היום (18.7.2025) מלאו 6,500 ימים במצטבר לשלטון בנימין נתניהו בישראל. בהיסטוריה של מדינת ישראל אין מי שהחזיק בשלטון למשך תקופה כה ארוכה, וכדי למצוא מקבילה בהיסטוריה של עם ישראל יש להרחיק אלפי שנים לאחור, לתקופת המלוכה: נראה כי האחרון שהחזיק בשלטון משך זמן ארוך יותר מנתניהו היה המלך אגריפס השני, האחרון בשליטי בית הורדוס ומי שסייע לרומאים לדכא את המרד הגדול.

המספר 6,500 מסמל את אחד הכשלים החמורים בפרויקט הדמוקרטי הישראלי: היעדרה של מגבלת זמן כלשהי לכהונה במשרה בעלת הכוח הגדול ביותר במדינה - ראשות הממשלה. כשל שעשוי בימים אלה לחרוץ את גורל הדמוקרטיה הישראלית.

ב-1997, שנה אחרי שנבחר לכהונתו הראשונה, נשאל ראש הממשלה הצעיר על-ידי דן שילון, בתוכנית האירוח הפופולרית של אותה תקופה: "כמה זמן אתה רוצה להיות ראש ממשלה? לא כמה זמן תהיה, כמה זמן את רוצה? ארבע שנים? שמונה שנים? 12 שנה או עד סוף הדורות?".

"יש לי תשובה חקוקה בסלע עבורך", השיב נתניהו, "אני הייתי אחד מאלה שיזמו ודחפו את החוק לבחירה ישירה. ביקשתי להכניס לשם סעיף, ואמרתי שראש ממשלה לא יוכל לכהן בחוק החדש יותר משתי קדנציות".

לנתניהו גם היה הסבר: "ואני אגיד לך למה. אם לא תעשה את זה בקדנציה הראשונה, אולי תעשה מה שצריך בקדנציה השנייה, אבל יותר מזה אתה לא צריך".

מדובר, כמובן, בטעות. ירידה באפקטיביות אינה הסיבה להגבלת כהונה בכירה, אלא הסכנה בהשחתת המידות והפיכת הרצון לצבירת כוח למטרה בפני עצמה. "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. אנשים גדולים הם כמעט תמיד אנשים רעים", כתב כבר ב-1887 הלורד אקטון.

ההיסטוריה של דמוקרטיות בעולם הוכיחה שוב ושוב שסופן לא חייב לבוא מבחוץ אלא יכול להתרחש מבפנים, על-ידי מנהיג נבחר. בוודאי בדמוקרטיה צעירה, נטולת חוקה, מרובת מגזרים ומתמודדת עם איומים ביטחוניים.

"מדיה משלי"

הסממן הבולט ביותר של שנות כהונתו של נתניהו הוא הרעש. "זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט", כתב עמוס עוז לאחר הפסדו הראשון של נתניהו בבחירות. ציון 6,500 יום לשלטון נתניהו הוא הזדמנות לרגע של שקט ומבט לאחור.

כשמתבוננים על מכלול ימי שלטון נתניהו, ניסיון ההפיכה המשטרית של ממשלתו השישית כבר אינו מפתיע. זה אינו "נתניהו החדש". בפרספקטיבה ארוכת שנים, הרושם העולה ממנהיגותו של נתניהו היא קודם כל השאיפה הכוללנית, המצמיתה, לכוח. כוח מקיף, כוח מוחלט.

השחיתות האישית תמיד היתה שם, מפרשת המתנות של שנות התשעים ועד לפרשת המתנות של שנות האלפיים, אבל נוכחת ומשמעותית הרבה יותר היא התשוקה לכוח, כוח לשם כוח. סימנים ראשונים שהופיעו כבר בממשלתו הראשונה, עם פרשת בר-און-חברון, יהפכו למוטיבים מרכזיים בכהונותיו הבאות. בראש ובראשונה, המלחמה בתקשורת, הרשות הרביעית ואבן הראשה במערכת האיזונים והבלמים של דמוקרטיה מודרנית.

