בסוף שנות התשעים אירע בישראל נס חקיקתי: חוק חופש המידע נכנס לספר החוקים ואילץ את המדינה לפתוח את הדלתות הכבדות אל מסדרונות השלטון האפלוליים – עבור כל מי שטרח לממש את הזכות החדשה שהוענקה לו, לנסח בקשה ולשלם אגרה.

אבל בעשור האחרון, במקביל לתהליך השחתת השלטון והידרדרות השירות לציבור, גם חופש המידע נתון במתקפה. כל מי שפנה בשנים האחרונות לגוף שלטוני כדי לקבל גישה למידע שאמור להיות נחלת הכלל למד זאת על בשרו.

תמונת המצב המדאיגה הזאת אינה תחושת בטן של עיתונאים או פעילי שקיפות מתוסכלים. היא עולה באופן מובהק מנתונים שנאספו במסגרת מחקר אמפירי, מקיף וראשון מסוגו שערכתי במסגרת לימודי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

המחקר, שבוצע בהנחיית פרופ' יששכר (איסי) רוזן-צבי, מספק תמונת מצב מבוססת נתונים על כל השחקנים בזירה: הרשויות שמחזיקות במידע ומסתירות אותו, השופטים שחוששים לקבוע הלכות עקרוניות, השחקנים החוזרים בהליכים השונים – וגם מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, שבעקבות פרשנות חדשה לחוק צִמצמה את הזכות של אזרחי ישראל לקבל מידע ציבורי.

בבסיס המחקר עומד ניתוח של מאות עתירות והליכי חופש מידע. יצאתי אליו כשמאחורי עשור שלם של פעילות בחזית המשפטית של השקיפות בישראל, במסגרת התנועה לחופש המידע, שם למדתי להכיר מקרוב את הדינמיקה המשפטית והמוסדית בהליכים הסיזיפיים שנועדו לחלץ מידע אמין, עשיר ורלבנטי מרשויות השלטון.

תהליך ההגשה של בקשת חופש מידע בישראל הוא פרוצדורה ארוכה ולעתים גם מייגעת, שלא פעם מצריכה פנייה לערכאות משפטיות רק לשם קבלת תשובה מהגוף השלטוני. דרושה סבלנות. חוק חופש המידע אמנם קובע לוח זמנים מסודר שבמסגרתו אמורה הרשות למסור את המידע (או סירוב מנומק, ורק מהטעמים המנויים בחוק) – אבל בפועל בקשות רבות נענות בהתעלמות.

הרשויות מרשות לעצמן לעבור על החוק, במעין שיטת מצליח שנועדה לסנן את הפונים. זה השלב שבו מבקשי המידע נאלצים לפנות לבית המשפט. המחקר מעלה שקרוב ל-80% מעתירות חופש המידע הן כאלה שהסעד המבוקש בהן הוא "מענה".

כדי לקבל מידע ממשרד ממשלתי כבר לא מספיק להצטייד בסקרנות אזרחית. צריך עורך דין, כיס עמוק ואורך רוח של רץ מרתון. הרקע לכך הוא שילוב בין עוינות כללית של נבחרי הציבור כלפי העיתונות, הפעילים והשחקנים המקצועיים, לצד תרבות ארגונית קלוקלת של פקידי ציבור שרואים בנתונים קניין פרטי.

לכל זה מצטרפת מערכת משפט שסובלת מעומס אדיר. העומס הזה הוא אחד הגורמים שמאפשרים לגופים הציבוריים ליהנות מלוחות זמנים מרווחים מאוד, ולהתחמק ממסירת מידע באופן עקבי ושיטתי.

כדי להבין את התהליך שהוביל להחלשת מנגנון חופש המידע שולבו במחקר ארבע מתודולוגיות משלימות:

1. ניתוח כמותי רחב היקף. מיפוי שיטתי של כ-4,000 עתירות חופש מידע שהתנהלו בבתי המשפט לעניינים מִנהליים לאורך יותר מעשור, בשנים 2012–2024. בסיס הנתונים נבנה באמצעות "גרידת נתונים" (scraping) שביצע אתר "תולעת המשפט".

