"אז צץ עניינו של איסמאעיל אסמר"

העימות בין ישראל לעזה שוב מסלים, וכל העיתונים, למעט "הארץ", מקדישים לו הבוקר את הכותרת הראשית. מנוסח הכותרת בשער "הארץ" אפשר להבין כי היתה זו ישראל שהפרה ראשונה את ההסכם הבלתי כתוב להפסקת אש ("צה"ל הרג 2 פעילי ג'יהאד; ירי הטילים לדרום התחדש"). זו גם המסקנה שעולה מקריאת הידיעה בעיתון.

יניר יגנה, אנשיל פפר ואבי יששכרוף מדווחים כי "בעקבות הריגתו שלשום בלילה של בכיר בג'יהאד-האסלאמי ברפיח, שיגרו בבוקר ובערב הארגונים הפלסטיניים מטח של רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל. תינוק נפצע קל מרסיסים עקב פגיעת גראד במכונית במועצה האזורית חוף אשקלון. [...] בתגובה תקף צה"ל פעמיים חוליות משגרים ברצועת עזה, והרג פעיל אחד בג'יהאד-האסלאמי". בהמשך מצוין כי "למרות ההסלמה, בצבא מעריכים כי היא לא צפויה להימשך בימים הקרובים".

מדוע החליט צה"ל לחסל בכיר בג'יהאד? "לטענת צה"ל", נכתב, "[איסמאעיל] אל-אסמר העביר את המימון לפעילי ועדות ההתנגדות העממית ומחבלים מצרים שביצעו את הפיגוע בחמישי שעבר ליד אילת. עוד טענו הגורמים כי אל-אסמר עמד לארגן פיגוע נוסף מסיני". ברור? לפי "הארץ" מדובר בשילוב של נקמה על העבר וראיית מפוכחת של פני העתיד. "עמד לארגן", נוסח שניתן לדמותו לפצצה שעומדת לתקתק.

הסיבה והמסובב על-פי "ידיעות אחרונות" דומים, אם כי פחות מודגשים בשער. "האש חזרה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", אך המשמעות היא לאש מעזה לעבר ישראל. הכותרת מתפרסמת מתחת לכיתוב "תינוק נפצע קל מפיצוץ קסאם", ולצדה תצלום [גדי קבלו] של התינוק שנפצע קל, מביט למצלמה ומוחזק בזרועות אמו.

כותרת המשנה מספקת את הרקע: "בעקבות החיסול בעזה: 15 גראדים וקסאמים נורו אמש לעבר באר-שבע, אופקים ואשקלון". כפולת העמודים השלישית מוקדשת לסיקור ההסלמה. כותרת הגג שוב קובעת כי היתה זו פעולה של צה"ל שהביאה לתגובה מעזה ("צה"ל חיסל בכיר בג'יהאד-האסלאמי, מטחי רקטות נורו אל יישובים ישראליים"). רוני שקד, ראובן וייס, מתן צורי ומתי סיבר פותחים את דיווחם בירי על יישובי הדרום, אך מיד בהמשך מדגישים כי "הירי בא לאחר שבבוקר חיסל צה"ל את איסמאעיל זוהדי אל-אסמר". ההסבר שניתן מפי "מקורות צבאיים" לחיסול מעט יותר "מתקתק" מזה שפורסם ב"הארץ" ("היה מעורב במימון מתקפת הטרור ליד אילת לפני שבוע ועסק גם בתכנון פיגוע שאמור היה להתבצע משטח סיני").

בטור פרשנות נלווה מסביר אלכס פישמן כי מאז יום חמישי האחרון אישר הדרג המדיני לצבא ולשב"כ לחסל ("סיכול ממוקד") מבוקשים, "בין אם מדובר ב'פצצות מתקתקות' ובין אם מדובר בגורמים עוינים המתכננים לבצע פיגועים בטווח הארוך יותר". משמע – שינוי במדיניות החיסולים.

