בית הדין לעבודה אסר על "ידיעות אחרונות" לפטר שישה עובדי דפוס תוך מתיחת ביקורת חריפה על העיתון, קביעה כי פעל בחוסר תום לב מובהק והטלת הוצאות חריגות על הנהלת העיתון.
העובדים שבמוקד המחלוקת הם מאחרוני עובדי הדפוס שמועסקים ב"ידיעות אחרונות" על פי הסכם קיבוצי שנחתם עמם לפני 25 שנה. ההסכם משנת 2000 נחתם עם ועד עובדי הדפוס בעיתון בעקבות רצונה של ההנהלה אז להכניס טכנולוגיות חדשות שייתרו את העסקת רוב עובדי הדפוס והמסדרה.
הנהלת העיתון ועובדי הדפוס הגיעו להסכמה רק לאחר מאבק איתנים שכלל שימוש של הנהלת "ידיעות אחרונות" במאבטחים חמושים, גדרות תיל, תקיפות אלימות ושיתוף פעולה עם יריבים עסקיים, כמו גם עם ועד העיתונאים של "ידיעות אחרונות".
תוקפו של ההסכם מיום חתימתו עמד על 99 שנה, כדי לוודא שכל עובדי הדפוס והמסדרה שנותרו בעיתון לאחר חתימתו יעבדו בו עד לצאתם לגמלאות. ואולם, לפני כשנתיים הודיעה הנהלת "ידיעות אחרונות" על ביטול חד צדדי של ההסכם הקיבוצי ועל רצונה לפטר חלק מהעובדים.
העובדים טענו, באמצעות עורכי-הדין רענן שקדי ושרי אמרוסי-ישי, כי אין לקבל את ביטול ההסכם ופיטוריהם. ב"ידיעות אחרונות" טענו מנגד, באמצעות עו"ד אריאל שמר, שדווקא משום שההסכם נחתם לתקופה כה ארוכה ניתן לבטלו. לדבריהם, הנקיבה במספר של 99 שנים כמוה כהכרזה שההסכם אינו לתקופה קצובה, ועל כן ניתן לבטלו בהודעה חד-צדדית.
העובדים דרשו לקבל מידע על המצוקה הכלכלית שבגינה נדרש העיתון לפטרם, אולם ב"ידיעות אחרונות" סירבו. "הנתונים הכלכליים המדויקים של כל גוף משפטי, כמו גם בכל עיתון כפי שהם משתקפים במאזן ודו"חות הרווח וההפסד, הינם סודות כמוסים של כל העיתונים בכל תחומי העיתונות המסחרית הכתובה בארץ ובעולם", טענו, והסתפקו רק בנתונים על ירידה בהיקף העמודים המודפסים ומספר המועסקים בעיתון.
דפוס "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון (צילום: אורן פרסיקו)
השופטת הבכירה אריאלה גילצר-כץ, יחד עם נציגי הציבור אסתר קופרברג ויעקב אורנשטיין, דחו את עמדת העיתון.
"סעיף 31 בהסכם 2000 קובע את תוקפו ל-99 שנים", ציין בית הדין. "ניסוח זה מעיד באופן חד משמעי על כוונת הצדדים ליצור הסכם לתקופה קצובה, ולמנוע אפשרות של ביטולו בטרם עת. פרשנות העיתון כי מדובר בהסכם לתקופה בלתי קצובה סותרת את לשון ההסכם ואת אומד דעת הצדדים בעת חתימתו שכן משמעות ההסכם הייתה הבטחת תעסוקה לעובדים המובטחים עד גיל פרישה ועל אומד דעתם של הצדדים בעת החתימה על ההסכם בהמשך".
לפי השופטת גילצר-כץ, אמנם מדובר בתקופה ארוכה מאוד אולם "אורך תקופת החוזה לבדו אינו הופך אותו בהכרח לחוזה בלתי קצוב".
בעיתון טענו כי ההרעה הדרמטית במצב העיתונות המודפסת מצדיקה את ביטול ההסכם, אולם גם עמדה זו נדחתה.