ב-2009 חזר נתניהו למשרד רה"מ עם התובנה שעליו להכניע את התקשורת.  כשאחזור לזירה, אמר למקורביו אחרי ההפסד בבחירות ב-1999, זה יהיה עם "מדיה משלי". אותה "מדיה משלו" התגלמה ב"ישראל היום", יצור חדש בהיסטוריה של התקשורת הישראלית. כלי תקשורת שלם המוקדש למטרה אחת: קידום הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו.

את מהלכיו הוא מיתג כחתירה ל"איזון" תקשורתי ותיקון "כשל שוק" של תקשורת מוטה לשמאל, אבל את ממשלתו השלישית נתניהו יפרק רק כיוון ששותפיו, ביניהם כל ראשי המפלגות במחנה הימין, איימו להטיל מגבלות על ה"ביביתון" שכבר הפך לעיתון הנפוץ בישראל.

בפועל, המהלכים נגד התקשורת כוונו תמיד למטרה אחת: השתלטות מוחלטת. כשהמהלכים הפכו יותר ויותר אגרסיביים ופחות ופחות זהירים, נחצה הקו הפלילי והם הפכו לכתבי אישום. נתניהו נתן אז אור ירוק לביצוע תהליך השתלטות מואץ על מערכת המשפט. כל אותו הזמן התעצמה המערכה נגד השירות הציבורי, כפי שבאה לידי ביטוי במהלכי "מהפכת המשילות".

נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי, שהגיע לעמדת כוח בצומת היסטורית בה שוב נחשפות חולשותיה של השיטה הפוליטית שבמסגרתה נבחר לשלטון.

חמוש בכישרון על לקמפיינים, בכוח ההרסני של התקשורת בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות, בתאוות כוח בלתי נשלטת וניסיון והבנה עמוקים לגבי האופן בו המערכת הדמוקרטית מתפקדת, הוא החל לשעוט לעבר ריסוק הפרויקט הדמוקרטי הישראלי המצליח על מנת לשרת את האינטרסים האישיים שלו.

בשתי ממשלותיו האחרונות נתניהו ועוזריו עמלים מבוקר עד ערב בניסיונות למוטט את מבנה השלטון הדמוקרטי בישראל ולהעמיד את נתניהו ואת עצמם מעל לחוק. הפיכה משטרית "על מלא". בסופו של דבר, מאחורי כל הרעש של עידן נתניהו הבלתי נגמר, שוכן סיפור בנאלי עם מוסר השכל מוכר: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

====

"מתחיל עידן נתניהו". ב-18 ביוני 1996 הוקמה ממשלת ישראל ה-27 בראשות בנימין נתניהו, שלושה שבועות אחרי הניצחון המפתיע שלו על שמעון פרס, שמונה לתפקיד אחרי רצח רה"מ יצחק רבין.

כבר בתחילת ימי ממשלתו הראשונה מפגין נתניהו דפוס פעולה שמאפיין אותו עד היום: אדמה חרוכה בליכוד. הוא מזהה פוטנציאל לאתגור עתידי של מנהיגותו - ומנסה לחסלו. בזמנו, היעד היה אריאל שרון, שזכה בליכוד למעמד של "אריק המלך" במשך עשורים. עד הרגע האחרון מסרב נתניהו להעניק תפקיד לשרון, והוא מצרף אותו לממשלתו בדקה האחרונה רק בשל אולטימטום של דוד לוי.

שרון יירש את נתניהו בראשות הליכוד אחרי שהפסיד את הבחירות לעבודה בראשות אהוד ברק ופרש. תוך שנה וחצי ינצח שרון גם את ברק בבחירות ישירות לראשות הממשלה, וייעצר רק בשל קריש דם במוחו.

פרשת "בר-און - חברון". ב-22 בינואר 1997 מדווחת כתבת הערוץ הראשון איילה חסון כי מינויו קצר הימים של עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה היה חלק מקנוניה שיזם יו"ר ש"ס אריה דרעי, ששאף לעסקת טיעון שתחלץ אותו מתיקיו הפליליים.