2. ניתוח פרטני של שנה אחת. הניתוח התמקד ב-2022 ובוצע באמצעות היתר עיון ב"נט המשפט", המערכת המקוונת שבאמצעותה מתנהלים הליכים משפטיים בישראל. במסגרת הניתוח נבחנו 445 תיקים משפטיים, לרבות הפרוטוקולים וכתבי הטענות, יחד עם תוצאות ההליך.

3. מחקר איכותני. ראיונות עומק ושאלונים שהופצו בקרב 70 איש מהתחום – מבקשי מידע מנוסים, עורכי דין פעילים וממונים על חופש המידע ברשויות המקומיות ובמשרדי הממשלה.

4. השוואה בינלאומית. נתוני השימוש בחוק חופש המידע בישראל לאורך עשור נבדקו מול נתונים דומים משבע מדינות דמוקרטיות.

הנחת היסוד של המחקר היתה פשוטה: קיים פער בין האידיאל הנורמטיבי שבספר החוקים לבין הפרקטיקה היומיומית בשטח כפי שאני ועמיתי חווינו אותה במשך השנים. ממצאי המחקר הראו שהבעיה חמורה בהרבה: החסמים הישנים של העשור הראשון לקיומו של החוק (חוסר היכרות של הציבור עם החוק או עלויות אגרה גבוהות) הוחלפו בכשלים מערכתיים עמוקים שניתן לתאר כ"אי היענות אסטרטגית", לצד שחיקה בהוראות החוק.

הנתון הדרמטי ביותר שעולה מהמחקר הוא שמספר בקשות המידע המוגשות למשרדי הממשלה נמצא בירידה, ואילו מספר העתירות המוגשות לבתי המשפט נמצא בעלייה – ובשנים האחרונות ממש זינק. בדמוקרטיה מתוקנת, ככל שהציבור לומד להשתמש בחוק, והרשויות מתמקצעות במתן מענה, מספר הבקשות אמור לעלות – ומספר הפניות לערכאות אמור להצטמצם. בישראל, כאמור, קורה בדיוק ההפך.

שנת השיא מבחינת מספר בקשות המידע שהוגשו למשרדי הממשלה היתה 2021. לפי נתוני היחידה הממשלתית לחופש המידע, בשנה הזאת הוגשו קרוב ל-15 אלף בקשות, בין היתר עקב הצורך הציבורי בנתונים על הטיפול במגפת הקורונה. מאז החלה מגמת ירידה חדה. בשנת 2024, לשם השוואה, הוגשו רק 9,828 בקשות – נתון שמשקף ירידה של 29% בתוך שלוש שנים בלבד.

בגזרת העתירות חל זינוק של 46% בשנתיים: בשנת 2022 הוגשו 445 עתירות, ובשנת 2024 הגיע מספרן ל-652. המשמעות המעשית מטרידה: הזכות למידע בישראל מתממשת הלכה למעשה כמעט אך ורק באמצעות פנייה לערכאות משפטיות. הציבור הרחב מבין שמי שלא מתכוון או מסוגל לשכור עורך דין שיילחם עבורו יכול מראש לוותר על הגשת בקשת חופש מידע.

מי שעותרים הכי הרבה הם השחקנים החוזרים (Repeat Players) – כמה עמותות שמשתמשות ביעילות בחוק חופש המידע, באמצעות בקשות מרובות והגשת עתירות במקרה הצורך. מתוך אלפי העתירות שהוגשו בעשור האחרון, 62% הוגשו על ידי עמותות וארגוני חברה אזרחית.

שחקנית אחת ספציפית, עמותת עורכי דין לקידום מִנהל תקין, אחראית לבדה לכ-40% מכלל עתירות חופש המידע בישראל (וכ-75% מהעתירות של ארגוני החברה האזרחית) – פועל יוצא של מלחמת התשה יומיומית שמתבצעת בעיקר מול השלטון המקומי והרשויות המוחלשות בפריפריה.