"הלכה למעשה העיתון מתנער מהתחייבויותיו", קבע בית הדין. "בהסכם 2000 קיבל העיתון את כל מבוקשו: הכנסת טכנולוגיות חדשות לעיתון, פיטורי עובדים ושקט תעשייתי. המבקשים עמדו בכל התחייבויותיהם וכעת מנסה העיתון לרוקן את ההסכם מכל תוכן. הצדדים צפו מראש שינויים עתידיים, ולכן קבעו במכוון שההסכם יהיה לתקופה ארוכה וחריגה (99 שנים) כדי להבטיח את זכויות העובדים המובטחים באופן שלא ניתן יהיה לבטלו באופן חד-צדדי".
בהמשך פסק הדין מוסיף בית הדין וקובע כי "טענת המשיבה כי סירוב העובדים כיום ליטול חלק במאמץ העצום של תהליך הצמצומים וההתייעלות מקוממת וחסרת יסוד שכן העובדים שילמו מחיר בעת חתימה על הסכם 2000 ועל המשיבה לקיים את חלקה בהסכם".
בית-הדפוס של "ידיעות אחרונות" בראשון-לציון (צילום: עידו קינן, חדר 404)
בית הדין מתח ביקורת נוספת על "ידיעות אחרונות" בשל חוסר נכונות לחשוף בפני העובדים את מצבה הכלכלי האמיתי של הקבוצה.
בדצמבר 2023, במסגרת הליך נפרד באותו נושא, מסרו ב"ידיעות אחרונות" נתונים כלליים על השחיקה בעיתון: מאז שנת 2000 פחת מספרם של עובדי עיתון "ידיעות אחרונות" בשני שלישים, מכ-1,250 עובדים לכ-460; מספר העמודים המודפסים בעיתון ירד באותה תקופה בשיעור ניכר עוד יותר, של כ-88%. אולם בעיתון סירבו לחשוף נתונים כספיים.
"העיתון לא סיפק למבקשים נתונים כלכליים מספקים, כגון דוחות כספיים מפורטים, כדי לאפשר להם לבחון לעומק את טענת הצורך בצמצומים. העיתון הסתפק במידע כללי וסתמי, שלא איפשר למבקשים להבין את מלוא התמונה הכלכלית ולהציע חלופות ראויות לפיטורים. גם אם מדובר בסוד מסחרי, קיימת דרך משפטית לעגן את החשופים למידע", נקבע. "התנהלות זו של העיתון מהווה הפרה של חובת תום הלב המוגבר ביחסי עבודה קיבוציים".
בהמשך פסק הדין קובעת השופטת כי "פיטורי העובדים המובטחים מהווים אפליה פסולה על רקע גיל והשתייכות ארגונית, שכן העיתון מנסה להיפטר מעובדים ותיקים ויקרים, ולהחליפם בעובדים צעירים וזולים יותר".
לסיכום מורה בית הדין: "יתכבד העיתון ויכבד הסכמים עליו חתם וימשיך להעסיק את העובדים".
בשולי פסק הדין מצוין כי בסכסוכים קיבוציים לא נהוג להטיל הוצאות, ואולם "לכלל זה קיימים חריגים, ובראשם מקרים של חוסר תום לב קיצוני או שימוש לרעה בהליכי משפט".
המקרה הנוכחי, קובע בית הדין, הוא אחד מאותם מקרים חריגים. "המשיבות (העיתון) ניסו פעם אחר פעם, ובניגוד להוראות הדין, להתנער מהתחייבות מפורשת וברורה שנטלו על עצמן בהסכם 2000 – הסכם שהעניק להן יתרונות משמעותיים אותם מיהרו לממש".
לפי השופטת גילצר-כץ, "התנהלות זו מהווה חוסר תום לב מובהק בניהול יחסי עבודה קיבוציים" ועל כן הוחלט לחייב את העיתון בהוצאות בסך 20 אלף שקלים.
9874-12-23