לטענת חסון, המינוי היה אתנן של רה"מ נתניהו לש"ס, שבתמורה תעניק לו את התמיכה הדרושה להעברת הסכם חברון עם הרשות הפלסטינית בכנסת.

אחרי שהפרשה החלה להכות גלים בתקשורת החליט היועמ"ש אליקים רובינשטיין לקיים חקירה. ב-20 באפריל 1997 הוא קובע כי אכן היה מדובר בקשר פלילי להשתלטות על משרד היועץ המשפטי לממשלה, אולם נתניהו נחלץ מכתב אישום בשל "חוסר בראיות".

נתניהו לומד לראשונה על בשרו את מגבלות הכוח, כפי שהן באות לידי ביטוי בכוחן של תקשורת חופשית ורשות שופטת.

אולם השיעור שהוא למד אינו לשנות את דרכי התנהלותו, אלא לשנות את התקשורת החופשית והרשות השופטת. חסון היא היום דוגמה בולטת לאשת תקשורת המשרתת נאמנה את דף המסרים של נתניהו, ובימים אלה ממש הוא מנסה להשלים את ההשתלטות על משרד היועמ"ש, הפעם - מהמקפצה, כשהוא עצמו נאשם בפלילים ולצידו דרעי, אחרי שתי הרשעות פליליות.

"אני פורש". ב-17 במאי 1999 מסתיימת כהונת נתניהו הראשונה טרם זמנה, אחרי שהוא מובס בידי אהוד ברק. ב-6 ביולי ברק מושבע לראש ממשלה, האחרון שיכהן בתפקיד ממפלגת "העבודה", מפלגת השלטון ב-29 שנותיה הראשונות של ישראל.

נתניהו לא נשאר לאסוף את הרסיסים בליכוד ומודיע על פרישה, על מנת לתכנן את הקאמבק מבלי שיצטרך לכתת רגליו במסדרונות הכנסת כחבר אופוזיציה. לדבריו, תפקיד של חבר כנסת מעולם לא עניין אותו.

יחלפו עשר שנים עד שנתניהו ישוב ללשכת ראש הממשלה.

"שרון ניצח". לפני הבחירות לכנסת ה-16 התמודד נתניהו על ראשות הליכוד מול ראש הממשלה המכהן אריאל שרון. הוא מפסיד וחוזה בשרון מנחיל תבוסה מוחצת לשמאל, בראשות עמרם מצנע, בבחירות 2003.

שרון מעניק לנתניהו תיק בכיר: משרד האוצר, אולם נתניהו לא מפסיק לחתור תחתיו בליכוד. לקראת הבחירות לכנסת ה-17, שרון, בשיא מעמדו הציבורי, מכריז על "מפץ": פרישה מהליכוד והקמת מפלגת קדימה, שקורעת ממפלגת השלטון רבים מחבריה.

אלא שלקראת הבחירות שרון לוקה בשבץ ונכנס לתרדמת. אהוד אולמרט תופס את מקומו. שני הפוליטיקאים שונים בתכלית, רק קו אחד מובהק מחבר ביניהם: עדויות עיקשות, בלתי פוסקות, לשחיתות אישית.

"המפץ". ב-2006 נוחל נתניהו את ההפסד הפוליטי הצורב מכולם. הוא מתמודד מול קדימה בראשות אולמרט ומוליך את הליכוד לשפל של 12 מנדטים, המפלגה הרביעית בגודלה.

אלא שהדמוקרטיה הישראלית שוב מוכיחה את חוסנה. למרות החולשות, הליקויים והחלקים הרקובים בתקשורת החופשית וברשויות אכיפת החוק, השחיתות של אולמרט יוצאת לאור בכתב אישום אחר כתב אישום.

אולמרט מתפטר מתפקידו בספטמבר 2008, כשמהיציע סונט בו יו"ר האופוזיציה נתניהו: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל. כי קיים חשש, אני חייב להגיד, אמיתי ולא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי".