פישמן מדמה חיסולי טרוריסטים ל"כיסוח דשא", ומסביר כי זה "הנשק היעיל ביותר להתמודד עם הטרור ולהטיל עליו מורא. [...] ברצועת עזה, כיסוח הדשא יכול להיעשות רק בנטרול פיזי" (ודוק: העזתים מבקשים להטיל על הישראלים טרור, הישראלים מבקשים להטיל על הטרוריסטים מורא). להערכת פישמן, אם ישראל תמשיך במדיניות החיסולים, "נמצא את עצמנו מהר מאוד במבצע צבאי".

ב"מעריב" אין ספק לאיזו אש מוקדשת הכותרת הראשית – "חודש הירי על יישובי הדרום". גם כותרת המשנה עוסקת בירי מעזה לישראל בלבד, ולא להפך. מקריאת הידיעה בשער [רונן דמארי] אפשר להבין את סדר הדברים – "הפסקת האש בין ישראל לארגונים בעזה החזיקה יומיים בלבד. בלילה שבין שלישי לרביעי חוסל פעיל בכיר בזרוע הצבאית של הג'יהאד-האסלאמי, שתיכנן פיגוע באזור אילת. בעקבות החיסול הודיע הג'יהאד כי הוא אינו מחויב להפסקת האש, ובשעות הערב התחדש הירי לעבר ישראל".

בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת לסיקור ההסלמה, סדר העניינים מודגש יותר. כותרת הגג קוראת, "הפסקת האש החזיקה יומיים בלבד: חיסול בעזה, גראדים ביישובי הדרום". גם כותרת המשנה נפתחת בדגש כי "זה התחיל בחיסולו של בכיר בג'יהאד-האסלאמי", וכך מדווח גם בידיעה המלאה [רונן דמארי, עמית כהן ואורי בינדר].

בטור פרשנות נלווה מסתמך עמית כהן על "גורמי ביטחון" שמסרו כי אל-אסמר חוסל משום ש"ניסה לגלגל פיגוע דרך סיני". בניגוד לדברי פישמן, לדברי כהן, "ככל שהאיפוק הישראלי ימשיך, תלך ותתקבע התודעה העזתית כי ישראל מורתעת והססנית. במצב כזה, דווקא האיפוק והריסון הם אלו שיובילו, בלית ברירה, למבצע רחב היקף". אם כך, נראה שמבצע רחב הוא בלתי נמנע.

יש מקום לציין כי אף עיתון, גם לא "הארץ", המתקשה לקבל את ההסבר של מערכת הביטחון בדבר הצורך בחיסולו הבהול של אל-אסמר, אינו כותב במפורש כי ישראל הפרה את הפסקת האש וחוללה במו ידיה את ההסלמה בדרום. את המסקנה הזו משאיר כל עיתון לקורא להסיק בכוחות עצמו. עבור קוראי "הארץ" המשימה קלה יחסית, עבור קוראי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" המשימה מעט יותר קשה.

עבור קוראי "ישראל היום" מדובר במשימה בלתי אפשרית. "הדרום שוב תחת אש", מכריזה הכותרת הראשית בעיתון זה. כותרת הגג עוסקת בדרישה להשיב את הדגל הישראלי לשגרירות מצרים, ואילו כותרת המשנה קוראת: "תינוק נפצע קל מרסיסי רקטה. בוטלו אירועים בדרום, כולל פסטיבל 'בריזה' באשקלון. תושבים באזור הונחו להיכנס למרחבים מוגנים. כיפת-ברזל יירטה גראד שנורה לבאר-שבע. צה"ל חיסל שניים מראשי הג'יהאד-האסלאמי". מנוסח זה ניתן להבין כי סדר העניינים היה הפוך: העזתים ירו, הישראלים הגיבו.