גופי התקשורת והעיתונאים, שאמורים להיות הצרכנים הטבעיים של הכלי הזה, הגישו רק 0.78% מהעתירות – נדגיש, פחות מאחוז – נתון שעשוי להעיד על ייאוש לנוכח הנוהג למרוח את המענה על בקשות חופש המידע, שאינו תואם את הלו"ז התקשורתי, שמבוסס ברובו על רדיפה אחר חדשות מתפרצות ודלוּת בגזרת התחקירים וניתוחי העומק.

ובכל זאת, הנתון הזה עושה קצת עוול לעיתונות הישראלית: לעתים קרובות, כשעיתונאים בכל זאת נחושים להשיג מידע, הם משתפים פעולה עם השחקנים החוזרים המקצועיים, למשל התנועה לחופש המידע ועמותת הצלחה, שלוקחות על עצמן את החלק ה"ביורוקרטי" של הטיפול בבקשות ובעתירות.

חסם מס' 1: העבריינים לא נענשים

נתוני שנת 2022 ממחישים את עומק הבעיה, שנעוצה בעיקר בשדה המִנהלי: 80% מכלל העתירות שהוגשו באותה שנה היו "עתירות אי מענה". אגב, לא מדובר בשנה יוצאת דופן. דו"ח היחידה הממשלתית לחופש המידע לשנת 2024 מעלה שגם בשנה זו 78% מהעתירות הוגשו בגין אי מענה.

נסביר: עתירות אלו לא הוגשו כחלק ממחלוקת משפטית בשאלה האם חשיפת פרוטוקול מסוים תפגע בבטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה, ואפילו לא נועדו לטפל במקרים שבהם הרשות סירבה למסור את המידע. מדובר במצב שבו האזרח פנה, פרק הזמן החוקי חלף (לרבות ההארכות שמתיר החוק), והרשות פשוט בחרה להתעלם מהבקשה.

בספרות המקצועית קוראים לזה "אי היענות אסטרטגית" (Strategic Non-Compliance). הרשות הציבורית עושה חישוב כלכלי ורציונלי פשוט: עלות ההפרה נמוכה בהרבה מעלות הציות. פקידי הציבור יודעים שאם הם יתעלמו מבקשת מידע של אזרח מן השורה, רוב הסיכויים שהוא לא יפנה לבית המשפט. אם מדובר בארגון מנוסה שיגיש עתירה, עצם הגשת ההליך קונה לרשות זמן נוסף ומקפיאה את לוח הזמנים הנוקשה של החוק.

ומה קורה כשהרשות מפסידה בעתירה? כאן נכנסים לתמונה השופטים ומעניקים לרשויות מעין פרס. בתי המשפט לא קונסים רשויות גם במקרים שבהם הוכח שהפרו את חוק חופש המידע. לכל היותר הם מורים להן לכסות את הוצאות העותרים. הממוצע הארצי של פסיקת הוצאות בעתירות אי מענה בשנת 2022 היה 4,304 שקל, והחציון – 3,750 שקל (בניגוד לממוצע, חציון אינו מושפע מערכים קיצוניים חריגים והוא מתאר בצורה טובה יותר את "נקודת האמצע" של הנתונים).

מדובר בסכומים מגוחכים. הם נמוכים באופן ניכר מהתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין לעתירה מִנהלית, שעומד על 8,965 שקל ונחשב נמוך כשלעצמו. תקנות סדר הדין האזרחי מ-2021 קבעו מפורשות ששופט לא יפסוק פחות מהתעריף המינימלי אלא "מטעמים מיוחדים", אך בתי המשפט המִנהליים הפכו את החריג לכלל.

הטבלה שלהלן, שמבוססת על נתוני המחקר הכמותי, מלמדת על היעדר מדיניות שיפוטית סדורה, שמתבטאת בשונוּת בין מחוזות השיפוט בתיקים מאותו הסוג.

המספרים מדברים בעד עצמם. מחוז ירושלים מרכז את מירב העתירות (165), משום ששם יושבים הממונים על חופש המידע במשרדי הממשלה. הביטוי הקיצוני ביותר למושג המשפטי "חוטא יוצא נשכר" מתגלה במחוז הדרום (באר-שבע): מחצית מהעותרים שנקבע כי עתירתם מוצדקת קיבלו רק 450 שקל או פחות מכך לכיסוי הוצאותיהם המשפטיות – סכום סמלי, שאינו מרתיע בשום צורה את הרשויות שצִפצפו על החוק.