נתניהו שוב לומד את מגבלות הכוח, ושוב, הלקח שלו הוא שיש לפרק את שומרי הסף שעלולים להגביל את תאוות הכוח שלו. כשהחקירות בתיקי האלפים הופכות גלויות, הופכת גלויה גם המלחמה שאסר נתניהו על מערכת המשפט. קונספירציית "תפירת התיקים" מתחילה להיטוות.

"אני ניצחתי" - ב-10 בפברואר 2009 מפסיד נתניהו שוב לקדימה, הפעם בראשות ציפי לבני. אולם הניצחון, ברוב זעום, לא מספיק. נתניהו, פוליטיקאי מחונן כשם שהוא חסר מעצורים, השכיל לתפור עוד לפני כן דיל עם החרדים, ולבני נאלצת להעביר את מקל הרכבת הממשלה לנתניהו.

"גדולה עלינו". אחרי עשור של הפסדים וכישלונות, ב-31 במרץ 2009 מושבע נתניהו לראשות הממשלה בפעם השנייה. הממשלה ה-32 פותחת רצף של 4,456 ימים בשלטון עבור נתניהו, עד ל-13 ביוני 2021 אז יכנס למשרד רה"מ נפתלי בנט, לשעבר ראש המטה של נתניהו.

לממשלתו השנייה מגיע נתניהו כפוליטיקאי משופשף שאינו בוחל בהתנהלות גבולית מבחינה אתית וחוקית. במוחו כבר בשלה התובנה לפיה המשך עתידו הפוליטי תלוי ביכולתו להכפיף למרותו את כלי התקשורת המרכזיים בישראל.

עוד לפני כן, ביולי 2007, יוצא לאור החינמון "ישראל היום". התרומה הפוליטית הגדולה ביותר שניתנה אי פעם בישראל, במכפלות עצומות. לפי הערכות, איל הקזינו שלדון אדלסון הפסיד יותר ממיליארד שקל על הוצאת ה"ביביתון", שעובד על מנת לבסס את מעמדו של נתניהו במחנה הימין.

אבל לנתניהו זה לא הספיק. נתניהו לא מעוניין בכוח, אלא בכוח מוחלט. הוא רוצה להכניע גם את המתחרה, "ידיעות אחרונות".

בשנים 2008-2009 מקיים נתניהו סדרת פגישות עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. שנים אחר-כך, כשהמהלכים החשאיים ייחשפו במסגרת החקירות הפליליות, יתאר נתניהו את מוזס כשטן הגדול, אולם לאורך השנים ניהל איתו תמיד מגעים אפופי שחיתות.

לפני בחירות 2015 נתניהו עושה טעות ומקליט את הפגישות במהלכן דנו השניים בדרכים להטלת מגבלות על "ישראל היום", כשבתמורה ישתנה אופן סיקור נתניהו בקבוצת "ידיעות אחרונות". כשההקלטות ייחשפו, יבוא לעולם "תיק 2000".

ב-2011, המחאה החברתית מדגימה שוב לנתניהו את הסכנה בתקשורת חופשיחת. מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות במחאה על יוקר המחיה המאמיר ומשבר הנדל"ן הבלתי נסבל, עם הרוח הגבית של כלי תקשורת מרכזיים. נתניהו, שמזהה את נקודת התורפה שלהם, מקים את ועדת הריכוזיות ומביא את המפרסמים הגדולים לאותת לתקשורת - שחונקת את המחאה.

"מכה לנתניהו, זינוק ללפיד". בבחירות לכנסת ה-19 שהתקיימו ב-22 בינואר 2013 ניצח נתניהו פעם נוספת, אולם היה זה מבחינתו ניצחון מר מאוד. יש-עתיד בראשות יאיר לפיד זוכה ב-18 מנדטים והופכת למפלגה השנייה בגודלה. מימין צומחת מפלגת הבית-היהודי בראשות נפתלי בנט ומגיעה ל-11 מנדטים.

תוצאות הבחירות מובילות לסימון שני יורשים עתידיים אפשריים לנתניהו, ואם יש משהו שנתניהו לא אוהב זהו סימון של יורשים, במיוחד כשאלו מכריזים על ברית ביניהם. "ברית האחים" מובילה לכך שבתקשורת הממשלה מקבלת את הכינוי "ממשלת האחים", ומוציאה את נתניהו מהמשוואה.