"טרור נוהג כרעש אדמה: הוא גורם לגל של רעידות נוספות", מסביר דן מרגלית, שכמה שורות מטור הפרשנות שלו מודפסות על השער. "כאשר נענתה הממשלה לפנייה מצרית לוותר על חלק מתגובתה לרצח מצפון לאילת, היה ברור כי יהיו מטחים נוספים". עיניכם הרואות – מי שיקרא את שער "ישראל היום" יבין כי דווקא האיפוק הישראלי, ולא החיסול הישראלי של אל-אסמר, הוא שהביא את העזתים לחדש את הירי, שפצע תינוק, גרם לביטול אירועים בדרום והכניס את תושביו למרחבים מוגנים. מסקנה זו הפוכה בתכלית מהמסקנה שעולה משלושת העיתונים האחרים.

תמונת המציאות השונה מאוד נמשכת גם בכפולה הפותחת של "ישראל היום", המוקדשת לסיקור ההסלמה. הידיעה המרכזית, מאת גדי גולן, עוסקת כולה, מתחילתה ועד סופה, כולל הכותרת וכותרת המשנה, אך ורק בירי מעזה אל ישראל. החיסול בעזה מסתתר בכפולה הפותחת בידיעה אחרת(!), מאת שלמה צזנה, לילך שובל ודניאל סיריוטי, שבכלל עוסקת בדרישה הישראלית להשיב את דגל ישראל לשגרירות במצרים.

בסיומה של הידיעה, אחרי שמונה פסקאות שעוסקות במצרים, פתאום מדווח כך: "אתמול המשיך צה"ל גם לגבות מחיר ממארגני ההסלמה בדרום. בפעילות משותפת לצה"ל ולשב"כ תקפו אתמול בלילה כלי טיס של חיל האוויר את איסמאעיל אסמר (37), איש הג'יהאד-האסלאמי מרפיח, שמימן את הוצאת המתקפה המשולבת בדרום". גם הקורא המדוקדק ביותר של "ישראל היום", שמשום מה יגיע לפסקה התשיעית בידיעה שעוסקת בהנפת דגל ישראל בשגרירות מצריים, לא יוכל להבין מתיאור זה כי החיסול בעזה התבצע בלילה שבין שלישי לרביעי, שעות לפני חידוש הירי לישראל.

באופן לא מפתיע, התמריץ לחיסול שמובא ב"ישראל היום" הוא החד-משמעי ביותר ("במערכת הביטחון הגדירו את אסמר 'פצצה מתקתקת' וטענו כי תיכנן פיגועים נוספים"). בטור הפרשנות המלא של מרגלית, מרחיב הפרשן הבכיר של העיתון בדבר הסיבה לחיסול. "הטפטוף [של הירי מעזה] הלך ונחלש, אבל לא נפסק כליל, ובנקודה זו חשו ישראלים רבים כי התגובה לא היתה מספקת, והשלימו בחוסר רצון עם הפסקת האש", כותב מרגלית. "אך אז צץ עניינו של איסמאעיל אסמר, שהיה בעיצומו של מהלך טרור מתגלגל, ולישראל לא היתה סיבה והצדקה להמתין עד שייצא לפועל. אלמלא ההכנות לעוד פעולת טרור, לא היה צה"ל פועל נגדו זמן כה קצר לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה".

למעשה, רק מההסבר שנכלל בטור הפרשנות של מרגלית יכולים קוראי "ישראל היום" להבין את סדר העניינים ביממות האחרונות, וגם זאת צמוד לתירוץ הבוטה ביותר לנחיצות הפעולה, "בעיצומו של מהלך טרור מתגלגל".

הלוואי ומדובר בעבודה רשלנית וחובבנית של עורכי העיתון, שאינם יודעים כי מקומו של מידע על חיסול בעזה בידיעה העוסקת בירי מעזה לישראל ולא בידיעה על הנפת דגל בקהיר; שלא הבינו כי החיסול שאירע בין שלישי לרביעי התבצע לפני הירי במהלך יום רביעי; ושלא מסוגלים לאמץ אף שבריר של ספקנות בבואם לבחון את התירוצים של מערכת הביטחון לפעולותיה. למרבה הצער, החשש הוא כי מדובר דווקא בעבודה מקצועית של עורכי העיתון, אך לא עבודת עיתונאות מקצועית, אלא עבודת תועמלנות מקצועית. מטרתה אינה ליידע את הציבור, אלא למרק כל דופי מהפעולות שנעשות בשמו ולהטיל את מלוא האשמה בהידרדרות המצב הבטחוני על העזתים.