גם ממוצע ההוצאות במחוז זה, 1,025 שקל, נמוך באופן ניכר מההוצאות שפוסקים בתי המשפט בשאר המחוזות בעתירות בגין אי מתן מענה.

"לא משתלם לנו לעתור במחוז דרום. זה הפסדי", הסביר עו"ד נדאל חאיק, מנכ"ל עמותת עורכי דין לקידום מִנהל תקין, בראיון שהתקיים במסגרת המחקר. "השליח שאנחנו משלמים עליו כדי שימציא את העתירה מנצרת לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע עולה לנו יותר מסכום ההוצאות שנפסק לטובתנו".

השופטים בדרום מקבלים שוב ושוב את טענותיהן של הרשויות המקומיות הערביות והחלשות בנגב, על כך שהן סובלות מ"עומס ומצב כלכלי ירוד". ההשלכות קטסטרופליות: בתי המשפט מייצרים נקודת עיוורון מוחלטת בביקורת הציבורית דווקא באזורים שבהם השחיתות והמִנהל הלקוי פורחים, ומעבירים את הנטל הכלכלי לעותרים הציבוריים במקום לרשות המקומית שעוברת על החוק.

חסם מס' 2: כשמידע פשוט מפסיק להתקיים

החסם השני שמזהה המחקר נוגע לתרבות הארגונית ולניהול המידע הציבורי. פקידי הציבור בישראל עדיין תופסים את המידע שנאסף באמצעות כסף ציבורי כ"משאב ארגוני פנימי", ולא כקניין של האזרחים. "אין ניהול של מידע, אין זיכרון ארגוני. עובד שעבד 20 שנה במשרד הולך הביתה, והמידע הולך איתו", הודתה אחת הממונות ברשויות בראיון שנערך במסגרת המחקר.

המחקר מצביע על תופעה נוספת בהקשר זה: פרדוקס חופש המידע. פרופ' דפנה ברק-ארז (עוד בטרם מונתה לשופטת בית המשפט העליון) הזהירה בספרה "המשפט המִנהלי" משנת 2016 כי ככל שזכות הגילוי מתחזקת, כך עלול להיווצר תמריץ מוסדי מובהק להימנע מתיעוד ומשימור מידע מלכתחילה – כדי שהרשות לא תצטרך למסור אותו בעתיד.

החשש התיאורטי שהביעה ברק-ארז הפך בשנים האחרונות למציאות. הנה שלוש דוגמאות מייצגות:

1. פירוט שיחות הטלפון של לשכת ראש הממשלה. העיתונאי רביב דרוקר ניהל מאבק משפטי עיקש כדי לקבל את פירוט שיחות הטלפון של בנימין נתניהו עם הטייקון המנוח שלדון אדלסון, מייסד "ישראל היום", ועם עמוס רגב, העורך הראשי ברוב התקופה שבה שימש העיתון כשופר ביביסטי.

אחרי כמה גלגולים, העתירה הגיעה לבית המשפט העליון והסתיימה באוגוסט 2017 בניצחון של דרוקר. המידע נמסר, גם אם באיחור רב. אך כשהוגשה בקשה דומה לקבלת שיחות מתקופות מאוחרות יותר, במשרד ראש הממשלה השיבו כי "תיעוד שיחות מסוג זה נעשה רק עד ספטמבר 2017". המשמעות ברורה: איסוף המידע הופסק מיד אחרי שנקבע כי יש לחשוף אותו.

2. ציוני מבחני המיצ"ב. בזכות עתירה של התנועה לחופש המידע, ב-2012 אילץ בית המשפט העליון את משרד החינוך לפרסם את נתוני המבחנים ברמה הבית ספרית כדי לאפשר להורים לדעת מה מצב המוסדות.