מה שמטריד לא פחות את נתניהו הוא האולטימטום של לפיד להקטנת מספר שרי הממשלה בחוק יסוד. הניפוח המתמיד של ממשלות, שהחל עוד בימי שרון, אהוב במיוחד על נתניהו והוא חלק בלתי נפרד מהמאמץ להגביר את כוחה של הרשות המבצעת, הפעם על חשבון הרשות המחוקקת, הכנסת.

הפשרה שהתקבלה הייתה שהממשלה תמנה 23 חברים ויחוקק חוק שיגביל את מספר השרים ל-18 החל מהכנסת הבאה. אלא שבכנסת הבאה מתקן נתניהו את החוק כך שיחול שוב רק בכנסת שלאחריה, וכשזו מגיעה הוא מוצא שותף לשחיתות שיסכים לבטל את ההגבלה לחלוטין: בני גנץ.

אבל עוד לפני כן, הממשלה השלישית קורסת והכנסת מתפזרת טרם זמנה. נתניהו תולה זאת בקונספירציה לפיה לפיד מנסה לחתור תחתיו, אולם שנים אחר-כך יצהיר כי הסיבה היתה הקואליציה רחבת ההיקף, שכללה את כל מחנה הימין, שהתגייסה על מנת לתמוך ב"חוק ישראל היום", שאמור היה להגביל את ההפצה החינמית של ה"ביביתון".

"נתניהו: העם בחר בנו". ב-17 במרץ 2015 מנצח שוב נתניהו בראשות הליכוד בבחירות לכנסת ה-20, כשמולו בוז'י הרצוג, בראשות צבר סיעות בשם המחנה-הציוני.

למרות שהרצוג היה המועמד החיוור ביותר מולו התמודד במערכת בחירות, נתניהו סבור כי הוא עומד להפסיד. הניצחון מגיע בהפתעה ומעלה את רמות ההיבריס והמגלומניה של נתניהו לשיא. במקביל, הוא מגלה את הרשתות החברתיות והכוח המערער שלהן.

ב-14 במאי 2015 מוקמת ממשלתו הרביעית של נתניהו. באופן אבסורדי, דווקא בגלל חולשתה הכרונית, היא עתידה לכהן יותר מכל ממשלה אחת בתולדות ישראל - אחרי שפעם אחר פעם, בכנסת ה-21 וה-22, לא מצליחה אף מפלגה להקים ממשלה. היא תמשיך לכהן כממשלת מעבר עד ה-17 במאי 2020, עת משבר הקורונה יחשוף את טיבו האמיתי של בני גנץ.

בדצמבר 2016 ובינואר 2017 נותן היועמ"ש אביחי מנדלבליט אור ירוק למשטרה לחקור את נתניהו בשלוש תיקים פליליים, תיקי האלפים. "תיק 1000" הוא בעיקרו תיק שחיתות "רגיל", הסיפור העתיק של נהנתנות חזירית, בעלי הון וכוח שלטוני, אם כי גם לו היבט תקשורתי: נתניהו זומם עם שני המיליארדרים שמספקים לו זרם של טובות הנאה גם השתלטות על כלי תקשורת או בניית חדשים שיהיו רתומים לו.

שני התיקים הנוספים, "2000" ו"4000", הם התגלמות פלילית של ניסיונותיו העקביים להכפיף את התקשורת למרותו: עסקת השוחד עם מו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס" והענקת הטבות רגולטוריות בשווי מאות מיליוני שקלים ל"חבר" שאול אלוביץ', הבעלים של אתר החדשות הנצפה ביותר באותה תקופה.

מנקודה זו הופכת רשות המשפט ואכיפת החוק לשחקנית ראשית בבנק המטרות של נתניהו, לצד התקשורת החופשית.