אם זו אכן הסיבה לסיקור המעוות של ההסלמה בדרום ב"ישראל היום", הרי שזו בושה וחרפה לכל עיתונאי שקשור איכשהו לעיצוב וניסוח עמוד השער והכפולה הפותחת בעיתון, ובושה לא פחות קטנה לציבור הישראלי, שהפך את המיזם הפוליטי של שלדון אדלסון לעיתון הנפוץ במדינה.

הבדל נוסף בין "ישראל היום" לכל יתר העיתונים

בשערי כל העיתונים מתפרסם הבוקר תצלום של התינוק שנפצע קל מפגיעת טיל גראד בסביבת ביתו. ב"ישראל היום" אין תצלום של התינוק, אבל זהו העיתון היחיד שמשלב בשערו תצלום ארכיון של "כיפת-ברזל בפעולה". אם אין ביטחון, שלפחות תהיה תחושת ביטחון.

הבעיות האקוטיות

הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת בהסכם בין משרד האוצר להסתדרות הרפואית ("האוצר והרופאים גיבשו הסכם לשינוי מקיף במערכת הבריאות"). עיקרי ההסכם מוצגים, תכול על גבי לבן, מתחת לכותרת הראשית. ההסכם מוצג על-ידי הכתב דן אבן כהישג משמעותי לציבור הרופאים, אם כי הוא מציין שהרופאים המתמחים הביעו התנגדות למתווה שגובש. תיבה במתכונת שאלות ותשובות, אף היא מאת אבן, מופיעה בכפולה הפותחת תחת הכותרת "הרפואה הציבורית תשתפר; העומס בבתי-החולים יקטן".

טור פרשנות נלווה מאת נחמיה שטרסלר מקבל את הכותרת "נוק-אאוט לאוצר". על-פי שטרסלר, הרופאים "ניצחו". הוא מתאר את ההסכם כ"הישג נאה" של הרופאים וכותב כי "הרופאים צריכים לקבל את ההסכם בסיפוק. כולל המתמחים. קבוצות אחרות במשק לא חולמות אפילו לקבל תוספות שכר דומות".

ב"דה-מרקר" כותבת רוני לינדר-גנץ כי ההסכם "מטפל בצורה מעוררת כבוד בבעיות האקוטיות" של מערכת הבריאות. בגליון "גלובס" שחולק אמש למנויים הילל שי ניב את ההסכם. "זהו הסכם ציוני", כתב, "וסליחה על הפומפוזיות".

רן רזניק מצטרף מעל דפי "ישראל היום" למברכים. "מדובר בהסכם שהוא טוב מאוד לציבור הישראלי ואשר מקדם במידה משמעותית את מערכת הרפואה הציבורית בישראל", הוא כותב "[...] הוא מקדם את מערכת הבריאות הציבורית בישראל בכמה צעדים משמעותיים מאוד".

אבל לא כולם בדעה זו. ב"מעריב" תוהה רותי סיני, "האם תוספות השכר, משמעותיות ככל שיהיו, הן שיצילו את מערכת הבריאות הציבורית?", ומשיבה: "ספק". סיני מסבירה כי ההפחתה במימון הממשלתי של מערכת הבריאות הביאה להוצאות מוגברות על חשבון הציבור. לטענתה, "סוסים רבים מדי כבר ברחו. יהיה קשה לבלום את ההפרטה הדוהרת במערכת הבריאות, והיא תמשוך אליה יותר ויותר מטופלים ורופאים".