משרד החינוך והרשות הארצית למדידה והערכה, שהתקשתה לקבל את חובת השקיפות הפתאומית, פתחו במסכת התחמקויות: תחילה פורסמו הנתונים, ועוררו עיסוק תקשורתי שהתבטא בדירוגים של בתי ספר. לאחר מכן, תחת השר שי פירון, הוקפאו המבחנים – ואחר כך הופשרו, והנתונים חזרו להתפרסם. בהמשך הגיעה מגפת הקורונה, ששימשה כתירוץ להימנע מפרסום, והמדידה הופסקה שוב. לבסוף, הרשות הארצית למדידה והערכה שינתה את שם המבחן והפכה את התוצאות ל"הערכה מילולית בלבד", ללא ציונים מספריים וללא אחידות במדידה.

כיום, המידע הסטטיסטי שקיים נשמר במשרדי הרשות הארצית למדידה והערכה בלבד, ולא מועבר למשרד החינוך – כדי שלא ניתן יהיה לאכוף את פסק הדין ולחייב את המשרד למסור את המידע.

3. זמני ההמתנה לטיפול בילדים במערכת בריאות. עתירה לבג"ץ שהגישה עמותת "צדק לילדים", שנועדה לברר האם המדינה עומדת בחובתה לספק טיפול נפשי לילדים בתוך "זמן סביר", העלתה שמשרד הבריאות כלל לא אוסף מקופות החולים נתונים על זמני ההמתנה האמיתיים לטיפול נפשי עבור ילדים.

התביעה הוגשה בשנת 2021, אך פסק הדין ניתן רק כעבור שלוש שנים. המדינה התחייבה להתחיל לאסוף את הנתונים רק ב-2026, ולא חויבה לאסוף בדיעבד את המידע הנוגע לשנים שלפני כן. המשמעות: גם כשיימסרו סוף-סוף הנתונים החדשים, לא ניתן יהיה לבצע השוואות ביחס לעבר.

חסם מס' 3: "מהפכת הפרטיות" של משרד המשפטים

לצד הנזק הפסיבי שנגרם מאי איסוף המידע, ממריחת הטיפול בבקשות ומהיד הרכה של השופטים, יש גוף אחד שאחראי באופן אקטיבי לפגיעה בשקיפות: מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. המחקר חושף כיצד עמדה פרשנית פנימית לגבי הפרקטיקה הממשלתית – עמדה שמעולם לא הועמדה להכרעה או אישור מצד בית המשפט – חוללה שינוי של ממש באיזון שבין חופש המידע והזכות לפרטיות.

בשנת 2019, במסגרת בקשה לדיון נוסף שהגיש ראש הממשלה נתניהו כאדם פרטי נגד רביב דרוקר (בעניין אותן שיחות טלפון עם בכירי "ישראל היום" שאת קיומן ניסה להסתיר) הגישה פרקליטות המדינה השלמת טיעון שנוסחה בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט. היועץ הציג תזה משפטית חדשה ורדיקלית: לממונה על חופש המידע ברשות ציבורית אין בכלל סמכות חוקית לשקול מה האיזון הראוי כאשר עולה חשש כלשהו לפגיעה בפרטיות.

לפי הפרשנות החדשה שהציג מנדלבליט, אם אזרח מבקש מידע ויש בו בדל של נגיעה לפרטיותו של אדם אחר (גם אם אותו אדם הוא איש ציבור), הרשות מחויבת להשיב בסירוב מוחלט. רק לבית המשפט המחוזי, במסגרת עתירה, יש סמכות לאזן בין האינטרסים.

בהליך הספציפי הזה נתניהו משך את בקשתו, והדיון הנוסף בוטל ללא פסק דין. אלא שהעמדה העקרונית הזאת נותרה בעינה והפכה למדיניות הרשמית של משרדי הממשלה.

ההשלכות גרמו נזק של ממש לזכות הציבור לדעת. הנתונים מדברים בעד עצמם: בשנים 2016–2018, מבין כלל המקרים שבהם משרדי ממשלה סירבו למסור מידע, רק 8% מהסירובים נומקו ב"פגיעה בפרטיות". ב-2019, השנה שבה הוצגה העמדה החדשה של היועמ"ש, הנתון זינק ל-25%. בשנים הבאות הוא המשיך לנסוק: ב-2021 וב-2023, פגיעה בפרטיות היתה הנימוק המוצהר של שליש מכלל הסירובים (33.1% ו-33.4%, בהתאמה).