"נתניהו בפעם החמישית". ב-9 באפריל 2019 מתקיימות הבחירות לכנסת ה-21. עם היוודע תוצאות הבחירות ערוצי החדשות מכריזים על ניצחון ענק של נתניהו, משום שהם לא לוקחים ברצינות את הצהרתו של אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל-ביתנו, כי לא יסכים להיכנס לממשלה אם לא יקוימו התנאים שהובילו לפרישתו מהממשלה הקודמת: גיוס החרדים ומיטוט שלטון החמאס בעזה.

הפרשנים הפוליטיים כולם טעו וכשלו בזיהוי המשבר הפוליטי המתמשך בתולדות ישראל. גם נתניהו טעה יחד איתם ולתדהמת כולם ישראל נזרקה למערכת בחירות שנייה ברצף.

"ניצח. ההישג של נתניהו: קרוב להקמת ממשלה". קרוב זה לא מספיק. יריביו לא מצליחים להכניע אותו, אך גם הוא לא מצליח להכניע אותם.

"מלכוד 56". גם בבחירות לכנסת ה-22 שהתקיימו ב-17 בספטמבר 2019 נתניהו לא מצליח לנצח את יריבו בני גנץ, שאיחוד המפלגות שבראשו הוא רץ משיג יותר מנדטים מהליכוד.

נתניהו משקיע את כל מרצו בחיזוק "גוש הימין", כדי שגנץ לא יצליח להרכיב ממשלה. ישראל ממשיכה לשקוע במשבר הפוליטי הארוך בתולדותיה ויוצאת לסבב שלישי של בחירות ברצף.

"הם מנותקים". גם במערכת הבחירות לכנסת ה-23 שהתקיימו ב-2 במרץ 2020 לא הצליח נתניהו לנצח ונשמר התיקו הפוליטי. אולם בחסות התפשטות נגיף הקורונה, מצליח נתניהו לרכב על תחושת החירום העולמי ולפלג את מתנגדיו.

הטירון הפוליטי בני גנץ מחליט "לגלות אחריות לאומית" ולחסל את איחוד המפלגות שהקנה לו את עיקר כוחו הפוליטי, מהלך שנתניהו לעולם לא היה שוקל אפילו לבצע, וזאת בתמורה להבטחה מנתניהו (לרוטציה), כלומר בתמורה לכלום.

הכישלונות החוזרים בניסיון להקים ממשלה והשותפות הכפויה עם גנץ מונעים מנתניהו, שעובר כעת מסטטוס של חשוד בפלילים לכזה של נאשם בפלילים, מלקדם בכל הכוח את המערכה למיטוט רשויות החוק. אולם הכיוון ברור, עת בהוראת נתניהו מסרב יו"ר הכנסת הזמני, יולי אדלשטיין, לקיים את הוראת בג"ץ ולפעול לפי חוק, אחרי ש-61 חברי כנסת חתמו בדרישה לקיים הצבעה למינוי יו"ר קבוע. הסנונית הראשונה להפיכה המשטרית.

כצפוי, ממשלת נתניהו-גנץ קורסת ככל שמתקרב מועד הרוטציה, שגנץ כנראה היה האדם היחיד בישראל שחשב שהיא תתרחש. ישראל יוצאת למערכת בחירות רביעית תוך שנתיים.

"הפלונטר של נתניהו". הבחירות לכנסת ה-24 מתקיימות ב-23 במרץ 2021 ונתניהו שוב לא מצליח לנצח. אזרחי ישראל לא היו מרוצים מהטיפול בנגיף הקורונה ומבכך שנאשם בפלילים תובע תפקיד ציבורי, והחזירו את התיקו הפוליטי.

בשלב הזה עושה נתניהו שגיאה שתעלה לו בשלטון. הלחץ מהמועד הקרוב של תחילת משפטו והכישלון בארבע מערכות בחירות ברציפות, מביא אותו לפתוח במשא ומתן עם מפלגה ערבית להקמת ממשלה: רע"ם בראשות מחמוד עבאס.

בכך מכשיר נתניהו את הגורם שבמשך כל שנות המדינה נמנע מלהפוך עצמו ללשון מאזניים פוליטית, ופותח את הפתח למעשה המרכבה של "ממשלת השינוי" בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, כשמפלגה ערבית נכנסת לממשלה לראשונה בתולדות ישראל.