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמות ביקורות חריפות נגד ההסכם, שמוגדר בשער "הסכם במחלוקת". אמנם הידיעה בכפולה הפותחת מציגה את ההסכם כבשורה משמעותית עבור הרופאים והציבור הרחב, אך בעמ' 4 מתפרסמים שני מאמרים המבקרים את ההסכם.

פרופ' מוטי רביד כותב כי "הקטנת מספר התורנויות [...] היא אחיזת עיניים". לדבריו, "תוספת התקנים היא בשלב זה מקסם שווא" ו"זחילת השכר כלפי מעלה תגדל במעט לעומת המצב הקיים". לצד מאמרו של רביד מתפרסם מאמרו של ד"ר בן פלג, מתמחה ברפואת ילדים, שמגדיר אף הוא את ההסכם כ"אחיזת עיניים". "תמשיכו לקבל רופאים שחוקים בשכר מצחיק, שיתרחקו מהמערכת הציבורית שמצדה תמשיך להידרדר", הוא חוזה.

במדור הדעות של העיתון מתפרסם מאמר מאת גדעון עשת תחת הכותרת "ניצחון לרפואה הפרטית". עשת מציין כי תוספת השכר תתחלק "לתשע שנים, מה שמבטיח, בקצב האינפלציה הנוכחי, תוספת של 1%-2% לשנה מעבר לעליית מדד המחירים לצרכן", וכותב כי "בהסכם החדש הרפואה הפרטית [...] זכתה לעידוד נוסף". לדבריו, "החלטורות הפרטיות של הרופאים זכו לתוספת שעות עם קיצור שבוע העבודה [...] ובמיוחד עם התרגיל 'המבריק', שבו נקבע כי שעות אלה יהיו 'גמישות'". לסיכום כותב עשת כי "ההסכם הזה מצ'פר את הוותיקים שעוסקים ברפואה פרטית על חשבון הצעירים שמתמקדים ברפואה הציבורית".

צדק תעסוקתי

אילן ליאור ויהונתן ליס מדווחים ב"הארץ" על הדרישות של "מובילי מחאת האוהלים", כפי שהתגבשו בשבועות האחרונים. הדיווח נפתח בדרישה לקבוע מחירון ממשלתי לשכר דירה בכל רחבי הארץ ולהטיל מס גבוה על בעלי דירות שיחרגו ממנו. בהמשך מפורטות עוד דרישות רבות של המוחים. עוד מדווח בידיעה על עצרות מתוכננות ומחאות שהתקיימו אתמול.

מחאה אחת שאינה נכללת בסיקור של "הארץ" היא מחאת עובדי חברות הדלק, שעליה דיווח אתמול דוד רגב במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". גם הבוקר מדווח רגב על המחאה עבור המוסף. על פני כל עמ' 3 ב"ממון" מתפרסמת ידיעה שלו תחת כותרת הגג "הפגנת ענק – עובדי חברות הדלק מחריפים את המחאה", הכותרת "זה מאבק על הפרנסה, לא בשביל לסחוט כסף", וכותרת המשנה "עובדי סונול ודלק הפגינו מול האוצר נגד הכוונה לפגוע ברווחי החברות ולגרום לפיטורים. יו"ר ועד סונול: 'דורשים ביטחון תעסוקתי'".

רגב מסביר כי החלטת הממשלה להוזיל את מחירי הבנזין באמצעות פגיעה ברווחי חברות הדלק צפויה להוביל לפיטורים המוניים. מהדיווח עולה כי בהפגנה מול משרד האוצר השתתפו אתמול מאות עובדים.

עוד עולה מהדיווח כי עובדי החברות סונול ודלק, כמו גם הכתב המסקר אותם, אימצו לחלוטין את ההיגיון המניע את בעלי החברות. משמע, אם יש פגיעה ברווחים, לגיטימי להתחיל במהלך של פיטורים המוניים. יש להדגיש כי מהדיווח הבוקר לא ברור אם חברות הדלק צפויות לעבור להפסדים כתוצאה מההחלטה הממשלתית, ובאיזה היקף של הפסדים מדובר. נכתב רק על מידת הרווח שתצומצם. בכמה היא צפויה להצטמצם? לא מצוין.

