלושת ערוצי השמאל", טענה שהם מנהלים "מפגן חנופה" לגדי איזנקוט וכי העיתונות בהם הפכה ל"מטה בחירות פוליטי מגויס". עוד קודם, ביוני, האשימה את ערוץ 12 בניסיון "לחסל" את ראש השב"כ דוד זיני כדי לקבור חקירה בעניין הדלפה לערוץ.

אלו רק דוגמאות מייצגות לזרם המתקפות של זרד נגד התקשורת. כשמדובר בברדוגו אין צורך להביא דוגמאות. מי שנתניהו שיבץ במקום ה-11 ברשימת הליכוד, לפני שורה ארוכה של שרים וחברי כנסת שנאלצו לעבור את מבחן המתפקדים, עשה קריירה מהסתה נגד התקשורת הישראלית.

נתניהו אף הציג אותו כ"איש התקשורת יעקב ברדוגו המייצג את המחנה הלאומי בתקשורת ללא מורא". לא יועץ פוליטי (לשעבר ובהווה), לא איש עסקים וגם לא עורך דין. נתניהו הקפיד להציג כמעלה מרכזית דווקא את תפקידו של ברדוגו כלודר בזירת התקשורת.

ברקת ניסה לעשות מהלשכה את מה שברדוגו עשה מן האולפן: סימן את חדשות 12 כאויב, יזם נגדו חרם והקצה מיליונים למאבקים נגדו. אלא שברקת נדרש אחר כך לבקש את אמונם של מתפקדי הליכוד. ברדוגו, שהמאבק באותם כלי תקשורת הוא חלק קבוע מעבודתו התקשורתית, צריך היה רק את אמונו של נתניהו.

את דוד פטר הציב נתניהו במקום ה-16 והציג אותו כ"לוחם צדק אמיץ". אולם הקרבות שניהל פטר למען ממשלת נתניהו בהיכלי הצדק הסתיימו בדרך-כלל בכישלונות צורבים. נראה שמה שעניין יותר את נתניהו היא אותה "מלחמה מול מצלמות" שהפכה את פטר לדמות מוכרת באולפני ערוץ 14, ומי שמספק את הלהג המשפטי לקמפיין הממשלתי התקשורתי (במיוחד נוכח ירידת קרנו של הרכש המשפטי האחר, משה כהן אליה).

כשמדובר בגולדשמידט, בתעמולת הליכוד אוהבים להציג אותו כחבר כנסת מטעם העבודה, למרות שספק אם הוא עצמו זוכר את אותה תקופה רחוקה. בוודאי לא כלוביסט של הטייקון עידן עופר, גם לא כמגיש תוכנית הבוקר של ערוץ 2. אבל מה שהעניק לו את השריון (במקום ה-26 הספק ריאלי), הוא ככל הנראה העובדה שהצליח לשרוד אחרי כל המתחרים במשבצת "המתפכח" בערוץ 14.

אז מדוע המתקפה על התקשורת של שרי הליכוד לא עשתה רושם על נתניהו, וזו של ברדוגו ומרעיו דווקא כן? משום שאת נתניהו לא מעניינת המתקפה נגד התקשורת. את נתניהו מעניינת המתקפה על התקשורת כחלק מהקמפיין הפוליטי שלו. לא של ברקת. לא של גמליאל. לא של חברי כנסת שספק אם הוא זוכר את שמם.

מתפקדי הליכוד לא העניקו בונוס עקבי למי שביקשו להוכיח את נאמנותם באמצעות מלחמה בכלי התקשורת. נתניהו, לעומת זאת, השתמש בחלק ניכר מן המקומות שהיו בשליטתו כדי לקדם אנשים שהועילו לו בדיוק בזירה הזאת: הם הגנו עליו בשידור, תקפו את יריביו וניגחו את כלי התקשורת שהוא מתעב.

הדרך לליכוד, מסתבר, לא עוברת דרך קמפיין של רעל נגד התקשורת. אלא אם כן מי שמחזיק במפתחות הוא בנימין נתניהו.