בחצי השנה הראשונה לממשלת האחדות, באדמה החרוכה של הליכוד מתחילים ניצנים זהירים של מלחמות ירושה ונתניהו פותח במגעים מסיביים עם היועמ"ש מנדלבליט על עסקת טיעון, כשהוא שוקל לבסוף גם להיכנע ולהסכים לפרישה סופית מהחיים הפוליטיים.

אלא שמכונת הרעל שבנה במשך עשור, שהפכה למפלצת של ממש בחסות העידן הדיגיטלי, מוכיחה את יכולתה ההרסנית. התרופפות במצב הביטחוני וגל פיגועים שהתקשורת האדירה את עוצמתו, הגבירו את הלחץ על אנשי מפלגתו של בנט ו"ממשלת השינוי" קורסת שנה אחרי הקמתה.

"הניצחון". ב-1 בנובמבר 2022 ניצח נתניהו בבחירות לכנסת ה-25. ב-29 בדצמבר מוקמת ממשלתו השישית המכהנת עד ימים אלה.

את הניצחון חייב נתניהו למתמודד מולו - לפיד, ולשותפתו באופוזיציה - מירב מיכאלי, כמו גם לסיעות הערביות. לפיד, כמנהיג המחנה, כושל בניסיון לאחד את העבודה עם מרצ לפני הבחירות (ומוסיף פשע על חטא כשהוא מנהל קמפיין מולן). לפיד גם טועה כשאינו מוכן לעסוק באיחוד הסיעות הערביות הנחוצות לגוש חוסם כנגד נתניהו.

לפיד, כמו נתניהו, לא חושב שעל כישלונות צריכים לשלם בכיסא. זהו עוד ניצחון של נתניהו.

ממשלת ההפיכה. ממשלת נתניהו השישית הוקמה ביום ה-5,570 לשלטונו המצטבר של נתניהו. מיומה הראשון היא עסוקה בפירוק המבנה הדמוקרטי של ישראל.

המצביע הישראלי יצר בבחירות האחרונות את "הסערה המושלמת": תמהיל פוליטי של גורמים המעוניינים למוטט את שלטון החוק מסיבותיהם השונות: החרדים הרוצים להנציח את ההשתמטות משירות צבאי, המתנחלים המעוניינים באפרטהייד, דרעי המעוניין לכהן למרות הרשעותיו, ואוסף של נבחרי ציבור מושחתים בליכוד שמעוניינים לבזוז את הקופה הציבורית.

לשר התקשורת ממנה נתניהו בובה בדמות שלמה קרעי, המוציא לפועל את משנתו של נתניהו לריסוק התקשורת בקיצוניות חסרת תקדים, גם אם באימפוטנטיות חסרת תקדים באותה המידה. לשר המשפטים הוא ממנה את יריב לוין, הפוליטיקאי שעל דגלו חרותה משימה אחת בלבד: מיטוט הרשות השופטת.

יו"ר הכנסת הוא בובה ביביסטית שנאמנה למפעילה ולא למדינת ישראל או לכנסת ישראל. השבוע הוא הגיע לבית המשפט בו מתקיים משפטו של נתניהו, בזמן פעילות הכנסת, על מנת להבהיר היכן נאמנותו מונחת. הכנסת ה-25 היא החלשה מכל כנסות ישראל. תחת הממשלה ה-37, היא מזכירה יותר ויותר את הסיפור על רפובליקת וויימאר שקרסה מבפנים באמצעות חוק ההסמכה שהכפיף את הרשות המחוקקת לרשות המבצעת.

6,500 ימי שלטון נתניהו מתקדמים כחץ לכיוון אחד, ברור. כיום אין כבר צל של ספק כי נתניהו הוא מסוג השליטים השואפים לכוח אבסולוטי ופועלים להעמיד את עצמם ואת אנשיהם מעל החוק. אין כאן סיפור ייחודי. לא מדובר במקרה חריג. כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט, משחית באופן מוחלט.