בשבוע שעבר פורסם כי הרווח התפעולי של חברת סונול ברבעון השני של 2011 הסתכם בכ-23 מיליון שקל. יוסי זינגר, מנכ"ל האחזקות גרנית-הכרמל שסונול בבעלותה, הצהיר אז כי "נתוני הרבעון השני של 2011 מציגים שיפור בכל מדדי הרווחיות". חברת דלק-ישראל, שבשליטת יצחק תשובה, דיווחה השבוע כי הרווח הנקי שלה ברבעון השני עמד על כ-5.8 מיליון שקל בלבד. הבוקר מתפרסמת ידיעה במוסף "עסקים" של "מעריב" [כתב "מעריב"] ולפיה הרווח הנקי של חברת פז הסתכם ברבעון האחרון ב-100 מיליון שקל, ירידה לעומת הרבעון המקביל אשתקד. בידיעה נכתב כי מנהל החברה, יונה פוגל, "מזהיר מפני ההורדה של מרווחי השיווק בחברות הדלק ומפני פגיעה ברווחיותם. על-פי הערכתו, לא יהיה מנוס מביצוע פעולות התייעלות ומפגיעה במבצעים ללקוחות".

נחזור למחאת העובדים. רגב מביא בהרחבה את הסיפורים הקשים של העובדים, והם באמת קורעי לב, אך באף חלק בכתבה לא מופנית אצבע מאשימה כלפי בעלי חברות הדלק. הללו, מסתבר, אינם מוכנים להסתפק ברווח נמוך יחסית, גם אם זה בא על חשבון מאות בתי-אב. הם בוודאי אינם מוכנים לספוג הפסדים כדי לסייע לבתי-האב בתקופה קשה, גם אם בזכות העובדים הללו החברה הניבה להם בעבר רווחים נאים ביותר.

העובדים, מצדם, כלל לא מפגינים נגד הבעלים. גם העיתונאי לא מבקר את ההיגיון שמניע את הבעלים. האשם היחיד הוא משרד האוצר. פיטורי מאות עובדים בשל "פגיעה ברווחים" הם המובן מאליו, שאין צורך לכתוב במפורש.

עוד כמה ענייני כלכלה

בפתח המוסף "מרקר ויק" מזהיר גיא רולניק מפני האפשרות שהמחאה למען צדק חברתי בישראל תוביל למדיניות סוציאליסטית. או, בלשונו, "בעלי השליטה בפירמידות של הקרטלים, המונופולים והמוסדות הפיננסיים הישראליים כבר מתכננים קמפיינים שמטרתם להסיח את דעת הקהל מהצורך לבצע שינויים עמוקים במבנה המשק הישראלי. מי שאמורים לסייע להם, בלי להבין את תפקידם בהצגה, הם פעילים 'חברתיים' ואנשי אקדמיה שיציגו שורה של רעיונות – שמטרתם העיקרית היא להסיט את הדיון. [...] חלק מהרעיונות שלהם נראים מצוינים, אבל החשבון בגינם יוגש בחזרה למעמד הביניים היום, מחר ומחרתיים".

הכותרת הראשית של "כלכליסט" מוקדשת להסדר החוב בחברת אגרקסקו, שבשליטת מדינת ישראל. "המדינה מצפה שיוותרו לה על 84% מחובותיה", לשון הכותרת בכפולה הפותחת. גולן פרידנפלד מוסיף בטור פרשנות כי "אפילו לב לבייב ועידן עופר – הספרים המקצועיים שצצו כאן בשלוש השנים האחרונות – לא העזו להציע למחזיקי איגרות החוב הסדר כל-כך רע כפי שעשתה אגרקסקו".