חסם מס' 4: המעגל השוטה של בית המשפט העליון

החסם האחרון והמדאיג ביותר נובע דווקא משחקן שאמור לשמש מבוגר אחראי ולהגן על זכות הציבור לדעת: בית המשפט העליון. המחקר מראה כי בעוד שבעשור הראשון שלאחר חקיקת חוק חופש המידע שופטי העליון ששו לפתח הלכות עקרוניות, הרי שבעשור האחרון חלה ירידה חדה ומתמשכת במשקל הנורמטיבי של הפסיקה.

באמצעות בקשת מידע שהוגשה להנהלת בתי המשפט אותרו 131 הליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון (ערעורים ובג"צים) בשנים 2014–2024. פסקי הדין נקראו וסווגו בצורה ביקורתית לשתי קטגוריות: הליכים שבהם ניתנה "הכרעה מהותית", וכאלה שהסתיימו ב"אין הכרעה עקרונית" – כלומר אימוץ טכני של פשרות, מחיקות על הסף או החלטות קצרות בעניין הוצאות בלבד.

התוצאה מופיעה בטבלה שלהלן. כבר ממבט ראשון אפשר להיווכח שבית המשפט העליון לא נתן בשנים האחרונות אף פסק דין מהותי וחיובי לטובת הזכות למידע. כמעט כל התיקים הרלבנטיים שהגיעו לעליון הסתיימו ללא פסק דין, וללא תרומה להתפתחות הזכות למידע.

איך עובד המנגנון? המחקר חושף מעגל שוטה שבו הרשויות הציבוריות מנצלות בצורה טקטית את העומס שבו מצויים השופטים. משעה שהוגש ערעור לעליון והרשות מבינה שהיא עומדת להפסיד ולחטוף תקדים שיחייב אותה לחלוק מידע כלשהו בעתיד באופן קבוע – הרשות ממהרת למסור את המידע המבוקש למערער הספציפי שיזם את ההליך.

השופטים העמוסים, שמבחינים שהסעד המבוקש ניתן והתיק הפך לתיאורטי, לוחצים על המערער למשוך את ההליך ומבטיחים לו פטור מתשלום הוצאות.

פרופ' יששכר רוזן-צבי ופרופ' רונן אברהם, במאמר אקדמי מ-2025 שמצוטט במחקר, מגדירים את התופעה הזו כפגיעה ב"טובין הציבוריים" (Public Good) של המשפט. שחקנים מוסדיים חזקים מייתרים הליכים באופן יזום כדי למנוע יצירת תקדימים שאינם נוחים להם – וכך הדין לא מתפתח, הרשויות ממשיכות לפעול בוואקום פרשני ובשיקול דעת לא מבוקר, והציבור כולו מפסיד את הנורמה הכללית.

איך לתקן את המצב

לצד אבחון הכשלים והאיומים מציע המחקר גם מפת דרכים לשיקום מעמד חופש המידע בישראל. המפה מחולקת לארבעה אפיקי פעולה:

1. החלת "תעריף מינימום" חובה בעתירות אי מענה. בתי המשפט חייבים להפסיק לגלות סלחנות כלפי שתיקת הרשויות. המחקר מציע לקבוע מדיניות שיפוטית קשיחה: בכל מקרה של עתירת אי מענה שהמידע נמסר רק בזכות הגשתה, הרשות תסווג כמי שהפסידה בדין וייפסק לחובתה באופן אוטומטי שכר טרחה שלא יפחת מהתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין (8,965 שקל).

ייקור מנגנון ההפרה יפגע בכדאיות של מדיניות האי היענות האסטרטגית.

2. הפיכת מאגרי המידע ל"מכווני אזרח" מלכתחילה. במקום לאפשר לרשויות להסתתר מאחורי מערכות מיושנות ולטעון ששליפת נתונים דורשת "הקצאת משאבים בלתי סבירה", יש להטיל עליהן חובה מִנהלית פוזיטיבית לאפיין את מערכות המידע החדשות כמערכות פתוחות ומכוונות אזרח.

בנוסף מוצע מנגנון מקדמי: רשות שמסרבת לחשוף מידע בטענה שמסירתו דורשת הקצאת משאבים חריגה תחויב להגיש תצהיר עובדתי מפורט לבית המשפט שיאפשר לברר את הטענה, במקום לקבל את ההערכות המופרזות של הרשות כאמת מוחלטת.

3. תיקון חקיקה אופרטיבי לחריג הפרטיות. כדי לתקן את הנזק שגרמה עמדת משרד המשפטים שהעדיפה את הזכות לפרטיות על פני השקיפות, מוצעות שתי חלופות חקיקתיות קצרות – תיקונים לחוק חופש המידע בגרסתו הנוכחית.

• חלופה א': תיקון הסעיף שמאפשר להימנע ממסירת מידע מחמת פגיעה בפרטיות. הסעיף יתוקן כך שיובהר בו שהטיעון של פגיעה בפרטיות לא יעמוד במקרים שבהם מסירת המידע נהנית מההגנות המפורטות בחוק הגנת הפרטיות, למשל כשיש בחשיפה עניין ציבורי או "חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית" שמצדיקה את הפגיעה בפרטיות.
• חלופה ב': הוצאת סייג הפגיעה בפרטיות מרשימת העילות שמאפשרות לרשות למנוע מסירת מידע. הסעיף הרלבנטי יתוקן כך שהממונים על חופש המידע יחויבו להפעיל שיקול דעת מִנהלי עצמאי ולשקול את האינטרס הציבורי.

4. אימוץ "מודל קריטריונים" לפסיקה בעליון. שופטי בית המשפט העליון נדרשים להכיר בכך שתפקידם אינו מתמצה בפתרון המחלוקת הנקודתית שהובאה לפתחם, אלא לאמץ גישה אקטיביסטית שתייצר תקדימים כטובין ציבוריים.

המחקר מציע קריטריונים ברורים שבהם השופטים יחויבו לדון ולפסוק גם אם הרשות נסוגה מההליך ברגע האחרון: מקרים שבהם קיים חוסר אחידות משווע בין המחוזות, תיקים שבהם הרשות שינתה את עילת הסירוב שלה תוך כדי ההליך, ומחלוקות פרשניות חוזרות ונשנות בין שחקנים חוזרים.

* * *

המאבק על חופש המידע אינו עניין טכני או פרוצדורלי, אלא נשמת אפה של הביקורת הציבורית והאחריותיות השלטונית. ללא נגישות חופשית ומהותית למידע, הזכות לדעת הולכת לאיבוד והמרחב הדמוקרטי כולו מצטמצם.

בעידן שבו מיטשטש הגבול שבין סודיות מוצדקת להסתרה פושעת של כשלים מערכתיים ואף עוולות מכוונות, שקיפות היא הכלי המרכזי המאפשר לאזרחים, לעיתונאים ולכל מי שמבקש לפקח על מנגנוני הכוח, להבטיח שהשלטון משרת את האזרחים – ולא להפך.

השחיקה במעמד חוק חופש המידע והתרבות הארגונית הסרבנית שהשתרשה ברשויות הן חלק מהשחיקה הכללית במערכת הבלמים והאיזונים של הדמוקרטיה הישראלית. לא ניתן יהיה לתקן את הדמוקרטיה שלנו בלי שיקום עומק של היחס השלטוני לשקיפות – צעד ראשון והכרחי בדרך להתבססות על ערכים של אמת ועובדות מוסכמות, שרק באמצעותן ניתן לקיים שיח ציבורי אפקטיבי ונקי משחיתות.

עו"ד רחלי אדרי-חולתא היא מנהלת תחום המידע והפרטיות בארגון התחקירים "שומרים" ותלמידת מחקר באוניברסיטת תל-אביב. בשנים 2018–2025 כיהנה כמנכ"לית התנועה לחופש המידע. לקריאת המחקר המלא