השבוע דיווח תאגיד השידור האירי (RTÉ) כי בעקבות פנייתו לאיגוד השידור האירופי (EBU) לסלק את ישראל מהאירוויזיון – הסכימו ב-EBU, לראשונה מזה שנים, לקיים "דיון רחב" בנוגע להשתתפות ישראל בתחרות.
בשנתיים האחרונות הגנו באיגוד השידור האירופי במסירות הן על הישארותה של ישראל בתחרות, והן על תאגיד השידור הישראלי מפני ניסיונות התערבות ופגיעה של ממשלת נתניהו.
אם אכן דייק התאגיד האירי בהודעה שהוציא – הרי שמדובר בשינוי מדיניות משמעותי ביותר של איגוד השידור האירופי, שמוכן לראשונה לדון באופן אסטרטגי בהשתתפות ישראל בתחרות (החל מן השנה הבאה 2026).
ראשית, מעט רקע: בשנת 2022 איגוד השידור האירופי נענה במהירות לקריאתן של מדינות רבות המשתתפות באירוויזיון להשעות את רוסיה מהתחרות בעקבות הפלישה שלה לאוקראינה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה מדינה סולקה מהאירוויזיון מסיבות פוליטיות ובהליך כמעט מיידי.
על פניו, המקרה הרוסי יכול היה לשמש כתקדים מסוכן גם להרחקתה של ישראל מהתחרות עקב המלחמה בעזה והאשמות בזירה הבינלאומית כי היא מבצעת פשעים נגד הפלסטינים ברצועה.
אלא שבעוד שהמהלך כנגד רוסיה לווה בהסכמה כמעט גורפת מצד כלל המדינות המשתתפות, הרי שבמקרה של ישראל – כמו גם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל – הנושא נחשב לשנוי במחלוקת והעמדה של איגוד השידור האירופי זהירה יותר.
אחת הסיבות לכך הייתה ההבנה שבמידה שהאיגוד ייכנע לקריאות לחרם על ישראל מצד מדינות קטנות יחסית – דוגמת אירלנד, איסלנד או סלובניה, הוא עלול להיתקל בתגובת נגד מצדן של מדינות גדולות וחשובות הרבה יותר, ובראשן גרמניה שמממנת חלק נכבד מתקציב התחרות. פרישה שלהן או של מדינות דומות על רקע כזה עלולה הייתה לגרום לאירוויזיון נזק כלכלי ותדמיתי שממנו קשה להשתקם.
מעבר לכך, האיגוד מכיר בכך שישראל היא מדינה בולטת וחזקה בתולדות האירוויזיון. הישגיה לאורך השנים, כמו גם התרומה התרבותית והמוסיקלית שלה לתחרות, הם משמעותיים. לא מעט שירים, זמרים וזמרות מישראל הפכו לחלק בלתי נפרד מהפנתיאון של האירוויזיון.
לכן, אין פלא שכמעט בכל הודעותיו הרשמיות, הקפיד איגוד השידור האירופי להזכיר כי ישראל לוקחת חלק בתחרות במשך למעלה מ-50 שנה, ותמשיך לעשות זאת גם בעתיד. זה אולי נשמע לחלק מהציבור כעניין שולי, אבל מבחינת האיגוד, לצד הפוליטיקה, קיימת גם חשיבות רבה לאמנות, לתרבות ולמוסיקה, והן נשקלות ברצינות במסגרת קבלת ההחלטות.
כדאי להזכיר כאן גם את הקשרים הטובים וההדוקים שנרקמו מאז אירוויזיון 2019 בין תאגיד השידור הישראלי (כאן) לבין איגוד השידור האירופי. היחסים בין הגופים מתאפיינים באמון הדדי, בתיאום מלא ובחזון וערכים משותפים. זכורה במיוחד עמידתו הנחושה של האיגוד מאחורי ההחלטה לקיים את התחרות בתל אביב לפני שש שנים, חרף לחצים בינלאומיים וחששות ביטחוניים ניכרים.