בעמ' 6 של המוסף "ממון" מתפרסמת ידיעה קצרה ולא-חתומה תחת הכותרת "הגולשים בחרו במלונות לאונרדו". הנה היא במלואה: "מלון לאונרדו פלאזה אילת ומלון לאונרדו סיטי טאוור, מרשת מלונות פתאל, זכו בתעודת ההצטיינות מאתר התיירות העולמי TripAdvisor, ומצטרפים למלון לאונרדו פלאזה ירושלים, שזכה באותה תעודה לפני כחודשיים. 'אנחנו שמחים על ההכרה מגולשי האתר, שהתארחו במלונות ולקחו חלק בדירוג', אמר מנכ"ל הרשת, רפי שדה. באתר TripAdvisor ניצן למצוא יותר מ-40 מיליון חוות דעת של גולשים".

ענייני תקשורת

אלי לאון וסוכנויות הידיעות מדווחים ב"ישראל היום" כי ארבעה עיתונאים איטלקים נחטפו אתמול בלוב. עוד מדווח על-ידיהם באותו עיתון כי העיתונאים הזרים שנלכדו במלון בטריפולי שוחררו אתמול.

ב"מעריב" מדווח אלי ברדנשטיין כי מדינת ישראל מתכוונת לנקוט צעדים נגד קטאר, בשל "הפעילות האנטי-ישראלית הענפה של קטאר בעולם, בדגש על הסיוע הנרחב שדוחא מעניקה לפלסטינים לקראת ההכרזה החד-צדדית על מדינה בספטמבר". בהמשך הידיעה מדווח כי "קטאר פועלת להחרפת הביקורת הבינלאומית נגד ישראל ולהכפשתה בסיקורים חד-צדדיים באמצעות רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה, הפועלת מתוך הנסיכות". בשל כך "החליטה הממשלה למנוע מכתבי אל-ג'זירה לפעול בישראל". ברדנשטיין מדווח כי "כיום, כתבים של הרשת יכולים להגיע רק באמצעות דרכונים של מדינות המקיימות קשרים עם ישראל. ככל הנראה, לא יקבלו יותר כתבי הרשת היתר להגיע לישראל".

מזל מועלם ואלי ברדנשטיין מדווחים ב"מעריב" כי ראש הממשלה בנימין נתניהו נזף בשר סילבן שלום על שהתראיין בנוגע להסלמה בדרום בניגוד להוראתו להימנע מכך.

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי ההחלטה של נוחי דנקנר למנות את ניר חפץ לעורך "מעריב" התקבלה לפני ימים אחדים בלבד. ב"דה-מרקר" מביאה אופיר בר-זהר תגובות של עיתונאים ב"מעריב" ומחוצה לו על המינוי, ומציינת כי עו"ד אלעד מן, בעל מניות מיעוט ב"מעריב", טוען כי המינוי לא בוצע כדין. לדבריו, היה צורך באישור של אסיפת בעלי המניות ולא רק של הדירקטוריון, משום שחפץ שימש עד כה נציגו של בעל השליטה בעיתון. בתגובה שנמסרה ל"דה-מרקר" נכתב כי "מעריב" דוחה את הטענה.

שלי פריצקר מדווחת ב"כלכליסט" כי משרד התקשורת פירסם מכרז בחיפוש אחר סטודנטים שיעבדו בפיקוח על תוכן שיווקי עבור מועצת הכבלים והלוויין.

במדור "שיחת היום" שמתפרסם בחלק ב' של "הארץ" משוחחת מרב מיכאלי עם שרת התרבות והספורט לימור לבנת על הגבלת הצפייה בסרט "השוטר" לבני 18 ומעלה על-ידי המועצה לביקורת סרטים. "אני בכלל נגד פסילות", אומרת לבנת. "אני חושבת שאין מקום בכלל למועצה במקום הזה".

אלון עידן מנתח ב"עכבר העיר – תל-אביב" את פרסום התצלום של מרגלית צנעני לאחר מעצרה בעיתון "ידיעות אחרונות". "'פרשת מרגול' היא מימוש קיצוני של צורך ציבורי לענג עצמו בעזרת השפלת האחר הגדול", הוא כותב.