למעשה תאגיד השידור חייב במידה רבה את קיומו הנוכחי לאיגוד השידור. עם תחילת שידורי ההרצה של כאן, ניסה רה"מ נתניהו (שהתאגיד "חמק לו בצוק איתן"), לפגוע בו ע"י פיצול חטיבת החדשות. האיום של ה-EBU כי הפיצול ימנע את השתתפות התאגיד באירוויזיון היה גורם מרכזי בביטול ניסיון החבלה.
הניסיונות לפגוע בתאגיד השידור התחדשו עם עליית הממשלה הנוכחית. מאז הקמתה מאיים שר התקשורת שלמה קרעי על עצמאותו של השידור הציבורי. איגוד השידור האירופי הגיב לכך בעמידה חד-משמעית לצד כאן ושלח מכתבי אזהרה לנבחרי ציבור ישראלים, שבהם דרש להבטיח את חופש הפעולה והעצמאות של תאגיד השידור.
לא במקרה, כשפנה לאחרונה האיגוד למבקרי השתתפותה של ישראל בתחרות, הוא הדגיש כי מדובר באירוע שמאורגן על ידי איגודי שידור ציבוריים ולא על ידי ממשלות – עיקרון ששב וחזר עליו גם בהודעות הרשמיות האחרונות. האיגוד אף ציין באופן מפורש כי כאן נתון לאיומים תכופים מצד הממשלה בישראל, דבר שמחדד את ההבחנה בין גוף השידור לבין הרשות המבצעת במדינה.
צריך גם להדגיש כי למעט המקרה של הפלישה הרוסית לאוקראינה – איגוד השידור האירופי נמנע מלהפוך את התחרות לכלי בידי מדינות לצורך הפעלת לחצים פוליטיים. במובן זה, הרחקתה של ישראל עשויה להיות תקדים לחרמות נוספים. כך למשל, היו שקראו להחרים את אזרבייג'ן בשנה שעברה בשל סיפוח בלתי חוקי של שטחים מארמניה.
במשך עשרות שנים נמנע האיגוד מלערב פוליטיקה ישירה בהחלטות התחרות, ונראה שאין בכוונתו לסגת ממדיניות זו הנחשבת לחלק מה-DNA של האירוויזיון. מה יכול בכל זאת לגרום לשינוי מסוים בגישת איגוד השידור האירופי כלפי כאן? אם אכן נכונה הודעת תאגיד השידור האירי, ייתכן מאוד כי לאיגוד האירופי מתחיל להימאס מישראל, אולי קצת בדומה להפניית הגב האחרונה של דונלד טראמפ לנתניהו.
כשפעם אחר פעם אתה נשכב על הגדר בעבור מישהו, והוא עצמו ממשיך להתנהל באופן ריאקציונרי וסורר – גם המוטיבציה שלך מתחילה באיזשהו שלב להישחק.
במובן זה, יכול האיגוד האירופי לטעון עד מחר שמדובר בתחרות בין איגודי שידור ולא בין מדינות, אבל גם הקהל וגם ההיסטוריה של התחרות תופשים זאת אחרת. בהצגת השיר והאמן מופיעים דגל ישראל ושמה של המדינה, לא הלוגו של כאן ושמו של תאגיד השידור. כשבישראל ממשלה איומה, אולטרה-שמרנית ודתית-קיצונית, שגזענות והדרה היא המדיניות המוצהרת שלה, מה הפלא שגם לחברים שלנו בעולם מתחיל להימאס?
ואולי צריך להסתכל על כל הסיפור הזה של כאן וה-EBU כסוג של תמונת מראה טרגית למצבו של הציבור הליברלי בישראל. ממש כמו כאן, גם אנחנו מותקפים – מכאן על ידי אויבים מבית שמבקשים לשים סוף לחיים הליברליים בישראל ולכונן בה תיאוקרטיה אוטוריטרית; ומכאן על ידי אויבים מבחוץ שבעבורם אנחנו מהווים סמל של תנועה קולוניאליסטית ברוטלית ואלימה.
ד"ר גילעד גרינוולד מלמד בביה"ס לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן